מאמר "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" הוא מהחשובים והמקיפים ביותר במאמרי בעל הסולם. הוא נכתב כשתי הקדמות, לחלק א' ולחלק ב' של "תלמוד עשר הספירות", שמאוחר יותר צורפו להקדמה אחת כוללת. הקדמה שמסבירה באופן מפורט את כל התהליך שעובר האדם בדרכו הרוחנית, מתחילתה ועד סופה.
ההקדמה מתחילה בקביעה של בעל הסולם, שתכלית כתביו היא לפוצץ את מחיצת הברזל, שמבדלת בינינו לבין חוכמת הקבלה. כי המחיצה הזאת מכבידה מאוד על חיינו. ובמיוחד על דורנו ששרוי במצב נואש. האגו גדַל עד שאינו מאפשר לאדם להתקדם כמו פעם. בעבר האנושות חשבה שעל ידי התפתחות כלשהי, תרבותית, פילוסופית, חברתית-חינוכית, מדעית, טכנית וטכנולוגית, אולי זה תמורת זה, היא תשפר את מצבה ותגיע לחיים יותר טובים.
האנושות קבעה לעצמה תמיד יעדים ומטרות להמשך התפתחותה. ובכל שלב, כמו שקרה עם הטיסה לחלל, האדם נשא מבטו לעתיד בציפייה שהכל ישתנה. מה שאין כן במרוצת המאה העשרים, לאחר שהתפתח בנו השלב האחרון של האגו. האדם מרגיש שהוא לא מסוגל למצוא מילוי במסגרת העולם הזה. במיליוני בני אדם על פני כדור הארץ מתגלה השתוקקות הנקראת "הנקודה שבלב", והם מרגישים שאינם יכולים לקבל מילוי, ממה שנמצא בעולם הזה.
ולכן הדיפרסייה והדיכאון הפכו למחלה הנפוצה ביותר בעולם. וכך גם תופעות כמו סמים, טרור, ומשבר במשפחה ובחינוך. הכל תוצאה מרצון לקבל שהולך וגדל ולא מוצא לעצמו מילוי. לכן בעל הסולם קובע, שצריך לפוצץ את מחיצת הברזל בין האדם לחוכמת הקבלה. כי היא האמצעי להגיע למילוי שאליו האדם מתחיל להשתוקק. השתוקקות וחיסרון שעוד ילכו ויגדלו. ואם האדם לא ידע איך לעבוד עם החיסרון הזה ולמלא אותו, הוא יגיע למצבי איום לא נעימים כמו מלחמות עולם והשמדה.
ללימוד חוכמת הקבלה מגיע מי ששואל "מהו הטעם בחיי?". שאלה שנובעת מחוסר מילוי לרצון לקבל, שגדל יותר מכל העולם הזה. האדם לא שואל "מהו הטעם בחיי?" לאחר שהפסיד בבורסה, איבד עבודה, נכשל בנישואיו, או בריאותו נפגעה, אלא רק כשאין לו טעם בחיים. ואז עליו לקבל תשובה שלא קיימת בעולם הזה. ועל השאלה הזאת שמתגלה בהדרגה בכל האנושות, התשובה היא כמו שנכתב בתורה: "טעמו וראו כי טוב ה'". שהמילוי לאותו חיסרון המתגלה באדם, הוא הכוח העליון.
ואם האדם ממלא את עצמו, את השאלה הזאת, עם הכוח העליון, עם האור העליון, הוא מקבל מילוי, סיפוק, תשובה, השגה, הרגשת החיים. ובעל הסולם מסביר ואומר איך אפשר להתמלא באור העליון. השאלה הזאת לא קיימת סתם כך באדם, אלא הכוח העליון מזמין אותה באדם. כי הכוח העליון ברא את הרצון לקבל, הרצון להנות, שהוא כל חומר הבריאה (כל מה שאפשר לתאר החל מדומם, צומח, חי, מדבר, דרך רצונות, מחשבות, כוחות, ועד אטומים, מולקולות, גושים גדולים, יקום, הכל חומר שתכונתו היא רצון להנות), רק כדי לפתח אותו להיות דומה לאור העליון.
האור העליון תכונתו להשפיע. אין לו חסרונות, אלא רק חיסרון לתת, ומזה הוא נהנה. ולכן מצבו בלתי מוגבל, אין בו סבל ולא חסר לו כלום, אלא רק לתת. אבל חיסרון ללא חיסרון, אחרת לא תהיה בו הנאה. וכך הכוח העליון שתכונתו לתת, בורא רצון לקבל, נברא, שהוא ההפך ממנו. כדי שאותו רצון לקבל יכיר במצבו כהופכי מהרצון להשפיע, מהכוח העליון, עד כמה הוא פגום ונבזה לעומתו, וירצה להיות כמו כוח המשפיע.
ולפי מידת הרצון שלו, לפי מידת הדרישה שלו להיות כמו הכוח העליון, בא האור העליון ומתקן את הרצון לקבל לצביון של מקבל על מנת להשפיע. החומר "לקבל" חייב להישאר, אחרת הנברא מתבטל. אלא הוא מקבל צורה של המשפיע, כמו האור העליון. ובדרגת המשפיע הוא נעשה נצחי ושלם כמו הבורא, ללא חסרונות והרגשות לא נעימות. הוא מרגיש איך מתלבש בו האור, אותו תענוג מהשפעה, ונותן לרצון לקבל הרגשה של חיים שלמים ונצחיים.
אלא האדם לא יכול לבדוק לבדו למה רע לו, ולהבחין שרע לו מפני שהוא אגואיסט. שבצורה כזאת אי אפשר לקבל מילוי, וצריך להגיע למצבים מעל האגו. אלא הוא רק מרגיש "רע לי". ואיך מקדמים את הרצון לקבל שלו לשאלה "מהו הטעם בחיינו?" לתחילת הדרישה מהאור שיתקן אותו? לומדים ("מאמר החרות", "בחירה חופשית") שכל הפעולות של האדם נובעות מארבעה גורמים: מצע, דרכי התפתחות המצע, סביבה, ודרכי התפתחות הסביבה. היינו, אדם ועולמו. ובקשר של האדם עם עולמו, מופעלים עליו לחצים כתוצאה מהתפתחות פנימית של הטבע שלו.
כל אחד נולד עם תכונות מסוימות, מגן רוחני שמכתיב לו התפתחות מסוימת. לתוך סביבה של משפחה, חברה, לאום, תקופה, שמשפיעה עליו. תנאים שמקנים לאדם את מעמדו בעולם. וכך האור העליון מפתח באדם את הרצון לקבל עד לשאלה בשביל מה הוא חי. והשאלה הזאת מביאה אותו למקום שיכול לקבל עליה תשובה. אבל האור העליון מביא את האדם לסביבה מתאימה רק לאחר שהאדם התפתח דיו יחד עם הסביבה.
איך הכוח העליון מביא את האדם לאותה סביבה? כל המבנה הרוחני הוא מבנה קבוע של עולמות. והאור העליון שפועל על הרצון של האדם, מזיז את האדם בתוך השדה של הכוח העליון, למקום האיזון הנוח ביותר, בדומה למטיל ברזל בשדה מגנטי. וכך האדם לפי השאלה שמתעוררת בו, מגיע למקום שיכול לקבל תשובה, מילוי. זה נקרא ש"הבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב", מביא אותו לסביבה נכונה של ספרים, קבוצה, מדריך, ואומר לו: "קח לך את זה!" ותתחיל להתפתח. ומאותו רגע על האדם לתת יגיעה ולהמשיך להתפתח הלאה בעצמו.
