קפו
א
בקרטיפא (ס"א בקוספתא) דכתיב ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע וגו'. ושדי ליה לגיהנם וקביל עונשיה כפום מה דאתדן. ת"ח ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך וגו'. דסליקו ליה לדינא גו ההוא מתיבתא דרקיעא בשעתא דאתפטר מהאי עלמא. עומד לפני מלאך יי'. דא הוא ההוא נער ריש מתיבתא דאיהו חתיך דינא על כלא. והשטן מאי והשטן ההוא דממנא על נפשתא בגיהנם דתיאובתיה למיסב ליה ותדיר קיימא ואמר הב הב הבו חייבין לגיהנם. לשטנו. לאדכרא חוכוי. כדין ויאמר יי' אל השטן יגער יי' בך השטן ויגער ה' בך. תרין גערות אמאי. אלא חד לדומה. וחד לההוא דנפקא מגיהנם דקיימא תדיר לאסטאה. ת"ח ההוא שטן עלאה נחית כמה דאוקמוה דאגלים בדיוקנא דשור וכל אינון רוחין בישין דאתדנו לאעלא בגיהנם לחיך לון ברגעא חדא וחטף לון ונחית ויהב לון לדומה לבתר דבלע לון ודא הוא דכתיב ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור. דאשתמודע השור דקיימא לביש על כל בני עלמא. את ירק השדה אינון רוחין דבני נשא דאינון ירק השדה. השדה ההוא שדה דאשתמודע. א"ר יוסי א"ה חכים הוה בלק. א"ל ודאי והכי אצטריך ליה למנדע כל ארחוי דההוא שור ואי לא ידעי להו לא יכיל למעבד חרשוי וקסמוי. א"ר יוסי ודאי הכי הוא ויאות אמרת. ותוקפי' דההוא שור מכי מכריזו על התבואה (כאן חסר) כל אינון יומין דמכריזין וכל יומין דמכריזי על רוחיהון דבני נשא. ואינון יומי ניסן ויומי תשרי והא אתמר. (כאן מתחיל זהר אלה הדברים כי שם שייך ינוקא דפ' בלק):
רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי באורחא מטו לההוא אתר דכפר סכנין. דהוה תמן רב המנונא סבא אתארחו באתתא דיליה דהוה לה ברא חדא זעירא וכל יומא הוה בבי ספרא ההוא יומא סליק מבי ספרא ואתא לביתא. חמא לון לאלין חכימין. א"ל אמיה קריב לגבי אלין גוברין עלאין ותרווח מנייהו ברכאן. קריב לגבייהו עד לא קריב אהדר לאחורא. א"ל לאמיה לא בעינא לקרבא לגבייהו. דהא יומא דא לא קרו ק"ש והכי אולפי לי כל מאן דלא קרי ק"ש בעונתיה בנדוי הוא כל ההוא יומא. שמעו אינון ותווהו ארימו ידייהו ובריכו ליה. אמרו ודאי הכי הוא ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה דלא הוה לון צרכייהו והוו מתאחרן לאזדווגא ולאהוה ב"נ לאשתדלא עלייהו ואנן אשתדלנא בהו ולא קרינן ק"ש בעונתיה ומאן דאתעסק במצוה פטור מן המצוה. אמרו ליה ברי במה ידעת. א"ל בריחא דלבושייכו ידענא כד קריבנא לגבייכו. תווהו יתבו נטלו ידייהו וכריכו רפתא. ר' הודה הוו ידוי מלוכלכן ונטיל ידוי ובריך עד לא נטיל. א"ל אי תלמידי דרב שמעיה חסידא אתון לא הוה לכו לברכא בידים מזוהמות. ומאן דבריך בידים מזוהמות חייב מיתה. פתח ההוא ינוקא ואמר בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו'. ילפינן מהאי קרא דמאן דלא חייש להאי ויתחזי קמי מלכא בידין מזוהמן חייב מיתה. מ"ט בגין דידוי דב"נ יתבין ברומו של עולם אצבעא חדא אית בידא דב"נ ואיהו אצבעא דארמ' משה. כתיב ועשית בריחים עצי שטים חמשה לקדשי צלע המשכן האחד וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית. וכתב והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה ואי תימא דההוא בריח התיכון אחרא הוא דלא הוה בכללא דאינון חמשה. לאו הכי אלא ההוא בריח התיכון מאינון חמשה הוה תרין מכאן ותרין מכאן וחד באמצעיתא הוא הוה בריח התיכון עמודא דיעקב רזא דמשה
