ריח | חלק ב | ספר הזוהר בארמית | רבי שמעון בר יוחאי | כתבי מקובלים נוספים | ספריית כתבי מקובלים -
אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק ב / ריח
רבי שמעון בר יוחאי

ריח

א

רשו למיהך בתר עינוי, ואנת לבתר עיניך, דעיניך גרמין ברכאן סגיאין. דבר אחר עיניך בשדה אשר יקצרון, בעז חמא ברוח קודשא דזמינין לנפקא מינה מלכין עלאין שליטין, דאינון עיינין דכלא, כמה דהות תמר, דכתיב בה (בראשית לח) ותשב בפתח עינים, אתישבת בפתחא דנפקין מינה מלכין שליטין עלאין, דאקרון עיינין, כמה דאת אמר (במדבר טו כד) אם מעיני העדה, כמה דכל שייפי גופא לא אזלין אלא בתר עיינין, ועיינין אינון מנהגין לכל גופא, אוף הכי מלכין וסנהדרין וכל אינון שליטין, כלא אזלין אבתרייהו, (ס"א כמה דאזלין שייפין בתר עיינין), ובגין כך אמר לה עיניך, אלין מלכין ושליטין דזמינין למיפק מינה. בשדה, מאן שדה, דא ציון וירושלם, דכתיב (מיכה ג יב) ציון שדה תחרש, וכתיב (בראשית כז כז) כריח שדה אשר ברכו יהו"ה, דא ירושלם, ועל דא כתיב עיניך בשדה, דאינון עיינין דילה דזמינין למיפק מינה, לא יהון שליטין אלא בשדה. אשר יקצרון, דהא מההוא שדה הוו נקטין כל בני עלמא תורה ונהורא דנהיר, דכתיב (ישעיה ב ג) כי מציון תצא תורה. והלכת אחריהן, באלין עובדין דכשרן דאנא חמינא בך. הלא צויתי את הנערים וגו', כמשמע דיליה, בגין דאתתא דעתהא קלה. וצמית, לישנא דנקיות נקט, וצמית, דאי תיאובתיך לאדבקא בבר נש, לקיימא זרעא בעלמא, והלכת אל הכלים, אלין אינון צדיקיא דאקרון כלי יהו"ה, דכתיב (שם נב יא) הברו נשאי כלי יהו"ה, דזמינין צדיקייא לאייתאה לון כל עלמא דורונא למלכא משיחא, ואינון כלי יהו"ה, מאנין דקודשא בריך הוא אתהני בהו, אלין אינון מאנין תבירין, תבירין אינון בהאי עלמא בגין לקיימא אורייתא, ושימושא דקודשא בריך הוא אשתמש בהו, לא אשתמש אלא מגו הני כלים, וכד תתדבק בהו, ושתית וגו'. רבי יוסי פתח ואמר, (רות ג ז) ויאכל בעז וישת וייטב לבו, מהו וייטב לבו, דבריך על מזוניה, ואוקמוה, ודא איהו רזא, דמאן דמברך על מזוניה, דא אוטיב ללביה, ומאן אוטיב (נ"א ומאן איהו), כמה דכתיב (תהלים כז ז) לך אמר לבי, וכתיב (שם עג כו) צור לבבי וגו', ובגין דברכת מזונא חביבא קמי קודשא בריך הוא, כל מאן דבריך על שבעא, אוטיב וחדי לאתר אחרא, וסימנך סעודתי דשבת, דאתר אחרא אתהני מההיא ברכה דשבעא וחידו, והכא אתהני מההוא ברכה דשבעא (נ"א, דההוא צדיק בעז, ודא וייטב לבו). מאי טעמא, בגין דמזונא איהו קשה קמי קודשא בריך הוא, ההוא אתר, וכיון דבר נש אכיל ושתי וקא מברך, ההיא ברכתא סלקא, ואתהני מאינון מלין דשבעא דסלקין, ואשתכח דאתהני ממזונא מתתא ומלעילא, ודא איהו רזא דבין חברייא. רזא בחול לא אתהני ההוא אתר אלא מאינון מילין דסלקין מגו שבעא, וכלהו מילין מתעטרן ורוון ושבעין בחדו, וההוא אתר אתהני מנייהו. בשבת איהו רזא אחרא, במזונא ממש, ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת, ובכלא אשתכח כלילא מעילא ותתא, ורזא דא (דה"א כט יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך, ודאי בהנאותיה דא, ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת, כמה דאוקמוה. מאן דמברך לקודשא בריך הוא מגו שבעא, בעי לכוונא לביה ולשואה רעותיה בחדוה, ולא ישתכח עציב, אלא דיברך בחדוה ברזא דא, ולישוי רעותיה, דהא איהו יהיב השתא לאחרא בחדוה בעינא טבא, וכמה דאיהו מברך בחדוה ובעינא טבא, הכי יהבין ליה בחדוה ובעינא טבא, ובגין כך לא ישתכח עציב כלל, אלא בחדוה, ובמילין דאורייתא, וישוי לביה ורעותיה למיהב ברכה דא ברזא דאצטריך. רזא הכא, ארבע רתיכין שליטין בארבע סטרין, ומשריין, אתזנו מההיא ברכתא דשבעא, ובאינון מלין דברוך אתה, אתהני ואתרבי ואתעטר ביה, ומאן דמברך אצטריך רעותא בחדוה ובעינא טבא, ועל דא כתיב (משלי כב ט) טוב עין הוא יבורך, והכא שפיל לסיפיה דקרא, דכתיב כי נתן מלחמו לדל, דאי לא תימא הכי, האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה, אלא טוב

