מג

א

מקטורין כחדא, וזרע לון בזמנא חדא, ולבתר נפיק כל חד וחד בלחודוהי, כך קודשא בריך הוא, עביד עובדוהי בחכמה, ובחכמה נטיל כלא כחדא וזרע לון, ולבתר נפקו כל חד וחד בזמניה, הדא הוא דכתיב (תהלים קד כד) כלם בחכמה עשית. אמר רבי אבא, מה רבו מעשיך יהו"ה, כמה סגיאין אינון עובדוהי דמלכא קדישא, וכלהו סתימין בחכמה, הדא הוא דכתיב כלם בחכמה עשית, כלהו בחכמה כלילן, ולא נפקי לבר אלא בשבילין ידיען לגבי בינה, ומתמן אתעבידו כלא ואתתקנו, הדא הוא דכתיב (משלי כד ג) ובתבונה יתכונן, ועל דא כלם בחכמה, עשית בבינה. מלאה הארץ, הארץ, דא כנסת ישראל, דמתמן אתמליא מכלא, כמה דאת אמר (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים וגו', קנינך, דהיא אפיקת לון לבתר, הדא הוא דכתיב (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם, בגיני כך מלאה הארץ קנינך. תא חזי, בשעתא דבר נש אתי לאתקדשא לאזדווגא בנוקביה, (בכוונה) ברעותא קדישא דיליה אתער עליה רוחא (אחרא) קדישא כליל דכר ונוקבא, ורמיז קודשא בריך הוא לחד שלוחא, ממנא על עדוייהון דבני נשא, ומני בידיה ההוא רוחא, ואודע ליה לאן אתר יפקוד ליה. הדא הוא דכתיב (איוב ג ג) והלילה אמר הורה גבר, הלילה אמר לההוא ממנא, הורה גבר מפלניא, וקודשא בריך הוא אפקיד ליה לההוא רוחא כל מה דאפקיד, והא אוקמוה. כדין רוחא נחתא, וחד צולמא עמיה, ההוא דקאים בדיוקניה לעילא, בההוא צולמא אתברי (ס"א אתרבי), בההוא צולמא אזיל בהאי עלמא, הדא הוא דכתיב (תהלים לט ז) אך בצלם יתהלך איש, בעוד דהאי צולמא אשתכח עמיה דבר נש, בצולמא דיליה קאים בהאי עלמא, דמתחברן כחדא (ס"א אשתכח עמיה, בר נש קאים בהאי עלמא, ותרין אינון דמתחברן כחדא) ושלמה מלכא אזהר לבני נשא ואמר, (שיר ב יז) עד שיפוח היום ונסו הצללים, תרי:

