לשמה ושלא לשמה
תשמ"ו - מאמר כ"ט
1985/86 - מאמר 29
אנו מוצאים ד' סוגים במקיימי תו"מ:
סוג א'. יש לפעמים שהאדם שומר שבת, משום שבעל הבית מחייבו. דהיינו, שהדין הוא, אם יש לאדם פועל, שהוא מחלל שבת, ואם הוא יגיד להפועל, אם אין אתה תפסיק מלחלל שבת, אני מפטר אותך מעבודה, הדין הוא, שהוא צריך להגיד, שישמור שבת, אחרת הוא יפטר אותו מהעבודה. ובמקום שאין עבודה בנמצא, אז הוא מבטיח לבעל הבית, שישמור את השבת. נמצא, שהוא שומר שבת מטעם שבעל הבית מחייבו.
ואז נשאלת השאלה, שבת של מי הוא מקיים. שבת, מה שהקב"ה צווה לשמור שבת. ולפי זה יוצא, שהוא מקיים מצות ה', או שהוא מקיים מצותיו של בעל הבית, היינו מה שבעל הבית צווה אותו לשמור את השבת, אחרת לא תהיה לו פרנסה. אבל לפי הלכה הוא נקרא "שומר שבת".
וכן הדין לשאר המצות. נגיד בצורה אחרת, אם האב יודע, שאם יגיד להבן, שהוא מוכרח לשמור תו"מ, אחרת לא יתמוך בו. היות שהאב יודע, שאם הוא לא יתמוך בו, לא תהיה לו פרנסה. ובטח לפי ההלכה, האב מחויב לדאוג שהבן ישמור תו"מ. וגם כאן מתעוררת השאלה, תו"מ של מי הוא מקיים, של הקב"ה, שצווה לנו לקיים את התו"מ, או שמקיים את התו"מ של האבא שלו.
אבל בין כך ובין כך הוא שייך לאנשים, ששומרים תו"מ. וזה לשון הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ו') "המוכיח את חבירו תחילה, לא ידבר לו קשות, וכו'. במה דברים אמורים, בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו. עד שיחזור למוטב, וכו'".
וגם כאן מתעוררת השאלה, מצות של מי הוא מקיים, של הקב"ה או של אנשים שמחרפים אותו. אבל גם כאן אנו רואים, שסוף כל סוף הוא נקרא "שומר תורה ומצות". היינו, כשאנו מסתכלים על המעשה שהוא מקיים, נמצא שאין על המעשה מה להוסיף. רק כל השאלה היא על הכוונה. היינו, מהי הסיבה, שמחייבו לשמור את תו"מ. וזהו סוג א' בשמירת תו"מ.
סוג ב'. מקיים תו"מ מצד החינוך, שנולד בסביבה חרדית. או מי שנולד בסביבה לא חרדית, ואח"כ נקלע לסביבה חרדית, והם השפיעו עליו לקיים תו"מ. והסיבה, שבשביל זה הוא מקיים תו"מ, נותנו לו לדעת, שעי זה יהיה לו חיי עוה"ז, וגם יהיה לו חיי עוה"ב. ואח"כ התחיל לראות, איך שמכבדים את האנשים, המדקדקים בתו"מ. ומעריכים אותם. ורואה באיזה יחס מדברים לאלו אנשים, המתפללים ביותר התלהבות, ומוסיפים זמן יותר ללמוד התורה. והכבוד הזה, מה שהם מקבלים, נותנים לו כח דחיפה, להיות לו לחמרי דלק, שגם הוא מתחיל להתפלל ביותר התלהבות, ומדקדק יותר על כל מצוה ומחוה. וע"י זה יש לו כח להוסיף זמן בלימוד התורה.
זה כבר סוג ב' בשמירת תו"מ, היות שרוצה לקיים תו"מ מצד בחירה, שמבין, שע"י זה יקבל שכר מה', בזה שמקיים מצות ה'. אבל נוסף לזה הוא משתתף שם אחר להסיבה, שיחייבו את קיום של תו"מ. היינו, הכבוד, מה שרואה, שיש לאלו שמקיים תו"מ ביתר שאת מאנשים אחרים. או חוץ מהכבוד, שיש להמדקדקים בתו"מ, יש עוד דברים, שהכלל מחייבים אותו לעבוד יותר. יכול כסף, וכדומה, לא חשוב מה, אלא שבאה לו עוד סיבה, שבשבילה הוא צריך לקיים תו"מ.
נמצא, מצד אחד הוא יותר גבוה מסוג הא', היות שכאן הוא מקיים תו"מ של ה', היות שהוא מאמין בה'. מה שאם כן סוג הא', הוא לא מאמין בה', אלא מקיים תו"מ מצד הידיעה, היינו ידיעת העונש, מה שבעל הבית רוצה לפטר אותו מן העבודה כנ"ל, זו היא הסיבה מה שקבל על עצמו להיות שומר תו"מ.
מה שאם כן סוג הב', הוא קבל מהחינוך להיות מאמין בה' ולשמור תו"מ, מטעם שה' צוה לנו לקיים תו"מ. והשכר והעונש אינו בידיעה, אלא הוא צריך להאמין בשכר ועונש, שה' הוא המשלם שכר, כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק שני, כ"א) וזה לשונו "ונאמן הוא בעל מלאכתך, שישלם לך שכר פעלתך, ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא". עד כאן לשונו.
הרי שהוא צריך להאמין בשכר ועונש. מה שאם כן כנ"ל בסוג הא', הוא לא צריך להאמין בשכר ועונש, אלא השכר ועונש הם מגולים. זאת אומרת, שבאם שהוא לא ישמע לבעל הבית, לשמור תו"מ, הוא בטח יקבל עונש.היינו, שהוא יפטר אותו מהעבודה ולא תהיה לו פרנסה.
