אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / מאמרי שלבי הסולם - עפ"י סדר פרשות השבוע / דברים / פרשת כי תבוא / והיה כי-תבוא אל הארץ, אשר ה' אלקיך נתן לך
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

והיה כי-תבוא אל הארץ, אשר ה' אלקיך נתן לך

תשמ"ד - מאמר י"ח

1984 - מאמר 18

הנה המפרשים הקשו על פסוק, מה שכתוב "והיה כי תבוא אל הארץ, אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה, וירשתה וישבת בה". ושאלו, מה הדיוק "אשר ה' אלקיך נתן לך". הלא עם ישראל כבשו זה על ידי מלחמות. ותרצו, כי האדם ידע בלבו, כי לא בכוחו ולא בעוצם גבורתו בא לרשת הארץ, אלא מתנת ה' היא. והם אומרו "אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה, ולא כוחי ועוצם ידי".
והנה להבין את הנ"ל על דרך העבודה, צריכים לדעת, ש"ארץ" נקראת רצון, היינו הרצון שיש בלבו של אדם, הוא נקרא "ארץ". והארץ הזאת, הנקראת "לב" האדם, יש שם, היינו שגרים שם "אומות העולם", וגם גרים שם "עם ישראל". אבל צריכים לדעת, ששניהם ביחד אי אפשר לגור שם, אין העם ישראל ואומות העולם יכולים ביחד לשלוט, או שיש שם שליטת אומות העולם או שליטת ישראל.
ויש להבין, באמת מה היא הסיבה האמיתית, שאין שניהם יכולים להיות במקום אחד. והענין הוא, כי ידוע, שבריאת העולם היתה מסיבת שרצונו היה בכדי להטיב לנבראיו. ולסיבה זו ברא את הרצון לקבל הנאה ותענוג, היינו שברא בהנבראים בחינת חסרון להשתוקק תמיד אחרי תענוגים. כי אנו רואים, לפי מידת השתוקקותו כן בשיעור זה הנברא מרגיש את התענוג. וזה הכלי שנברא מצד הבורא. וזוהי הבחינה הראשונה, שאנו מבחינים בהנבראים. ואם אין בהנבראים הרצון הזה, עוד לא נבחנים לנבראים. נמצא, שאין מקום לדבר משום בחינה, אם אין שם רצון לקבל. וזוהי כל הבריאה, שאנו מדברים ממנה, שהיא הכלי לקבלת התענוג.
אלא מסיבת הבושה, הנקרא בלשון חז"ל "נהמא דכסופא", נעשה צמצום. היינו שלא יקבלו בעמ"נ לקבל, אלא רק אם יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא בחינת "השתוות הצורה". היינו, אם הוא יכול לקבל התענוגים על הכוונה להשפיע נחת רוח להבורא, אז הוא מקבל, אחרת הוא לא רוצה לקבל. וזה נקרא בחינת "ישראל", היינו ישר-אל, היינו כל מה שהוא חושב, הוא הכל שיגיע הכל לאל, ואז אין הוא עולה בשם, משום שהוא לא חושב על עצמו כלום, אלא כל מחשבותיו הם עבור ה'.
וזה נקרא "ארץ ישראל". היינו, שיש לו רצון ישר-לאל, היינו, שאין לו רצונות של אהבה עצמית, אלא של אהבת הזולת. ועל עצמו, היינו שהוא יהנה מהחיים, אין תשוקות. וכל התשוקות הוא בזה, שיהיה לו האמצעים להשפיע לה'. אלא כל מה שהוא מזין את הגוף שלו, הוא רק בכדי שיהיו לו כוחות לעסוק בעמ"נ להשפיע.
וזה דומה לאדם שיש לו סוס, והוא נותן לו לאכול ולשתות. היינו, כל האשל שנותן להסוס, הוא לא מטעם שיש לו אהבה להסוס, אלא היות שהוא צריך לעבוד עמו. לכן כל מה שהוא חושב להנות את הסוס, הוא לא מחמת אהבה, אלא פשוט שהוא רוצה לנצל את הסוס לטובתו, ולא חושב כלום לטובת הסוס, וזה נקרא "ארץ ישראל". היינו, שכל מחשבותיו הוא רק "ארץ" - רצון, שיהיה הכל ישר-אל.