כך כל אחד ואחד מתגלגל ובא למקום היכן שלומדים חוכמת הקבלה. ומהמקום שאליו הביא אותו הבורא, עליו לתת יגיעה ולהתפתח. משך כל הגלגולים עד כה, הוא התפתח ללא הכרה מבלי ששאלו ממנו דבר. אבל מאותו רגע הוא צריך להפנות את תשומת לבו להתפתחות נכונה. ומהי אותה התפתחות? האור העליון ברא את הרצון לקבל, כפי שלומדים מד' בחינות דאור ישר, ורק האור העליון יכול לשנות את הרצון. האור העליון יכול לשנות את הרצון רק בהקדם של דרישה מצד הרצון.
מצד האור העליון אין שום מניעה, כי האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. היינו, מוכן תמיד לבצע ברצון כל פעולה שהרצון יבקש. אלא בעולם שלנו רצון של קטן מתפתח בצורה טבעית. הוא גדל מדי יום ביומו ומזמין באדם תנועות, תשוקות ורצונות. כמו אצל ילדים קטנים שרצים כל הזמן ונמצאים בתנועה, כי הם רוצים להתפתח. אבל רצון שגדל מלימוד הקבלה, צריך לדרוש "התפתחות רוחנית", כלומר, שמלמעלה יבצעו בו שינויים. ובלי לרצות לא יהיה בו אף צעד ושַעַל של התפתחות.
האור העליון עומד זמין תמיד לרשותנו. אלא המניעה היא ברצון, שלא יודע איך לדרוש מהאור לפתח אותו, כלומר לרכוש צעד אחר צעד את תכונת ההשפעה. כי האדם לא רוצה את תכונת ההשפעה. הוא לא יכול לדרוש מהאור שיעשה ממנו משפיע כנגד הטבע שלו. ואין לו מהיכן לקחת דחף, רצון לדרוש השפעה, לא חשוב כמה יהיה לו רע.
הייסורים, היינו, הרגשת הריקנות בתוך הרצון לקבל, רק תביא את הרצון לקבל לראות את עצמו בצורה הנבזית והגרועה ביותר. לראות שהוא סובל מפני שהוא אגואיסט. וגם אז הוא רק ירצה ויבקש להרוס ולמחות את עצמו, אבל לא להיות אלטרואיסט. כי אין לו כביכול הכנות כאלה בפנים. אלא אם בהשפעה גדולה של האור העליון, יתגלו בו הכנות כתוצאות משבירת הכלים. אותם ניצוצות מהמסך שהיה פעם בשלב ההתפתחות הראשון, לפני שירדנו לעולם הזה, והוא ירגיש במעט מהי השפעה.
אלא הדחף להתפתח לכיוון של השפעה יכול לבוא משני כיוונים. או על ידי ייסורים גדולים. או על ידי אור שמאיר על האדם, ומעורר בו ניצוץ מהשבירה. אותו חלק המשפיע שהיה בו פעם, וכתוצאה מהשבירה שרוי עכשיו בתוך הרצון לקבל. ואז באור העליון שיאיר עליו, האדם הכלול משני החלקים, מרצון לקבל ומנקודה של השפעה, יראה בהפרש ביניהם, עד כמה הרצון לקבל שלו הוא רע.
וכך כל אדם ואדם יכול להתקדם באחד משני הכיוונים. או להרגיש צער גדול ברצון לקבל, ומאין ברירה לרצות להיות המשפיע. דרך קשה ומתמשכת הנקראת "דרך ייסורים", עד שהאדם, או עַם קשה עורף, לומד מהמכות. או להזמין על עצמו אור עליון, שיאיר לו את הנקודה הזאת בנשמה, ודרכה הוא ירגיש מה הטבע שלו, שכדאי לו להיפטר מטבעו הרע ולהידבק לאותה נקודה, לאור העליון. דרך קצרה ונעימה, שאין בה ייסורים. אלא כולה בהכרת הרע, שהטבע שלו הוא רע. אבל בגילוי הרע שהוא כלפי המטרה. והאדם מיד מקבל המתקה מהתוצאה העתידה לו, שמרגיש קשור למטרת הבריאה.
הדרך הטובה והקצרה הזאת נקראת "דרך תורה", דרך האור. ובעל הסולם מסביר איך האדם מזמין על עצמו את פעולת האור ומתקן את הרצון לקבל. התיקון הראשון של הרצון לקבל הוא קניית תכונת האמונה. "אמונה" נקראת תכונת ההשפעה, תכונת הבינה. ורצון לקבל שקונה לעצמו רצון להיות המשפיע, לא משמש לאדם כמו מעת לידתו, כרצון רק למלא את עצמו, אלא שואף להיות מעל הרצון שלו. כמו מלכות שמתעלה ולא רוצה להשתמש בכלי שלה, אלא רוצה להיות דבוקה בבינה.
בשלב הראשון של תיקון הכלים, האור העליון משפיע על האדם ומביא לו את תכונת האמונה, תכונת ההשפעה. והאדם במקום להיות בתוך המלכות, בתוך הרצון לקבל שלו, עוזב כביכול את המלכות ומתרומם וחי בתוך הבינה, בתוך ההשפעה, דומה לבורא, רוצה להיות כמו האור. ובשלב השני של תיקון הכלים, מלכות שעלתה לבינה ורכשה את תכונת ההשפעה, מתקנת את עצמה עם תכונת הבינה ללקבל על מנת להשפיע. האדם הולך וממלא את עצמו עם כל התענוגים שישנם באור העליון שברא אותו, אבל לא בשבילו, אלא כדי להנות לבורא, לאור העליון.
וכל התהליך הזה הוא מפני (שרטוט 1) שהרצון לקבל שנברא, אם בא לו תענוג, הוא לא יכול להנות. כי התענוג שבא הפוך מהרצון להנות. וכאשר הוא בא וממלא את הרצון להנות, הוא מבטל את הרצון. כמו שמתחילים לאכול, מיד מתבטל הרעבון והתיאבון ומפסיקים להנות מהאוכל. כמה שמתמלאים הולך ונעלם התענוג, עד שהוא נעלם לחלוטין. נעלם הרצון לאכול ונעלם התענוג מהאוכל ונשארים ריקניים. לא מרגישים לא את הרצון לאכול, רצון להנות, ולא את התענוג. והרגשת התענוג היא הרגשת החיים. וכך האדם לא מגיע לחיים.
והבורא מלכתחילה ברא אותנו בצורה כזאת, כדי שהנברא יקבל תיקון (שרטוט 2). ומהו התיקון? הבורא שהוא רק רצון להשפיע, לתת, ברא נברא שהוא רק רצון לקבל. ואם הנברא קונה מעל הרצון לקבל שלו כוונה על מנת להשפיע, ומשתמש ברצון לקבל שלו כדי לגרום תענוג לבורא, כל התענוג, כל האור, עובר דרכו. אבל הרגשתו חייבת להיות מכוונת כלפי התענוג שהוא גורם בבורא למעלה. כי רק אם הנברא מרגיש את התענוג מפעולת האור, במקום אחר, בבורא, אז התענוג לא נעלם.
