אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק ג / לח
רבי שמעון בר יוחאי

לח

א

ומתעטרא על כלא, ודא שושנה בין החוחים, ואתרוג בין החוחים, לאחזאה שבחא דכנסת ישראל על כלא. תא חזי, כנסת ישראל אתברכא על ידא דכהנא, וישראל מתברכאן על ידא דכהנא, וכהנא מתברכא על ידא דכהנא עלאה, הדא הוא דכתיב, (במדבר ו כז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. כתיב (תהלים כה ו) זכר רחמיך יהו"ה וחסדיך כי מעולם המה, זכר רחמיך, דא יעקב, וחסדיך דא אברהם, כי מעולם המה, ומעולם נטל לון קודשא בריך הוא, וסליק לון לעילא, ועבד מנייהו רתיכא קדישא, לאגנא על עלמא, ובגין דהוו מעולם, הוא דכיר להון לאגנא ולרחמא על עלמא, כגוונא דא נטיל קודשא בריך הוא לצדיקייא מן עלמא, וסליק לון לעילא, לאגנא על עלמא. ואי תימא יצחק אמאי לא אדכר הכא, אלא אשתאר לאתפרעא מאינון דעאקין לבנוי, הדא הוא דכתיב (שם פ ג) עוררה את גבורתך, וכתיב (ישעיה מב יג) יהו"ה כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה וגו', ודא הוא יצחק דאסתלק מהכא. רבי חייא אמר, זכר רחמיך יהו"ה וחסדיך, אלין אינון יעקב ואברהם, דבעינן להון לאגנא עלן, אבל יצחק למעבד קרבין קיימא, ובגיני כך לא בעינן ליה לגבייהו. דבר אחר, כי מעולם המה, דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא, נטל יצחק וברא ביה עלמא, חמא דלא יכיל למיקם בלחודוי, נטל אברהם וקיים ביה עלמא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם. חמא דבעיין קיומא יתיר, נטל ליעקב ושתף ליה ביצחק, וקיים עלמא, הדא הוא דכתיב, ביום עשות יהו"ה אלהי"ם ארץ ושמים, ועל דא באברהם ויעקב אתקיים עלמא, ובגין כך כי מעולם המה:

רבי יהודה פתח, ויהי ביום השמיני, לבתר דאשתלים אהרן באינון שבעה יומין, ואתעטר בהו (ס"א בההוא משח רבות קדישא עלאה), יומא תמינאה בעייא לאשתלמא מן שבעה, דאשלמותא על ידא דכהנא, ועל דא פולחנא בתמינאה, לאתעטרא מן שבעה. ולאתתקנא כהנא על ההוא (חובא) דחב (ס"א דקביל) בקדמיתא, הדא הוא דכתיב, ויאמר אל אהרן קח לך עגל, הא אוקמוה עגל ודאי, לכפרא על ההוא עגל, דכתיב (שמות לב ד) ויעשהו עגל מסכה. בן בקר, מאי טעמא בן בקר ולא בן פרה, אלא איהו בעי לאתתקנא לגבי פרה, ולא אתחזי לקרבא מינה לגבה. מאן דשדר דורון למלכא, חמיתון דנסיב מבי מלכא ויהיב למלכא, אלא דורונא לשדרא למלכא מבי אחרא אצטריך, ולא מבי מלכא. רבי יוסי אמר, מדידיה לדידיה לא אתחזי, אמר רבי יהודה בגין כך בן בקר ודאי, ולא בן פרה. לחטאת, לדכאה על ההוא חובה דחב ביה, ואיל לעולה תמימים, תמימים, תמים מבעי ליה, אי תימא דעל איל ועגל קאמר, לאו הכי, דהא תרוייהו לא סלקין לעולה, דהא כתיב לעולה תמימים, ועגל לחטאת סלקא, מהו תמימים, וכתיב איל. אלא אילו דיצחק לקרבא לגבי פרה, דאדכר תרי זימני בקרא, חד דכתיב (בראשית כב יג) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל וגו', הא חד, וחד וילך אברהם ויקח את האיל, הא תרי, ויעלהו לעולה, ועל דא איל לעולה תמימים, תרי איל, דאיהו תרי, ועל דא גבורות תנינן, ומנייהו מתפרשין לכמה אחרנין:

ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת, עגל לחטאת מבעי ליה, כגוונא דכהנא, אלא ישראל הא קבילו עונשא, ועל דא לא כתיב בהו עגל לחטאת, אלא עגל לעולה. מאי טעמא, דכל אינון דחבו ביה, קבילו עונשא, בין במלולא, בין בעובדא, בין בפולחנא, ואפילו אינון דלא עבדו מידי, אלא דסליקו ליה ברעותא דלבייהו למפלח ליה, אתענשו, כמה דכתיב (שמות לב כ) וישק את בני ישראל, אבל כל אינון דסליקו ליה ברעותא דלא למפלח ליה, אלא דסליקו גוונא דרעותא מניה, הכא אתדכן, ומקרבין ליה

