אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק ג / יט
רבי שמעון בר יוחאי

יט

א

ברא ליה שלים כמה דאתמר, (קהלת ז כט) אשר עשה האלהי"ם את האדם ישר וגו', את האדם דכר ונוקבא, ונוקבא אתכלילת בדכורא, וכדין ישר כתיב, לבתר והמה בקשו חשבונות רבים. תא חזי, מנוקבא דתהומא רבא עלאה, אשתכחת חד נוקבא, רוחתא דכל רוחין, והא אוקימנא לילית שמה, והיא אשתכחת בקדמיתא לגבי אדם, ובשעתא דאתברי אדם ואשתלים גופיה, אזדמנו על ההוא גופא אלף רוחין מסטרא דשמאלא, דא בעא לאעלא ביה, ודא בעא לאעלא ביה, ולא הוי יכלי, עד דגער בהו קודשא בריך הוא, ואדם הוה שכיב גופא בלא רוחא, וחיזו דיליה ירוקא הוה, וכל אינון רוחין סחרן עליה. בההיא שעתא נחית עננא חד, ודחה (וזריק) לכל אינון רוחין, ובשעתא דא כתיב (בראשית א כד) ויאמר אלהי"ם תוצא הארץ נפש חיה, והא אוקימנא, דנוקבא אתעברת מן דכורא, מן ההוא נפש דאדם, והיא אפיקת ההוא רוחא לנשבא ביה באדם, כליל מתרין סטרין כדקא חזי, הדא הוא דכתיב (שם ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, לנפש חיה ממש, ומאן דאסתפק בהאי, בגין דלא ידע אי חיה זו היא חיה תתאה או חיה דשמה ישראל, או מדכורא או מנוקבא, אבל לא כתיב לנפש החיה, אלא לנפש חיה סתם, דמשמע כלא. וכד קם אדם, הות נוקבתיה תקועה בסטרוי, וההיא נשמתא קדישא דביה, הוה אסגי להאי סטרא ולהאי סטרא, וסגי להאי ולהאי, בגין דהכי אתכלילת, לבתר נסר קודשא בריך הוא לאדם, ותקין לנוקביה, הדא הוא דכתיב (שם כב) ויבן יהו"ה אלהי"ם את הצלע וגו', את הצלע, הא אוקימנא, כמה דאת אמר, (שמות כו כ) ולצלע המשכן, ויביאה אל האדם, בתקונהא ככלה לחופה. כיון דחמת לילית דא, ערקת, והיא בכרכי ימא, ועד כען איהי זמינא לאבאשא בני עלמא, וכד זמין קודשא בריך הוא לחרבא רומי רשיעתא, ולמהוי חורבן לעלמין, יסלק להאי לילית, וישרי לה להאי חורבא, בגין דהיא חורבנא דעלמא, הדא הוא דכתיב (ישעיה לד יד) אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח. ובספרי קדמאי אמרי, דאיהי ערקת מן אדם מקדמת דנא, ואנן לא תנינן הכי, בגין דהא נוקבא דא אשתכחת עמיה, אבל עד לא קמת האי נפש, (ס"א דהא נוקבא דא לא אשתכחת עמיה, אבל עד לא אתתקנת נוקבא דא) עמיה דאדם כדקא יאות, הות מזדווגא עמיה, וכד האי אתתקנת עמיה כדקא יאות, ערקת היא לימא, וזמינא לאבאשא בני עלמא. אסוותא להאי, בההיא שעתא דאזדווג בר נש באתתיה, יכוין לביה לקדושה דמאריה, ולימא הכי, עטיפא בקטפא אזדמנת, שארי שארי, לא תעול ולא תנפוק, לא דידך ולא בעדבך, תוב תוב, ימא אתרגישא, גלגלוי ליך קראן, בחולקא קדישא אחידנא, בקדושה דמלכא אתעטפנא. ולחפיא ליה לרישיה ולאתתיה עד שעתא חדא, וכן בכל זמנא, עד תלת יומין לקליטה, דכל הרכבה דלא קולטת לתלת יומין, תוב ליתא קולטת:

ובספרא דאנח אשמדאי לשלמה מלכא, אמר תלתין יומין, ואמר, דלבתר דסיים עובדא לישדי מיין צלילן סוחרניה לערסיה, ונטורא דכלא. (לבתר) מאן דינקא לרביא, לא תזדווג לבר נש אלא בשעתא דרביא נאים, ולבתר לא תניק ליה עד שעתא חדא כתרי מילין, או חד מיל, אי לא יכלא בגין צערא דרביא בזמנא דאיהו בכי, ובדא לא מסתפי מנה לעלמין. זכאין אינון צדיקייא, דקודשא בריך הוא אוליף לון רזין עמיקין דלעילא ותתא, וכלא בגין אורייתא, דהא אורייתא מאן דישתדל בה, מתעטר בעטרין דשמא קדישא, דהא אורייתא שמא קדישא הוא, ומאן דישתדל בה אתרשים ואתעטר בשמא קדישא, וכדין ידע ארחין סתימין ורזין עמיקין דלעילא ותתא, ולא מסתפי לעלמין. תא חזי,