בדומה לילד שנהנה ממה שאמא נותנת לו, כדי לגרום לה תענוג. ואז אמא שלו נהנית שהוא נהנה, והוא נהנה שמֵהַנה לאמא. וכך התענוג שלהם לא פוסק ולא נגמר. כי כל אחד שחושב על השני, נהנה בתוכו מהשני. בצורה כזאת מנתקים את הקשר בין המקום שנהנה, לבין הסיבה שבגללה הוא נהנה. והתענוג לא מכבה את הרצון, אלא יכול להיות נצחי. כי הרצון נמצא באחד והתענוג מורגש בשני. אבל התנאי הוא, להיות באהבה, ברצון לאהוב, ברצון להשפיע, לפי משפט האהבה. כי רק על ידי רצון לתת לשֵני אפשר להגיע להרגשה של תענוג נצחי, היינו, לחיים נצחיים.
והכוונה על מנת להשפיע נקראת "תכונת האמונה". השלב הראשון שרוכשים בתיקון על ידי חוכמת הקבלה. ולאחר שרוכשים את האמונה, את ההשפעה, אז מגיעים לשלב השני, שמקבלים בתוך הרצון לקבל על מנת להשפיע. והאדם ממלא את עצמו עם כל התענוגים, ונעשה גדול כמו בורא. כי האור העליון ברא את הנברא באותו גודל ומידה, כמו שהאור ממלא את האדם, והאדם ממלא את הבורא, את הכוח העליון. וכך הם נמצאים יחד בקשר הדדי, באהבה הדדית, בדבקות הדדית.
המצב הסופי הזה, אליו צריך להגיע (שרטוט 3). וכדי להגיע אליו נמצאים מלכתחילה במצב הא', שהבורא בורא את הרצון לקבל ממולא בכל טוב מהבורא, אבל רק מלמעלה. והרצון לקבל מרגיש את עצמו רק כנקודה, ללא שום הרגשה. כי אין לו חיסרון, דחף, רצון, השתוקקות מעצמו. לכן הכרח הוא שיתרחק מהבורא עד להסתר ממנו. ובמצב הב' מגיעים עד העולם הזה וממנו חוזרים למצב הג', ששוב נמצאים כמו במצב הא' מלאים באותו האור, אבל בהקדם של חיסרון. חיסרון שאותו האדם רוכש, כי רוצה בעצמו להגיע למצב הסופי.
החיסרון הזה נרכש בלימוד חוכמת הקבלה. כי תהליך ההתפתחות שהאדם עובר בחוכמת הקבלה, דומה לתהליך של גדילת האדם בעולם הזה. אלא ההבדל הוא שבעולם הזה הרצון להתקדם הוא מתוך הטבע. ובתהליך הרוחני בעולם הרוחני, מתקדמים בהקדם חיסרון מצד האדם. שעליו לבנות ולמצוא בתוכו חסרונות להתקדמות. בעולם הזה האדם כדי להתקדם ולהגיע בהתפתחות למצב הבא נדחף ורוצה. לכן מפתחים לילדים משחקים. כי המשחק הוא כמו שאלה שצריך כל פעם לפתור.
בבית הספר במקום לשחק משחקים, נותנים לילד שאלות ברורות וישירות. לכן ילדים לא רוצים ללמוד. אבל במשחקים מכינים לילד בעיות ושאלות לפתור או לבנות. ואפילו אם הוא הורס ושובר אותם, דרכם הוא לומד ומפתח את עצמו להבנת הדרגת הבאה. אותו דבר קורה ברוחניות. המקובלים שמשיגים רוחניות, כותבים לנו על השגותיהם. היינו, על המצבים המתקדמים של נשמותינו.
האדם שנמצא למטה ממחסום ויש לו נקודה שבלב, הוא לא מרגיש בעולם הזה רוחניות, כי האור העליון נמצא הרחק מעליו (שרטוט 4). אלא נמצא בעולם הזה ככל אדם. רק שבתוך הלב האגואיסטי שלו נמצאת נקודה שבלב, ומתוכה עליו לפתח כלי. תחילה כלי קטן, אבל שילך ויגדל עד לכלי גדול כמו שהיה לו בתחילה. ואיך האדם מפתח כלי? המקובל שנמצא בעולם הזה וחי בעולם העליון, כותב לנו ספר שמתאר את המדרגה הבאה. כמו שנותנים לילדים לשחק במשחק ששייך למדרגה הבאה, כדי להידמות אליה, לפתור בעיות שקשורות בה, ולרצות אותה.
והאדם, בדומה לילד שמסתכל על אבא, ועושה בדיוק מה שאבא עושה בלי להבין מה ולמה, לומד מהספר של המקובל על התפתחותו הרוחנית. אבל תוך כדי לימוד בקבוצה שמגבירה לו את הדחף לרצות להיות במדרגה עליונה. ומתוך שהאדם קורא על תכונת ההשפעה, ומרגיש שצריך להיות בה, ונדחף אליה, הוא מזמין מאותה דרגה עליונה השפעת אור הנקראת "אור מקיף". אור שמתקן אותו, היינו, מקדם אותו מנקודה שבלב להתעלות לדרגה של לידה רוחנית. ולקבל נפח של עשר ספירות ראשונות בתוך הכלי, להיות כבר כלי הקטן ביותר שחי ברוחניות.
בהתפתחות הרוחנית עוברים אותם תהליכים עם הרצון לקבל כמו בירידה לעולם הזה, אלא בהקדם חיסרון של האדם להתפתח לקשר עם האור. אבל האור מקיף, אומר בעל הסולם, צריך לבוא בדורנו מספרי קבלה ולא מספרי קודש אחרים. כי המקובלים כתבו משך הדורות ספרים בשיטות שונות ובארבע שפות: שפת התנ"ך (המקרא), שפת הגמרא, המשנה (שפת המשפטים), שפת האגדה ושפת הקבלה.
בדורות הקודמים האגו היה קטן. לכן הספיק לאדם כדי להשתוקק לעולם הרוחני, למצבו המתקדם, ללמוד ספרי תורה, משנה, גמרא, שלא דברו על רוחניות בצורה ישירה, אלא בלבושי העולם הזה. האנשים האלה, שהיו בדרגת עביות קטנה, הרגישו דרך השפה שדיברה על נזיקין, או על ממונות, שמדובר על רוחניות והתקשרו לאותה דרגה רוחנית. מהשפה עצמה לא השתמע שמדובר על רוחניות, אבל אותם דורות הבדילו בה והשתוקקו אליה.
וכך משכו אורות מקיפים והתקדמו. אבל בימינו האדם נמצא ברצון לקבל, שגדל למימדיו הגרועים ביותר. והאגו שלו לא נותן לו לראות בספרים שכתובים בשפת המקרא או בשפת התלמוד, שמדובר בפעולות רוחניות, אלא רק תמונות גשמיות. לכן עלינו ללמוד מספרים שכתובים בשפת הקבלה. כי שפת הקבלה מדברת בצורה ברורה וישירה על רוחניות. היא מתארת מה קורה לאדם בעולם הרוחני. מה עליו לעשות ולאן להגיע, בלי לבלבל אותו.