וכמו כן לדברי הרמב"ם הנ"ל, שצריכים לבזות אותו וכדומה. גם כאן אין הוא צריך להאמין בשכר ועונש, היות שמרגיש יסורים, בזה שרודפים, שיקבל על עצמו, שישמור תו"מ. זהו דבר אחר, משום שהוא מקיים למעשה את הצווי של בעל הבית ולא משום צווי ה'. לכן נבחן רק לסוג א' בעבודת ה'.
מה שאם כן בסוג הב' הוא מקיים מצות ה', אלא שמשתף גם דבר אחר, היינו מקבל עוד סיבה, שיהיה לו חמרי דלק לקיים תו"מ. היינו כנ"ל, כבוד או כסף, או שאר דברים. היינו, שיש לו עוד סיבות שבשבילם הוא מקיים תו"מ. וזה נקרא בדברי חז"ל (סוכה, מ"ה ע"ב) "כל המשתף שם שמים ודבר אחר, נעקר מן העולם. שנאמר "בלתי ה' לבדו"".
ויש לפרש, מהו הפירוש שמשתף עם ה' עוד דבר אחר. לפי דרכינו יש לפרש, אם הוא מקבל עוד סיבה, שיחייבו לקיים תו"מ, זה נקרא "שנעקר מן העולם", מטעם שהסיבה והגורם לקיום תו"מ צריך להיות "בלתי ה' לבדו", היינו שמטעם מצות ה' מקיים תו"מ ולא בשיתוף עוד סיבה.
נמצא לפי זה, שעיקר החסרון בהמעשה, מטעם שהוא פוגם בהלשמה. כי קיום המצות צריך להיות משום שהוא עובד ומקיים מצות ה', ומשום שהוא עובד ומשרת את ה', ומשום זה הוא הולך אח"כ לבקש, שה' ישלם לו שכר תמורת עבודתו. אז אומרים לו "הרי עבדת בשביל אחרים גם כן, שהרי היה לך עוד מי שיחייבו לך לעבוד בשבילם. לך אליהם, שהם ישלמו לך עבור העבודה, שעבדת בשבילם".
וזה דומה למשל, לנהג שעבד אצל חברת דן, והולך לבקש משכורת מחברת אגד. והם לא רוצים לתת לו שכר עבודה, היות שלא עבד בשבילם. כמו כן כאן, שהאדם תובע, שה' ישלם לו שכר תמורת עבודתו, אז אומרים לו, הלא עבדת עבור אנשים, שיתנו לך כבוד, או כסף, וכדומה. לך אצלם והם ישלמו לך שכר. ובאמת הם משלמים לו כפי ערך עבודתו, כך מכבדים אותו, וכו'.
נמצא, בזה שהוא משתף עם ה' גם דבר אחר, היינו שגם הבריות מחייבים לו לעבוד, נמצא, שהוא עושה בזה פגם בהלשמה. לכן נחשב זה רק לסוג ב', ועדיין עבודתו אינה עבודה תמה, שלימה ונקיה.
סוג ג'. שהוא עובד רק לשם שמים ולא עבור הבריות. שהוא עובד בהצנע לכת, ואין אף אחד יודע כמה שהוא מתפלל, וכמה זמן שהוא לומד. אי לזאת, לא יכולים לומר, שהוא עובד משהו עבור אנשים מבחוץ, שיתנו לו משהו עבור עבודתו. אלא הוא עובד בלתי ה' לבדו. היינו, שכל הסיבות, שמחייבים אותו להיות מקיים תו"מ, הוא, שהוא רוצה לקיים רצון ה'.
ורק מה הוא עובד לשם שכר. כמו שאמר הרמב"ם כנ"ל, "כדי שלא יגיע לו פורענויות, וכדי לקבל שכר בעוה"ז". היינו, שהקב"ה יתן לו בריאות, ופרנסה, ונחת מהילדים, וכדומה. או כדי שיתן לו עוה"ב. זוהי הסיבה שנותן לו חמרי דלק, שיוכל לעבוד עבודת הקודש. ומשום זה נבחנת עבודה זו עבודה לשמה. היות שהסיבה, הגורמת לו לקיים תו"מ, הוא ה' לבדו, כנ"ל, שהוא עובד בלתי ה' לבדו, ואינו משתף דבר אחר.
היינו, שאין לו עוד סיבה אחרת, שיגרום לו לקיים תו"מ. וזה כבר נבחן לסוג ג', היות שאין לו שום רצון לעבוד בשביל מישהו, רק לשם ה'. אבל הסיבה, שמחייבת אותו לקיים מצות ה', היא מחמת יראה, מפחד העונש, או מאהבה, היינו מאהבת שכר.
וזה כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר, אות קצ"א) וזה לשונו "יש אדם, שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או ירא מעונש גופו, או מעונש כספו. ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם, הירא מהקב"ה משום שהוא ירא מעונש העולם ההוא, ומעונש של הגיהנם. שתי מיני יראות האלו, דהיינו היראה מעונש עוה"ז, והיראה מעונש עוה"ב, אינן עיקר היראה ושורשה". עד כאן לשונו.
ומשום זה, היות שאינן עיקר יראת שמים, אנו מבחינים זה ל סוג ג'. נמצא, עבודה זו נקרא "לשמה", היות שעבד אצל הקב"ה ולא עבור אחרים גם כן, כנ"ל. היינו, שלא לקח עוד לשם מי לעבוד, היינו גם בשביל אחרים, שאחרים יתנו לו כבוד וכדומה. אלא שהוא בא בטענה להקב"ה "היות שעבדתי רק אצלך, ואין אף אחד יודע ממה שאני עבדתי בקיום תו"מ, בגלל שעבדתי בהצנע לכת, אם כן מצד הדין אתה צריך לשלם לי שכר תמורת עבודתי.
