אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק ג / לג
רבי שמעון בר יוחאי

לג

א

זהר:

ותצא אש מלפני יהו"ה ותאכל על המזבח את העולה, אמר רבי יהודה, דא אוריאל דאתחזי בשלהוביתא דאשא על מדבחא כמה דאתמר, רביע על קרבנא, וכדין חדוותא הוה בכלא, דהא אתקבל ברעוא, כמה דכתיב וירא כבוד יהו"ה אל כל העם, ואי לאו הוה ערבוביא דבני אהרן, מן יומא דנפקו ישראל ממצרים, לא אשתכח רעוא הכי לעילא ותתא:

רעיא מהימנא:

פקודא דא, לשרוף קדשים באש, ואבתריה, והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף, תנאין ואמוראין, בסתרי תורה אית קדש ואית קדשים ואית קדש קדשים, מה הנאה אית לקודשא בריך הוא בקדשים דאתוקדו, אי תימא, בגין יצחק, דבשעתא דישראל בעקו סליק אפרו של יצחק קמיה, דאי חייבין שרפה אשתזיבו בגיניה, האי לדרשא איהו, ואי תימרון בגין צדיקייא (נ"א ואי כגון) בני אהרן דהוו שריפת קדשים, דכתיב בהון ותצא אש מלפני יהו"ה ותאכל אותם וימותו, ומיתתהון כפרה לישראל כמו שריפת קדשים, אוף דא לדרשא קא אתי. אלא תלת אשין בשרגא, אשא חוורא ואשא אוכמא ואשא תכלתא, לקבל תורה נביאים וכתובים, ולקבל כהן לוי וישראל. ותכלת איהי שכינתא קריבא לן, ואיהי אחידא באינון פתילות, בכנפי מצוה, דאתמר בהון (במדבר טו לח) ועשו להם ציצית, והאי תכלת דאיהי שכינתא, איהי דינא דאכילת קרבנין ועלוון. אי אשכחת בני נשא דאינון עצים יבשים, כגוונא דאינון פתילות יבשין, בלא משחא דאיהי אורייתא, רחמי איהו לון, (דלידונין) שריפה ואוקידת לון, ובגין דעמי הארץ אינון בעירן, כמה דאוקמוה, דאינון שקץ, תכלת דאיהי אדנ"י, אוקידת לון, בגין דקרבין לגבה עם שרץ דאיהו יצר הרע זר, הדא הוא דכתיב (שם ג י) והזר הקרב יומת. ואי במיתתהון חזרין בתיובתא כד שחיט לון, (נ"א כד שחיט לון מלאך המות, מיכאל) מלאך מיכאל דאיהו כהנא רבא, אריה דאכיל קרבנין נחית עלייהו, לקרבא לון קרבנא קדם יהו"ה. וקדם דתפוק נשמתיה מתוודה בכמה ודויין, וכד נפיק נשמתיה, הוא יהוי מתכוון לגמור את השם, שמע ישראל, וברוך שם, לקרבא נשמתיה מאנא (נ"א קרבנא) לשם יהו"ה. וצריך למתודה לקודשא בריך הוא, לקבלא לקרבא ה' בשמיה, דאכיל ושצי, ולאחזרא בתיובתא לגבי יה"ו, אהי"ה, כחושבן מ"ב, דאדנ"י קרינן ליה דינא דמלכותא דינא. ויכוון בשמא מפרש דאיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א בלב אחד, וביה יפוק רוחיה, בנפש דיליה מקבל עליה מיתה ויסורין, ובנשמתא מודה בכמה ודויין ומתחרט. בנפש מקבל עליה מיתה, שחיטה, שריפה, ואי צריך ארבע מיתות בית דין, דאינון סקילה שריפה הרג וחנק, מקבל ליה מאדנ"י בנפש דיליה, ובנשמתיה מודה בכמה ודויין, וחוזר בתיובתא לגבי אהי"ה, דאחיד בתרין שמהן יהו"ה יהו"ה. במחשבתיה, יכוין לאפקא וידוי, וקבלת מיתה עליה בלב אחד, דאיהו שמא מפרש, כגוונא דא יו"ד ה"א וא"ו ה"א, (כבוד) ביה כהנים כורעים ומשתחוים על פניהם, ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כבוד איהו ל"ב בחושבן, וביה היה מתכוין לגמור את השם, (וא"ו איהו אחד בלב). ותנאין ואמוראין, אי תימרון וכי עם הארץ מנא ידע דא, אלא ודאי עם הארץ איהו כשור או שה או עז או (פר) תור או יונה, מה בעירן לא ידעי אורייתא דאיהי שם יהו"ה, הכי עם הארץ לא ידע, אלא מיכאל כהנא רבא, איהו עביד ליה עולה וקרבנא קדם יהו"ה, ואיהו מכוון בשמא מפרש בסליקו דרוחיה, דתיפוק בלב אחד, כגוונא דכד נפיק רוחא דבר נש בכל ליליא. ובגין דא אוקמוה רבנן, שוב יום אחד לפני מיתתך, דבכל יום ויום צריך בר נש לאהדרא בתיובתא, ולממסר רוחיה לגביה, דיפוק באחד, הדא הוא דכתיב (תהלים לא ו) בידך אפקיד רוחי. ואם הוא תלמיד חכם, עליה אתמר (משלי יב י) יודע צדיק נפש בהמתו, דלית חכם כמו כהנא, כמה דאוקמוה, הרוצה להחכים ידרים. ואם תלמיד חכם הוא, צריך שיהא ביה חסד, ועם י' דאיהו חכמה, חסיד, ומאן

 

ב

רעיא מהימנא:

דלית ביה חכמה, לאו איהו חסיד, ובגין דא אוקמוה, ולא עם הארץ חסיד. ואי אית ביה ה', חמשה חומשי תורה דאתייהיבו משמאלא, אתקרי גבור בתורה וירא חטא, ואי איהו בור, אתמר ביה אין בור ירא חטא. ומאן דזכי לתפארת דאיהו ו', ואיהו חכם מבין בתורה וירא חטא, ירית מלכותיה דאיהו ה"א, מצות המלך, אי עביד פקודי מלכא, כיון דזכי לשם יהו"ה, זכי לשמא מפרש, דאתקרי אדם, ודא יו"ד ה"א וא"ו ה"א. בההוא זמנא שליט על גופיה, דאיהו שותפו דנפש הבהמית ורוח הבהמית, דבנפש הבהמית עשיית הבלי עלמא, רוח ממללא בהבלי עלמא, (נשמה דבה כל הרהורין ומחשבות דהבלי עלמא), ותלמיד חכם שליט עלייהו. הדא הוא דכתיב, (בראשית א כו) וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ, מאי ובכל הארץ, דא גופא, עולם קטן, ודחלין מניה, הדא הוא דכתיב, (שם ט ב) ומוראכם וחתכם. מסטרא דימינא שליט עלייהו, ביה וירדו, כמה דאת אמר (תהלים עב ח) וירד מים עד ים, מסטרא דשמאלא דחלין מניה, הדא הוא דכתיב ומוראכם וחתכם, ועליה אתמר (משלי יב י) יודע צדיק נפש בהמתו. בתר דאיהו צדיק, לא יהיב ליה שכר מצוות, לית ליה אגרא בעלמא דא, ולא מזונא כבעירן, דעני חשוב כמת, איהו עם שכינתא בקביעו דילה עמה, על כלא. כי יהו"ה אלהי"ך אש אוכלה הוא (דברים ד ט), האי אש צריך ליה תמיד עמה, דלית ליה כביה, דאיהו אכיל כל קרבנין דצלותין, ומלין דאורייתא, דאיהי שכינתא, איהו פרנסה דיליה, ובמה, בצלותין, הדא הוא דכתיב (שיר ה ג) פתחי לי, פתחי לי בצלותא, דאתמר בה (תהלים נא יז) אדנ"י שפתי תפתח, דאיהי אחותי רעיתי, ולית רעיתי אלא פרנסתי, דבה מתקנין מאכלין דקרבנין דמלכא בנין קדישין, בכמה מיני מאכלין, בנהמא דאורייתא. דאתמר בה, (משלי ט ה) לכו לחמו בלחמי, מימינא, ובחמרא דאיהו יינא דאורייתא, משמאלא, בנסוך המים ויין דאורייתא דבכתב ובעל פה מעמודא דאמצעיתא דכליל תרווייהו, בבשרא דאיהי בשר הקדש בכמה קרבנין, דעלה אוקמוה מארי מתניתין, בבשר היורד מן השמים עסקינן, מאי מן השמים, עמודא דאמצעיתא, דעלה אתמר, (בראשית ב כג) ובשר מבשרי. ודא בשר הקדש, דאדליקת בכמה שלהובין מסטרא דגבורה ברחימו דבעלה, אתוקדת ברחימו דאהבה, בקריאת שמע ברחימו דיחודא, דליליא ויומא לא תכבה. וחברייא, בחייכון אל תתנו דמי לו לקודשא בריך הוא, למהוי איהו בשלהובין דרחימו דיחודיה דקריאת שמע, לקיימא ביה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. (ע"כ):

זהר:

תא חזי, אף על גב דבני אהרן מיתו בההיא שעתא, יאות הוה בכמה גוונין, חדא דלא הוה שעתא דקטרת, דהא קטרת לא סלקא אלא בזמנין ידיען, דכתיב (שמות ל ז) והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר, ואימתי, בהטיבו את הנרות וגו', לאשתכחא שמן וקטרת כחדא, וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה וגו', ובזמנין אלין אתקריב, ולא בזמנא אחרא. בר בזמנא דמותנא שריא בעלמא, כמה דאערע, דכתיב (במדבר יז יא) ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש וגו', ובני אהרן לא קריבו בשעתא דשמן וקטרת משתכחי כחדא. ועוד, דדחקו שעתא בחיי דאבוהון, ועוד, דלא אנסיבו, והוו פגימין:

רעיא מהימנא:

לית מצורע אלא ההוא דאתעביד בזבותא, דחמש דמים אינון דדם נדה מסאבין, דאינון כלהו דם טמא, וחמש דמין דכיין, ומאן דאעבר עלייהו, כאלו אעבר על עשרה דברות, דאינון כלל תרי"ג פקודין. ושפחה יצר הרע, איהי מלייא מומין, ובגין דא (ויקרא כא) כל אשר בו מום לא יקרב, ובגין דא כהנא לא הוה צריך לקרבא לגבי מאן דאית ביה מומא, מכל מומין דעלמא, בגין דמטרוניתא אתמר בה, (שיר ד) כלך יפה רעיתי ומום אין בך, הכי לא צריך לקרבא לגבה מאן דאית ביה מום, ואוף הכי לא צריך למקרב לגבה זר, (במדבר ג י) והזר הקרב יומת, והיינו ממז"ר מום זר, מום נוקבא, זר זכר, ובגין דא מני (ויקרא יח יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, ועל אינון דקריבין לה כתיב בהון, ויקריבו לפני יהו"ה אש זרה אשר לא צוה אותם, ותצא אש מלפני יהו"ה

חזרה לראש הדף
Site location tree