ומהאדם רק נדרש להיות בזמן הלימוד, כל הזמן בכוונה נכונה כלפי המטרה שעליו להגיע אליה. והצלחתו תלויה באיזו מידה במצבו הנוכחי הוא משתוקק כמו ילד למצבו הבא (שרטוט 5). וההשתוקקות שלו נמדדת בכמות יגיעה ובאיכות יגיעה.אלא הנטייה היא, להזיע כמה שנים ביגיעה כמותית, ואחר כך לחשב כמה שעות השקענו, כמה ימים, כמה למדנו וכמה חשבנו ועל מה, ולצפות לתוצאה. אבל ההתייגעות הזאת היא גופנית ולא יגיעה פנימית ונפשית. ועיקר היגיעה צריכה להיות יגיעה איכותית ובזמן הלימוד.
האדם צריך לחשוב בזמן הלימוד איך להגיע לאותם מצבים שעליהם הוא לומד. כי ההתקדמות היא בעיקר בזמן הלימוד על ידי הספרים. אלא הבעיה היא, אומר בעל הסולם, שלעיתים קרובות שוכחים, ונמשכים לכל מיני מחשבות, ורוצים לדעת בדיוק מה כתוב בספרים, במקום לדרוש מאור המחזיר למוטב, אור מקיף. לכן בזמננו לא רצוי להשתמש בשפות אחרות מלבד שפת הקבלה. כי שפת הקבלה מכוונת את האדם למטרה.
ולכן כל הטענות כנגד לימוד חוכמת הקבלה, היו נכונות רק לזמנים עברו, לפני שהלך וגדל הרצון לקבל, ואנשים עוד יכלו להתקדם על ידי לימוד מספרים בשפות אחרות, כמו שפת הגמרא והמשנה, שפת התורה, או שפת האגדה. אבל בימינו שנמצאים ב"ימות המשיח", במצב של "דור האחרון", חייבים אנו להשתמש בכלי שמתאים לדורנו, בכלי החזק ביותר, שהוא שפת הקבלה.
ואין לחשוש מלימוד הקבלה. מפני שהאיסור לגלות את חוכמת הקבלה התייחס לאגו לא מפותח, שלא דרש תיקון לעומקו. לכן עד שהסתיימה שבירת הכלים וכל הנשמות התערבבו זו עם זו, חוכמת הקבלה היתה נסתרת. ורק בסוף המאה העשרים, כמו שנכתב ב"זוהר", הגיע הזמן להתחיל בתיקון הנשמות השבורות. לפיכך חובה לגלות את חוכמת הקבלה ולהשתמש בה. וכל האיסורים על העיסוק בה אינם תקפים עוד. אלא חובתנו לממש את המוטל עלינו ולהתחיל את התיקון.
"עוד צריכים לדעת, שישנם ב' חלקים בחכמת האמת: חלק א', הוא הנקרא סתרי תורה, שאסור לגלותם זולת ברמיזה, מפי חכם מקובל, למקבל מבין מדעתו. ומעשה מרכבה ומעשה בראשית שייכים ג"כ לחלק הזה. וחכמי הזוהר מכנים החלק הזה, בשם ג' ספירות ראשונות: כתר, חכמה, בינה, ומכונה ג"כ בשם ראש הפרצוף."
מה זה "אסור לגלות"? האור העליון שברא אותנו, יחד עם בריאת הכלי של הרצון לקבל, ייסד בין האור לבין הנמצאים בעולם הזה, עולמות, הַעַלמות (שרטוט 6). החלשה הדרגתית של עוצמת האור דרך עולמות "אדם קדמון", "אצילות", "בריאה", "יצירה", "עשיה", המעלימים את האור העליון. עד שהנמצאים תחת העולמות, בעולם הזה, לא מרגישים את האור העליון, אלא רק את הגוף.
האור העליון פועל דרך המערכת רק עד עולם האצילות. לכן הוא נקרא "אצילות", מהמילה "אצלו". כי האור העליון כמעט ולא עובר החלשה עד עולם האצילות, אלא נשאר הוא בעצמו. וזה נקרא ג"ר, החלק העליון של העולמות. ומאמצע האצילות, הנקרא "חזה" בדומה לגוף שלנו, מחזה דאצילות ולמטה, האור הולך ומתמעט עד שנעלם לחלוטין בעולם הזה.
עולם האצילות זו מערכת מיוחדת של הנהגה והשגחה שמפקחת עלינו. מערכת שמתחלקת לשני חלקים לג"ר עליון ו"ק תחתון. למערכת עליונה, ג"ר דאצילות, שבה מתבשל כל עתידנו ומה שקורה לנו, ובה נמצאות כל התוכנות שאחר כך מתבצעות עלינו. המערכת הזאת נקראת "מרכבה עליונה", "סתרי תורה". ומערכת תחתונה, ו"ק דאצילות, שמבצעת את הפעולות שתכננו ג"ר דאצילות. מִו"ק דאצילות באות הפקודות לכל העולמות ופועלות על האדם, כדי לקדם אותו למעלה.
והאדם צריך להגיע למקום מהיכן שיורדות הפקודות, ואף למעלה ממנו, למקום של ג"ר דאצילות. וממנו להמשיך ולעלות דרך עולם א"ק לעולם הנקרא "אין סוף". אבל בינתיים פועלת עליו מערכת של חצי תחתון דאצילות. והוא לא מסוגל להגיע לחשוב ולהבין מה הן התוכנות, המחשבות והמטרות, שמזמינות עלינו את הפקודות הללו. לכן כל לימוד הקבלה מתחלק כלפי הלומד, לחלק שיכולים להשיג ולחלק שלא יכולים להשיג.
לכן בעל הסולם אומר, שיש שני חלקים בחוכמת האמת, בחוכמת הקבלה. אבל החלק שנקרא "סתרי תורה", "אסור לגלותם זולת ברמיזה". "אסור" נקרא אי אפשר. כי בחוכמת הקבלה אין אסור ואין מותר. אלא הנברא מקבל ומבין רק כמה שהוא מוכן להבין לפי הכלים שלו, לפי תפיסתו. והאדם שמתקן את עצמו להבין את פעולות ההשפעה, ויכול להבין פעולות מסוימות של האור העליון עליו, הן נקראות בשבילו "מותר", כי הוא מסוגל.
ואם האדם לא מתקן את עצמו במידה מספקת, הוא בדומה לכלב או חתול שמספרים לו על מוזיקה. כי ללא התפתחות מספקת, אין לו תפיסה. וזה נקרא "אסור" בשבילו. הם היינו הך. "מותר" ו"אסור" מתייחס ליכול או לא יכול להבין ולגלות את התופעות הנכונות, את ההבנות וההשגות. לכן מי שהשגתו נמצאת למטה מחזה דאצילות, כל התופעות שמתרחשות למטה מעולם האצילות נחשבות אצלו ל"סתרי תורה", כי הן נסתרות ממנו ולא מובנות לו.
בספרי הקבלה כתוב עליהם פה ושם, אבל "ברמיזה". כלומר, כדי לעורר חיסרון באדם שמתקרב אליהם. אחרת אין לאדם מהיכן לגלות חיסרון לאותו מצב, לדעת עליו, אמצעי להתקדם אליו ולהיות איתו בקשר. לכן מה שהמקובלים כותבים, על מה שקורה למעלה מחזה דאצילות, מיועד למתקדמים בלבד, ולא למי שנמצא למטה ממחסום.
