כו
א
אתייא, ולא מההוא אתר דאקרי שמים ואקרי זכותא, אלא ממעל דייקא. ושחקים יזלו צדק, דכד שמים נטיל ליה ממעל, מההוא אתר עלאה דשארי עלוי, כדין שחקים יזלו צדק, מאן שחקים, אתר דטחנין מנא לצדיקיא, ומאן נינהו, נצח והוד, דאינון ודאי טחנין מנא לצדיקיא, למאן, לההוא אתר דאקרי צדיק, דהא אינון טחנין ליה לההוא מנא דאתיא מלעילא, וכל ההוא טיבו מתכניש בגווייהו, למיהב ליה לדרגא דצדיק, בגין דיתברכא צדק מההוא נזילו דלהון, ועל דא טחנין מנא לצדיקיא, מאן צדיקיא, דא צדיק וצדק, יוסף ורחל, דכד מזדווגן כחדא צדיקים אקרו, ואלין טחנין מן לצדיקיא ודאי, ועל דא ושחקים יזלו צדק. כדין תפתח ארץ לתתא, ויפרו ישע בני עלמא, וצדקה תצמיח יחד, כל רחמי וכל טיבו דעלמא סגיאו, ומזונייהו דבני נשא משתכחי בעלמא, כדין חדווה על חדווה אתוסף, וכל עלמין מתברכאן, אמר רבי אחא, אלמלא לא אתינא אלא למשמע דא דיי:
פתח רבי יוסי ואמר, (שופטים ה ט) לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו יהו"ה, תא חזי, כל רעותא וכל לבא דבעי בר נש לארקא ברכאן מעילא לתתא, ליחדא שמא קדישא, לבעי בצלותא לקודשא בריך הוא, ברעותא ובכוונה דלבא, לנגדא מההוא נחלא עמיקא, כמה דכתיב (תהלים קל א) ממעמקים קראתיך יהו"ה, דתמן עומקא דכלא בעמיקי עלאי, דאינון שרותא עלאה, דאבא ואימא מזדווגין, אוף הכא לבי לחוקקי ישראל, מאן חוקקי ישראל, לא כתיב חקוקי ישראל, אלא לחוקקי, אלין אבא ואימא דאינון מחקקי לישראל קדישא, דאיהו נגיד מבינייהו. המתנדבים בעם, אלין אינון אבהן דאקרון נדיבים, כמה דאת אמר (שם מז י) נדיבי עמים נאספו עם אלה"י אברהם, כדין ברכו יהו"ה, לנגדא מיניה ברכאן לתתא, וישתכחון ברכאן בעלמא כלהו, דכד הכא משתכחין ברכאן מלעילא, כלא הוא בחדוותא, כלא הוא בשלימו, זכאה חולקהון דישראל דקודשא בריך הוא מריק עליהון ברכאן, וציית צלותהון, ועלייהו כתיב (שם קב יח) פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם וגו':
א
פרשת צו:
זאת תורת העולה וגו', רבי שמעון פתח ואמר, (תהלים לו ז) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה וגו', האי קרא אוקימנא ליה ואתמר, תא חזי, האי עולה, סליקו וקשירו דכנסת ישראל לעילא, ודבוקא דילה בגו עלמא דאתי, למהוי כלא חד, בקשורא חדא בחידו, ובגין דסלקא לעילא לעילא, כתיב זאת תורת, רזא דכר ונוקבא כחדא, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, לסלקא בחביבותא. כד אתער סטרא דצפון כמה דאוקימנא, דכתיב (שיר ב ו) שמאלו תחת לראשי, כדין איהי סלקא בחביבותא, ואתעטרא בימינא, ואתחברת באמצעיתא, ואתנהיר כלא מרזא דקדש הקדשים, ודא מגו דרזא דאדם, ברעו דכהנא, ובצלותא, ובשירתא. והא אוקימנא, דעולה קדש קדשים ברזא דרוח עלאה, בגין דתלת רוחין קשירין כחדא, רוח תתאה דאקרי רוח הקדש, רוח דלגו באמצעיתא דאקרי רוח חכמה ובינה, וכן אקרי רוח תתאה, אבל האי רוח דנפיק מגו שופר, כלילן באשא ומיא, רוח עלאה דאיהו סתים בחשאי, דביה קיימין כל רוחין קדישין, וכל אנפין נהירין, ובגין כך אהדרת עולה רוח ממש. ולבתר מרזא דבהמה
ב
