מאמר התשובה
תשמ"ה - מאמר כ"ז
1984/85 - מאמר 27
הנה בזהר (נשא אות כ"ח ובהסולם) וזה לשונו "פקודא דא. מצוה זו הוא מצות תשובה. וזה הוא בינה. ומה היא בינה. היא אותיות בן י"ה. ובן הזה הוא ו', הדבוק בה, ומקבל ממנה מוחין די"ה. וכל מי שחוזר בתשובה, הוא כאילו השיב אות ה' , שהיא המלכות, אל אות ו', שהוא בן י"ה , ונשלם בו הוי"ה".
ובזהר (נשא אות כ"ט ובהסולם) "כי אות ה' ודאי היא, ודוי דברים. וסוד הדבר, קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו, ונשלמה פרים שפתינו. כי ודאי כשאדם חוטא, גורם שתתרחק ה ה' מאת הו' . ומשום זה נחרב בית המקדש, ונתרחקו ישראל משם, וגלו בין העמים. ומשום זה כל מי שעושה תשובה, גורם להשיב את הה' לאות הו'".
ובזהר (נשא אות ל"א ובהסולם) "ותשובה דא אתקריאת חיים. ותשובה זו, שהיא המלכות, וה' דהוי"ה , נקראת חיים, שכתוב, כי ממנו תוצאות חיים, שהן נשמות ישראל, שהן תוצאות של המלכות, הנקראת חיים, היא הבל היוצא ונכנס בפיו של האדם בלא עמל ובלא יגיעה, שהוא סוד ה' דהבראם, כי אות ה' מתבטאת מן הפה בקלות יותר מכל האותיות. ועליה נאמר, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. כי המלכות נקראת מוצא פי ה'. והיא על ראשו של האדם, דהיינו, ועל ראשי שכינת אל. ועליה נאמר, ותמונת ה' יביט, כי המלכות נקראת תמונת ה'. וכן, אך בצלם יתהלך איש".
ובזהר (נשא אות ל"ב ובהסולם) "ובגין, ומשום שהיא על ראשו של האדם, אסור לו לאדם ללכת ד' אמות בגילוי ראש. כי אם היא מסתלקת מעל ראשו של אדם, מיד מסתלקים החיים ממנו".
ובזהר (נשא אות ל"ד ובהסולם) "אלא ודאי על צורה זו של אות ה' העמידו, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. כי שבת היא המלכות, בשעה שהיא עולה לבינה. וכשזו המלכות, שהוא סוד שבת, שורה על ישראל, אין להם יגיעה ולא שעבוד. ובה נפש העמלה והיגיעה, שבת וינפש".
ויש להבין את כל אלו השמות, שהזה"ק מכנה להמלכות:
א) מהו שמלכות נקראת "ה'", והיא "הבל בלי עמל ובלי יגיעה". והלא יש כלל "מצאתי ולא יגעתי אל תאמין".
ב) מהו שמלכות נקראת "חיים". ובכמה מקומות בזה"ק מכנה מלכות "מדת הדין", שממנה נמשכת בחינת מותא.
ג) מהו הרמז שמלכות נקראת "פי ה'".
ד) מהו הפירוש שהיא "על ראשו של אדם".
ה) מהו שאומר שמלכות נקראת "תמונת ה'", כמו שכתוב "תמונת ה' יביט".
ו) מהו שמלכות נקראת "צלם", שכתוב "אך בצלם יתהלך איש".
ובכדי לבאר את הנ"ל, צריכים להבין מקודם את כל הענין של מטרת הבריאה, היינו כל הקשר שצריך להיות להנבראים, שיתקשרו עם הבורא. שעל קוטב הזה מתבססת כל היגיעה שלנו, והעונשים, שנוהגים, באם שלא הולכים לתקן את זה. וזהו כל השכר שאנו מקבלים בזמן שהנבראים מתקשרים עם הבורא.
זה ידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. אלא בכדי שלא תהיה נהמא דכסופא, שהוא ענין השתוות הצורה, כי שינוי צורה ברוחניות נקרא "התרחקות" והשתוות הצורה נקראת "התקרבות", לכן הגם שרצונו להטיב לנבראיו הוא בלי הגבלות, מכל מקום נעשה ענין של השתוות הצורה, היינו שלא לקבל טוב ועונג, אלא בתנאי שיהיה בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא.