ובספרא דחרשין דאשמדאי אשכחנא, דאינון דידעי (ס"א דבעו) לחרשא חרשין מסטר שמאלא, ולאתדבקא בהו, יקום לנהורא דשרגא, או באתר דיתחזון אינון צולמין דיליה, ויימא אינון מלין דמתתקני לאינון חרשין, ויקרי לון לאינון סטרין מסאבין, בשמהן מסאבין דלהון, ויזמין (ויומי) צולמין דיליה לאינון דקארי, ויימא דהוא אתתקן ברעותיה להו לפקודייהו, וההוא בר נש נפק מרשו דמאריה, ופקדונא דיליה יהב לסטר מסאבא. ובאינון מלין דחרשין דאיהו יימא, ויזמין (נ"א ויומי) לון לצולמי, אתחזון תרין רוחין, ומתתקנין באינון צולמין דיליה בחיזו דבני אנשא, ומודעין ליה מלין לאבאשא, ומלין לאוטבא לזמנין ידיעין, ואלין תרי רוחין דלא אתכלילו בכללא דגופא, השתא אתכלילן באלין צולמין ומתתקנן בהו, ומודעין ליה לבר נש מלין לאבאשא, ודא הוא דנפיק מרשותא דמאריה, ופקדונא דיליה יהב לסטר מסאבא. תא חזי, אסיר ליה לבר נש לאשדאה מאני דביתיה, ולאפקדא ליה לסטרא אחרא דלא אצטריך, או מלה אחרא דכוותיה, (ס"א דביתיה, לקבלא ליה), דהא כמה גרדיני נימוסין זמינין לההוא מלה לקבלא ליה, ומההוא זמנא לא שארי עליה ברכאן, דהא מסטרא אחרא הוא, כל שכן מאן דאזמין ברעותיה על ההוא טיבו עלאה דיליה לאחרא, ולסטרא אחרא, דהא מההוא דאזמין ליה הוי. וכד קריבו יומין דבר נש לנפקא מהאי עלמא, ההוא צולמא עלאה דיהבו ליה, אתיא ההוא רוחא בישא דהוה מתדבק ביה בכל יומא, ונטיל ליה לההוא צולמא, ואתתקן ביה ואזיל ליה, ולא אתחזר ביה בבר נש לעלמין, כדין ינדע דהא אתדחיא הוא מכלא. תא חזי, בשעתא דנשמתא נחתא לאעלא ליה בהאי עלמא, נחתא בגנתא דעדן דארעא, וחמאת יקרא דרוחיהון דצדיקיא, קיימין שורין שורין, לבתר אזלא לגיהנם, וחמאת להו לרשיעייא דצווחין ווי ווי, ולא מרחמי עלייהו, ובכלא אסהידו בה סהדותא, וההוא צולמא קדישא קיימא עליה, עד דנפיק לעלמא.