מה שאין כן ארץ העמים, הוא "ארץ" - רצון של אהבה עצמית, שזה נקרא "עמי הארץ". היינו שכל הרצונות שלהם הוא רק לרצון של "עם", שאין כוונתו לרצון ה', אלא לרצון של "עם", שפירושו, רצון הנבראים, שהם נקראים "עם". מה שאין כן הבורא, הוא שברא את העם, כמו כן )כי תבוא( "וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך". וכמו כן כתוב )חיי שרה( "ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ לבני - חת". זאת אומרת, שהם לא יודעים ולא מרגישים חוץ מבחינת "עם", שהיא בחינת אהבת עצמית, שרק זה נקרא בחינת נבראים.
מה שאין כן "עם ישראל", הם רוצים את ביטול עצמותם וישותם, שזה הוא בחינת רצון לקבל שנברא יש מאין. ולכן אנו אומרים בקידוש של יום טוב "אשר בחר בנו מכל עם".
והנה אלו ב' שליטות אי אפשר להיות ביחד: או שהרצון להשפיע שולט, או שהרצון לקבל שולט. ושניהם ביחד אי אפשר להתקיים, משום שכל אחד הוא בסתירה להשני, ואין שני הפכים יכולים להיות בנושא אחד.
ומכאן נמשכת "מלחמת היצר". היינו שהאדם צריך להילחם עם עצמו, בכדי להכניע את הלב, ששם מקום התלבשות של רצונות האלו, ולגרש את שליטתו של הרצון לקבל, ולתת את כל השליטה להרצון להשפיע לה'.
וכשהאדם מתחיל לעבוד את עבודת הקודש, שהיא לכוון את כל עבודתו יהיה לשם שמים, אז מתחילות המלחמות בין שני רצונות האלו. והאדם, ע"י יגיעה רבה, הוא זוכה אז להתגבר, והוא מנצח את המלחמה. ונכנס אז בלבו שליטתו של הרצון להשפיע לה'. ואז האדם יכול לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה". ורק בזכות עבודתו הוא ירש את הלב, שנקרא עכשיו "ארץ ישראל", משום שרצונו הוא ישר-לאל.
ולזה בא הפסוק ואומר לנו "כי תבוא אל הארץ, אשר ה' אלקיך נתן לך". זאת אומרת, לא שאתה כבשת אותה בכוחות עצמך, אלא "ה' אלקיך נתן לך". זאת אומרת, לאחר שהאדם נתן את היגיעה הדרושה, בכדי לכבוש את הלב, שעל ידי המלחמות שעשה כל הזמן עם "האומות העולם", וניצח אותם, הוא ירש את הלב, הנקרא עכשיו "ארץ ישראל" ולא "ארץ העמים", מכל מקום הוא צריך להאמין, שלא הוא כבש את "הארץ", אלא "ה' אלקיך נתן לך", "ולא כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה".
ובזה יש להבין מה שקשה בזה, שהקב"ה הבטיח לאברהם, כמו שכתוב )לך לך, שביעי( "ויאמר אליו, אני ה', אשר הוצאתיך מאור כשדים, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה".
אם כן, למה נתן מקודם את הארץ לאומות העולם, ואח"כ יבואו ישראל, והם צריכים לעשות עמהם מלחמות, ולגרש אותם מארצם, ושיהיו טענות לכל העולם, מדוע כבשתם ארץ שלא היתה אף פעם שלכם. ורק על ידי כבוש, שכבשתם ע"י מלחמות, אתם אומרים, שזו היא ארץ שלכם.
וכולם מבינים, שבטח היה יותר טוב, שלא יתן את הארץ הזאת לאומות העולם. שאז לא היה חסר מקומות עבור אומות העולם, איפוא להתיישב. הלא אחר זה נעשו מדינות אחרות חדשות, וה' היה יכול לעשות, שהם לא יתיישבו במקום הזה.
אבל לא כך היה, אלא מקודם התיישבו כאן הז' אומות וכן שאר מלכים, ועם ישראל היה צריך להילחם עמהם, ולגרש אותם, וכל אומות העולם יצעקו על עם ישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות ז' אומות. ולמה לי כל הטרחא הזאת, כמו שמביא רש"י דרשת חז"ל )בראשית, א'( וזה לשונו "ומה טעם פתח בבראשית. משום כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים, שאם יאמרו עכו"ם לישראל, ליסטים אתם, שכבשתם ארצות ז' אומות, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
ולפי זה קשה, למה לי כל הסדר הזה שהיה, היינו שמטרם שנתנה לנו, נתן מקודם לאומות העולם, ורק לאחר שהם התיישבו, אז אמר לנו, לכו והוציאו אותם מארץ הזאת, כי הבטחתי אותה לאברהם.