ועל דרך זה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "הנותן סלע לצדקה עמ"נ שיחיו בני, הרי זה צדיק גמור". והטעם הוא כנ"ל, היות שמקיים מצות ה'. היות שהקב"ה צוה לנו לתת צדקה, לכן הוא נותן. נמצא, שמצד הנתינה אין כאן שום חסרון. כי הוא מקיים מצוה לשמה, היינו לשם שמים, ולא שיש מי שהוא אחר, שמחייב אותו לתת הצדקה.
אלא שהוא מבקש שכר מהקב"ה, שישלם תמורת המצוה שלו, שהוא מקיים. וישלם לו את התמורה עבור היגיעה, שנתן רק בשביל הקב"ה, ולא בשביל מישהו אחר. היינו, לא כדוגמת סוג הב', שהיה משתתף גם אחר, היינו אנשים מבחוץ, שגם הם גרמו לו לקיים ולדקדק את שמירת תורה ומצות.
וזהו כנ"ל, שאמרו (פסחים ח, ע"א) וזה לשונם "והתניא, האומר, סלע זו לצדקה, בשביל שיחיה בני, או שאהיה בן עוה"ב, הרי זה צד צדיק גמור". ופרש"י "הרי זה צדיק גמור" בדבר זה. ולא אמרינן שלא לשמה הוא עושה. אלא קיים מצות בוראו, שצוה לעשות צדקה. ומתכוון אף להנאת עצמו, שיזכה בה לעולם הבא, או שיחיו בניו". עד כאן לשונו.
משמע מכאן, אף על פי שהוא מבקש שכר עבור קיום המצוה, דהיינו עמ"נ שיחיה בניו, או שרוצה שכר עוה"ב עבור מצוה זו, הרי זה צדיק. וזה שרוצה עוה"ב, גם כן נקרא שרוצה שכר. דוגמת עמ"נ שיחיה בניו. כדברי הזה"ק הנ"ל "בין שרוצה עבור המצות שכר בעוה"ז או בעוה"ב, לא נקרא עיקרא דיראה", מטעם שתועלת עצמו הוא הגורם לקיום המצות, ולא הבורא. מכל מקום אמרו חז"ל כאן "הרי זה צדיק גמור". וזה כמו שמפרש רש"י "משום שהוא מקיים מצות בוראו, שצוהו לעשות צדקה, ומתכוון אף להנאת עצמו, לכן נקרא "צדיק גמור"".
וזהו כמו שהסברנו, היות שהוא עובד מטעם, שהקב"ה צוה אותו לקיים תו"מ, ואין לו עוד מי שיחייבו לקיים תו"מ, זה נקרא "לשמה", כמו שפרש"י לעיל. וזהו כדוגמת המשל דלעיל, היינו שעובד אצל ראובן, והולך לבקש שכר משמעון, שזה ודאי נקרא "שלא לשמה", הלא הוא היה עובד גם כן אצל אחרים באותו זמן, שזה נקרא "שלא לשמה", וזה נקרא סוג ב'.
(שמעתי, שיש שרוצים לתרץ את החז"ל, שאמרו "האומר, סלע זו לצדקה עמ"נ שיחיה בני, הרי זה צדיק גמור". הלא הוא נותן תנאים בעשיית המצוה. לכן הם רוצים לומר, שהיה כתוב בראשי תיבות, הרי זה צ"ג (צדיק גמור). ואח"כ שכתבו זה במילים מפורשות, עשו מצ"ג צדיק גמור. אבל הם טעו בפירוש הראשי תבות, אלא צ"ג פירושו צדקה גדולה, ולא צדיק גמור. אבל כנראה שזה לא אמת. משום שלא יכולים לתרץ את המאמר השני, שאומר שם "או שאהיה בן עוה"ב". הלא גם "עוה"ב" נקרא מתכוון להנאת עצמו, כמו "שיחיה בני", כדברי הזה"ק הנ"ל).
אולם סוג ג' נקרא, שעובד לשם צווי של הבורא, מה שהבורא צוה לנו ע"י משה רבנו ע"ה לקיים תו"מ, ואנו מבקשים שכר ממנו, היות שעבדו רק בשבילו, כנ"ל, משום צווי ה' ולא משום גורמים אחרים, לכן נקרא זה,לשמה. אבל זה רק סוג ג'.
סוג ד'. מקיים תו"מ שלא על מנת לקבל פרס. כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק א', ג') וזה לשונם "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר, אל תהי כעבדים, המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים, המשמשין את הרב שלא על מנתלקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם". עד כאן לשונו.
משמע, שדוקא שלא עמ"נ לקבל פרס, זהו נקרא "לשם שמים", כמו שמסיים ואומר "ויהי מורא שמים עליכם". משמע מכאן, שיראת שמים אמיתית הוא דוקא בלשמה בלי שום תמורה. היינו, שלא מתכוון להנאת עצמית, אלא כל כוונתו, שיהיה נחת רוח להבורא. וזה נקרא "לשמה נקיה", בלי שום התערבות של הנאת עצמו. וזה נקרא סוג ד'.