ב
לקבל דא חמש אצבעאן בידא דבר נש. והבריח התיכון באמצעיתא רב ועלאה מכלא ביה קיימין שאר אחרנין. ואינון חמש בריחין דאקרון חמש מאה שנין דאילנא דחיי אזיל בהו. וברית קדישא אתער (ס"א אתגזר) בחמש אצבען דידא ומלה (נ"א סתימא) תימא הוא על מה דאמרת וע"ד כל ברכאן דכהנא באצבען תליין פרישו דידא דמשה ע"ד הוה. אי כל דא אית בהו לית דינא למהוי בנקיו כד מברכין בהו לקב"ה בגין דבהו ובדוגמא דלהון מתברך שמא קדישא. וע"ד אתון דחכמיתו טובא היך לא אשגחתון להאי. ולא שמשתון לר' שמעיה חסידא ואיהו אמר כל טנופא וכל לכלוכא סליקו ליה לסטרא אחרא דהא סטרא אחרא מהאי טנופא ולכלוכא אתזן ועל דא מים אחרונים חובה וחובה אינון תווהו ולא יכילו למללא. א"ר יהודה ברי שמא דאבוך מאן הוא. שתיק ינוקא רגעא חדא קם לגביה אמיה ונשק לה א"ל אמיעל אבא שאילו לי שתיק ינוקא רגעא חדא קם לגביה אמיה ונשק לה א"ל אמי על אבא שאילו לי אלין חכימין אימא לון. א"ל אימיה ברי בדקת להו. אמר הא בדקית ולא אשכחית כדקא יאות לחישא ליה אמיה ואהדר לגבייהו א"ל אתון שאלתון על אבא והא אסתלק מעלמא ובכל יומא דחסידי קדישין אזלין בארחא איהו טייעא אבתרייהו. ואי אתון קדשי עליונין היך לא אשכחתון ליה אזיל טייעא אבתרייכו אבל בקדמיתא חמינא בכו והשתא חמינא בכו דאבא לא חמא חמרא דלא (ס"א דלהוי) טעין אבתריה חמרא למסבל עולא דאורייתא. כיון דלא זכיתון דאבא יטעון אבתרייכו לא אימא מאן הוא אבא. אמר רבי יהודה לר' יצחק כדדמי לן האי ינוקא לאו בר נש הוא. אכלו וההוא ינוקא הוה אמר מלי דאורייתא וחדושי אורייתא. אמרו הב ונבריך. אמר להו יאות אמרתון. בגין דשמא קדישא לא מתברך בברכה דא אלא בהזמנה. פתח ואמר אברכה את יי' בכל עת וגו'. וכי מה חמא דוד לומר אברכה את יי' אלא חמא דוד דבעי הזמנה ואמר אברכה בגין דבשעתא דבר נש יתיב על פתורא שכינתא קיימא תמן וסטרא אחרא קיימא תמן. כד אזמין בר נש לברכא לקב"ה שכינתא אתתקנת (נ"א בהזמנה דא) לגבי עילא לקבלא ברכאן וסטרא אחרא אתכפייא (נ"א ואיהי אתתקנת בברכתא לגבי עילא וסטרא אחרא לאו איהו בכללא) ואי לא אזמין ב"נ לברכא לקב"ה סטרא אחרא שמע ומכשכשא למהוי ליה חולקא בההיא ברכה. ואי תימא בשאר ברכאן אמאי לא אית הזמנה. אלא ההוא מלה דברכה דקא מברכין עלה איהו הזמנה. ות"ח דהכי הוא דהאי דמברך על פרי ההוא פרי איהו הזמנה ומברכין עליה. ולית ליה חולקא לסטרא אחרא וקודם דא דהוה ההוא פרי ברשות דסטרא אחרא לא מברכין עליה. וכתיב לא יאכל בגין דלא יברכון על ההוא פרי ולא יתברך סטרא אחרא כיון דנפק מרשותיה יאכל ומברכין עליה ואיהו הזמנא לברכתא וכן כל מילין דעלמא דקא מברכין עלייהו כלהו הזמנה לברכתא. ולית בהו חולקא לסטרא אחרא. ואי תימא אוף הכי לברכת זמון כסא דברכתא הוה הזמנה. אמאי הב ונבריך. אלא הואיל ובקדמיתא כד הוה שתי אמר בורא פרי הגפן. הא הזמנה הוי. והשתא לברכת מזונא בעינן שנוי להזמנה אחרא דהא כסא דא לקב"ה הוי ולאו למזונא ובג"כ בעי הזמנה דפומא ואי תימא נברך שאכלנו משלו דא הוא הזמנה ברוך שאכלנו דא הוא ברכה הכי הוא ודאי. אבל נברך הזמנה אחרא איהו הזמנה דבורא פרי הגפן (ס"א דפומא) דקדמיתא איהי הזמנה לכוס דברכה סתם. והאי כוס כיון דאנטיל איהו הזמנה אחרא במלה דנברך לגבי עלמא עלאה דכל מזונין וברכאן מתמן נפקין ובג"כ איהו בארח סתים דעלמא עלאה סתים איהו ולית לגביה הזמנה. אלא דא כוס דברכה (במלה דנברך). א"ר יהודה זכאה חולקנא דמן