וכך מי שמתקדם כלפי חזה דעולם האצילות, מרגיש שיש משהו יותר גבוה מהחלק שפועל עליו. חלק שמתכנן מה יקרה לו, ומה יהיה לו, ולמה נעשה לו כך. ואז נולד בנברא חיסרון לֵמה שנמצא בחלק העליון דעולם האצילות, אותן מערכות הנקראות "מעשה מרכבה", "מעשה בראשית". שמובילות ומתכננות את כל הפעולות שקורות עם הנבראים, בעולמות בריאה, יצירה, עשיה, וגם בעולם הזה. אותו חלק לומדים רק אם מגיעים לחזה דאצילות, שמשתוקקים לגלות אותו, ואז פורצים הלאה.
"חלק שני, הוא הנקרא טעמי תורה, שמותר לגלותם, וגם מצוה גדולה לגלותם. ונקרא בזוהר, בשם ז' ספירות תחתוניות של הפרצוף, ומכונה ג"כ בשם גוף של הפרצוף."
כתר, חכמה, בינה, "ג' ראשונות", ג"ר, הן נקראות "ראש הפרצוף". חלק התִכְנוּת מה יהיה ומה יקרה. כל המחשבות והתוכניות בראייה לעתיד.
חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, נקראות "ז' ספירות תחתונות" או ו' ספירות, ו"ק. הן החלק שנקרא "גוף הפרצוף", החלק המבצע.
החלק ששייך באצילות לו"ק, לז"ת, מותר ללמוד. ואף יותר מכך, מדגיש בעל הסולם, "מצווה גדולה לגלותם", להגיע אליו וללמוד אותו. זו מטרת הלימוד שצריכה להיות לנו. מהעולם הזה להגיע בהשגה לאותו חלק בעולם האצילות ולהתכלל בו, להגיע להבנה ולחיבור עימו.
זאת אומרת, תחילה להתחבר עם המערכת העליונה בפועל, שהמערכת פועלת עלינו ואנחנו כלפיה בהבנה וקשר הדדי. ולאחר שנעשים כמוה, להתעלות למעלה יותר, להבנה למה קורות פעולות השגחה והנהגה כאלה, ולעלות לג"ר.
"כי בכל פרצוף ופרצוף דקדושה, יש בו עשר ספירות, הנקראות: כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שג' ספירות הראשונות מהם, מכונות ראש הפרצוף. וז' ספירות התחתוניות מכונות בשם גוף הפרצוף. ואפילו בנשמה של האדם התחתון, ישנן ג"כ בחינות עשר הספירות בשמותיהן הנ"ל, וכן בכל בחינה ובחינה, הן בעליונים, והן בתחתונים. כמו שיתבארו הדברים בטעמיהם, בפנים הספר בע"ה."
מלכתחילה נמצא רק אור עליון (שרטוט 6). אור שבונה רצון לקבל ובורא אותו יש מאין. אבל הרצון הזה אפילו לא מרגיש שהוא רוצה, כי כל-כולו נברא על ידי האור. כמו טיפת זרע, שלא מרגישה קיימת, שאין לה מעצמה רצון להתפתח. עוד לא מייחסים לה חיים, אלא רק על שם העתיד ( מצב שורש) .
ואז הרצון להנות הזה מתחיל להרגיש חוץ מן האור שברא אותו, חוץ מהתענוג, גם את נותן התענוג. ומתוך פעולה משני מקורות, הוא מתחיל להתפתח, כי רוצה להיות דומה לנותן התענוג. וכך מקבל את הצורה השנייה, רצון להיות הנותן, המשפיע. גם רצון, אבל לתת.
בפעולה אחת של השפעה, אי אפשר לבנות משהו וגם לדחוף אותו להתפתח. כי להתפתח לא נקרא לבנות, אלא לתת לנברא כיוון אחר להתקדמות והתפתחות. לכן מצד אחד יש לנברא תענוג מהשפעה ( מצב א), אבל חוץ ממנו יש בהשפעת הנותן, נתינה, הרגשת הנותן. ומפני ששניהם ההפוכים זה מזה, בפעולתם על הרצון הם משנים את הרצון לחלוטין, מלקבל ללהשפיע ( מצב ב). וזה נקרא "התקדמות". כל הבריאה איננה יותר משני המצבים הללו - מקבל או משפיע. רק דרגות עוצמה של לקבל ודרגות עוצמה של להשפיע.
והרצון להשפיע ולתת, עובר התפתחות נוספת ( מצב ג) להבין מה הוא יכול לתת. אם כרצון להנות הוא יהנה כדי להשפיע, אז הוא יגרום תענוג לעליון. ואז הנתינה שיבצע הנברא תהיה מורגשת בפועל בעליון שרוצה לתת לנברא. (שרטוט 7) כי אם בין שניים, כל אחד נותן לשני, אז שניהם נהנים שהם מקבלים מהשני או נותנים לשני. ויש ביניהם זרימה בלתי פוסקת של תענוגים. וכך הרצון לקבל שמקבל תענוג מהעליון כדי להשפיע תענוג לעליון, מרגיש מפעולתו תענוג גדול.
והתענוג שהנברא מבצע, מורגש בו כתענוג שרוצה להנות ממנו, אבל להנות כמו הבורא. להיות דומה לנותן, וממעמד הבורא לקבל את כל התענוג. הרצון האחרון הזה לרצות לקבל את כל התענוג ממעמד הבורא, הוא הרצון אגואיסטי שבא מתוך הנברא עצמו. הנברא מרגיש את הבורא ורוצה להנות משני המצבים, גם מהתענוג שבא מהבורא וגם ממעמד הבורא, מזה שהוא נותן. לכן המצב האחרון הזה ( מצב ד) הוא נקרא "כלי", "נברא", כי יש בו רצון מתוך עצמו.
ואם בוחנים היטב את ההשתלשלות הזאת לפרטי פרטים, לומדים שחלק ג' שלה מתחלק לעוד ששה חלקים פנימיים משלו. ואז החלק שלה שנקרא "שורש", הוא המשפיע. ויחד עם תשעת החלקים הנוספים, יש בה עשרה חלקים, הנקראים "עשר ספירות". עשרה שלבים שחייבים להיות מהנותן עד המקבל, כדי שהמקבל ירצה לקבל את מעמד הנותן, על כל המילוי שיש בו.
לכן כל כלי, כל נברא, לא חשוב מה גודל הנברא, אפילו חלק מנברא, ממבנה הרצון לקבל, כלול תמיד מעשרה חלקים פנימיים. כל חלק פרטי שמבדילים ממבנה הרצון לקבל הכללי, שעבר התחלקות להמוני חלקים פרטיים, חייב להיות כלול מעשר ספירות, אחרת הוא לא רצון, הוא לא נברא. לכן בעל הסולם אומר, שבכל פרצוף, בכל עולם, בכל נברא, יש עשר ספירות. ועשר ספירות הללו מתחלקות לחלק הנקרא ג"ר וחלק הנקרא ז"ת. ומהיכן החלוקה הזאת נובעת?
(שרטוט 8) ההשפעה מלמעלה נקראת "שורש", "כתר". השלב הראשון של הרצון שנברא, הוא המקבל, בחינה א' הנקראת "חכמה". השלב השני הוא בחינה ב', רצון להידמות לעליון, הנקרא "בינה". בשלב השלישי, הנקרא בחינה ג', לא מספיק לו להידמות לעליון, אלא הוא מחפש איך להידמות באמת לבורא ומקבל על מנת להשפיע, זה נקרא "זעיר אנפין". ובשלב האחרון הוא מגיע לרצון הגדול, לבחינה ד' הנקראת "מלכות", שרוצה לקבל את הכל. זעיר אנפין כלול משישה חלקים, "ו' קצוות", ו' ספירות, הנקראות "חסד", "גבורה", "תפארת", "נצח", "הוד", "יסוד".