אבל ידוע השאלה, וכי הקב"ה בעל חסרון, שהוא צריך שהנבראים יעבדו רק בשבילו ולא עבור עצמם כלום, רק שיהא כולו לה', בלי שום תערובת של הנאת עצמו. ואם הם רוצים גם כן להנאות, להנות מעבודתם, הרי עבודה זו פסולה ולא נתקבלה למעלה בתור מצוה, הראויה להתקבל לפני המלך. וכי מה איכפת ליה להקב"ה, שגם האדם נהנה קצת מעבודה.
אולם התירוץ ידוע, מטעם שצריך להיות השתוות הצורה, שלא יהא נהמא דכסופא. כי הכלל הוא, כי הענף רוצה להדמות לשרשו, וכמו שהבורא הוא המשפיע, ומשום זה בזמן שהאדם צריך לקבל ממי שהוא, נמצא בזה אי נעימות. נמצא, שהצמצום וההסתר, שנעשה על כלי קבלה שלנו, שלא לעבוד עמ"נ לקבל תמורה, זהו לטובתינו.
אחרת לא היתה שום מציאות על בחירה. היינו, שאף פעם האדם לא היה יכול לעשות ולקיים תורה ומצות בעמ"נ להשפיע. כי לא היה באפשרותו של האדם להתגבר על התענוג, שהיה טועם בתורה ומצות, אם לא היה צמצום והסתר. כידוע, שכל שהתענוג גדול ביותר, קשה לוותר עליו.
אי משום זה, ניתן לנו תענוגים גשמיים, ששם ניתן רק אור דק מאוד, הנקרא בשם הזה"ק "נהירו דקיק", שזה נפל להקליפות בעת שבירת הכלים. ועוד נתוספו בהם נצוצין קדישין לאחר חטא דעץ הדעת, בזה שחטא אדם הראשון. שעל התענוגים האלו רודפים כל הנבראים, איך להשיגם. שכל המלחמות והרציחות והגנבות, וכו', שישנם בעולם, הוא מטעם, שכל אחד שואף לקבל תענוג.
וניתן לנו להתגבר על אלו התענוגים, ולקבל הכל לשם שמים. ואדם רואה, איך שהוא קשה לצאת מאהבה עצמית, ולוותר על תענוגים קטנים. ומשום זה, אם לא היה צמצום, והיה מגולה התענוג האמיתי, שישנו בתו"מ, בודאי שלא היתה שום אפשרות לוותר על התענוגים, ולומר, שהוא שומר תו"מ מטעם שהוא רוצה לעשות נחת רוח להבורא.
אבל האדם לא יכול להסכים לזה, היינו לקיים תו"מ בלי שום הנאה ותענוג, מטעם הטבע שלנו, שאנו נולדנו עם הכלי, הנקרא "רצון לקבל הנאה ותענוג", אם כן איך אפשר לעבוד בלי שום תמורה.
ואולם ניתן לנו מקום אחד, שעל זה אנו יכולים לעבוד בלי שום תמורה. היינו, אפילו שאין לנו עוד טעם בתורה ומצות, מסיבת הצמצום, אבל יש עצה אחת, שהוא, לעבוד בגדלות ה', איך שיש לנו זכיה גדולה לשמש את המלך.
ולדבר זה כן יש לנו בטבע, שהקטן מתבטל להגדול. ויש לו כח וחמרי דלק לעבוד בשביל הגדול, המקובל בהדור, שהוא חשוב ומקובל בהעולם. לפי שיעור חשיבותו, כן יש לו הנאה, בזה שהוא משמש אותו. והנאה זו כן מותר לקבל. כי קבלת הנאה מזה שהוא משפיע, אינו נקרא "משפיע על מנת לקבל". כי "משפיע עמ"נ לקבל" נקרא דוקא שהוא רוצה תמורה, שיתן לו עבור שירותו, שהוא משרת אותו. או שעובד בבית חרושת, ויודע שהבעל בית יש לו הנאה, מזה שכל אחד נותן תוצרת. וכל מי שנותן תוצרת יותר מהרגיל, הבעל בית נהנה ביותר.
אי לזאת, הוא משתדל להוציא יותר תוצרת, מכפי שפועל אחר מוציא, כדי שיהיה לבעל הבית הנאה. אבל לאחר זה הוא רוצה, שבעל הבית יתן לו תמורה, עבור זה שהוא השתדל להנותו. זה נקרא, מצד אחד הוא משפיע, ומצד השני הוא רוצה תמורה. זה נקרא "משפיע בעמ"נ לקבל תמורה".
מה שאם כן אם אדם משרת את המלך, ואומר להמלך "אני לא רוצה שום תמורה עבור השרות, כי אני נהנה מהשרות לבד, ולא חסר לי שום תמורה לקבל. כי כל מה שאתה תתן לי עבור השימוש שאני משמש אותך, אני מרגיש שזה יפגום בהשרות שלי. אלא אני רוצה רק השרות לבד. ואל תתן לי שום תמורה. וזו היא הנאה שלי. מטעם שזה לי לכבוד גדול, שזכיתי לשמש את המלך".
בודאי איננו יכול לומר, שהוא משפיע על מנת לקבל, הלא הוא לא רוצה עבור זה שום תמורה, ומדוע הוא לא רוצה, משום שיש לו הנאה גדולה בזה שהוא משמש את המלך. נמצא, שזה נקרא, משפיע בעל מנת להשפיע לאדם חשוב, והחשיבות של המלך נמדדת אצל האדם משיעור שהוא נהנה מהשרות המלך. כי כל שהמלך חשוב ביותר, אז הנאה שלו גדולה ביותר. כי אינו דומה מי שמשמש את גדול העיר, או גדול המדינה, או גדול העולם.
