אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק ג / מו
רבי שמעון בר יוחאי

מו

א

אנפוי סומקין באינון מכתשין, אמר רבי חייא, מאן אנת, אמר ליה, יודאי אנא. אמר רבי יוסי, חטאה הוא, דאי לאו הכי, לא אתרשימו אנפוי באלין מרעין בישין, ואלין לא אקרון יסורין דאהבה, אמר רבי חייא, הכי הוא ודאי, דיסורין דאהבה מתחפיין אינון מבני נשא. תא חזי, דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, הא תלת זינין הכא, וכלהו אקרון נגע צרעת, הדא הוא דכתיב, והיה בעור בשרו לנגע צרעת, מאי נגע צרעת, סגירו, סגירו בכלא, וכתיב והובא אל אהרן הכהן וגו', אבל אינון דיתחזון לבר, כתיב וראהו הכהן וטמא אותו, דהא ודאי אינון דיתחזון לבר בבני נשא, מסטרא דמסאבא קא אתיין, ולאו יסורין דאהבה נינהו. אמר רבי יוסי, מנא לן, אמר רבי חייא, דכתיב (משלי כז ה) טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, אי ההיא תוכחת מאהבה, (נ"א אינהו תוכחת מאהבה, כד איהי) מסותרת מבני נשא. כגוונא דא, מאן דאוכח לחבריה ברחימותא, בעי לאסתרא מלוי מבני נשא, דלא יכסוף מנייהו חבריה, ואי מלוי אינון באתגלייא קמי בני נשא, לאו אינון ברחימותא. כך, קודשא בריך הוא כד אוכח לבר נש, בכלא אוכח ברחימותא, בקדמיתא מחי ליה בגרמיה דלגו, אי הדר ביה מוטב, ואי לאו, מחי ליה תחות תותביה, ואלין (בעורו) אקרון יסורין דאהבה, אי הדר ביה מוטב, ואי לאו, מחי ליה באתגלייא באנפוי קמי כלא, בגין דיסתכלון ביה, וינדעון דהא חטאה איהו, ולאו רחימא דמאריה הוא. אמר לון ההוא בר נש, בקיטרא דעיטא חד אתיתון גבאי, ודאי לאו אתון אלא מאינון דדיוריהון בבי רבי שמעון בר יוחאי, דלא דחלין מכלא, אי בני דאתיין אבתראי יקטרגו בכו, איך מלייכו באתגלייא. אמרו ליה, אורייתא הכי הוא, דכתיב (שם א כא) בראש הומיות תקרא, בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר, ומה אי במלי דאורייתא אנן דחלי מקמך, הא נשתכח בכסופא קמי קודשא בריך הוא, ולא עוד אלא דאורייתא בעי צחותא. פתח ההוא גברא ואמר, (מיכה ז יח) מי אל כמוך נושא עון וגו', ארים ירוי ובכי, אדהכי מטון בנוי, אמר בריה זעירא, סייעתא דשמייא הכא. פתח ואמר, (קהלת ז טו) את הכל ראיתי בימי הבלי, יש צדיק אובד בצדקו, ויש רשע מאריך ברעתו, האי קרא אוליפנא בי רבי דוסתאי סבא, דהוה אמר משמיה דרבי ייסא סבא, את הכל ראיתי בימי הבלי, וכי שלמה מלכא דהוה חכים על כלא, איך אמר דאיהו חמא כלא בזמנא דאיהו אזיל בחשוכי עלמא, דהא כל מאן דאשתדל בחשוכי עלמא, לא חמי מידי ולא ידע מידי. אלא הכי אתמר, ביומוי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא, ואתחכם שלמה על כל בני עלמא, וכדין חמא כלא וידע כלא. ומאי חמא, חמא כ"ל דלא אעדי מן סיהרא, והוה נהיר לה שמשא (ס"א ליה כשמשא), הדא הוא דכתיב את הכל ראיתי בימי הבלי, מאן הבלי, דא סיהרא דאתכלילת מן כלא, מן מייא ואשא ורוחא כחדא, כהבל דנפיק מן פומא, דכליל מכלא, והוא חמא כ"ל בההוא הבל דיליה, דאחיד ביה. יש צדיק אובד בצדקו, תא חזי, בזמנא דאסגיאו זכאין בעלמא, האי כ"ל לא אעדי מן סיהרא לעלמין, והאי כ"ל נטל כל משח ורבו וחידו דלעילא, ואתמלי (ס"א ידוי ורוי) וחדי ורבי, בגין לאזדווגא בסיהרא, והוא רווח בגינה. ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא, וסיהרא אתחשכת, כדין צדיק אובד בצדקו, צדיק נאבד לא כתיב, אלא צדיק אובד, דהא לא אתחזי (נ"א אתחבר) בסיהרא, ולא נטיל משח ורבו וחידו למלייא לה ולאזדווגא עמה, ועל דא צדיק אובד, בצדקו דא סיהרא, דבגין סיהרא דלא אשתכחת לאזדווגא עמיה, הוא אביד, דלא שאיב מחידו כמה דהוה עביד. וכדין כל סטר שמאלא אתער, וחייבין מאריכין בשלוה