ומזה נמשך לנו ענין של יגיעה, היינו שצריכים לעשות מסך, בכדי שיוכל לקבל את הטוב והעונג בעמ"נ להשפיע. וזהו שורש היגיעה, הנמצא אצלנו, כמו שכתוב בפתיחה כוללת לספר פנים מאירות ומסבירות (אות ג') וזה לשונו "ודע, שהמסך שבכלי מלכות הוא שורש לחושך, והיינו בכח העיכוב המצוי במסך על אור העליון, שלא יתפשט בבחינה ד'. והוא השורש גם כן ליגיעה ע"מ לקבל שכר, כי ענין היגיעה היא בחינת פעולה שלא ברצון, להיות הפועל רק במנוחה ניחא ליה, אלא מפאת שבעל הבית משלם לו שכר, נמצא מבטל רצונו מפני רצון של בעל הבית".
הרי כל מה שאנו צריכים לעשות, היינו עבודה, שרק זה מוטל עלינו, כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות", שענין ברא הוא מה שאנו מתייחסים להבורא, שהוא הרצון להטיב לנבראיו, ומבחינת ברא נמשך לנו ענין הפירוד ושנוי צורה. אבל על ידי לעשות , היינו עם עבודה שלנו, מה שאנו עובדים, בכדי להגיע למדרגת עמ"נ להשפיע, אנו שוב מתקרבים להבורא בבחינת השתוות הצורה.
וזה ענין שותפות, שיש להנבראים עם הבורא, כמו שכתוב בזהר (הקדמת הזהר אות ס"ז) וזה לשונו "ולאמר לציון עמי אתה. אל תקרי עמי , אלא עמי אתה שפירושו, להיות שותף עמי". היינו כנ"ל, שהבורא נותן את הרצון לקבל, שהוא החסרון שברא, הנקרא "חושך", כמו שכתוב "ובורא חושך", שזה בא מכח רצונו להטיב. והנבראים צריכים לתת את המסך, שע"י זה יוצאת לנו בחינת השתוות הצורה, שרק אז יש לנו כלים המוכשרים לקבל את השפע, הבא מבחינת להטיב לנבראיו. נמצא, אשר ברא - בא מלמעלה, לעשות - בא מתחתונים.
והנה בענין היגיעה אנו מוצאים בה שני ענינים:
א) העבודה והשכר הם ב' ענינים, שהעבודה הוא שלא במקום שכר, היינו שזמן עבודה לחוד וזמן השכר לחוד.
ב) שהעבודה והשכר הם במקום אחד ובזמן אחד.
כי ענין "יגיעה" נקרא, שהוא צריך לעשות איזו תנועה. והתנועה גם כן נוהגת בג' אופנים:
א) יגיעת הגוף.
ב) יגיעת המוח.
ג) יגיעה פנימית. שזה הוא הכי קשה. והוא בזמן שהוא צריך לעבוד עם המוח, ולעשות מעשים, שהם נגד המוח והשכל, היינו שהוא צריך לבטל את השכל שלו, שזה נקרא שהשכל מחייב אותו לעשות כך וכך, והוא עושה תנועה ומבטל את השכל שלו, מה שהוא מבין שזה הוא אמת מאה אחוז לפי שכלו, ומכל מקום הוא מבטלו, זו היא יגיעה אמיתית .
ונחזור לענין היגיעה. וניקח דוגמא, האדם עושה איזו תנועה, הוא בכדי לקבל תמורה עבור התנועה, אחרת היה נשאר במצב המנוחה, היות מצד הבריאה אדם משתוקק למנוחה. ומבואר הטעם בתע"ס (הסתכלות פנימית חלק א' אות י"ט) "שהוא משום שהשורש שלנו אינו בעל תנועה, אלא בעל מנוחה, שאין תנועה נוהגת בו כלל".
וזה אנו רואים, כפי גודל וחשיבות ונחיצות שיש לו להתמורה, בשיעור זה הוא מסוגל לתת יגיעה. אבל אם האדם היה מוציא איזו תחבולה, שיוכל לקבל התמורה בלי עבודה, תיכף היה מוותר על היגיעה, כי אצלו היגיעה היא רק אמצעי להשיג את השכר. אי משום זה, אם יכול להשיג את השכר על ידי אמצעי אחר, היינו לא ע"י עבודה, אז הוא חושב, למה לו לעבוד בחינם, כי אינו מקבל שום שכר עבור עבודתו, כי מה שיתנו לו תמורת עבודה, הוא יכול להשיג בלי עבודה. נמצא, שהוא בלי תשלום. וכנ"ל, בלי תמורה אי אפשר לעבוד. לכן הוא מוותר על העבודה.