וזה נקרא "השפעה אמיתית". היינו שיש לו הנאה מהנתינה בעצמה. כי עיקר ענין של השפעה היתה מטעם השתוות הצורה. היינו, כמו שהבורא הוא המשפיע, כמו כן הנבראים רוצים להיות משפיעים. ובטח שאנו צריכים לומר, שיש להבורא הנאה, מזה שהוא משפיע.
נמצא לפי זה, אם הנבראים משפיעים להבורא ואין לו הנאה, בטח שעדיין אין כאן השתוות הצורה. כי להבורא יש הנאה, בזמן שהוא משפיע להתחתונים. זאת אומרת, מהמעשה של השפעה מושפע הנאה. ואם צריכים משהו לקבל עבור המעשה שהוא עשה, נמצא שהוא פגם בהמעשה, ואומר, שבהמעשה אין שלימות. אלא בכדי שיהא שלימות צריכים להוסיף משהו, היינו קצת תמורה לקבל עבור המעשה, והמעשה שלעצמו אינו לו כל כך חשיבות.
והאמת הוא, שאם רוצים שהמעשה דלהשפיע, מה שהאדם עושה איזה מעשה עבור הבורא, צריכים להשתדל שתהיה לו הנאה ביותר, כי הנאה של מעשה דלהשפיע מחשיבה את המעשה. היות, כי כל דבר ודבר, מה שהאדם רוצה לעשות, מה שחשוב לו ביותר, הוא נותן לו זכות בכורה לעשות אותה מקודם. ומה שהאדם בוחר להיות לו לדבר חשוב ביותר, המודד הוא, ממה שהאדם נהנה ביותר.
נמצא לפי זה, אם האדם רוצה להחשיב את המעשה, שעושה להבורא, הוא יכול להחשיב אותו רק ע"י קבלת הנאה ביותר. זאת אומרת, אם האדם יכול להשתדל, שתהיה לו הנאה גדולה, אז הוא יכול לדעת, שהוא עושה עכשיו נחת רוח גדול להבורא, עם זה שהוא משפיע להבורא, שמקיים מצותיו.
היינו, שיש לאדם רצון לעשות נחת רוח להבורא. אבל אינו יודע ממה שהבורא יכול לקבל הנאה, שיתן להבורא. ומשום זה כשהבורא גילוי לנו, שהוא נותן לנו תו"מ, ואם אנו נקיים את זה, יש לו הנאה, בטח שאנו שמחים, בזה שיש לנו עכשיו ידע מה לעבוד בשבילו. ואנו רואים, שניתן לנו ברכה, לעשות בעת עשיית תו"מ. היינו, שאנו אומרים "ברוך אתה ה', נותן התורה".
וכמו שכתוב במצות, שאנו נותנים לו תודה, בעבור זה שנתן לנו, דוגמא, מצות סוכה. למשל, כולנו שמחים בזה, שהוא מורה לנו מה לעשות, שמזה יהיה לו הנאה. ואין אנו צריכים ללכת לחפש דברים, שמהם יהיה להבורא הנאה. אבל השאלה היא, איך אנו יכולים להגדיל את הנאה שלנו בעת עשיית המצות.
תשובה, רק עצה אחת יש לנו, שהיא להשתדל איך להשיג גדלות ה'. זאת אומרת, כל מה שאנו עוסקים בתו"מ, אנו רוצים, שהשכר שלנו יהיה להרגיש גדלות הבורא. וכל התפלות, שאנו מתפללים, צריכות להיות "לאקמא שכינתא מעפרא", היות שהבורא נסתר מאתנו מחמת הצמצום שהיה, ואין אנו מסוגלים להעריך את חשיבותו וגדלותו.
לכן אנו מתפללים לה', שיסיר מאתנו את הסתרתו, ושירומם קרן התורה. וכמו שאנו אומרים בתפלת "שמונה עשרה" דראש השנה "ובכן תן כבוד לעמך", שפירושו, שיתן כבוד ה' לעמך, שהם ירגישו את כבוד המלך.
ומשום זה האדם צריך להשתדל ולא לשכוח את המטרה בעת לימוד התורה, שיהיה תמיד לנגד עיניו, שהוא רוצה לקבל מהלימוד, שהלימוד ישפיע גדלות וחשיבות הבורא. וכמו כן בעת קיום המצות, גם כן לא לשכוח הכוונה, שע"י זה שמקיים את המצות, בסגולה זו הבורא יעביר ממנו ההסתרה, השורה על רוחניות, אלא שיקבל הרגשה של גדלות ה'.
אולם העבודה לקיים תו"מ על הכוונה, שע"י זה יזכה להתקרבות ה', שישיג גדלות ה', בכדי שיוכל לעשות לו נחת רוח מטעם חשיבות ה', שזה יהיה שכרו, ואין לו שום השתוקקות לשכר אחר עבור העבודה שלו, היא עבודה קשה, שאין הגוף מסכים לעבוד על הכוונה זו.
הזה"ק (נשא, דף ל', ובהסולם אות ק"ג, ק"ב, ק"ד) אומר וזה לשונו "ואנשי חיל מסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו. והערב רב מחרימים אותם ביניהם. ובמקומות רבים אין נותנים להם רק דבר קצוב. באופן, שלא תהיה להם תקומה לנפילה שלהם. ואפילו חיי שעה. וכל החכמים ואנשי חיל ויראי חטא, נמצאים בצער בדוחק וביגון, ונחשבים ככלבים, בנים המסולאים בפז, איכה נחשבים לנבלי חרש בראש כל חוצות, וכו'. ואינו ערב רב הם עשירים, בשלוה, בשמחה, בלי צער ובלי יגון כלל, גזלנים בעלי שוחד, שהם דיינים ראשי העם, וכו'".
