אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק ג / ה
רבי שמעון בר יוחאי

ה

א

האי דאקרי קרבן, קירוב מבעי ליה או קריבות, מאי קרבן. אמר ליה, הא ידיע הוא לגבי חברייא, קרבן מאינון כתרין קדישין, דמתקרבי כלהו כחדא, ומתקשרן דא בדא, עד דאתעבידו כלהו חד ביחודא שלים, לאתקנא שמא קדישא כדקא חזי. הדא הוא דכתיב קרבן ליהו"ה, קרבן דאינון כתרין קדישין, ליהו"ה הוא, לאתתקנא שמא קדישא, וליחדא ליה כדקא יאות, בגין דישתכחו רחמין בכלהו עלמין, ושמא קדישא יתעטר בעטרוי, לאתבסמא כלא. וכל דא בגין לאתערא רחמי, ולא לאתערא דינא, ובגין כך ליהו"ה הוא, ולא לאלהי"ם, ליהו"ה אנן צריכין לאתערא רחמי, ולא לאלהי"ם, רחמי בעינן, ולא דינא. אמר, זכאה חולקי דשאילנא ורווחנא מלין אלין, ודא ברירו דמלה, אבל הא כתיב (תהלים נא יט) זבחי אלהי"ם רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהי"ם לא תבזה, זבחי אלהי"ם כתיב, ולא זבחי יהו"ה. אמר ליה, ודאי הכי הוא, קרבן אלהי"ם לא כתיב, אלא זבחי אלהי"ם, ועל דא שחיטתן בצפון, דהא זביחה הוא בגין אלהי"ם, ההוא סטר גבורה, דיתבסם ויתבר רוחא דדינא, ויתחלש דינא, ויתגברון רחמי על דינא, ועל דא זבחי אלהי"ם, לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא, דכתיב רוח נשברה, למהוי ההוא רוחא תקיפא נשברה, ולא יתגבר רוחיה וחיליה ותקפיה. ובר נש בעי כדין למיקם על מדבחא ברוח נשברה, ויכסף מעובדוי, בגין דיהוי ההוא רוחא תקיפא תבירא, וכלא בגין דדינא יתבסם, ויתגברון רחמי על דינא:

אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו"ה, אמר רבי אלעזר, האי קרא הכי הוה ליה למכתב, אדם כי יקריב קרבן ליהו"ה, מהו מכם, אלא לאפוקי אדם הראשון, דהוא אקריב קרבנא כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, והא אוקמוה, והכא מכם כתיב. האי אדם, לאפוקי אדם אחרא דלא הוה מכם, אמר ליה רבי שמעון, שפיר קאמרת, והכי הוא. רבי אבא פתח, (שם מח א) שיר מזמור לבני קרח, האי שיר תושבחתא מעליא הוא על כל שאר תושבחן, דזכו לשבחא ליה בני קרח, שיר מזמור, תושבחתא על תשבחתא, תשבחתא דאתפלג לתרין תושבחן. וזכו בני קרח לשבחא לה לכנסת ישראל, ושבחא דכנסת ישראל קא אמרי, ומאי הוא, דכתיב (שם ב) גדול יהו"ה ומהלל מאד בעיר אלהינ"ו הר קדשו, אימתי אקרי קודשא בריך הוא גדול, בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמיה, הדא הוא דכתיב בעיר אלהינ"ו, הוא גדול, בעיר אלהינ"ו, עם עיר אלהינ"ו. אמר ליה רבי יהודה, אלהינ"ו מאי בעי הכא, אמר ליה, הכי הוא ודאי, האי עיר דחלא אלהינ"ו (ס"א חילא) ותושבחתא דישראל הוא. מאי משמע, אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא, ולאו הוא גדול ולא מהולל. ובגין כך כל מאן דלא אשתכח דכר ונוקבא, כל שבחא אעדיו מניה, ולאו הוא בכללא דאדם, ולא עוד אלא דלאו איהו כדאי לאתברכא. כתיב (איוב א ג) ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם, ותנינן בספרא דרב המנונא סבא, דבת זוגו בדחילו דקודשא בריך הוא הות כותיה, ומסטרא דאתתיה אקרי גדול, אוף הכא גדול יהו"ה ומהולל מאד, ובמה הוא גדול, הדר ואמר בעיר אלהינ"ו הר קדשו, ובגין כך תושבחתא דא בשני. ואי תימא אמאי לא כתיב כי טוב בשני, בגין דזמינין לאתפרשא, ורזא דמלה (בראשית ב יט) לא טוב היות האדם לבדו, בזמנא דאיהו לבדו לא טוב כתיב, ועל דא לא כתיב כי טוב בשני. גדול יהו"ה ומהלל כדקאמרן, יפה נוף משוש כל הארץ, תושבחתא דזווגא דילהון, יפה נוף, דא קודשא בריך הוא, ודא צדיק, משוש כל הארץ, כדין הוא חדוותא דכלא, וכנסת ישראל מתברכא. אלהי"ם בארמנותיה נודע למשגב וגו', אלין אינון נצ"ח והו"ד,

