רסב
א
תניינא לתתא, דאתפקדו ביה נשמתין, לסלקא לאתחזאה בחיזו דחלמא, מודים, לאכנעא ברכין, לאודאה על נשמתין, כדקאמרן על נשמותינו הפקודות, (כיון דאשתאיל ממאריה), (ס"א, היכלא תניינא, לאמשכא ברכאן לתתא, מודים אנחנו לך, והאי היכלא איהו דאתפקדו ביה נשמתין, לסלקא לאתחזאה בחיזו דחלמא, הכא בעי בר נש לאכרעא ברכין, לאודאה על נשמתין, ודא הוא על נשמותינו הפקודות), עד דמטי להטוב שמך ולך נאה להודות. ודא הוא גו רזא דשמא קדישא דאקרי ב"ם במוכ"ן, דא אקרי אל אלהים, דאיהו ברזא עלאה, (יהושע ככ כב) אל אלהי"ם יהו"ה הוא יודע, כללא דאלין אתוון אחרנין דנפקי מנייהו. (ד"א, והכא איהו רזא חדא דכלהו ירכין, מברכין) ולתתא רזא דחלמא, רזא לההוא אתר לאעלא בהו נשמתין, ובעינן לאמשכא בהני ברכאן, בגין לאשכחא נייחא בהאי עלמא ובעלמא דאתי. היכלא תתאה לתתא, שים שלום טובה וברכה, הכא איהו כללא דשלום, שלום לעילא, שלום לתתא, שלום לכל סטרין, שלום בפמלייא דלעילא, שלום בפמלייא דלתתא. דא איהו פמלייא דלתתא, (דאיהו היכלא דלתתא, ודא) בחבורא חדא בפמלייא (נ"א בהיכלא) דלעילא, ומהכא נגיד לכל אינון תתאי דלבר. והכא אתכליל ואשתלים כלא כחדא, עילא ותתא בנהירו חדא, לאשתלמא שם מלא יהו"ה אלהים, שם דא דאיהו שלם בכל אינון היכלין, בכל אינון נהורין עלאין, למהוי כלהו חד, (שים שלום טובה וברכה). האי בר נש כד אשתאיל מהיכלא דא לנפקא לבר, ישוי גרמיה כמאן דנפיק מחברותא דמלכא, ומגו היכליה, וימאיך גרמיה קמיה, אבל יחדי גרמיה, דהא קדמאה איהו לנטלא עטרא דמשיכו דברכאן, דנגדין מיחודא דמאריה, דא איהו בר דאיהו מהיכלא דמלכא. דהא בהאי שעתא דקא נפיק מקמי מלכא, וכלא קשיר בכל הני סטרין, בקשורא דיחודא וברכאן וקדושה ותוספת קדושה, קודשא בריך הוא קרי לפמלייא דלעילא, ואמר לון, כתובו להאי בר נש פלנייא, מאינון דאקרון חושבי שמו. מאן חושבי שמו, אינון דמחשבי ומכוונין ברזא דשמיה, ליחדא היכלין בהיכלין, לקשרא קשרין וליחדא כלהו ביחודא חדא, ואלין אינון חושבי שמו, כמה דאת אמר (מלאכי ג טז) ולחושבי שמו, כדין אכתיבו ליה ואתרשים ואשתמודע לעילא, (ואתרשים) ואשתלים איהו לעילא ותתא. ומאן דקריב קמי מאריה וצלי צלותיה, ולא אשלים יחודא, ולא חייש על יקרא דמאריה, לקשרא קשרין כדקאמרן, טב ליה דלא אברי, וקודשא בריך הוא אמר (ירמיה כב ל) כתבו את האיש הזה ערירי, גבר לא יצלח בימיו, ודא איהו (משלי כח כג) גוזל אביו ואמו, הכא אשתלים כלא לעילא ותתא. רזא דשמא קדישא שליטא לעילא, מצפ"ץ מצפ"ץ (שמות לד ו) יהו"ה יהו"ה אל רחום וחנון, הכא איהו רזא דשמא קדישא דא, לאתקדשא באתווי בבי עשרה, ואתוון אחרנין בקדושה דיחידאי בצלותא. בתר דסיים, קאים על רגלוי לאודאה על חובוי, בגין דלא יהא פטרא דפומא לסטרא אחרא לאסטאה ליה, ואתכפייא קמיה, ויקום בקיומיה לאתברכא מבי מלכא. וזכאה חולקיה מאן דאתקדש בהאי גוונא בצלותא כדקאמרן, וקשר קשרין וייחד יחודין, ויתכוון בכלא כדקא יאות, ולא יסטי לימינא ולשמאלא, צלותיה לא אהדר בריקנייא, קודשא בריך הוא גזיר, ואיהו מבטל, על דא כתיב (משלי כג כה) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך, אית ליה חולקא בעלמא דין ובעלמא דאתי. (בערב היא באה (אסתר ב יד), היינו ד) כתיב (משלי לא טו) ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, מההוא רבוייא דברכאן וקדושה ותוספת קדושה דקא נטלא, כמה דאת אמר (בראשית מט כז) ולערב יחלק שלל, דפליגת חולקא לכלא, ואפילו לסטרא אחרא חולקא בלחודהא. ורזא דא רזא לבני מהימנותא, חולקא דסטרא אחרא מסאבא, כל אינון חובין, וכל אינון חטאין דההוא בר נש, דקשר קשרין דיחודא דאתוודה עלייהו, כלהו שריין עליה דסטרא אחרא, ואינון חולקא ואחסנתא דסטרא אחרא מסאבא.