 

ב

בעלמא, הדא הוא דכתיב ויש רשע מאריך ברעתו, מאי ברעתו, בההוא סטר (נ"א בההוא רעה) דאתדבק ביה. תו, יש צדיק אובד בצדקו, דכד חייבין סגיאו בעלמא, ודינא תלייא (בחובייהו), צדיק אובד בצדקו, איהו אתפס בחובייהו, כגון אבא דאתפס בחובייהו דבני מאתיה, דהוו כלהו חציפין (לגביה), והוא לא אסהיד בהו, ולא אכסיף להו לעלמין, ומחי בידן דלא נתגרי בהו ברשיעייא, (נ"א ולא מחי בידיהון, דלא מתגרו בהו), והוה אמר לן (תהלים לז א) לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה. אמר אבוי, ודאי קודשא בריך הוא אעניש לי בדא, דהא הוה רשו בידי למחאה בידייהו ולא עבדית, ולא אכסיפנא (נ"א אוכיחנא) להו לא בטמירו ולא באתגלייא. תו, פתח בריה אחרא ואמר, (בראשית ב ז) וייצר יהו"ה אלהי"ם את האדם עפר מן האדמה וגו', וייצר יהו"ה אלהי"ם, בתרי יודי"ן, בתרין יצרין, יצר טוב ויצר רע, חד לקביל מייא, וחד לקביל אשא, יהו"ה אלהי"ם, שם מלא, את האדם, כליל דכר ונוקבא, עפר מן האדמה, דא עפרא דארעא קדישא, דמתמן אתברי, והוא אתר דבי מקדשא. ויפח באפיו נשמת חיים, דא נשמתא קדישא דאתמשכא מאינון חיים דלעילא. ויהי האדם לנפש חיה, אדם אתכליל בנפשא קדישא מחיה עלאה, דאפיקת ארעא, דכתיב (שם א כד) תוצא הארץ נפש חיה, נפש דההיא חיה עלאה. תא חזי, בכל זמנא דהאי נשמתא קדישא אתדבקת ביה בבר נש, רחימא היא דמאריה, כמה נטורין נטרין ליה מכל סטרין, רשימא הוא לטב לעילא ותתא, ושכינתא קדישא שריא עלוי. ובזמנא דאיהו אסטי ארחוי, שכינתא אסתלקת מניה, ונשמתא קדישא לא אתדבקת ביה, ומסטרא דחויא בישא תקיפא אתער רוחא חד, דשט ואזיל בעלמא, דלא שריא אלא באתר דקדושה עלאה אסתלק מתמן, וכדין אסתאב בר נש, ואתפגים בבשריה, בחיזו דאנפוי, בכלא. ותא חזי, בגין דהאי נפש חיה איהי קדישא עלאה, כד ארעא קדישא משכא לה, ואתכלילת בגווה, כדין קרינן לה נשמה, ודא היא דסלקא לעילא, וממללא קמי מלכא קדישא, ועיילא בכל תרעין ולית דימחי בידהא, ועל דא אתקרי רוחא ממללא, דהא כל שאר נפשתא לית לון רשו למללא קמי מלכא, בר האי. ועל דא אורייתא אכריזת ואמרת, (תהלים לד יד) נצור לשונך מרע וגו', וכתיב (משלי כא כג) שומר פיו ולשונו וגו', בגין דאי שפוותיה ולישניה ממללן מלין בישין, אינון מלין סלקין לעילא, ובשעתא דסלקין, כלא מכריזין ואמרין, אסתלקו מסוחרניה דמלה בישא דפלניא, פנון אתר לארחיה דחויא תקיפא, כדין נשמתא קדישא אתעברת מניה ואסתלקת, ולא יכלא למללא, כמה דאת אמר (תהלים לט ג) נאלמתי דומיה החשיתי מטוב. וההיא נשמתא סלקא בכסופא, בעאקו דכלא, ולא יהבין לה אתר כמלקדמין, ועל דא כתיב, שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו, נפשו ודאי, ההיא דהות ממללא, אתעבידת משתוקא, בגין מלולא בישא, וכדין חויא אזדמן, דכלא לאתריה אתהדר. וכד ההוא מלה בישא סלקא באורחין ידיען, ושארי קמיה דחויא תקיפא, כמה רוחין מתערין בעלמא, ורוחא נחתא מההוא סטרא, ואשכח דההוא בר נש אתער ליה במלה בישא, והא רוחא ממללא קדישא אתעברת מניה, כדין שריא עלוי וסאיב ליה, וכדין הוא סגיר. כמה דעונשא דהאי בר נש בגין מלה בישא, כך ענשיה בגין מלה טבא דקאתי לידיה ויכיל למללא ולא מליל, בגין דפגים לההוא רוחא ממללא, דהיא אתתקנת למללא לעילא ולמללא לתתא, וכלא בקדושה. כל שכן אי עמא אזלין בארחא עקימא, והוא יכיל למללא להו ולאוכחא להו, ושתיק ולא מליל, כמה דאמינא דכתיב נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר, נעכר במכתשין דמסאבותא, ודא הוא דאמרו, דוד

חזרה לראש הדף
Site location tree