ויתרוצצו הבנים בקרבה

תשמ"ה - מאמר ט'

1984/85 - מאמר 9

"ויתרוצצו הבנים בקרבה". ופירש רש"י וזה לשונו, "רבותינו דרשוהו לשון ריצה. כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת", עד כאן לשונו.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שזהו סדר של עבודה, שהתחלת העבודה נקראת עיבור, בזמן שהאדם מתחיל לעבוד על דרך האמת. כשהוא עובר על פתחי תורה, בחינת יעקב שבאדם, מתעוררת, ורוצה ללכת בדרך התורה, וכשעובר על פתחי של עבודה זרה, בחינת עשו של האדם מתעוררת לצאת.

ויש לפרש דבריו, היות שהאדם נכלל מכלי קבלה מצד הטבע, המכונה אהבה עצמית, שזהו היצה"ר, וכמו כן הוא נכלל מנקודה שבלב, שהיא בחינת היצה"ט שלו, וכשנכנס להעבודה דלהשפיע, אז הוא בחינת עיבור, מלשון עברה, לכן יש לו עליות וירידות ואין לו יציבות, והוא מושפע מהסביבה, ואין לו כח להתגבר.

ומשום זה, כשהוא עובר בסביבה שהם עוסקים בעבודה שזרה לנו, היינו באהבה עצמית, אז בחינת אהבת עצמית שבו מתעוררת לצאת מההעלם להגלוי, ולקבל השליטה על הגוף. ואז אין לו כח לעשות שום דבר, רק מה שנוגע להמקבל שלו.

וכשעובר דרך סביבה שעוסקים במעשים דלהשפיע, אז בחינת יעקב שבו, מתעוררת לצאת מההעלם אל הגלוי, ומעשים דלהשפיע שולטים אז על הגוף. דהיינו, שאז, בזמן שמסתכל אחורה, ורואה, איך מטרם המצב הזה, שבו הוא נמצא, היה כל כך שקוע באהבה עצמית, אז הוא לא יכול להבין, איך אפשר שאדם יכול להיות כל כך בשפלות ולקבל סיפוק מדברים כל כך שפלים, שלא מתאים לבן אדם מבוגר, שיבנה ביתו בין רצונות ומחשבות שפלים ובזויים, שהוא נעלב מהרצונות ומחשבות האלו, שבהם היה שם ביתו.

אבל אח"כ, כשעובר על פתחי עבודה זרה, היינו כשבא לסביבה שעוסקים באהבה עצמית, אז חוזר ומעורר העשו שבו, והוא מפרכס לצאת. וכל פעם חוזר חלילה. ודבר זה נמשך אצל העובד יום אחרי יום. ומי שהוא עובד ביותר מרץ, המצבים האלו יכולים להיות בכל שעה ושעה, המצבים משתנים אצלו.

"ותאמר, אם כן למה זה אנכי, ותלך לדרוש את ה'". ופירוש רש"י, ותלך לדרוש, לבית מדרשו של שם. לדרוש את ה', שיגיד לה מה תהא בסופה. ומה היתה התשובה, אומר הפסוק, "ויאמר ה' לה, שני גויים בבטנך, ושני לאמים ממעיך יפרדו, ולאום מלאם יאמץ ורב יעבוד צעיר". ופירוש רש"י, "ולאם מלאם יאמץ", לא ישוו בגדולה, כשזה קם, זה נופל. וכן הוא אומר, "אמלאה החרבה, לא נתמלא צור אלא מחורבנה של ירושלים".

להבין התשובה שניתן לה מאת ה', כמו שכתוב, "ויאמר לה ה'", צריכים להסביר, שנאמר, ששני כוחות אלו מוכרחים להיות. כידוע, שעיקר בחינת נברא הוא הכלי קבלה, שזה נקרא בחינת עשו. אלא אח"כ בא כח השני, הנקרא בחינת יעקב, שהוא הרצון להשפיע. וכל אחד רוצה לשלוט לבדו. וזוהי ההתאבקות, שיש בין עשו ליעקב.