ב
ואי לא אודי עליה, אשתכח מקטרגא ויכיל ליה, ואי אודי על כל חובוי, בההיא צלותא דקשיר קשרין דיחודא, ואתברכאן עלאי ותתאי, ומההוא חולקא דסטרא אחרא, כל אינון חובין וחטאין דאודי עלייהו, נטלא לון לחולקיה. ורזא דא שעיר, דכתיב (ויקרא טז כא) והתודה עליו את כל עונות וגומר, וכתיב ונשא השעיר וגומר, דא הוא חולקיה ועדביה ואחסנתיה. ואי ההוא בר נש תב לסרחני דחובוי, ווי ליה, דכלהו נטיל לון מההוא סטרא, בעל כרחיה דההוא סטרא, ומגו דנטיל לון מהאי סטרא בעל כרחיה דההוא סטרא, כדין אבאיש ליה ואתהפך עליה מקטרגא, וקטריג ליה, וכד אודי עלייהו, נטיל לון ההוא סטרא אחרא, ואיהו עדביה וחולקיה. ורזא דא הכי נמי קרבנא, דבעי לאודאה על ההוא קרבנא כל חובוי וחטאוי, למיהב חולקא למאן דאצטריך, קרבנא כלא לסטרא דא חולקא דקודשא, ורעותא דקודשא, ולסטרא דא ההוא חולקא דאינון חובין וחטאין, דאתייהיבו בהודאה על ההוא בשרא דקרבנא, כמה דכתיב (משלי כה כא) אם רעב שונאך האכילהו לחם וגומר, כי גחלים אתה חותה וגומר, וסימניך (אסתר ה ח) יבא המלך והמן אל המשתה, זכאה איהו מאן דידע ארחיה למיהך בארח קשוט. וכל מאן דלא ידע לסדרא שבחא דמאריה, טב ליה דלא אברי, בגין דאצטריך צלותא דאיהו שלמא לעילא, (בגין דאצטריך צלותא) מגו מחשבה, ורעותא דלבא, וקלא, ומלה דשפוון, למעבד שלימו וקשורא ויחודא לעילא. כגוונא דאיהו לעילא, כגוונא דנפקא שלימו מעילא לתתא, הכי אצטריך מתתא לעילא, לקשרא קשרא כדקא יאות. רזא לחברייא דיהכון בארח מישר, מחשבה, ורעותא, וקלא, ומלה, אלין ארבע מקשרין קשרין, לבתר דקשירו קשרין כלהו כחדא, אתעבידו כלהו רתיכא חדא, לאשראה עלייהו שכינתא, ואתעבידו כלהו ארבעה סמכין לאתעטרא בהו, ושכינתא אסתמיך עלייהו, בכל אינון קשרין עלאין. מחשבה אפיק רעותא, (רעותא אפיק קלא), רעותא דנפיק מגו מחשבה, אפיק קלא דאשתמע, וההוא קלא דאשתמע, סליק לקשרא קשרין מתתא לעילא, היכלין תתאין בעלאין. קלא דאיהו קשיר קשרין, ומשיך ברכאן מעילא לתתא בלחישו, סמיך אלין ארבעה סמכין, מחשבה, ורעותא, קלא, ומלה, סמיכו בסיומא דקשורא, אתר דכלא אתקשר ביה כחדא, ואתעבידו כלהו חד. זכאה איהו בר נש דקשר קשרין דמאריה, וסמיך סמיכין כדקא יאות, ואתכוון בכל הני מילין דקאמרן, זכאה איהו בהאי עלמא ובעלמא דאתי, עד הכא אשתכללו היכלין בסטרא דקדושה:
רבי שמעון פתח ואמר, (הושע ו ז) והמה כאדם עברו ברית שם בגדו בי, מאן יגלה עפר מעיניך אדם קדמאה, דקודשא בריך הוא פקיד לך פקודא חדא, ולא יכילת לקיימא בה, בגין דאתפתית על מלין בישין דאסטי לך ההוא חויא בישא, דכתיב (בראשית ג א) והנחש היה ערום, ובגין כך אתפתית אבתריה, וגרמת מיתה לגרמך, ולכל אינון תולדין דנפקו מינך. תא חזי, דכל מאן דאתפתא אבתריה ונחית לגביה, ברגעא חדא יתאביד לגביה. תא חזי, דוד הוה קיומא נעיץ במקורא דמיין נבעין, וכד אתדחיא לארעא אחרא וצערין ליה, ולפום צעריה אתדחיא מארעא קדישא, אף על גב דנחית מדרגוי לדרגא תתאה, קם בקיומיה, ולא עאל לסטרא אחרא, ואסתמר מניה, מה כתיב (ש"א כ ג) ואולם חי יהו"ה וחי נפשך, כי כפשע ביני ובין המות, דהא נחית בדרגוי עד דהוה ביה האי שעורא, וזכאה חולקיה מאן דאסתמר מההוא סטרא בישא, ומכל דרגין דההוא סטרא דמשתכחי בעלמא. דכמה סטרין ודרגין אית ליצר הרע, נחש עקלתון, שטן, מלאך