אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק ג / מא
רבי שמעון בר יוחאי

מא

א

כסאו, מאן דבעי לברכא ליה, ולאתקנא כורסייה, בחסד ולא בדינא, מאי משמע, דכד עייל כהנא לבי מקדשא, דייעול בחסד דאיהו מייא, ולא ייעול ביין דשתי דאיהו גבורה, ייעול בהאי מלה במייא, ולא ייעול בחמרא. אתו רבי יהודה ורבי יצחק ונשקו רישיה, ומההוא יומא לא אתפרש מבי רבי יהודה, וכד הוה עייל לבי מדרשא, הוה קם רבי יהודה קמיה, אמר, מלה אוליפנא מניה, ויאות לאנהגא ביה יקר. לבתר אסתלק בין חברייא, והוה קארן ליה רבי ייסא רישא דפטישא דמתבר טנרין, ואפיק שלהובין לכל סטר, והוי קרי עליה רבי אלעזר, (ירמיה א ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך:

וידבר יהו"ה אל משה ואל אהרן לאמר אליהם, זאת החיה אשר תאכלו וגו', מאי שנא הכא אהרן, אלא בגין דאיהו קיימא תדיר לאפרשא בין מסאבא ובין דכיא, דכתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור. רבי אבא פתח ואמר, (תהלים לד יג) מי האיש החפץ חיים וגו', נצור לשונך מרע וגו', סור מרע וגו', וכתיב (משלי כא כג) שומר פיו ולשונו וגו', מי האיש החפץ חיים, מאן חיים, אלא אלין חיים דאקרון עלמא דאתי, וחיים תמן שריין, ועל דא תנינן, עץ חיים היא, אילנא מאינון חיים, אילנא דאתנטע באינון חיין, ועל דא מי האיש החפץ חיים כתיב. אוהב ימים לראות טוב, מאן ימים, אלא דא הוא שמא דמלכא קדישא, דאחידא באינון יומין עלאין, דאקרון ימי השמים על הארץ, ימי השמים ודאי, על הארץ ודאי, מאן דבעי חיים דלעילא, למהוי ליה חולקא בהו, ומאן דבעי יומין עלאין, לאתדבקא בהו, ולרחמא להו, ינטר פומא מכלא, ינטר פומיה ולישניה, ינטר פומיה ממיכלא וממשתיא, דמסאב לנפשא, ומרחקא לבר נש מאינון חיין, ומאינון יומין, וינטר (ס"א פומיה ולישניה) לישניה ממלין בישין, דלא יסתאב בהו, ויתרחק מנייהו, ולא יהא ליה חולקא בהו. תא חזי, פומא ולישן, אתר (אחרא) עלאה הכי אקרי, ובגין כך לא יפגים איניש פומיה ולישניה, וכל שכן לאסתאבא נפשיה וגרמיה, בגין דאסתאב הוא בעלמא אחרא, והא אוקימנא:

זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו', האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, זאת החיה בקדמיתא, ולבתר מכל הבהמה, אלא אמר קודשא בריך הוא, בכל זמנא דישראל מנטרי נפשייהו וגרמייהו, דלא לסאבא לון, ודאי זאת החיה אשר תאכלו, יהון שכיחין בקדושה עלאה, לאתדבקא בשמי, בברירו דההיא בהמה דברירנא לכו למיכל, לא תסתאבו בהו, ותהוון דבקין בשמי. וכל זמנא דלאו אינון נטרין נפשייהו וגרמייהו ממיכלא ומשתייא, יתדבקון באתר אחרא מסאבא, לאסתאבא בהו, ובגין כך כתיב, זאת החיה אשר תאכלו. מכל, מכל ודאי, דאיהו רזא דשמא קדישא, לאתדבקא ביה. מכל הבהמה אשר על הארץ, בגין דהאי מיכלא דהאי בהמה אשתכח דכייא, ולא יסאב לכו, יהא לכו חולקא בשמי, לאתדבקא בי. תו, זאת החיה אשר תאכלו, בפרעה כתיב (שמות ו יט) בזאת תדע כי אני יהו"ה, הא זאת לקבלך, לאתפרעא מנך, אוף הכא, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, הא זאת לקבליכון, לאתפרעא מנייכו, אי תסאבון נפשכון, מאי טעמא, בגין דנפשתא מנה הוו, ואי אתון תסאבון לההוא דילה, הא זאת לקבלייכו, אי לטב היא קיימא לגבייכו, אי לביש היא קיימא לגבייכו. אמר רבי אלעזר, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, מכל אינון דאחידן מן סטר דא, שארי לכו למיכל, וכל אינון דלא אתיין

 