אנו רואים כאן בדברי הזהר, שמחלק בין חכמים ואנשי חיל ויראי חטא, לבין דיינים וראשי העם, שהם בחינת ערב רב. ואומר, שהחכמים ואנשי חיל ויראי חטא נמצאים בצער ובדוחק, וכו'. מה שאם כן הדיינים וראשי העם הם עשירים, ויש להם שלוה, והם בשמחה. מדוע. משום שהם בחינת ערב רב.
ויש להבחין, מהו הפירוש של "הערב רב". שמשום שהם בחינת "ערב רב", לכן יש להם שמחה ושלוה, וכו'. אנו רואים בויכוח, שהיה יעקב עם עשו, שעשו אמר ליעקב "יש לי רב". ויעקב השיב "לי יש כל". ויש להבין, מהו ההפרש בין רב ל- כל.
ידוע שספירת היסוד נקרא "כל", שהוא בחינת יסוד צדיק, כמו שאנו אומרים בתפילה "לך ה' הגדולה, והגבורה, והתפארת, והנצח, וההוד, כי כל, הוא יסוד, שענין צדיק, הנקרא "יסוד", הוא רק משפיע, שספירת היסוד הוא המשפיע למלכות, כידוע, כמו שכתוב בזה"ק. זאת אומרת, שדרגתו של יסוד היא צדיק, שלא לוקח שום דבר בשבילו, אלא כל המעשים שלו הם רק כדי להשפיע.
ובטח בזמן שהאדם מתחיל עבודתו, להיות בחינת צדיק, היינו שלא לקבל שום שכר לעצמו, ולעבוד הכל רק בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הגוף לא מסכים, ונותן לו הפרעות. וכל, מה שהוא יכול לעשות, שיפריע לו מעבודתו, הוא עושה. ואז אדם הזה הוא תמיד בצער, ואין לו שלוה מהמצב שבו הוא נמצא. כי רואה, שעוד לא הגיע להיות משפיע לה', אלא כל מעשיו שהוא עושה, אין לו עוד היכולת לכוון אותם בעמ"נ להשפיע.
ועל זה הוא תמיד בצער, מטעם "צער השכינה", הנקרא "שכינתא בגלותא", שכואב לו, מדוע על אהבה עצמית יש לו כח לעבוד, ובמקום שהוא רואה, שלא יהיה שום דבר עבור הרצון לקבל שלו, הוא מתרשל בעבודה.
נמצא, שאחר כמה זמן שהשקיע בעבודה, ורוצה לראות קצת התקרבות לה', הוא מרגיש כל פעם יותר את האמת שלו, שהוא באמת מרוחק מדביקות ה'. היינו, שמבחינת השתוות הצורה "מהו רחום, אף אתה רחום", הוא להיפך. שמקודם הוא חשב, שהוא רוצה לעשות נחת רוח לה', וגם שיהיה גם כן קצת הנאה בזה. והיה מקוה, שיקבל תמורת עבודתו, הן שכר עוה"ז והן שכר עוה"ב. אבל עכשיו הוא רואה, שאין לו שום כח לעשות לתועלת ה', אלא הכל בעמ"נ לקבל לעצמו, ולא להשפיע כלל.
ומזה הוא רואה עתה, איך שהוא יותר גרוע, מעת שהתחיל בעבודה. שבעת שנכנס לעבודה בבחינת סוג הג', כנ"ל, היתה לו שמחה ושלוה. כי היה יודע ומאמין, שבכל יום ויום הרכוש שלו מתוסף לחשבון גדול, היות כי כל יום ויום, שעושה מעשים טובים, כן נרשם לפקודתו את השכר של כל מצוה ומצוה. והאמונה הזאת בטח שגורמה לו שמחה ושלוה, היות שהוא ראה, שהוא מתקדם בעבודה, היינו שהרכוש שלו מתרבה אצלו בכל יום ויום.
מה שאם כן עכשיו, שעבר מהסוג ג' להכנס ולהתחיל בעבודה של סוג ד', שהיא עבודה "שלא על מנת לקבל פרס". הוא נמצא בצער ובדוחק, כי הוא בודק עצמו עם כלי דהשפעה, עד כמה שהוא כבר רכש מהכלי זו.
אז הוא רואה להיפך, שכל יום, שהוא משקיע כוחות ורוצה להגיע להתקרבות ה', היינו שיהיה לו רצון להשפיע, אז הוא רואה את האמת, איך שנעשה כל יום מרוחק יותר ויותר. ולפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, מדוע האדם רואה, איך שהוא נעשה יותר מרוחק. הלא כל יום הוא עושה מעשים טובים, ולפי זה, המעשים היו צריכים לקרב אותו.
כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". אם כן מדוע מי שמתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, הוא רואה, איך שנעשה כל יום יותר גרוע. אז אמר שזה לא נכון. שבאמת הוא לא הולך כל יום אחורה, כמו שהוא חושב. אלא כל יום הוא הולך קדימה. ומה שהוא רואה, שנעשה יותר גרוע, זה הוא שמקודם אדם צריך לראות את השקר והרע. ואח"כ יכולים לתקן אותם.
מה שאם כן שהאדם הולך לסתום נקב ובקיעה באיזה בנין, שהוא חושב, שהחור והבקיעה הוא עשרים סנטימטר. ועבד ומשקיע יגיעה, ולבסוף הוא רואה, שיש לו עוד מה לסתום עוד עשרים סנטמטרים. נמצא, שכל זמן שאינו רואה את החסרון האמיתי, הוא עובד בחנם, היינו שלא מתקן כלום.