 

ב

לעולה ולא לחטאת. אבל קחו שעיר עזים לחטאת, אמאי, אלא בגין דהוו מקרבין בקדמיתא לשעירים, דשלטין על טורי רמאי, ודא הוא לחטאת, ובעיין לאתדכאה מההוא חובא, ולא עוד אלא לחדתותי דסיהרא אצטריך:

ושור ואיל לשלמים, שור ולא פר, בגין דשור שלים איהו, לאחזאה שלמא, הדא הוא דכתיב לשלמים. רבי יוסי אמר, שור ואיל מסטרא דשמאלא קא אתיין, שור מסטרא דשמאלא, דכתיב (יחזקאל א י) ופני שור מהשמאל, איל בגין אילו דיצחק, וסלקין לשלמים, לאשלמא לון לכנסת ישראל, ועל דא שור ואיל לשלמים. אמר רבי יהודה, כלא בגין דכנסת ישראל מתעטרא ומתברכא על ידא דכהנא באשלמותא, והאי יומא חדוותא דכלא הוה, חדוותא דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא, חדוותא דעלאין ותתאין, וכמה דאשתלים כהנא לתתא, כביכול אשתלים כהנא לעילא, בר נדב ואביהוא דאתערו ערבוביא בין מטרוניתא ומלכא, ובגין כך ותצא אש מלפני יהו"ה ותאכל אותם וגו'. (חסר):

ויאמר משה אל אלעזר ואל איתמר ראשיכם אל תפרעו וגו', כי שמן משחת יהו"ה עליכם, רבי אבא אמר, הא תנינן, בעובדין דלתתא אתערון עובדין לעילא, ועובדא דלתתא בעי לאתחזאה כגוונא דעובדא דלעילא. תא חזי, כל חדוותא דלעילא, תליא בההוא שמנא קדישא, דמתמן נפיק חדוה וברכאן לכלהו בוצינין, וכהנא עלאה (מיניה) אתעטר בנגידו דמשחא, ובגין כך כהנא דרבו משחא אתנגיד עליה כגוונא דלעילא, בעי לאחזאה חידו ונהירו דאנפין (יתיר מכלא), ולא יתחזי גרעונא ברישיה, ולא בלבושיה, אלא למהוי כלא שלים כגוונא דלעילא, ולא יתחזי ביה פגימו כלל, בגין דלא יעביד פגימו באתר אחרא. תא חזי, אלמלא אלעזר ואיתמר אתחזון פגימו בההיא שעתא בלבושיהון או בראשיהון, לא אשתזיבו בההיא שעתא, דהא שעתא קיימא למעבד דינא. ועל דא תנינן, בשעתא דמותנא אערע בעלמא, לא יתער אינש גרמיה למלה בעלמא, בגין דלא יתערון עליה, בר אי אתער גרמיה לטב, ויכיל לדחייא (לדחקא) שעתא, דהא בזמנא ושעתא דדינא קיימא בעלמא, מאן דיערע ביה לקטי ליה ויסתלק מעלמא, ובגין כך ולא תמותו כתיב. ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה, בגין דאינון לא אתיין מסטרא דכהני, ולא מתזקי:

רבי אלעזר פתח, (שמות ו כג) ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה, ויקח אהרן, כלא כמה דאצטריך, כלא כגוונא דלעילא. תא חזי, ראויה היתה בת שבע לדוד מיומא דאתברי עלמא, ראויה היתה אלישבע לאהרן מיומא דאתברי עלמא, מה בין האי להאי. אלא כלא חד, אבל התם לדינא, הכא לרחמי, כד אתחברא בדוד, לדינא, לאגחא קרבין לאושדא דמין, הכא באהרן, לשלמא, לחדוה, לנהירו דאנפין, לאתברכא, ועל דא אתקרי (הכי) התם בת שבע, הכא אלישבע. אלישבע דאתחברא בחסד, (תא חזי) בת שבע לדינא, לירתא מלכותא, ולאתקפא. אמר רבי שמעון, הא דתנינן, דכתיב (שמות יט יט) קול השופר, שפיר הוא, ודא הוא יעקב, דאסתלק במחשבה דאבהן, ונפקו כחדא מגו שופר, דהא שופר אפיק מייא ואשא ורוחא כחדא, ואתעביד מנייהו קלא, כך אימא עלאה אפיק לאבהן בקל חד, ומגו מחשבה אסתלקו כחדא בחד קול, וההוא קול אקרי קול השופר, ודא יעקב דכליל לאבהן כחדא, ואקרי קול. ותרי קלי נינהו, דהא מגו קלא נפיק קלא, אבל קול חד דאקרי קול השופר, ומהכא נפקו שאר קולות, מגו ההוא שופר, בזווגא

חזרה לראש הדף
Site location tree