ב

כד נפיק לעלמא אזדמן ההוא צולמא לגביה, ואשתתף בהדיה, ואתרבי עמיה, כמה דאתמר (תהלים לט ז) אך בצלם יתהלך איש, ובההוא צלם אשתתפו (אשתכחו) יומוי דבר נש ותליין ביה, הדא הוא דכתיב (איוב ח ט) כי תמול אנחנו ולא נדע, כי צל ימינו עלי ארץ, כי צל ימינו ודאי. ומן יומא דמתעברא אתתא עד יומא דאולידת, לא ידעין בני נשא עובדוי דקודשא בריך הוא, כמה אינון רברבין וכמה אינון עלאין, הדא הוא דכתיב (תהלים קד כד) מה רבו מעשיך יהו"ה וגו'. תא חזי, כל רוחין דעלמא כלילן דכר ונוקבא, וכד נפקין, דכר ונוקבא נפקין, ולבתר מתפרשן בארחייהו, אי זכי בר נש, לבתר מזדווגי כחדא, והיינו בת זוגו, ומתחברין בזווגא (ס"א בגוונא) חד בכלא, רוחא וגופא. דכתיב (בראשית א כד) תוצא הארץ נפש חיה למינה, מאי למינה, ההוא רוחא דבר נש דנפיק זוגיה דדמי ליה, ומאי הארץ, כמה דאת אמר (תהלים קלט טו) רקמתי בתחתיות ארץ, והא אוקמוה, תוצא הארץ ודאי, דהא מנה נפקין. נפש חיה, כמה דאוקימנא, דא רוחיה דאדם קדמאה. היינו דכתיב (בראשית ג ג) ומפרי העץ אשר בתוך הגן, ומפרי העץ דא קודשא בריך הוא, אשר בתוך הגן, אשר בתוך האשה. תנינן היינו אשה כי תזריע וילדה זכר כתיב, ולא כליל דכר ונוקבא כפום אורחוי דעלמא, דאינון גרמו ליה, דלא מתחבראן כמה דנפקן מלעילא זוגות, בגין דאדם קדמאה וזוג דיליה חבו לקודשא בריך הוא, ועל דא מתפרשין כד נפקין מלעילא, עד דיהוי רעוא קמי קודשא בריך הוא, אי זכה בר נש יהבין ליה זוגתו, ואי לא מפרישין לה מניה, ויהבין לה לאחרא, ומולידין בנין דלא כדקא יאות. ועל דא כתיב (שם ו ג) לא ידון רוחי באדם, מאי רוחי, רוחו מבעי ליה, אינון תרין רוחי דנפקי זוגות לא ידונון כחדא, ועל דא כתיב וילדה זכר, ולא כלל דכר ונוקבא כפום אורחוי דעלמא, דאינון גרמו. רבי אלעזר אמר, לאו הכי, דהא כלא דכר ונוקבא כלילן כחדא, ומתפרשן לבתר, אבל וילדה זכר, כלילן כחדא מסטרא דימינא, ואם נקבה תלד, כלילן בחד, נוקבא ודכר מסטרא שמאלא, דשלטא סטר שמאלא על סטר ימינא יתיר, ודכורא אתכפיא בימינא דלא שלטא, וכדין ההוא דכר דנפיק מגו נוקבא מסטר שמאלא כל אורחוי כנוקבא, (ולא אקרי דכר), אבל דכר דנפיק מגו ימינא הוא שלטא, ונוקבא דנפקא מניה אתכפיא, דהא סטר שמאלא לא שלטא, ועל דא וילדה זכר כתיב, וכמה אלף ורבבן נפקי בזמנא חדא לעלמא. ומן יומא דאפקת לון, לא אקרון נפשן עד דאתיישבן בגופא, וכמה הוא ל"ג ימים, היינו דכתיב ושלשים יום ושלשת ימים וגו'. וטמאה שבעת ימים, דהא כל שבעת ימים לא עאלין רוחין לגבה לאתקשרא בה, וכל אלין שבעת ימים רוחא אזלא בגופא לאשכחא אתריה, וכדין כתיב (ויקרא כב כז) והיה שבעת ימים תחת אמו. וביומא תמינאה, אתהדר רוחא וגופא לאתחזאה קמי מטרוניתא, ולאתקשרא בה ובדכורא, בגופא וברוחא. ושלשים יום ושלשת ימים תשב על דמי טהרה, לאתישבא רוחא בגופא. ותלת ימים מאי עבידתייהו, אלא תלת ימים דמילה דרביא כאיב, ורוחא לא שריא מדוריה בגופא כשאר יומין, ועל דא ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה. בדמי טהרה בקדמיתא, ולבתר ימי טהרה, בדמי טהרה אלין דמי מילה, דמא בתר דמא דאתי מרביא, וקודשא בריך הוא נטיר לאינון דמי כל אלין יומין, הדא הוא דכתיב, תשב בדמי טהרה, טהרה סתם, ולא אדכיר ה"א בתראה, דלא תימא טהרה דמטרוניתא, אלא טהרה סתם, דמי טהרה אקרון, אלין דמי דכיא:

בכל קדש לא תגע ואל המקדש וגו', תא חזי, בכל יומא ויומא כנסת ישראל נטלא מבי מלכא מזונא, לרוחיהון דבני נשא, וזנת:

רעיא מהימנא:

וביום השמיני ימול בשר ערלתו, פקודא דא למגזר לתמניא יומין, גזירו דקיימא קדישא רזא עלאה, דכתיב (תהלים כה יד) סוד יהו"ה ליראיו ובריתו להודיעם, למאן, לאינון יראיו, אינון דחלי חטאה, דהא רזא דקיימא קדישא לא אתחזי לגלאה בר להו, ורזא דקיימא קדישא הא אוקמוה ואתמר בכמה דוכתין. ורזא דא לתמניא יומין, איהו חיובא על עלמא לכל עמא קדישא, דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו. יום השמיני דא הוא את קיימא קדישא, ואיהו תמינאה לכל דרגין, וגזירו דהוא קיימא, לאעברא ההוא ערלה