 

ב

בההוא יומא אתפקדו על אילנא חד, ועברו על פקודא דמאריהון, ובגין דאתתא היא חבת בקדמיתא, ואתא עלה ההוא נחש, כתיב (בראשית ג טז) והוא ימשל בך, מכאן ולהלאה, בכל זמנין דגוברין אשתכחו חייבין קמי קודשא בריך הוא, הא אוקימנא דאינון נשים (דלעילא) מסטרא דדינא קשיא, זמינין לשלטאה עליהון מסטרא דדינא קשיא, הדא הוא דכתיב, (ישעיה ג יב) עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו, נשים משלו בו ודאי. ואלין אקרון להט החרב המתהפכת, לאו דאינון חרב המתהפכת, אלא להט מההוא חרב דאקרי (ויקרא כו כה) חרב נוקמת נקם ברית, (ישעיה לד ו) חרב ליהו"ה מלאה דם, וההוא להט החרב, מתהפכת לזמנין גוברין, ולזמנין נוקבין, והא אוקימנא. ווי לעלמא כד אינון נשין שלטן בעלמא, כד חמי נביאה דישראל מעקמי ארחייהו, ואינון אשתכחו בחובין קמי מאריהון, כדין אמר נשים שאננות היך אתון שקיטאן, היך אתון יתבן דלא לאתערא בעלמא, קומנה, ובאתר אחרא אוקימנא להאי קרא, והא אוקמוה חברייא. אבל לא אתמר אלא כמה דאשכחן בדבורה, דכתיב (שופטים ד ד) היא שופטה את ישראל בעת ההיא, ועל דא תנינן, ווי לבר נש דאתתא קא מברכא ליה לפתורא, כך דבורה היא שופטה את ישראל בעת ההיא, ווי לדרא דלא אשתכח בהו מאן דדאין לעמא אלא חד נוקבא. תא חזי, תרין נשין אינון דאשתכחי בעלמא, ואמרי תושבחתא דקודשא בריך הוא, דכל גוברין דעלמא לא יימרון הכי, ומאן אינון, דבורה וחנה, חנה אמרה (ש"א ב ב) אין קדוש כיהו"ה כי אין בלתך, וכלהו קראי, דהיא פתחת פתחא דמהימנותא לעלמא, כגון (שם ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון, הא פתחא דמהימנותא, להושיבי עם נדיבים, הא מהימנותא דלעילא, באתר דאבהן שריין, מאן נדיבים, אלין אבהן, כדכתיב (תהלים מז ט) נדיבי עמים נאספו. דבר אחר, להושיבי עם נדיבים, נבאה על שמואל, דאיהו זמין לאתקשא עם משה ואהרן, דכתיב (שם צט ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו. וכסא כבוד ינחילם, מאן ינחילם, דא שמואל, דאחסין יקרא דמלכותא לתרין מלכין. דבר אחר, וכסא כבוד ינחילם, דא קודשא בריך הוא, דהוא אחסין כורסייא דיליה לעבדוהי, הדא הוא דכתיב וכסא כבוד ינחילם. יהו"ה יחתו מריבו, מריבו חסר, מאי קא מיירי, אלא מריבו תנינן מריב ו', ודא מלכא קדישא, ורזא דחכמתא אתמר הכא, בשעתא דדינין מתערין ושליטין, שלטין על רחמי, ורחמי אתכפיין, ובשעתא דקודשא בריך הוא אתברך ממבועא דנחלא, כדין גברין רחמי ואתכפיין דיני, הדא הוא דכתיב יהו"ה יחתו מריבו, מריב ו'. עליו בשמים ירעם, עליו, מאי עליו, בשעתא דטלא דעתיקא קדישא שריא עליה, ומליא רישיה, בההוא אתר דאקרי שמים, כדין ירעם, יתבר חיליהון ותוקפיהון דדינין תקיפין. ויתן עז למלכו, דא קודשא בריך הוא, וירם קרן משיחו, דא כנסת ישראל, דאקרי קרן היובל (ס"א ל"ג היובל) כמה דאוקימנא, משיחו, כמה דאת אמר (ש"א כג א) משיח אלהי יעקב, בגין כך קרן משיחו, והא אתמר. דבורה דאתת לשבחא שבחא דמלכא קדישא, (שופטים ה ד) יהו"ה בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום, מלמד דקודשא בריך הוא אזמין לכל שאר עמין לקבלא לאורייתא, ולא בעו, וכי לא הוה גלי קמיה דלא בעאן, אלא דלא יהא לון פתחון פה, דאלמלא יהב לון קודשא בריך הוא אורייתא הוו נטרי לה, וכל אינון קראי דאמרה דבורה, כלהו ברזא דחכמתא, עד ההוא שעתא דשבחת גרמה, שנאמר עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל, דהא אוקמוה, דאסתלק מינה רוח נבואה, ובגין כך (שם) עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר. וכל דא כד אשתכחו גוברין בחטאה, ולאו אינון כדאין למשרי עלייהו רוח קודשא ודאי:

חזרה לראש הדף
Site location tree