ובדרך ענף ושורש יכולים לפרש את כל הענין הנ"ל. היות כי ידוע, כי "ארץ" נקראת מלכות, שהיא שורש הנבראים, שנקראת "מקבל בעל מנת לקבל", וזהו השורש, היינו המקבל הראשון, הנקרא "עולם אין סוף", ואח"כ נעשו תיקונים, היינו שלא לקבל מטעם קבלה עצמית, אלא מטעם שהתחתון רוצה להשפיע להבורא. היינו שרוצה, שהרצון לקבל לצורך עצמו יתבטל אצלו, היינו שלא ישמש עמו, וכל התעסקותו תהיה רק להשפיע נחת רוח להשם יתברך.
ולפי הנ"ל יוצא, שגם בסדר הבריאה של עולם הגשמי, צריך גם כן להיות על סדר שהיה ברוחניות, היינו שמתחילה נתנה הארץ הזאת לאומות העולם, ואח"כ ע"י התגברות ומלחמות, לגרש את האומות העולם מהארץ הזאת, שעם ישראל יכבשו אותה, וירשו את מקומם של האומות העולם.
כי האומות העולם, שורשם היא נקודה האמצעית, שעליה היה הצמצום. היינו היות שבחינה הראשונה שיצאה בעולם, היתה מוכרחה להיות בחינת "מקבל בעל מנת מקבל" תחילה, כי אחרת לא שייך לומר, שהוא מצמצם את עצמו שלא לקבל, כי ענין התגברות שייך לומר, במקום שיש לו רצון וחשק לקבל, שהוא מתגבר על ההשתוקקות שלו ורוצה בהשתוות הצורה.
אי לזאת, אומות העולם היו צריכים מקודם לקבל את הארץ הזאת, כמו השורש, שיצא הרצון לקבל מקודם, שהוא עיקר הבריאה. ואח"כ שייך לומר, שצריכים לעשות שם תיקונים. לכן אחר שאומות העולם קבלו את הארץ הזאת, אז באו עם ישראל ותיקנו את הארץ, שיהיה הכל לשם השם יתברך. וזה נקרא "ארץ ישראל", כמו שכתוב )עקב, שביעי( "ארץ, אשר ה' אלקיך דרש אותה תמיד, עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה".
ויש להבין במה שכתוב, ש"ארץ ישראל" נקראת "ארץ, שעיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", שמשמעות היא, שההשגחה של ה' היא בה, היינו דווקא ב"ארץ ישראל". הלא ההשגחה של הקב"ה היא בכל העולם, כמו שאומר הפייטן "עיני ה' משוטטות בכל". ואיך אנו יכולים לומר, שרק בארץ ישראל היא השגחתו יתברך.
ויש לפרש, שהפירוש הוא, מהי "ארץ ישראל", היינו ש"הארץ" שכבר יצאה מרשות אומות העולם, וכבר נכנסו לרשות "ישראל". את זה הפסוק רוצה להשמיענו, ולתת לנו סימן, בכדי לדעת, אם הם נמצאים ב"ארץ ישראל" או שהם עדיין נמצאים ב"ארץ העמים".
והסימן לזה הוא, כמו שכתוב "ארץ, אשר ה' אלקיך דרש אותה תמיד". הפסוק אומר לנו מה זה "ארץ ישראל". אז הוא אומר, שאנו צריכים לדעת, אשר ה' דורש אותה תמיד. ומה היא הדרישה שלו. אומר הפסוק הלאה: "עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", שענין השגחה של הקב"ה נקרא "עיני ה'". לכן אם האדם רואה את השגחתו יתברך מראשית הזמן, שנקרא "מראשית שנה", ועד "אחרית השנה", שפירושו, שבלי הפסק הוא רואה את השגחתו של הקב"ה, זו נקראת "ארץ ישראל".