סך הכל יש עשר ספירות. אבל מהיכן מתחיל הנברא? נברא מתחיל להיות מזעיר אנפין. בפעולה מצד הנברא שרוצה להידמות לבורא. לכן עד בחינה ב' נקרא "ג' ספירות ראשונות", ג"ר, שנקרא לעיתים "ראש". ומבחינה ג' ואילך נקרא "שבע ספירות תחתונות", ז"ת, הנקרא "גוף". ראש וגוף יחד, מתחילה ועד הסוף, נקרא "פרצוף", מבנה רוחני, מבנה מסוים של הנברא.
"והטעם, שז' ספירות התחתוניות שהן גוף הפרצוף, נקראות בשם טעמי תורה, הוא סוד הכתוב, חיך אוכל יטעם. כי האורות המתגלים מתחת לג' הראשונות, שהם סוד ראש, מכונים "טעמים", והמלכות דראש מכונה "חיך". ומשום זה נקראים בשם "טעמי" תורה, כלומר המתגלים מחיך הראש, שהוא בחינת מקור כל הטעמים, שהוא מלכות דראש, אשר משם ולמטה אין שום איסור לגלותם, ואדרבא, שכר המגלה אותם גדול לאין קץ ולאין שיעור."
בפרצוף רוחני יש חלק שנקרא "ראש" (שרטוט 9),ג"ר,כתר, חכמה, בינה. המקום שבו הם מסתיימים נקרא "פֵּה". האור שמקבלים בראש, ומחליטים לקבל אותו בפועל, נמשך מהפֵּה לגוף הפרצוף. והאורות שמתפשטים בתוך הגוף מפֵּה ולמטה, הם נקראים "טעמים". אבל האורות האלה שממלאים את הגוף, באים מהאור הכללי הנקרא "תורה", לכן הם נקראים "טעמי תורה".
אורות של "טעמי תורה" מתפשטים עד חלק מסוים בגוף הפרצוף, שמחליטים בראש הפרצוף, שעד אליו יתפשט האור, ולא יותר. המקום הזה נקרא "טבור". והוא מחלק את גוף הפרצוף לחלק הנקרא "תוך" ולחלק הנקרא "סוף", שממנו והלאה האור לא מתפשט. אם מחליטים שלא רוצים לקבל יותר אור, כי רוצים שהאור יתפשט בגוף רק כדי לגרום תענוג להנותן. וסוף של כל הגוף נקרא "סיום", או "סיום רגלין", "סיום רגליים".
בשלושת הספירות של ראש - כתר, חכמה, בינה - יש כל צורות הראש, שאחר כך כהעתקה נמצאות בחומר שלנו: "גולגולת", "מצח", "עיניים", "אוזניים", "חוטם, "פה". אבל בעולמות הרוחניים בנברא, לא מדובר על החומר, אלא על כוחות, שסדר הכוחות, סדר התכונות ביניהם, נותן את ציור הפרצוף וכל האופן שלו.
"אכן ג' הספירות הראשונות הללו וז"ס התחתוניות הללו, האמורות כאן, מתפרשות: או בכלל כולו, או בפרטי פרטיות שאך אפשר לחלק, באופן, שאפילו ג' הספירות הראשונות, מהמלכות שבסוף עולם העשיה, שייכות לחלק סתרי תורה שאסור לגלותן, וז' הספירות התחתוניות שבכתר דראש האצילות, שייכות לחלק טעמי התורה אשר מותר לגלותן. והדברים האלה מפורסמים בספרי הקבלה."
למה חלק אפשר לגלות וחלק אי אפשר לגלות? "אי אפשר" הכוונה עד החזה דעולם האצילות, המקום שבו מתכנתים את כל הפעולות. שם מקור הראש של מערכת ההנהגה וההשגחה (חזרה לשרטוט 6). ובינתיים לא יכולים להיות בקשר עם הראש, אלא רק עם הגוף, עם ז"ת. בדומה לילד שלא מבין ולא יודע, למה ההורים שלו פועלים כך כלפיו, מה המניע למעשיהם, ואף חושב שהתנהגותם אכזרית ולא מתחשבת. אבל לא נדרש ממנו להבין, אלא לציית ולעשות בינתיים בדיוק מה שאומרים לו.
וגם בהתפתחות הרוחנית, על האדם להתאים את עצמו תחילה לחלק המעשה, לחלק התחתון, לז"ת של הפרצוף. ורק לאחר שמתאים את עצמו לז"ת של הפרצוף, יכול להבין את הסיבות והמחשבות למה שקורה, ולהיות כלול בג"ר, בראש הפרצוף. וגם גדולים מבצעים כל מיני פעולות, ומתוך שהם מבצעים, הם מתחילים להבין מתוך הפעולה עצמה, מה הסיבה לכך, ומה קורה שם בפנים. זה נקרא "נעשה ונשמע".
רק בצורה כזאת אפשר להשיג משהו. אבל מלכתחילה צריך להסכים שמתוך הפעולה מגיעים להבנה. גם כשגדלים בחינוך של העולם הזה, וגם אם גדלים ברוחניות. זה נקרא "ממעשיך הכרנוך". מתוך שהאדם מדמה את עצמו לפעולות העליונות, לז"ת דאצילות, ומה שקרה בעולמות בריאה, יצירה, עשיה, מתוכם "ממעשיך", מהמעשים של האור העליון עליו, הוא מתחיל להכיר את האור העליון. להבין את השיטה שלו, את שכל שלו ואת המטרות שלו.
רק אם הנבראים מרגישים את ה"טעמים", האורות שמתפשטים בהם מראש הפרצוף, מתוך זה הם לאט לאט מתחילים להבין מה הראש רוצה מהם. כי מדמיינים את עצמם לאותן הפעולות. ואז מגיעים מעל הפעולות, להבנת הכוחות והמחשבות שהפעילו את מערכת הפעולות, ונקראת "מערכת ההנהגה וההשגחה".
"ומקור הדברים הללו תמצא במסכת פסחים (דף קי"ט), דאמרינן שם, כתיב (ישעיהו כ"ג) והיה סחרה ואתננה קודש לה', לא יאצר ולא יחסן, כי אם ליושבים לפני ה' יהיה סחרה, לאכול לשבעה, ולמכסה עתיק וכו'; מאי למכסה עתיק, זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין, ומאי נינהו, סתרי תורה. ואיכא דאמרי, זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין, מאי נינהו, טעמי תורה. ופירש רשב"ם ז"ל, וז"ל "עתיק יומין": זה הקב"ה, דכתיב ועתיק יומין יתיב, "סתרי תורה": הוא מעשה מרכבה, ומעשה בראשית, ופירושו של שם, כדכתיב זה שמי לעלם, "והמכסה": היינו שאינו מוסר אותם לכל אדם, אלא למי שלבו דואג, כמ"ש באין דורשין. "זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין": והכי משמע, למכסה סתרי תורה, שהיו מכוסין מתחילה, ועתיק יומין גילה אותן, ונתן רשות לגלותם, ומי שמגלה אותם זוכה למה שאמר בפסוק זה, עד כאן לשונו."