וזהו שפירש רש"י, "כשזה קם זה נופל, לא נתמלא צור אלא מחורבנה של ירושלים". היינו שנאמר לה, שצריכים לדעת בבירור, או שהרצון לקבל שולט או שהרצון להשפיע הוא השולט, ושניהם ביחד אי אפשר להתקיים. אי לזאת, צריכים להחליט אחת ולתמיד, שלא כדאי לגור בתוך המחשבות והרצונות המגונים והשפלים.

ואז, כשהוא רואה שאין בכוחו להתגבר על הרצון לקבל שלו, אז נקרא זה, שהוא רואה, שהוא אין ואפס, שהוא כלום לא שוה, אלא שאז הוא רואה, שאף על פי שהוא כבר בא לידי הכרה, שהרצון לקבל הוא המזיק, ומכל מקום הוא לא יכול להתגבר עליו, ולכן דוקא אז הוא רואה, שהוא זקוק לרחמי שמים, שבלי עזרתו אי אפשר לצאת משליטתו של הרצון לקבל.

וזהו מה שאמרו חז"ל, (קידושין ל') "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". וזהו דוקא אם הוא התחיל בעבודה ועשה כל מה שיש בידו לעשות, אז הוא לא צריך להאמין, שרק הקב"ה יכול לעזור לו, כי הוא רואה עכשיו, שאין לו שום תחבולה ועצה, מה שהוא לא עשה, וכלום לא עזר לו. אלא רק הקב"ה עזר לו.

ורק אז הוא יכול להבין, שרק הקב"ה עוזר. אם כן מהו ההבדל בינו לבין חבירו. וכמו שהוא עזר לו, כמו כן הוא יכול לעזור גם לאחרים. ומשום זה אין לו מקום להתנשאות על אחרים, כיון שזה לא כוחו. מה שאם כן אלו שעוד לא התחילו לעבוד בעבודת הקודש, שענינה הוא רק להשפיע ולא לקבל, אז הם לא רואים, שרק הקב"ה עזר להם, אלא הם אומרים, "שכוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה", וממילא יש להם במה להתגאות על שאר אנשים, שאינם בעלי עבודה כמוהם.

ונמצא אז, שאין כל כך מרחק בין הטוב להרע, כיון שגם הטוב שלו בנוי על יסוד של אהבה עצמית. ואף על פי שהוא עוסק בתורה ומצות, מכל מקום לא ניכר אז ההתאבקות בין יעקב לעשו. וממילא הוא לא זקוק לעזרה מן השמים, שיציל אותו מהרצון לקבל, ושירחם עליו, שיתן לו כלי דרצון להשפיע. כיון שרואה, שהוא לא מסוגל מצד הטבע לעבוד בעמ"נ להשפיע.

והוא מטעם, שבכלל הוא לא חושב שצריכים לעבוד בתורה ומצות, בכדי לזכות לדביקות ה', שעל ענין דלהשפיע לא מעניין לו בכלל. לכן לא שייך לומר, שזה קם זה נופל. אלא בזמן שרוצים ללכת בדרכי השפעה, אז מתחיל הענין של "ויתרוצצו". ואח"כ האדם צריך לעשות מה שבכוחו. ואח"כ הוא בא לידי מצב, שרואה את האמת, שאינו יכול לעזור את עצמו. ואח"כ הוא רואה, שאין לו שום עצה, אלא שהוא זקוק לרחמי שמים. ואז יקויים המאמר חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו".

"ורב יעבוד צעיר". ויש להבין, מה הוא בא להשמיענו. ויש לפרש, שעוד לא מספיק בזה, שכבר זכה שהיצר טוב הוא השולט, והיצר הרע אין לו שום כח להתנגד לו, שזה מכונה, שהוא יכול להיות עובד ה' רק עם יצה"ט, אלא שצריך להגיע למדרגת השלימות. כמו שאמרו חז"ל, "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשתי יצריך". שגם היצר רע ישמש לעבדות ה'. וזה אפשר לפרש רק באופן, שנדע מקודם מה זה יצר הרע.