מה שאין כן "ארץ העמים" נקראת, שרק ה' יודע, שהוא משגיח על כל העולם כולו, אבל אומות העולם לא רואים את זה. לכן נתן לנו סימן בכדי לדעת, אם אנחנו נמצאים ב"ארץ ישראל", או הארץ שאנו יושבים בה, היא עדיין "ארץ של אומות העולם".
נמצא לפי כל הנ"ל, שמקודם צריכים אומות העולם לכנס להארץ הזאת, שזה הוא רמז על הרצון לקבל, הוא מקודם הולד על מקום זה. ואח"כ עושים מלחמות עם הרצון לקבל, ומכניעים אותו לרשות של הקדושה, דהיינו שכל מה שהוא עושה, יהיה לפי מה שהקב"ה דורש.
והנה בזה שביארו המפרשים, מה שכתוב "והיה כי תבוא אל הארץ, אשר ה' אלקיך נותן לך", שהכוונה היא, שאל יאמר אדם, אחרי כל מלחמות עם היצר, שהיה צריך תמיד להתגבר עליו בכל יום ויום, שאל יחשוב, שזהו בכוחו עצמו הגיע למה שהגיע, אלא הקב"ה נתן לו לנצח את המלחמה הזאת. וזהו פירוש "אשר נתן לך". והנה ב"אשר נתן לך" יש להבחין שם ב' הבחנות:
א( היא בחינת מצוה, שהיא בחינת אמונה, שזה נקרא "תפילין של יד". ובתפילין של יד דרשו חז"ל "והיה לך לאות ולא לאחרים לאות". שמשום זה תפילין של יד צריכים להיות מכוסים, שהכוונה היא, שבחינת אמונה נקראת "הצנע לכת עם ה' אלקיך", שזוהי בחינה של למעלה מהדעת.
ב( היא בחינת תורה, שהיא בחינת "תפילין של ראש". ובתפילין של ראש דרשו רבותינו ז"ל על פסוק )כי תבוא( "וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך", אלו תפילין של ראש. היינו ששם כתוב "וראו כל עמי הארץ", שתפילין של ראש צריכים להיות מגולים לכל, שזוהי בחינת "תורה", שתורה נקראת דוקא שהוא מגולה.
מה שאין כן תפילין של יד צריכים להיות מכוסה, שפירושו למעלה מהדעת. אם כן אין מילים לומר להשני, משום שכל מה שאחד יכול לומר להשני, הוא רק ע"י הדעת. לכן בדבר שלמעלה מהדעת אין מילים. לכן אמרו "לך לאות ולא לאחרים". לפי זה יוצא, שבנתינה זו, שהקב"ה נתן לעם ישראל את הארץ, הוא בכדי להוציא מזה פירות. וכמו שביארנו לעיל, כשמדברים על דרך עבודה, "ארץ" הכוונה היא הלב. והקב"ה נתן ב' בחינות לתוך הלב:
א( היא בחינת אמונה,
ב( היא בחינת תורה.
שע"י שניהם יגיע האדם לשלימותו. והגם ששניהם באים על ידי, מכל מקום צריכים לדעת, ששניהם באים מהקב"ה, ואין לאדם לומר "כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה".
ובזה נבין מה שהקשו המפורשים, מדוע בבכורים כתיב "וענית ואמרת בקול רם". מה שאין כן בקריאת וידוי מעשר כתיב "ואמרת", ולא כתיב "וענית", כמו שכתוב בבכורים. לכן הוי וידוי מעשר בקול נמוך.
כי "מעשר" נקרא בחינת מצוה, שהוא מלכות שמים. ובזה נוהג ענין של הצנע לכת כנ"ל, שהוא בחינת תפילין של יד, שדרשו חז"ל "לך לאות ולא לאחרים לאות". לכן מעשר, שהוא מרומז נגד מצוה, אז כתוב "ואמרת" לבד, שהוא בקול נמוך, שאינו נשמע בחוץ, משום שזה בחינת הצנע לכת.
מה שאין כן בכורים, הוא מרומז נגד תפילין של ראש, שהוא בחינת תורה, כנ"ל, ששם כתוב "וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך". לכן כתוב בבכורים "וענית ואמרת". היינו, שצריך להיות בקול רם, שהוא בחינת תורה, שצריכה להיות מגולה לכל, שפירושו, שענין להטיב לנבראיו צריך להיות מגולה לכל העולם.

חזרה לראש הדף
Site location tree