מערכת ההנהגה וההשגחה של ראש הפרצוף היא עד גמר ג"ר דאצילות. אבל בלי שמבינים את ראש הפרצוף, את המהלכים שמתבשלים שם למעלה בראש דאצילות. אלא מקבלים פקודות וכוחות מלמטה רק ממערכת שנמצאת למטה מראש דאצילות (שרטוט 10).
לכן הפרצוף הראשון דאצילות, נקרא "עתיק". כי הוא נעתק מהשגתנו, מעולמנו. מי שנמצא בדרגה פחותה מ"עתיק", לא מרגיש אותו ולא מבין אותו, ולא יכול לגלות אותו. כי חסרים לו כלים, ולא שאסור לגלות. אלא אין לו כלים לגלות את המצבים האלה. ולכן אומרים: "עתיק יומין כיסה", מלשון כיסוי, הסתרה, הסתיר את עצמו מהתחתונים, ולא נותן להם אפשרות לגלות אותו, כדי לא לבלבל אותנו.
אנחנו כמו ילד שכל זמן, שאינו גדל לדרגת ההורים, הוא לא מבין מה זה להיות הורה. הוא לא מבין את עמקות ההתייחסות של ההורים כלפיו, ולא את המחשבות שלהם עליו, למה הם דורשים ולא רק רכים וטובים. עד שהילד לא עולה לפעולות של ההורים בעצמו, הוא לא מבין את הסיבה להתנהגותם עִימו. וכך גם ברוחניות, צריך לכסות מהתחתון את הסיבות לפני שהוא מבצע, כי זה יבלבל אותו מהביצוע.
ולכן בהתקדמות הרוחנית, בכל דרגה ודרגה יש תמיד חלק נגלה וחלק נסתר. על החלק הנסתר צריך לדאוג לכסות, ואת החלק הנגלה צריך לדאוג לגלות. ולפי החלוקה הזאת של עולם האצילות המקובלים מתנהגים תמיד עם עצמם ועם כלל הציבור. אלא, כותב בעל הסולם במאמר "עת לעשות", שכלפינו בעולם שלנו, מפני שהאגו של האדם מתפתח בתוך תנאים סביבתיים, משתנה היחס בין החלק הנסתר והחלק הנגלה, שאחד מעט נסגר והשני מעט יותר נפתח ונגלה.
"הרי לך במפורש, ההפרש הגדול בין סתרי תורה, אשר המשיגם נוטל כל השכר הגדול הזה (המפורש שם בגמרא בפירוש הכתוב) בשביל שמכסה אותם, ואינו מגלה אותם. והיפוכם טעמי התורה, אשר המשיגם נוטל כל השכר הגדול הזה, בשביל שמגלה אותם לאחרים."
בכל פרצוף יש חלק שצריך להשתמש בו, וחלק שלא צריך להשתמש בו. אבל שימוש או אי שימוש הם באותה עוצמת דרישה. לכן רק מי שמתייחס נכון לשני חלקי הפרצוף של הנשמה שלו, ויודע איך לשמור את עצמו ולכסות או לגלות את הדברים, שמפעיל חלק מהרצונות ומסתיר ומצמצם את החלק האחר. הוא עובד בצורה נכונה ומתקדם ממדרגה למדרגה בצורה ישירה, קלה וקצרה. ולכן נאמר עליו ששכרו גדול מאוד.
"שכר גדול" פירושו, שבלי בעיות ובלבולים ואריכות הזמן, הוא עולה מִדרגה לדרגה. כי בכל מדרגה מכלל המדרגות שיש בעולמות עשיה, בריאה, יצירה (שרטוט 11), נמצאים כפרצוף שיש בו ראש, תוך, סוף, וצריך לעשות חשבונות בפה של הפרצוף, כמה לקבל וכמה לא. ולאחר מכן באיזה חלק לקבל את האור בפנים בתוכו, ובאיזה חלק לא לקבל. ואז בהתאם לדרישת הכלים לפעול ולגלות חלק מהרצון, כדי בחלק לקבל את האור העליון, וחלק מהרצון לא לגלות בפועל, אלא דווקא להסתיר את הרצון מִקבלת האור. וכתוצאה מזה מקבלים שכר. ומהו השכר? התקדמות וגילוי בדרגה הבאה.
"והאיכא דאמרי לא פליגי אלישנא קמא, אלא רק משמעות דורשין איכא בינייהו, אשר הלישנא קמא דורשין סיפא דקרא "ולמכסה עתיק" וע"כ מפרשין השג השכר הגדול על מכסה את סתרי התורה, והאיכא דאמרי דורשין רישא דקרא "ולאכול לשבעה" שמשמעותו "טעמי תורה", בסו"ה וחיך אוכל יטעם, כי אורות הטעמים מכונים אכילה, וע"כ מפרשים השג השכר הגדול הנאמר בכתוב, על המגלה את טעמי התורה. אבל אידי ואידי סוברים, שאת סתרי התורה חייבים לכסות ואת טעמי התורה חייבים לגלות."
מהו היחס הנכון לכלים? הנשמה היא רצון לקבל (שרטוט 12). ורצון לקבל יכול להיות, או לא מתוקן לחלוטין כפי שנמצאים אנו בעולם הזה. או מתוקן חלקית באחוזים עולים עד גמר תיקונו המלא בעולם אין סוף. "אין סוף" נקרא אין גבול. הכל מותר מפני שכל הכלים מתוקנים. אבל עד גמר תיקון, עד הגובה של חזה דעולם האצילות, תמיד נמצאים במצב שחייבים להתעסק גם בחלק שמקבל, וגם להסתיר את הכלים של החלק שלא מקבל, מקבלת האור.
ואם האדם עושה חשבון נכון, הוא מעמיד ומייצב את עצמו כלפי האור העליון כך, שהאור העליון מקדם אותו. כלומר, השמירה כמה לקבל וכמה לא, היא החשבון שעושים בפֵּה כמה לטעום מאור הטעמים וכמה לדחותו. בדומה לאדם ששומר על דיאטה, מה מותר לאכול בשביל לשמור על הבריאות והכוחות, ומה אסור בגלל הדיאטה.
אם יודעים בדיוק מה לעשות עם קבלת האורות האלה, איך לשמור על "דיאטה" נכונה, שכל הכוונות יהיו רק לגרום תענוג לבורא, כמו שהבורא רוצה לגרום באורות האלה תענוג לנו. אז נמצאים עימו בשיתוף פעולה ובפעולה הדדית. בצורה כזאת הנברא שומר לייצב את עצמו נכון כלפי האור העליון, כנותן לבורא כמו שהבורא נותן לו. אותה התבנית הרצויה שמביאה את האור העליון בכל מדרגה ומדרגה, לפעול על האדם ולמשוך אותו למדרגה יותר עליונה.
אות ל'
"הרי לך תשובה ברורה על הקושיות: הרביעית, והחמישית, שבתחילת ההקדמה. שמה שתמצא בדברי חז"ל וגם בספרים הקדושים שאין מוסרים אותה אלא למי שלבו דואג בקרבו וכו'".