כי צריכים לדעת, כי עיקר הרע שבנו הוא הרצון לקבל, שממנו באים לנו כל הדברים רעים, היינו מחשבות ורצונות רעים. והרצון להשפיע, הוא מביא לנו כל הדברים טובים, שהם מחשבות ורצונות הטובים שבנו. לכן כשיצר הטוב שולט באדם, שהוא הרצון להשפיע, אז גם מלמעלה מושפע לנו שפע עליון, זאת אומרת שע"י זה בא מלמעלה שפע של חסדים.

אבל צריכים לדעת שזהו רק תיקון הבריאה, היינו בכדי שיהיה לנו השתוות הצורה, צריכים לכוון הכל לשם שמים, בכדי שיהיה לנו השתוות הצורה, המכונה דביקות בה'. אבל מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, היינו שהתחתונים יקבלו מהבורא טוב ועונג, ולא שהם ישפיעו לו נחת רוח, היינו כאילו שהבורא צריך משהו שהתחתונים יתנו לו.

לכן, בזמן שהנבראים רוצים משהו מהבורא לקבל, אז הם צריכים להשתמש עם הכלי קבלה, שהוא היצר הרע, אחרת מי יקבל התענוג. ומקבל התענוג הוא רק ההשתוקקות להדבר. וההשתוקקות לתענוגים היא הנקראת רצון לקבל. נמצא, שאז הוא מוכרח להשתמש עם היצר הרע, אלא שנותן עליו תיקון, המכונה בעמ"נ להשפיע. נמצא אז, שהוא עבד ה' גם עם יצה"ר.

והנה היצה"ר נקרא "רב", שהוא נולד ראשון. וכמו כן כשהאדם נולד, בא היצה"ר קודם. מה שאם כן היצה"ט בא לי"ג שנה. לכן מתי שהאדם עובד לשם שמים עם הרצון לקבל, נקרא שהוא אוהב ה' בכל לבבך, היינו בשתי יצריך, כנ"ל. וזהו המכוון בפסוק "ורב יעבוד צעיר", שפירושו, שהרצון לקבל, הנקרא רב, הוא יעבוד צעיר, היינו שהוא ישמש להרצון להשפיע לה'.

נמצא, שהרצון להשפיע הוא יהיה השולט. ולפעמים הרצון להשפיע משמש בכלים דהשפעה, המכונה כלים דיעקב, ואז נקרא שהוא עובד ה' ביצה"ט. ולפעמים הוא משמש בכלים דקבלה, ואז נקרא שהוא עובד ה' גם ביצה"ר. וכל זה נאמר לה בבית מדרשו של שם, כמו שכתוב "ויאמר ה' לה".

ובזה נבין מה שאמר בן זומא (אבות דרבי נתן, פרק שלשה ועשרים) "איזו גבור שבגבורים, מי שעושה שונא אוהבו". ובמסכת אבות (פרק רביעי) "אומר בן זומא, איזהו גבור הכובש את יצרו".

ויש להבין את הפירוש, שאומר על "גבור", שאומר, "איזהו גבור הכובש את יצרו", לבין הפירוש שנותן על "גבור שבגבורים", שאומר, "מי שעושה שונא אוהבו".

ולפי הנ"ל יש לפרש את דברי בן זומא, שבחינת גבור נקרא "ולאם מלאם יאמץ", כמו שפירש רש"י כנ"ל, כשזה קם זה נופל, זה נקרא גבור, שהכניע את הרע שבו, ורק היצ"ט שולט, זאת אומרת שהוא עובד ה' רק ביצה"ט.

ו"גבור שבגבורים" נקרא בחינת "ורב יעבוד צעיר", שפירושו "ורב" היינו הרע שבו, "יעבוד צעיר", שישמש את הרצון להשפיע, שאז הוא עובד ה' גם ביצה"ר, כנ"ל, שאז הוא מקיים את הפסוק "בכל לבבך", היינו בשתי יצריך.