אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / רבי שמעון בר יוחאי / ספר הזוהר בארמית / חלק ג / מז
רבי שמעון בר יוחאי

מז

א

מלכא אלקי בהאי, ואתפני מניה, דכתיב (תהלים פו טז) פנה אלי וחנני, מהו פנה אלי, כמה דאת אמר (במדבר יב י) ויפן אהרן. נחתו רבי חייא ורבי יוסי ונשקוהו, אזדווגו כחדא כל ההוא ארחא, קרא רבי חייא עלייהו (משלי ד יח) וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום:

נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, אמר רבי יוסי, האי נגע כל גוונין דיליה אתערו בהו חברייא, וכהנא הוה ידע בהו לדכיא ולמסאבא, הוה ידע אינון דהוו יסורין דרחימותא, או אינון דאשתכחו במאן דמאיס ביה מאריה ורחיק ביה, דהא לפום ארחוי דבר נש גרים נגע בעלמא. כתיב (תהלים קמא ד) אל תט לבי לדבר רע להתעולל עלילות ברשע, מכאן תנינן בארחא דבר נש בעי למיהך, בה מדברין ליה. אמר רבי יצחק, האי קרא קשיא, וכי קודשא בריך הוא אסטי ליה לבר נש למהך בארח חטאה ולמעבד עובדין בישין, אי הכי לית דינא בעלמא דא, ולא בעלמא דאתי, ואורייתא לא אתתקנת, דכתיב בה אם תשמע, ואם לא תשמע. אלא דוד אזהר ללביה, לדברא ליה בארח קשוט, כמה דאת אמר (דברים ל א) והשבות אל לבבך, מאי והשבות, אלא זמנא חד ותרין ותלת, לאהדרא לקבליה ולדברא ולאזהרא ליה, והכי קאמר ליה, אל תט לבי לדבר רע, ללביה קאמר דוד, (כלומר) אל תט, לפום ארחוי דבר נש (נ"א והכי קאמר ליה, לבי, אל תט לדבר רע, דהא דבר רע) גרים נגע בעלמא, ודינא שריא בעלמא, והיינו נגע צרעת. נגע צרעת, הא אתערו חברייא, אבל צרעת כתרגומו, אמר רבי יהודה, מאי כתרגומו, סגירו, דסגיר ולא פתח, וכד סגיר הוא ולא פתח, נגע הוא דאקרי. רבי יוסי אמר, דלא מסתפקין אבהן, כל שכן בנין, והיינו דכתיב נגע צרעת כי תהיה באדם, באדם ממש, ומכאן נחית למאן דנחית, אשתכח נגע לכלא מההוא סגירו. אמר רבי יצחק, ודאי דא הוא רזא דמלה, דכתיב (איכה ב ז) נאר מקדשו, מאי טעמא משום דבני עלמא גרמו האי, דכתיב (במדבר יט כ) את מקדש יהו"ה טמא, טמא ממש. אמר רבי אלעזר, טמא, משום דאסתלקת (שכינתא מניה) מאן דאסתלק, וחוייא תקיפא שרייא ואטיל זוהמא, וסאיב למאן דסאיב, וכלהו בגין חובי עלמא. תאני, כד שארי חויא (תקיפא) לאתגלאה, מסתלקין סמכין ובניינין, ומתעברין, ואתי חוייא תקיפא ואטיל זוהמא, וכדין אשתכח מקדשא מסאב. מאן מקדשא, כמה דאתמר (ויקרא יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, וכתיב (בראשית ג א) והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהו"ה אלהי"ם, ויאמר אל האשה, אל האשה ממש, דאתר מקדשא אתאחיד בגווה, והיינו את מקדש יהו"ה טמא, בגין חובוי, משום דאתגליא חוייא תקיפא. מאן חובוי, דא לישנא בישא, דבגין לישנא בישא חוייא אזדמן, בין לעילא בין לתתא, דכתיב (במדבר כא ו) וישלח יהו"ה בעם את הנחשים השרפים, השורפים או השרופים לא כתיב, אלא השרפים, מאן שרפים, דכתיב (תהלים עד יג) ראשי תנינים (תרי, חד אתאחיד לעילא וחד לתתא), (ס"א תרי, חד אתחזרו לזמנין). וכתיב (ישעיה ו ב) שרפים עומדים ממעל לו, ממעל לו ודאי, כמה דאת אמר (איוב א ו) להתיצב על יהו"ה, וכדין סגירו בכלא, ולית מאן דפתח. ועל דא כתיב (משלי ל ב) כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה וגו', מאי מנאפת, מנאפת ממש ודאי, אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. אמר רבי חייא אמר רבי יצחק, גריעותא דכלא לא אשתכח לתתא, אלא בגין דאשתכח לעילא, ולעילא לא אשתכח אלא כד אשתכח לתתא בחובי עלמא, דילפינן דכלא תלייא האי בהאי והאי בהאי:

ואיש כי ימרט ראשו וגו', רבי חייא פתח ואמר, (קהלת ב יג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות וגו', בכמה אתר אסתכלנא במלוי דשלמה מלכא, ואשגחנא בחכמתא

