רלח

א

דישראל מתערי רחמי בההוא קול שופר, כדין אתערבבא ליה כלא, דלא ידע ולא משגח באינון דאתדנו, עד (ליליא בתראה דחג) דלבתר, כל אינון דלא מהדרי בתיובתא, ואיגזר עלייהו מותא, ודאי נפקין פתקין מבי מלכא, ואתמסרו ליה, כיון דאתמסרו ליה, לא אהדרו פתקין, עד דאתעביד דינא, וישראל כלהו בעיין לאסתמרא מניה, כל שכן בר נש בלחודוי. (וכל שכן וכל שכן) דהא ברזא עלאה דלעילא, בעינן לאסתמרא, ולמיהב ליה בכל ירחא וירחא, כד סיהרא בעי לאתחדתא, חד שעיר, בגין דלא יקטרג חדתותא (ס"א חדוותא), ויטול חולקיה כדקא חזי ליה, וסיהרא קדישא לינקא בקדושה לחדתותי כדקא יאות. וכד מתחדשא בכל ירחא וירחא, בגין כך אקרי נער, והא אוקימנא, והאי אחרא דא, דאיהו תדיר במסאבו ולא נפיק מניה, אקרי (קהלת ד יג) מלך זקן וכסיל. ובגין כך ישראל קדישין דאינון עמא חד ביחודא קדישא, קודשא בריך הוא יהיב לון עיטא לאשתזבא מכלא, זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי, דכתיב (ישעיה ס כא) ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר:

ויביאו את המשכן אל משה וגו', כתיב (יחזקאל א כו) וממעל לרקיע, דא איהו רקיע דקיימא עלייהו דארבע חיוון, דכד מסתלקי בגו חד אוירא דבטש בהו, לא זקפין רישא לאסתכלא לעילא, בגין דההוא רוח החיה בטש בכלהו, ובההוא רוח מסתלקי כלהו, דכתיב (שם יט) ובהנשא החיות מעל הארץ ינשאו האופנים לעומתם, וכתיב (שם כ) כי רוח החיה באופנים. אמאי מסתלקי, אלא כד בטש ההוא אוירא עלייהו, סליק לאלין ארבע דתחות האי חיה, ואינון סלקי לה לעילא, עד דמייתן לה לגבי זהרא עלאה, והיינו רזא דכתיב, (תהלים מה טו) בתולות אחריה רעותיה מובאות לך, בגין דהני ארבע אקרון הכי, ולא זזו מן חיה דא דאיהי כרסייא לעלמין, וסלקין לה מתתא לעילא, לאתקנא כרסייא לגבי עילא. ורזא דא (בראשית ז יז) וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ, וכד אסתלקת לעילא, ואלין סלקין לה, כדין כתיב ויביאו את המשכן אל משה, ויביאו את המשכן, כמה דאת אמר מובאות לך, וכתיב וישאו את התיבה. אל משה, כמה דאת אמר (יחזקאל א כו) דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, והיינו רזא דאדם, ומנלן דאקרי אדם, דכתיב (בראשית ו ג) לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר, והיינו משה, ובגין כך, על האי כרסייא דיוקנא דאדם קיימא עליה, והיינו משה. ויביאו את המשכן, אלין ארבע חיוון כד סלקין כדקאמרן, ויביאו את המשכן, אלין כל שייפין דגופא, דכלהו בתיאובתא קדישא, (אמר רבי אבהו) כלהו אחדין ביה, לאתדבקא דכר ונוקבא כחדא, ויביאו את המשכן, למיעל כלה לחופה, בקדמיתא אינון צריכין לסלקא לה ולאייתאה לה לגביה, ולבתר איהו ייתי לגבה תדיר, והא אוקימנא. ויביאו את המשכן, רזא דכל אינון דקשרי קשרין דיחודא, ומייחדי יחודא דרזי דמהימנותא כל יומא, (אלין ארבע חיוון), אינון סלקין לה לכורסייא דא, עד דאתיין לה לגבי משה, וכיון דדבקי לה לגבי משה, כדין אינון הוו דרווחי ברכאן ממקורא דחיי, על רזא דא בקשורא דיחודא דאינון קשרין. ורזא דא כד מתקשרין יחודא דכלא כדקא יאות, ורזא דא כתיב, וירא משה את כל המלאכה וגו', ויברך אותם משה, רווחי ברכאן מאתר דרגא דמשה שריא ביה, ודא איהו החכמים העושים את כל מלאכת הקדש, בגין דאינון ידעי לסדרא עבידתא דקודשא כדקא חזי. ועל דא כל מאן דצלי צלותא (וקשורא), וקשיר יחודא, מסתכלין ביה אי איהי צלותא וקשורא כדקא יאות, ואי ההיא צלותא