מסתפקי ואתזנו, לאתקשרא רוחא אחרא דאיהי גו מסאבו, מאינון תרבין ושמנונין כמה דאתמר, ובגין כך עולה קדש קדשים, שאר קרבנין למעבד שלמא בעלמא כלהו מכמה סטרין, ומארי דדינין, לאתעברא ולאתנהרא מגו רעותא לאתבסמא, אקרון קדשים קלים, בגין דלא מתעטרי לעילא לעילא בקדש הקדשים, ועל דא אינון קדשים קלים, ונכיסו דלהון בכל אתר כמה דאוקמוה, אבל עולה דאיהי רזא דקדש הקדשים, לאו איהי כשאר קרבנין, דכל עובדהא קדש. תא חזי מה כתיב, ולבש הכהן מדו בד, אלין לבושין מיחדין לקדושה, בד יחידאי, מיחדא לקדושה, וכתיב (ויקרא טז ד) בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם, מאי טעמא דא קדש, אלא רזא דמלה כדקאמר, דאיהי קדש קדשים דסלקא כלא, ואתעטרא בקדש הקדשים בקשורא חדא, ולבתר מפני ואעבר רוח מסאבא דמסאב כלא, דלא שלטא, ולא יתקריב גו מקדשא, ואתעבר מכל סטרי דקודשא, ואשתאר כלא קדש בקדושה יחידאי. ואמר רבי שמעון, הא אתמר דכתיב (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע יהו"ה, והכי סלקא רזא דאדם מסטרא דאדם, ובהמה מסטרא דבהמה, ובגין כך כתיב, אדם כי יקריב מכם, אדם ודאי, דדא קרבניה לעילא לקשרא קשרא, ולבתר מן הבהמה, וכלא איהו בקרא, אדם ובהמה, ודא איהו רזא דאצטריך לקרבנא אדם ובהמה כדקאמר. תא חזי, כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, הכי עבד אדם ובהמה, ואי תימא, והא כתיב (בראשית א כ) ועוף יעופף על הארץ, דהא מנייהו מקרבין קרבנא, ואפילו עולה, כמה דכתיב (ויקרא א יד) ואם מן העוף עולה קרבנו, תא חזי, מכל אינון עופין לא מקרבין אלא מן התורים או בני יונה, אלא רזא דא, מה דאתכשר בדא פסיל בדא, דא ימינא ודא שמאלא, וכלא חד. עוף יעופף על הארץ, הא אוקימנא דאינון רזא דרתיכא, ובהו תסתלק רוח הקודש לסלקא לעילא, דאינון תרי, חד לימינא וחד לשמאלא, עוף לימינא ודא מיכאל, יעופף לשמאלא ודא גבריאל, דא לימינא ודא לשמאלא. ובגין כך מקרבין תרין אלין, לסלקא רוח קודשא, ושמאלא מעטר וזיין לתתא לההוא סטר שמאלא, וימינא לימינא, ואתקשרת אתתא בבעלה, למהוי חד, וכלא מסתלק ומתקשר כחדא לעילא ותתא, וקודשא בריך הוא אסתלק בלחודוי ואתתקף. ובספרי קדמאי, מסכנא לא יהיב חולקא לאתזנא אלא לעילא לאתקשרא, אבל כלא לעילא ותתא, כל חד מתקשר לסטריה כדקא יאות, והא אוקימנא. רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוי, ואמר, הא קשורא דכלא אתקשר בקדש הקדשים לאתנהרא, אתדבקותא דרעוא דכהני ליואי וישראל לעילא עד היכן איהו סלקא. אמר ליה, הא אוקימנא עד אין סוף, דכל קשורא ויחודא ושלימו לאצנעא בההוא צניעו, דלא אתדבק ולא אתידע, דרעוא דכל רעוין ביה, אין סוף לא קיימא לאודעא, ולא למעבד סוף ולא למעבד ראש, דאין (נ"א ראש כמה דאין) קדמאה אפיק ראש וסוף, מאן ראש, דא נקודה עלאה דאיהי רישא דכלא סתימאה, דקיימא גו מחשבה, ועביד סוף דאקרי סוף דבר, אבל להתם אין סוף. לאו רעותין לאו נהורין לאו בוצינין בההוא אין סוף, כל אלין נהורין ובוצינין תליין לאתקיימא בהו, ולא קיימי לאתדבקא, מאן דידע ולא ידע, לאו איהו אלא רעו עלאה סתימאה דכל סתימין, אין. וכד נקודה עלאה, ועלמא דאתי אסתלקו, לא ידעין בר ריחא, כמאן דארח בריחא ואתבסם, ולאו דא נייחא (ס"א ניחח), דהא כתיב (ויקרא כו לא) ולא אריח בריח ניחחכם, דהא ריח ניחח, ריחא דרעותא, דכל הני רעותא דצלותא, ורעותא דשירותא, ורעותא דכהנא, דכלהו רזא דאדם, כדין כלהו אתעבידו רעותא חדא, וההיא אקרו ניחח, רעותא כתרגומו, כדין כלא אתקשר ואתנהיר כחדא כדקא יאות, כמה דאתמר. ועל דא אתיהיבת האי סטרא אחרא בידא דכהנא, דכתיב