הטענות שאסור ללמוד את חוכמת הקבלה, כי יש בה חלקים כמו ארבע שנכנסו לפרד"ס, שעלולים לגרום נזק לאדם, הן טענות חסרות שחר, כי את החלקים הללו אי אפשר אפילו ללמוד. ולא שעם מישהו מוכן להסתכן, הוא יכול לפתוח ספר ומן הסתם להיכנס לסודות התורה. אלא ספרי הקבלה לא כוללים את החלק של ההנהגה וההשגחה, שאנחנו לא מסוגלים בינתיים לעכל אותו נכון, ולכן הוא נקרא "אסור". בדומה לילד קטן שלא יכול להבין את ההורים, אלא צריך לקבל את הדרישה שלהם בצורה רכה, כדי להבין אותה ולהתקדם. כך המקובלים כותבים לנו ספרי קבלה, כמו שכותבים בעולמנו לילדים קטנים.
ועל מחשבות הבורא, על כוונותיו ותוכניותיו, לא נכתב מאומה בספרי הקבלה בצורה גלויה, שאפשר לחשוב על זה, להבין, לראות, או להכיר. לכן אין מה לדאוג. ספרי הקבלה נמכרים לקהל הרחב מאז ומתמיד, וכל אחד יכול לפתוח אותם ללא שום סכנה, כי הוא לא ימצא בהם מה שלא מתאים לדרגתו. אנשים יכולים לפתוח ולדפדף בהם כאוות נפשם, אבל הם לא יבינו כלום. כי הספרים האלה כתובים בצורה כזאת, שכל אחד יכול לשוטט בהם באין מפריע, ולא למצוא בהם שום דבר לעצמו.
"היינו את אותו החלק שנקרא סתרי תורה, שהוא בחינת ג' ספירות ראשונות ובחינת ראש, שאין מוסרין אותה אלא לצנועים, ובתנאים ידועים, שבכל ספרי הקבלה שבכתב ושבדפוס, לא תמצא אפילו זכר מהם, כי הם הדברים שכיסה עתיק יומין, כנ"ל בגמרא. ואדרבא אמור אתה, אם אפשר להרהר ואפילו להעלות על הדעת, שכל אלו הקדושים והצדיקים המפורסמים, שהם גדולי האומה משופרי דשופרי, כגון ספר יצירה, וספר הזוהר, וברייתא דר' ישמעאל, ורב האי גאון, ור' חמאי גאון, והר"א מגרמיזא, ויתר הראשונים עד לרמב"ן, ובעל הטורים, ובעל השו"ע, עד לגאון מוילנא, והגאון מלאדי, ויתר הצדיקים, זכר כולם לברכה". כולם היו מקובלים גדולים. שכתבו ספרים מתוך השגתם בעולם הרוחני.
עד השל"ה הקדוש (עד לפני כמאתיים שנה), כל הספרים נכתבו ב"רוח הקודש", בדרגת רוח דבינה. בהשגת ברורה של האלוקות לפחות בדרגה של רוח דבינה. ולכן כולם כתבו על העולם הרוחני כדי לתת לנו אפשרות מתוך הספרים שלהם, להתקדם לכיוון מחשבת הבריאה.
אז איך אפשר לחשוב שהם לא ידעו איך לכתוב כדי לקדם אותנו, הרי מי שנמצא בעולם הרוחני, מתוך שמשיג אותו, חש אותו וחי בו, יודע מה צריך לתת לתחתון. כמו הורה חכם. מי שעבר את כל המדרגות האלה יש בו "אור חכמה", טעמים שמתפשטים בגוף הפרצוף, בתוך הנשמה. והוא בהכרח יודע מה ואיך לתת לתחתונים. כי כבר הקדים רצון כדי לעלות, זאת אומרת, להבין בדיוק מה הוא רוצה, לאיזה מדרגה הוא רוצה לעלות, מה בדיוק הוא רוצה לעשות באותה המדרגה.
העלייה הרוחנית, ההשגה הרוחנית, היא דורשת מהאדם ידיעה ברורה מי הוא ומה הוא, ואיפה הוא נמצא. לכן המקובלים שכותבים בשבילנו ספרים, הם יודעים בדיוק מה לכתוב מתוך השגתם, מתוך "נשמת אדם תלמדנו". ולכן במצבם אי אפשר לעשות טעות בכתיבה, ולגלות פתאום דברים שאסור לגלותם.
"שמהם יצאה לנו כל התורה הנגלית ומפיהם אנו חיים, לידע המעשה אשר נעשה למצוא חן בעיני השי"ת, והרי, כל אלו כתבו והדפיסו ספרים בחכמת הקבלה, כי אין לך גילוי גדול מכתיבת ספר, אשר הכותב אותו, אינו יודע מי הם המעיינים בספרו, שיכול להיות שח"ו רשעים גמורים יסתכלו בו, ואם כן אין לך גילוי רזי תורה יותר מזה, וח"ו להרהר אחר מיטתם של קדושים וטהורים הללו, שיעברו אפילו כקוצו של יוד על מה שכתוב ומפורש במשניות ובגמרא, שאסור לגלות אותם, כמ"ש באין דורשין (במסכת חגיגה)." בעל הסולם רוצה להפריח את הטענה שעולה בדרך כלל בראשם של מתנגדי הקבלה, על האיסור להיכנס לפרד"ס, אותו סיפור על ארבעה שנכנסו לפרד"ס, ואומר שהאנשים כלל לא מבינים על מה מדובר.
"אלא בהכרח, שכל הספרים הנכתבים והנדפסים, המה בבחינת טעמי תורה, שעתיק יומין כיסה אותם מתחילה, ואח"כ גילה אותם בסוד חיך אוכל יטעם כנ"ל". מעל פה דפרצוף יש במערכת הרוחנית, מערכת שנקראת "חיך וגרון" (חזרה לשרטוט הפרצוף), שכתוצאה ממנה מתפשטים הטעמים.
וכל מה שמקבלים ונקבל בעולמנו, עד שנעלה למקום שמותר לקבל, הם כולם אורות דטעמים שכדאי לגלותם, כי הם אורות שמתקנים את המעשים שלנו, ולא גורמים שום נזק.
"שסודות אלו, לא רק שאין איסור לגלותם, אלא אדרבא, מצוה גדולה לגלותם (כנ"ל בפסחים קי"ט), ומי שיודע לגלות ומגלה אותם, שכרו הרבה מאד, כי בגילוי האורות הללו לרבים, ולרבים דוקא, תלוי דבר ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן."
אם נמשוך את האורות האלה במידה מספקת, הם יגרמו תיקון לכל האנושות ולכל הנשמות, עד התעלות לעולם אין סוף, למצב שכולם מלאים באור אין סוף, ונמצאים בהרגשה של חיים נצחיים ושלמים. אז נמלא את הרצונות שלנו לחלוטין, ולא נרגיש יותר ייסורים ובעיות. אלא נגיע למטרת הבריאה, להרגיש "להטיב לנבראיו".
כל זאת רק על ידי אורות דטעמים שמגלים אותם אנשים שעוסקים בספרי קבלה אמיתיים, כדי לקבל מהם את האורות דטעמים הללו. ולכן כל הלימוד צריך להיות מספרי קבלה כדי למשוך עלינו אותם אורות שיעזרו לנו להתעלות. ואין חשש שהאדם יקרא בספרים לא נכונים, או יבין עניינים שאסור לו לגעת בהם. כי המקובלים, כמו הורים מסורים שנותנים לילדם רק מה שמותר ומרחיקים אותו מ"דבר אסור", הכינו לנו מלכתחילה את כל החומר שיתאים להתקדמותנו הנוחה והטובה ביותר.