ב

וההוא קשורא כדקא יאות, כדין אתברך איהו בקדמיתא מאתר דכל ברכאן נפקין, הדא הוא דכתיב, והנה עשו אותה וגו', מיד ויברך אותם משה. ובגין כך ויביאו את המשכן אל משה, דאיהו מארי דביתא, לאחזאה בתקונא דביתיה, וליה אצטריך למחזי תקונהא ורזין דילה, דלא אתייהיבו לאחרא לאסתכלא ולמחזי בה באינון סתרין ובאינון רזין דילה, בר משה בלחודוי, ועל דא ויביאו את המשכן אל משה, את האהל ואת כל כליו, וכד אייתיאו ליה למשה, כלא אייתיאו ליה בשייפין ידיעאן כל חד וחד, לאתקנא שייפא בשייפא, לאעלא דא בדא. וכד הוו בעאן לתקנא דא בדא, ולאעלאה דא בדא, לא הוה סליק בידיהון, כיון דאייתיאו ליה למשה, מיד כלא אסתליק בידיה, וכל שייפא ושייפא הוה אסתליק ועאל בדוכתיה, הדא הוא דכתיב ויקם משה את המשכן, וכתיב הוקם המשכן, והא אוקימנא. תא חזי, בההיא שעתא כד שארי משה לאקמא משכנא, ושארי לאתקנא תקונא דשייפין, לאעלא דא בדא, כדין אתרפיו כל שייפין וכל תקונין דסטרא אחרא מסאבא, כד שרי לאתתקפא האי סטרא דאיהי קדישא, אתרפי סטרא אחרא מסאבא, אתתקף דא ואתרפי דא, והא אוקימנא, דכל זמנא דהיא בתקיפו, סטרא אחרא אתרפיין כל שייפוי, דא מליא ודא חרוב, ורזא דא ירושלם ורומי חייבא, כד מליא דא חרוב דא, ועל דא כד אתתקף דא, אתרפי דא. ובגין כך ויקם משה את המשכן, לאתתקפא מרזא דלעילא, ולא יתתקף מרזא דלתתא, ועל דא משה דהוה מרזא דגו אספקלריאה דנהרא, אצטריך איהו לאקמא משכנא, לאנהרא מניה ולא מאחרא, (ועל דא) סיהרא אצטריך לאנהרא מן שמשא ולא מאחרא, תא חזי, כנסת ישראל אצטריכת לאסתלקא לעילא, ולאתדבקא גו שמשא. פתח ואמר, (ויקרא ו ב) זאת תורת העולה היא העולה, אמר רבי שמעון, כתיב (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע ה', עולה סליקו וקשירו דכנסת ישראל לעילא, ודבוקא דילה בגו עלמא דאתי, למהוי כלא חד, ואקרי עולה קדש קדשים, ובגין כך אקרי עולה, דסלקא ואתעטרא למהוי כלא חד, בקשורא חדא בחידו. ובגין דסלקא לעילא לעילא, כתיב זאת תורת, רזא דכר ונוקבא כחדא, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. העולה, דסלקא גו עלמא דאתי לאתקשרא בגויה, דאקרי קדש הקדשים ודאי, ועולה נמי קדש הקדשים הוא. ובגין כך, סדורא דנכיסו דילה לסטר צפון, דאיהו סטר שמאלא, דהאי תורה שבעל פה לא סלקא בחביבותא, אלא כד אתער סטרא דצפון, דכתיב (שיר ב ו) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, וכדין איהי סלקא בחביבותא, ואתעטרת בימינא, ואתחברת באמצעיתא, ואתנהיר כלא מרזא דקדש הקדשים. ודא מגו רזא דאדם, ברעו דכהנא, ובשירתא דליואי, ובצלותא דישראל. והא אוקימנא, דעולה קדש הקדשים ברזא דרוח עלאה, בגין דתלת רוחין קשירין כחדא, רוח תתאה דאקרי רוח הקדש, רוח דלגו באמצעיתא, דאקרי רוח חכמה ובינה, וכן אקרי רוח תתאה, אבל האי אקרי רוח דנפיק מגו שופר, כליל באשא ובמיא, רוח עלאה דאיהו סתים בחשאי, דביה קיימין כל רוחין קדישין, וכל אנפין נהירין, ובגין כך אהדרת עולה רוח ממש. ולבתר, מרזא דבהמה מסתפקי ואתזנו, לאתקשרא רוח אחרא דאיהו גו מסאבו, מאינון תרבין ושמנונין כמה דאתמר, בגין כך עולה קדש הקדשים. שאר קרבנין למעבד שלמא בעלמא, כלהו מכמה סטרין, ומארי דינין, (נ"א לאתעברא) לאתערבא (נ"א לאתעטרא) ולאתנהרא מגו רעותא, לאתבסמא, אקרון קדשים קלים, בגין דלא מתעטרא לעילא,