ב

מסטרא דא, אסיר לכו למיכל, בגין דאית בעירן דאתיין מסטרא דא, ואית דאתיין מסטרא אחרא מסאבא, וסימנא דלהון, דכתיב כל מפרסת פרסה וגמרינן, כלהו רשימין, וכלהו ארשים להו קרא, ובגין כך, כל מאן דאכיל מאינון דאתיין מסטרא דא מסאבא, אסתאב בהו וסאיב לנפשיה, דאתייא מסטרא דכייא. רבי שמעון אמר, כלל כלא, כמה דאית עשר כתרין דמהימנותא לעילא, כך אית עשר כתרי דחרשי מסאבא לתתא, וכל מה די בארעא, מנייהו אחידן בסטרא דא, ומנייהו אחידן בסטרא אחרא. ואי תימא, האי עז דשריא עליה רוח מסאבא לגו, לאו הכי, דאי רוח מסאבא שריא ביה, אסיר לן למיכל, אלא אעברן בגווייהו ויתחזון לקבליהון, ולא שריא לדיירא בהו, דכד אינון שריין, רוח אחרא אעבר עלייהו, ופרישן מגרמייהו, ובגין כך אתחזון לקבלייהו, ומקטרגי בגווייהו, ולא שלטי בהו בגרמייהו, ועל דא שרי לן למיכל. תא חזי, כיון דאתיין לשלטאה בהו, אעבר רוחא חדא, זקפן עיינין, וחמאן רשימין דלהון ואתפרשן מנייהו, אבל אתחזו לקבליהון, ולא אסירי לן למיכל. בין בבעירי בין בחיוותא בין בעופי בין בנוני ימא, בכלהו אתחזון ימינא ושמאלא, (רחמי ודינא), וכל מאן דאתי מסטרא דימינא, (מסטרא דרחמי), שארי לן למיכל, וכל אינון דאתיין מסטרא דשמאלא, (מסטרא דדינא), כלהו אסיר לן למיכל, בגין דדרגא (ס"א דגרמא) דכלהו מסאבא, וכלהו מסאבין, ורוח מסאבא שריא בגווייהו ודרי בהו, ועל דא רוחא קדישא דישראל לא יתערב בהו, ולא יסתאב בהו, בגין דישתכחון קדישין, וישתמודעון לעילא ותתא. זכאה חולקהון דישראל דמלכא קדישא אתרעי בהו, ובעי לדכאה להו ולקדשא להו על כלא, בגין דאחידן ביה. תא חזי, כתיב (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר, אי קודשא בריך הוא מתפאר בהו בישראל, היך אתיין לאסתאבא, ולאתדבקא בסטרא מסאבא, ועל דא כתיב, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, ולא תשקצו את נפשותיכם וגו. מאן (דיתיב) דאיהו בדיוקנא דמלכא, לא לבעי ליה לאתפרשא מאורחוי דמלכא, ובגין כך רשים להו קודשא בריך הוא לישראל, כל אינון דאתיין מסטרא דא, וכל אינון דאתיין מסטרא אחרא, זכאה חולקהון דישראל, דכתיב בהו (שם סא ט) כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך יהו"ה, ברך יהו"ה ממש, ברך יהו"ה בכלא. ותא חזי, כל מאן דאכיל מאינון מאכלי דאסירי, אתדבק בסטרא אחרא, וגעיל נפשיה וגרמיה, ורוח מסאב שרייא עליה, ואחזי גרמיה דלית ליה חולקא באלהא עלאה, ולא אתי מסטריה, ולא אתדבק ביה, ואי יפוק הכי מהאי עלמא, אחידן ביה כל אינון דאחידן בסטר (ס"א דאתיין מסטר) דמסאבא, ומסאבין ליה, ודיינין ליה כבר נש דאיהו געלא דמריה, געלא בהאי עלמא, וגעלא בעלמא דאתי. ועל דא כתיב, ונטמתם בם בלא א', דלא אשתכח אסוותא לגעוליה, ולא נפיק ממסאבותיה לעלמין, ווי לון ווי לנפשייהו, דלא יתדבקון בצרורא דחיי לעלמין, דהא אסתאבו, ווי לגרמייהו, עלייהו כתיב (שם סו כד) כי תולעתם לא תמלות וגו', והיו דראון לכל בשר, מאי דראון, סרחונא, מאן גרים ליה, ההוא סטר דאתדבק ביה. ישראל אתיין מסטרא דימינא, אי אתדבקן בסטרא שמאלא הא פגמין לסטר דא, ופגמין לגרמייהו, ופגמין לנפשייהו, פגימין בעלמא דין ופגימין בעלמא דאתי, כל שכן מאן דאתדבק בסטרא דמסאבא, דכלא אחיד דא בדא, וכתיב (דברים יד כא) כי עם קדוש אתה ליהו"ה אלהי"ך וגו'. רבי יוסי פתח ואמר, (קהלת ו ז) כל עמל האדם לפיהו וגו', אסתכלנא במלי דשלמה מלכא, וכלהו אחידן בחכמה עלאה, כל עמל האדם לפיהו, האי קרא בשעתא דדיינין ליה

חזרה לראש הדף
Site location tree