הנמשל. אדם חושב שיש לו רע, על דרך משל קילו אחד. ורוצה לתקן אותו. ומתחיל לתקן. ואח"כ הוא רואה, שיש עוד קילו רע. נמצא, שעוד לא תיקן כלום. מה שאם כן אם הוא רואה את כל מדת הרע שבו, ואז שהוא מתקן, נקרא זה "תיקון גמור".
ומשום זה אמר זצ"ל, שכל יום ויום, שעוסק בעבודה דעמ"נ להשפיע, הוא מתקרב יותר להאמת, היינו לראות את גדלות הרע שבקרבו. כי בבית חשוך לא רואים שיש שם לכלוך ופסולת. אלא שאם מכניסים שם אור, אז יכולים לראות, שיש לכלוך ופסולת.
כמו כן כשהאדם מתחיל לעסוק בתו"מ על דרך השפעה, אז התו"מ מאירים לו כל פעם יותר ויותר, לראות את האמת, מה גודל הרע שבקרבו. נמצא לפי זה, שכל יום ויום הוא הולך קדימה, עד שמגיע להרע הגמור, הנמצא בקרבו. ואז, כשמתחילים לתקן, נעשה תיקון גמור, שיכול אח"כ להכניס להכלים שלו את הטוב והעונג, מה שחשב הבורא לתת להנבראים, כמו שכתוב, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו".
וענין זה אנו מצאנו ביציאת מצרים. כמו שאמר האר"י הקדוש, שעם ישראל בעת יציאת מצרים היו הם במ"ט שערי טומאה. עד שנגלה אליהם מלך מלכי המלכים, וגאלם. וכולם מקשים על זה, היתכן שעם ישראל, ששמעו מפי משה ואהרן את שליחותו של הקב"ה, ששלח אותם להוציא מגלות מצרים, כמו שהאר"י הקדוש מפרש, גלות מצרים נקרא שדעת דקדושה היה בגלות. ומשה ואהרן הבטיחו לעם ישראל, שיצאו מגלות להכנס להקדושה. וזהו כמו שאנו אומרים ב"קריאת שמע", "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".
ולפי זה השכל מחייב, שכל יום ויום הם היו צריכים לעלות מדרגה לדרגה בקדושה. ובפרט שהם ראו את הי' מכות, שהיה במצרים. ובכל זאת אומר האר"י הקדוש, שבזמן יציאת מצרים, היו עם ישראל במ"ט שערי טומאה.
אלא כנ"ל, שבכל יום ויום הם עלו בדרגת האמת, והתקרבו יותר לראות את שיעור הרע, שיש להם בכלי קבלה. היינו, שמטרם שבאו משה ואהרן, לאמר להם, שצריכים לצאת מגלות מצרים, שהיא הקליפה, היונקת מהקדושה, כמו שאומר האר"י הקדוש, ועם ישראל התחילו להתרחק מהם, אז קליפת מצרים התחילו להלחם עמהם עם כוחות חזקים.
היינו, שקליפת מצרים נתנה לעם ישראל להבין, שאינו כדאי לצאת מקבלה עצמית. ובענין לעבוד בעבודה דלהשפיע, היו נותנים להם להבין, שזה קשה ואינו כדאי לעבוד בחנם. שבין כך ובין כך אתם לא תזכו לזה, כי לזה צריכים כוחות מיוחדים. וכל כמה שעם ישראל קבלו חיזוק ממשה ואהרן, בא קליפת מצרים והחלישה אותם.
עד כדי כך, שבכל פעם שהם התגברו על טענת המצרים, שבאו לתוך מוחם, שהם יבינו, שזה לא טענת מצרים, אלא שעם ישראל יחשבו, שהמחשבות האלו זהו של ישראל עצמם. וזה נקרא "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו".
פירוש, כפי כח התגברותם בקדושה, במידה כזו התגברו הקליפות כנגדם. כפי כח שרוצים לברוח, בשיעור הזה מוכרח הצד השני לתת כוחות יותר גדולים, להחזיק אותו ברשותו, שלא יברחו.
נמצא לפי זה, שבאמת עם ישראל התקרבו להקדושה בכל יום ויום ביתר שאת, והראיה לזה, שאם אומרים שהם היו במ"ט שערי טומאה, הסיבה היא, משום שכבר עלו במ"ט שערי קדושה, לכן היה מוכרח להיות הלעומת דקדושה, גם כן מ"ט שערים דטומאה.
אולם מטרם שאדם גומר את העבודה, ויוצא מרשות הקליפות, אין רואה את שיעור שהוא נכנס בהקדושה, אלא הוא רואה רק כל פעם שהוא יותר רחוק, מטעם הלעומת דקדושה מגלה את הרע שיש בו. ומטרם שיש אור דקדושה, אין האדם מסוגל לראות את צורת הרע האמיתית, שיש בו. כי דוקא במקום שיש אור, אז יכולים לראות את הלכלוך, הנמצא בבית, כנ"ל.
ובהאמור יוצא, שאין אדם יכול לדעת מה נקרא אצלו מצב טוב. היינו, שיכול להיות שהאדם מרגיש, שהוא נמצא בירידה. זאת אומרת, שהוא רואה, שאין לו שום תשוקה לתורה ולמצות. ורואה, עכשיו שיש לו תשוקה לאהבה עצמית יותר, למשל יותר מאתמול. אז בטח שהאדם צריך לומר, שאתמול היה במצב, שהוא היה מסתכל על אנשים שדואגים על צרכי גשמיות, איך למלאות את הרצון לקבל שלהם, אז הוא היה מתרחק מהם, לא היה יכול לראות, איך אנשים מבוגרים בעלי שכל משפילים את עצמם, להיות מצוי במצב שפלות כזה.