 

ב

דתמן כנישותא דכל ברכאן, כנישותא דחדוותא, מתמן נפקא על ידא דהאי דרגא דאקרי צדיק, ותמן אתכנשו ברכאן, לבסמא להאי עיר קדישא ולאתברכא מתמן. כי הנה המלכים נועדו, אלין כל כתרי מלכא בכללא חדא, ולאתר אחרא מלין אלין סלקין. תא חזי, בשעתא דבר נש מתקן עובדוי על ידי דקרבנא, כלא אתבסם ואתקריב, ואתקשר דא בדא ביחודא שלים, הדא הוא דכתיב אדם כי יקריב מכם, כי יקריב, לקשרא מלין כדקא חזי. תא חזי, אדם כי יקריב, לאפוקי מאן דלא אתנסיב, דהא קרבניה לאו קרבן, וברכאן לא משתכחן לגביה (ס"א על ידיה), לא לעילא ולא לתתא, ממשמע דכתיב אדם כי יקריב, שאני הכי דלאו איהו אדם, ולא בכללא דאדם הוא, ושכינתא לא שריא עלוהי, בגין דאיהו פגים, ואקרי בעל מום, ומארי דמומא אתרחקא מכלא, כל שכן למדבחא לקרבא קרבנא. ונדב ואביהוא אוכחן, דכתיב (ויקרא ט כד) ותצא אש מלפני יהו"ה, ובגיני כך כתיב אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו"ה, אדם, דאשתכחו דכר ונוקבא, האי חזי לקרבא קרבנא, דא ולא אחרא. ואמר רבי אבא, אף על גב דאוקמוה לנדב ואביהוא במלה אחרא, הכי הוא ודאי, אבל קטרת עלאה הוא מכל קרבנין דעלמא, דעליה אתברכן עלאי ותתאי, וקרבנא דא דאיהו לעילא מכל קרבנין, לא אתחזון אינון לקרבנא, דהא לא אתנסיבו, לקרבנא לא אתחזון, כל שכן למלין עלאין דיתברכון על ידייהו. ואי תימא, ותצא אש מלפני יהו"ה ותאכל אותם, אמאי, לבר נש דאתא קמי מטרוניתא, לבשרא לה דהא מלכא אתי לביתה, וישרי בה במטרוניתא, למחדי עמה, אתא לקמי מלכא, חמא מלכא ההוא בר נש דאיהו מארי דמומין, אמר מלכא, לאו הוא יקרא דילי, דעל ידוי דהאי פגים איעול למטרוניתא, אדהכי אתקנת מטרוניתא ביתא למלכא, כיון דחמאת דמלכא הוה זמין למיתי לגבה, וההוא בר נש גרים לאסתלקא מלכא מינה, כדין פקידת מטרוניתא לקטלא לההוא בר נש. כך, בזמנא דעאלו נדב ואביהוא וקטרת בידייהו, חדת מטרוניתא, ואתתקנת לקבלא למלכא, כיון דחמא מלכא אינון פגימין מארי דמומין, לא בעא מלכא דעל ידייהו ייתי למשרי עמה, ואסתלק מלכא מינה, חמת מטרוניתא דבגינהון אסתלק מלכא מינה, מיד ותצא אש מלפני יהו"ה ותאכל אותם. וכל דא, בגין דמאן דלא אתנסיב הוא פגים, מאריה דמומין קדם מלכא, קדושה דמלכא אסתליק מניה, ולא שריא בפגימו, ועל דא כתיב אדם כי יקריב מכם קרבן, מאן דאקרי אדם יקריב, ומאן דלא אקרי אדם לא יקריב. מן הבהמה, כלל, מן הבקר ומן הצאן פרט לבתר, אלין דכשרין למיכל, ודלא כשרין למיכל אסיר לקרבא, ולאתר אחרא אסתלקו אינון דכשרן ואינון דלא כשרן:

אם עולה קרבנו, רבי חייא פתח, (ישעיה נה ח) כי לא מחשבתי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, כי לא מחשבתי מחשבותיכם, מחשבתי כתיב חסר בלא ו'. תא חזי, מחשבה דקודשא בריך הוא, היא עלאה ורישא דכלא, ומההיא מחשבה אתפשטו ארחין ושבילין, לאשתכחא שמא קדישא, ולאתתקנא ליה בתקונוי כדקא יאות, ומההיא מחשבה אתנגיד ונפיק שקיו דגנתא דעדן, לאשקאה כלא, ומההיא מחשבה קיימין עלאין ותתאין, ומההיא מחשבה משתכח תורה שבכתב ותורה שבעל פה. מחשבה דבר נש היא רישא דכלא, ומההיא מחשבה אתפשטו ארחין ושבילין, לאסטאה ארחוי בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ומההיא מחשבה אתנגיד ונפיק זוהמא דיצר הרע, לאבאשא ליה ולכלא, ומההיא מחשבה אשתכחו עבירות חטאות וזדונות, עבודה זרה גלוי עריות ושפיכת דמים, ועל דא כי

חזרה לראש הדף
Site location tree