 

ב

סגיאה דיליה, ואסתים מלוי בגו לגו היכלא קדישא, האי קרא אית לאסתכלא ביה, אמאי אמר וראיתי אני, וכי שאר בני עלמא לא ידעי ולא חמאן דא, אפילו מאן דלא ידע חכמתא מן יומוי ולא אשגח בה, ידע הא שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך, והוא שבח גרמיה ואמר ראיתי אני. אלא הכי תאנא, מאן חכים כשלמה, דבשבעה דרגין דחכמה אתקרי כגוונא דלעילא, שיתא יומין לעילא, שביעאה עלאה עלייהו, שיתא יומין לתתא, שביעאה עלייהו, שיתא דרגין לכורסייא, הוא על כורסייא, דכתיב (דה"א כט כג) וישב שלמה על כסא יהו"ה למלך. שבעה כתרין דיומין לעילא, וכדין לקבליהון שבעא שמהן לשלמה, לאתחזאה ביה חכמתא קדישא, ובגין כך אתקרי שבע שמהן, שלמה, ידייה, אגור, בן יקה, למואל, איתיאל, קהלת. ואמר שבעה הבלים, ומה דאיהו חמא לא חמא בר נש אחרא, וכד כנש חכמתא ואסתלק בדרגין דחכמתא, אקרי קהלת. ושבעה הבלין אמר, לקביל שבעה כתרין דלעילא, וכל הבל קלא אתעביד מניה, ועלמא לא מתקיימא אלא בהבל. ותאנא משמיה דרבי שמעון, הבל אפיק קלא ברוחא ומייא דביה, ולית קלא אלא בהבל. ותאנא, בשבעה הבלין אתקיימין עלאין ותתאין, ותאני רבי יצחק, תא חזי דעל הבל מתקיים עלמא, דאלמלא לא הוה הבל דנפיק מפומא, לא אתקיים בר נש אפילו שעתא חדא. כגוונא דא אמר שלמה מלוי, דעלמא מתקיימי בהו, כהאי הבל דמתקיים ביה עלמא. והאי הבל דמתקיים ביה עלמא, מהבלים דלעילא קאתי, הדא הוא דכתיב (קהלת א ב) הבל הבלים, הבל מהבלים דלעילא, וכל מלוי הכי הוו, ובהבלים דלעילא כתיב, (דברים ח ג) כי על כל מוצא פי יהו"ה יחיה האדם, מאי מוצא פי יהו"ה, דא הבלים דלעילא. ותניא (קהלת ב יג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, מן הסכלות ממש אתי תועלתא לחכמתא, דאלמלא לא אשתכח שטותא בעלמא, לא אשתמודע חכמתא ומלוי. ותאנא, חיובא הוא על בר נש דאוליף חכמתא, למילף זעיר מן שטותא, ולמנדע לה, בגין דאתי תועלתא לחכמתא בגיניה, כמה דאתיא תועלתא לנהורא מחשוכא, דאלמלא חשוכא לא אשתמודע נהורא, ולא אתייא (נ"א אתחזי) תועלתא לעלמא מניה. תאנא, שיש יתרון לחכמה, לחכמה סתם, דאמר רבי שמעון לרבי אבא, תא חזי רזא דמלה, לא נהיר חכמתא דלעילא ולא אתנהיר, אלא בגין שטותא דאתער מאתר אחרא, ואלמלא האי נהירו ורבו סגיא ויתיר, לא הוה (להוי) ולא אתחזיא תועלתא דחכמתא, ובגין שטותא אתנהיר יתיר, ונהירין ליה יתיר, הדא הוא דכתיב שיש יתרון לחכמה סתם, מן הסכלות סתם, וכך לתתא, אלמלא לא הוה שטותא שכיח בעלמא, לא הוי חכמתא שכיח בעלמא. והיינו דרב המנונא סבא, כד הוה ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא, הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא, בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה. הדא הוא דכתיב (קהלת י א) יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, משום דהיא תקונא דחכמתא ויקרא דחכמתא, ועל דא כתיב (שם ב ג) ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות. רבי יוסי אמר, יקר מחכמה ומכבוד, כלומר יקרא דחכמתא ונוי דילה, ויקרא דכבוד דלעילא, מאי היא, סכלות מעט, זעיר דשטותא, אחזי וגלי יקרא דחכמתא וכבוד דלעילא, יתיר מכל ארחין דעלמא. כיתרון האור מן החשך, תועלתא דנהורא לא אתייא (נ"א אתחזי) אלא מן חשוכא, (ולעולם) תקונא דחוורא מאי היא, אוכמא, אלמלא אוכמא, לא אשתמודע חוורא, ובגין אוכמא אסתליק חוורא ואתיקר. אמר רבי יצחק, משל למתוק במר, דלא ידע אינש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא, מאן עביד להאי מתיקא, הוי אומר האי מרירא, והיינו דכתיב (שם ז יד) גם את זה לעומת זה עשה האלהי"ם, וכתיב

חזרה לראש הדף
Site location tree