נג

א

אנפין יקום קמי מלכא, כד יתערון עליה בדינא, ויתפסון ליה בקולרא, ולא ישתכח עליה זכותא לאשתזבא, כדין כתיב (קהלת ט יב) וכצפרים האחזות בפח כהם יוקשים בני אדם. ועד לא ינפוק בר נש מהאי עלמא, בכמה דינין אתדן נפשא עם גופא, עד לא יתפרשון דא מן דא, ולית מאן דישגח. (אפילו) בההוא זמנא דמטא שעתא לאתפרשא, לא נפקא נפשא מן גופא, עד דאתגלי עליה שכינתא, ונפשא מגו חדותא וחביבותא דשכינתא נפקא מגופא לקבלהא, אי זכאה הוא מתקשר בה ואתדבק בה, ואי לאו, שכינתא אזלא, והיא אשתארת ואזלת ומתאבלת על פרישותא דגופא, מתלא אמרי, שונרא מאשא לא מתפרשא, חדדי לסכינא אזלא אבתריה. לבתר אתדנו תרווייהו על ידוי דדומה, גופא אתדן בקברא עד דתב לעפרא, ונפשא באשא דגיהנם בכמה דינין, עד ההוא זמנא דאתגזר עלה לקבלא עונשא. בתר דקבילת עונשא, ומטי זמנא לאתדכאה, כדין אסתלקא מגיהנם, ואתלבנת מחובהא, כפרזלא דאתלבן בנורא, וסלקין עמה עד דעאלת לגנתא דעדן דלתתא, ואסתחייא תמן באינון מיא, ואסתחייא בבוסמין דתמן, כמה דאת אמר (שיר ג ו) מקטרת מר ולבונה, וקיימא תמן, עד זמנא דאתגזר עליה לאתרחקא מאתר דיתבין ביה צדיקייא. וכד מטא זמנא לסלקא, כדין סלקין עמה דרגא בתר דרגא, עד דאתקריבת כקורבנא על מדבחא, הדא הוא דכתיב, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן, כהנא עלאה דלעילא. האי נפשא דלא אסתאב כל כך בהאי עלמא, האי אית ליה תקנתא כגוונא דא, ואי לאו (קהלת א טו) מעוות לא יוכל לתקון וגו':

זאת תהיה תורת המצורע, רבי יצחק פתח (שם ה) וזרח השמש ובא השמש וגו', האי קרא אתמר, ואוקימנא ליה בנשמתא דבר נש, בשעתא דהיא קיימא עמיה דבר נש בהאי עלמא, כדין וזרח השמש. ובא השמש, בזמנא דנפיק בר נש מהאי עלמא, ואשתכח בתשובה, כדין אל מקומו שואף זורח הוא שם, אי זכאה איהו, כמה דאת אמר (ויקרא כב ז) ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים. תא חזי, כל חובי עלמא קודשא בריך הוא מכפר עלייהו בתשובה, בר מההוא לישנא בישא, דאפיק שום ביש על חבריה, והא אוקמוה, דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זאת היא תורתו של מוציא שם רע. רבי חייא אמר, כל מאן דאפיק לישנא בישא, אסתאבן ליה כל שייפוי, ויתחזי לסגרא, בגין דההיא מלה בישא סלקא, ואתער רוחא מסאבא עלוי, ואסתאבא, אתי לאסתאבא מסאבין ליה, במלה דלתתא אתער מלה אחרא. פתח ואמר, (ישעיה א כא) איכה היתה לזונה קריה נאמנה וגו', מאן דהות מהימנא לבעלה, אהדרת לזונה, מלאתי משפט, משפט ודאי דא קודשא בריך הוא, צדק דא כנסת ישראל, ובגין דאתערת מלה אחרא, אסתלק מנה קודשא בריך הוא, ושריא בה רוחא דקטולי, הדא הוא דכתיב ועתה מרצחים. ומה ירושלם קרתא קדישא כך, שאר בני נשא על אחת כמה וכמה, הדא הוא דכתיב, זאת תהיה תורת המצורע. רבי יהודה אמר, זאת תהיה ודאי לקבליה, לאתפרעא מניה דההוא מוציא שם רע. ביום טהרתו והובא אל הכהן, מאי קא משמע לן, משמע מאן דאית ליה לישנא בישא צלותיה לא עאלת קמי קודשא בריך הוא, דהא אתער עליה רוחא מסאבא, כיון דאהדר בתשובה וקביל עליה תשובה, מה כתיב, ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו', וראה הכהן וגו':

וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות, רבי יצחק ורבי יוסי הוו שכיחי קמיה דרבי שמעון, יומא חד אמרו ליה, עץ ארז הא ידיע, כמה דאת אמר (מ"א ה יג) מן הארז אשר בלבנון, דהא ההוא עץ ארז לא אשתרשן נטיעוי אלא בלבנון, והא אתמר, אזוב למה, ומאי הוא. פתח ואמר, ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת

ב

ואזוב, תא חזי, בר נש דמשתדל בפולחנא דמאריה, ואשתדל באורייתא, קודשא בריך הוא שארי עלוי, ושכינתא אשתתפא בהדיה. כיון דבר נש אתי לאסתאבא, שכינתא אסתלקת מניה, קודשא בריך הוא אתרחיק מניה, וכל סטרא דקדושה דמאריה מתרחקין מניה, ושארי עליה רוח מסאבא, וכל סטרא דמסאבא. אתי לאתדכאה, מסייעין ליה, בתר דאתדכי ואהדר בתשובה, ההוא דאסתלק מניה, אהדר ושארי עלוי. תא חזי, כתיב ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, כיון דאמר שתי צפרים, לא ידענא דאינון חיות, אלא הא אוקמוה, אבל חיות, חיות ממש, כמה דאת אמר (יחזקאל א טו) וארא החיות, לקבל אתר דינקי מנייהו נביאי מהימני. ועץ ארז הא אתמר, ושני תולעת, סטר סומקא דגבורה, דאשתתף בהדיה בקדמיתא. ואזוב דא ו' זעירא, דיניק לה לכנסת ישראל, ובגין כך עץ ארז ואזוב אזלן כחדא, ועל דא ו' כחדא אשתכחו, חד עלאה וחד זעירא, וקריין לון ו' עלאה ו' תתאה, וכלהו אהדרו לשרייא עלוי בגין דהא אתדכי. לקבל אלין לתתא (מנייהו), עץ ארז ואזוב ושני תולעת אשתכחו, (בשמא) ברביותא דא, ותליין מאלין עלאין. רבי יהודה ורבי יצחק הוו אזלי בארחא, יתבו בההוא בי חקלא וצלו, בתר דסיימו צלותא קמו ואזלו, פתח רבי יהודה במלי דאורייתא, ואמר, (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, עץ חיים, דא אורייתא, דאיהי אילנא עלאה רבא ותקיף, תורה, אמאי אקרי תורה, בגין דאורי וגלי במאי דהוה סתים דלא אתידע. חיים, דכל חיים דלעילא בה אתכלילו ומנה נפקין. למחזיקים בה, לאינון דאחדין בה, דמאן דאחיד באורייתא אחיד בכלא, אחיד לעילא ותתא. ותומכיה מאושר, מאן תומכיה, אלין אינון דמטילין מלאי לכיסן של תלמידי חכמים כמה דאוקמוה, ותומכיה, זכי לנביאי מהימני דיפקון מניה. מאושר, אל תקרי מאושר אלא מראשו, אינון תמכין לאורייתא מראשו ועד סופו, מראשו, דא רישא דכלא, דאקרי ראש, דכתיב (שם ח כב) מעולם נסכתי מראש, וראש דא חכמה, דאיהי רישא לכל גופא, וגופא אתפשט ביה עד סיומא דשית סטרין. ותומכיה, כמה דאת אמר (שיר ה טו) שוקיו עמודי שש, דאינון דמטילין מלאי לכיסן של תלמידי חכמים, אינון תמכין לאורייתא מרישא עד סיומא דגופא, וכל מהימנותא ביה תלייא ואתמך, וזכי לבנין דיתחזון לנביאי מהימני:

רבי יצחק פתח, (ויקרא א א) ויקרא אל משה וידבר יהו"ה אליו מאהל מועד לאמר, ויקרא אלף זעירא, אמאי, אלא בגין לאחזאה, מאן ההוא דקרא, ההוא דשרי במקדשא, וכדין זמין למשה כמאן דזמין אושפיזא. הכא א' זעירא, התם א' רבתא, (דהי"א א א) אדם שת אנוש, (ס"א אדם) דא שלימו דכלא. תא חזי, מה בין משה לאהרן, הי מנייהו עלאה, אלא משה עלאה, משה שושבינא דמלכא, אהרן שושבינא דמטרוניתא. מתל למלכא, דהוה ליה מטרוניתא עלאה, מה עבד, יהב לה שושבינא לתקנא לה, ולאסתכלא במלי דביתא, ועל דא כד עייל שושבינא למלכא, לא עייל אלא עם מטרוניתא, הדא הוא דכתיב (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן וגו'. משה שושבינא למלכא, בגין כך אזדמן כאושפיזא, ולבתר וידבר יהו"ה אליו, אהרן הוא שושבינא למטרוניתא, וכל מלוי הוו לפייסא למלכא במטרוניתא, ויתפייס מלכא בהדה, ועל דא, בגין דאיהו שושבינא לה, שוי מדוריה בהדה, לתקנא ביתא, ולעיינא תדיר במלי דביתא, ועל דא אתתקן כגוונא דלעילא, ואקרי כהן גדול, מנא לן, דכתיב (תהלים קי ד) אתה כהן לעולם, על דברתי מלכי צדק. ובגין כך, כל מה דאצטריך מבי מלכא נטיל, ולית מאן דימחי בידיה, ועל דא הוא קאים לדכאה לכל אינון דעאלין לבי מטרוניתא בגין דלא