 

ב

עין כמה דאוקימנא, הוא יברך ודאי, בעינא טבא בחדוה, ולאו איהו למגנא לברכא בחדוה, דהא מההיא ברכתא ומההוא חידו נתן מלחמו לדל, אתר דאצטריך לאתזנא מכל סטרין, אתר דלית ליה מגרמיה כלום, אתר דאתהני מכל סטרין, ואתכליל מכל סטרין, מלין אלין לא אתמסרו אלא לחכימין, דידעין רזין עלאין וארחין דאורייתא. תא חזי, בעז טב עינא הוה, תוקפא דמצחא לא הוה ביה לעלמא, מה כתיב (רות ג ז) ויבא לשכב בקצה הערמה, רזא דכתיב (שיר ז ג) בטנך ערמת חטים. מהכא אוליפנא, כל מאן דמברך ברכת מזונא כדקא יאות, בחדוה ברעותא דלבא, כד סליק מהאי עלמא, אתר אתתקנא ליה גו רזין עלאין בהיכלין קדישין, זכאה איהו בר נש דנטיר פקודי דמאריה, וידע רזא דלהון, דלית לן פקודא ופקודא באורייתא דלא תליין ביה רזין עלאין, ונהורין וזיוין עלאין, ובני נשא לא ידעי ולא משגיחין ביקרא דמאריהון, זכאה חולקהון דצדיקיא אינון דמשתדלי באורייתא, זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי, דהא אמרו דכל אינון תקיפי מצחא דלית להו כסופא, לית להון חולקא בעלמא דין ובעלמא דאתי, כל אינון תקיפי מצחא דהוו בהו בישראל, כד הוו מסתכלן בההוא ציץ, הוו מתברן לבייהו, ומסתכלן בעובדייהו, בגין דציץ על את הוה קאים, וכל מאן דמסתכל ביה הוה מכסיף בעובדוי, ועל דא ציץ מכפרא על אינון תקיפי אנפין תקיפי מצחא. אתוון דרזא דשמא קדישא דהוו גליפין על ציצא, הוו נהרין ובלטין ונצצין, כל מאן דהוה מסתכל בההוא נציצו דאתוון, אנפוי נפלין מאימתא, והוה אתבר לביה, וכדין ציצא מכפרא עלייהו, כגוונא דא, כיון דאיהו גרים לתברא לביה ולאתכנעא מקמי מאריה. כגוונא דא קטרת, כל מאן דארח בההוא תננא, כד סליק ההוא עמודא מההיא מעלה עשן, הוה מברר לביה בברירו (דנהירו בחדוה), למפלח למאריה, ואעבר מניה זוהמא דיצר הרע, ולא הוה ליה אלא לבא חדא לקבל אבוה דבשמיא, בגין דקטרת תבירו דיצר הרע איהו ודאי בכל סטרין, וכמה דציץ הוה קאים על ניסא, אוף קטרת, דלית לך מלה בעלמא למתבר ליה לסטרא אחרא בר קטרת. תא חזי מה כתיב, (במדבר יז יא) קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת, מאי טעמא, כי יצא הקצף מלפני יהו"ה החל הנגף, דהא לית תבירו לההוא סטרא בר קטרת, דלית לך מלה חביבא קמי קודשא בריך הוא כקטרת, וקיימא לבטלא חרשין ומלין בישין מביתא, ריחא ועשנא דקטרת דעבדי בני נשא, בההוא עובדא איהו מבטל, כל שכן קטרת. מלה דא גזרה קיימא קמי קודשא בריך הוא, דכל מאן דאסתכל וקרי בכל יומא עובדא (נ"א פרשתא) דקטרת, ישתזיב מכל מלין בישין וחרשין דעלמא, ומכל פגעין בישין, ומהרהורא בישא, ומדינא בישא ומותנא, ולא יתזק כל ההוא יומא, דלא יכיל סטרא אחרא לשלטא עליה, ואצטריך דיכוון ביה. אמר רבי שמעון, אי בני נשא הוו ידעי כמה עלאה איהו עובדא דקטרת קמי קודשא בריך הוא, הוו נטלי כל מלה ומלה מניה, והוו סלקי לה עטרה על רישייהו ככתרא דדהבא, ומאן דאשתדל ביה, בעי לאסתכלא בעובדא דקטרת, ואי יכוון ביה בכל יומא, אית ליה חולקא בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ויסתלק מותנא מניה ומעלמא, וישתזיב מכל דינין דהאי עלמא, מסטרין בישין ומדינא דגיהנם ומדינא דמלכו אחרא. בההוא קטרת כד הוה סליק תננא בעמודא, כהנא הוה חמי אתוון דרזא דשמא

חזרה לראש הדף
Site location tree