ועכשיו הוא רואה, שהוא אחד מהם, ואין לו שום בושה להרגיש את שפלותו. אלא זהו אצלו דבר רגיל. היינו כאילו שאף פעם לא היה חושב על רוחניות. ואם יותר להבין, נקח לדוגמא, לפעמים לפנות בוקר, כשאדם צריך לקום, כשמעוררים אותו ע"י שעון מעורר או אדם מעורר אותו, הוא מרגיש, שהוא צריך לקום לעבודת הבורא. ומתחיל להרגיש את החשיבות שבהדבר. ומשום זה תיכף קם בזריזות, היות ההרגשת החשיבות של עבודת ה', נותנת לו כח לקום בזריזות.
ובטח אז הוא נמצא במצב העליה. היינו, שלא הגשמיות נותנת לו כח עבודה, אלא אצלו הרוחניות, בזה שהוא מרגיש, שעכשיו יהיה לו קשר עם הבורא, באיזו צורה שהיא, זה מספיק לו, בכדי שיהיה לו כח לעבוד. ואינו חושב אז על שום דבר, רק על הבורא. ומרגיש, שעכשיו נקרא שהוא חי. מה שאם כן בלי רוחניות, הוא נחשב למת. וממילא הוא מרגיש, שנמצא במצב העליה.
ולפי האמת, אין אדם יכול לקבוע המצב שלו, שהוא מרגיש, שהוא מרוחק. היינו, אם הוא אדם, שרוצה ללכת בדרכי השפעה, אז הוא צריך להבין, שמן השמים נותנים לו טיפול מיוחד, שהורידו אותו ממצב הקודם, בכדי שיתחיל לחשוב באמת על המטרה, היינו מה רוצים מהאדם, ומה האדם רוצה מהבורא, שיתן לו. מה שאם כן כשהוא נמצא במצב עליה, היינו שיש לו חשק לתורה ולמצות, אז אין לו שום צורך לדאוג על רוחניות. אלא שהוא רוצה, שישאר כך כל ימי חייו, היות שטוב לו כך.
נמצא לפי זה, הירידה, שקבל, הוא לטובתו, כנ"ל שיש לו טיפול מיוחד, שהורידו ממצבו, שהיה חושב, שיש לו קצת שלימות. וזה ניכר, מזה שהוא מסכים להשאר כך במצב הנוכחי כל ימי חייו.
מה שאם כן עתה, כשהוא רואה, שהוא מרוחק מרוחניות, כנ"ל, אז הוא מתחיל לחשוב "מה באמת רוצים ממני, ומה עלי מוטל לעשות, ולאיזה מטרה אני צריך להגיע". ורואה את עצמו, שאין בידו שום כח לעבודה. ומוציא עצמו במצב של "בין שמים וארץ". ורק האדם יכול להתחזק, שרק הקב"ה יכול לעזור, מה שאם כן הוא מצד עצמו, אבד.
ועל זה נאמר (ישעיה מ', ל"א) "וקוי ה' יחליפו כח, היינו אלה אנשים המקווים לה'". פירוש, שהם רואים, שאין אחר בעולם, שיכול לעזור להם יחליפו כח חדש בכל עת. נמצא, שהירידה זו היא דוקא עליה. היינו, שעל ידי ירידה זו, שמה שהם מרגישים, זה נותן להם לעלות בדרגה, היות ש"אין אור בלי כלי".
נמצא, כשהוא היה חושב, שנמצא במצב עליה, אם כן אין לו שום חסרון, שהקב"ה יתן שם משהו, כי הכלי שלו הוא מלא, ואין שם מקום שיכנס משהו. מה שאם כן עכשיו, שהוא מרגיש, שנמצא במצב ירידה, לכן הוא מתחיל עתה לראות את החסרונות שלו, ומה הסיבות העיקריות, המפריעות לו להגיע לדביקות ה'. ואז הוא יודע מה לבקש מה', שיעזור לו. כי הוא רואה אז האמת, המפריע האמיתי.
נמצא לפי הנ"ל, שאין אדם יכול לומר, שה' ריחק אותו מעבודת ה'. והוכחה לזה, שהוא נמצא במצב של ירידה. היינו, שה' זרק אותו מעבודה, ואינו רוצה שהוא יעבוד אצלו. זה לא נכון. אדרבה, היות שה' רוצה לקרב אותו, ובזמן שהיה מרגיש שהוא בבחינת עליה, לא היה יכול לקרב אותו, משום שאין לו כלים.
ובכדי לתת לאדם כלים היה מוכרח הקב"ה להוציא אותו ממצבו. ולהכניסו למצב, שירגיש בעצמו בחינת חסרון. ואז הקב"ה יכול לתת לו עזרה מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו. ושואל הזה"ק, במה. והשיב, בנשמתא קדישא". היינו, שנותנין לו להרגיש, שהנשמה היא חלק אלקי ממעל. ואז הוא נכנס להקדושה. ואז הוא יכול ללכת מדרגה לדרגה, עד שמשלים נשמתו מבחינת מה שחסר לה לתקן.
ובהמאור יוצא:
סוג א' - הסיבה והגורם לקיום תו"מ הוא אנשים מבחוץ.
סוג ב' - ה' ובשיתוף אנשים מבחוץ הם הגורמים המחייבים אותו לתו"מ.
סוג ג' - רק ה' הוא המחייב לקיום לתו"מ. ואין לו אנשים מבחוץ שיחייבו. אלא האדם בעצמו הוא גם כן גורם לתו"מ.
סוג ד' - רק ה' הוא הגורם לקיים תו"מ. ואין שום שותף, שישתתף לחייבו תו"מ. וזה נקרא "בלתי ה' לבדו". וזה נקרא "ערב רב בתוך הקדושה".