וזה נקרא ש"השכר והעבודה נמצאים אז בב' מקומות בב' זמנים", כי העבודה היא, על דרך משל, שהוא בבית חרושת, והשכר הוא, מה שהוא מקבל משכורת בהקופה. ובב' זמנים. זאת אומרת, זמן עבודה לחוד וזמן קבלת השכר לחוד. כי העבודה היא בכל שעה ושעה ובכל רגע ורגע, והשכר אינו מקבל אלא בסוף היום, שגומר את העבודה, כמו שכתוב (כי תצא שביעי) "לא תעשק שכיר, ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש".
אבל יש לפעמים שהעבודה והשכר נמצאים במקום אחד ובזמן אחד. וזהו במקום שהעבודה בעצמה היא השכר ולא מצפה שיתנו לו שכר אחר עבור העבודה שלו, היינו כל תנועה ותנועה מה שהגוף עושה, כפי הנ"ל, אין הגוף מסוגל לעשות שום תנועה בלי שכר. מה שאם כן כאן, שהעבודה שלו היא השכר, נמצא שמקבל את השכר באותו מקום שהוא עובד. וכמו כן הוא מקבל את השכר באותו זמן שהוא עובד . זאת אומרת, שאינו צריך לחכות לזמן אחר שיתנו לו שכר, כמו בסוף היום כנ"ל, אלא על כל תנועה ותנועה הוא מקבל שכר תיכף על המקום.
דוגמא, אם בא לארץ איזה אדמו"ר. נגיד למשל, אם בא אדמו"ר מלובאויץ'. ובטח אז הלכו לקבל פניו כל החסידים שלו, ויש לו איזו חבילה קטנה ביד ובוחר לאיזה חסיד, שיוליך את החבילה להמונית. ואח"כ הוציא הרבי שטר של מאה דולר ונותן לו תמורה עבור הסבלות, שהוביל את החבילה להמונית. בטח החסיד שלו לא ירצה לקבל את הכסף. ואם הרבי ישאל אותו, מדוע אתה לא רוצה לקבל את הכסף, וכי זהו דבר מועט, הלא סבל פשוט שהוא לא חסיד, שלא יודע מה זה רבי, שלא מכיר שאני איש חשוב, הייתי נותן לו שטר של עשר דולר, אז הוא היה נותן לי תודה רבה. ואני נותן לך פי עשר מסבל פשוט, ואתה לא רוצה לקבל.
רק מה צריכים לומר על זה. שהחסיד שלו לא רוצה לקבל ממנו את התמורה עבור הסבלות, היות שהוא כן מכיר גדלותו וחשיבותו של הרבי, והרבי בוחר בו, שהוא ישמש אותו, זהו לשכר גדול, ששוה ערך גדול. שאם מי שהוא מהחסידים היה יכול לקנות ממנו את השרות הזה, מה שהרבי נתן לו לשמש אותו, החסיד בטח שהיה אומר לו, כל הון דעלמא אין לו ערך כלפי השמש הזה שהרבי נתן לי, ובחר בי יותר מכולם.
וכאן אנו רואים, שהיגיעה והשכר הם במקום אחד ובזמן אחד. כי בזמן העבודה, היינו בזמן שהוא נושא את המשא על עצמו, והוא צריך לקבל שכר, מטעם שבלי שכר אי אפשר לעבוד, אין הוא מקבל שכר במקום אחר. זאת אומרת, שהעבודה היא החבילה, שהוא נושא. והשכר שלו יהיה במקום אחר, שהוא כסף, או בזמן אחר, היינו לאחר שגמר את עבודתו הוא מקבל שכר.
אלא כאן, העבודה והשכר הם במקום אחד. העבודה היא שהוא נושא את החבילה, והשכר גם כן בזה שנושא את החבילה של הרבי, שאין הוא צריך לתת לו דבר אחר, שיהיה נקרא שכר. אלא העבודה בעצמה, מה שהוא נושא את החבילה של הרבי, זהו השכר שלו. וגם זה הוא נקרא בזמן אחד, היינו שבאותו זמן שהוא עובד, באותו זמן הוא מקבל שכר, ואין שייך לומר כאן, שהוא מקבל שכר לאחר שגומר את עבודתו, אלא הוא מקבל שכרו ממש באותו רגע. שאין להפריד כאן בין זמן של עבודה לזמן של השכר, משום שכל השכר שלו הוא השרות, מה שהוא נותן שרות להרבי, שהוא נהנה מהשרות הזה יותר מכל הון דעלמא. נמצא כאן דבר חדש, שאין שום מציאות, שיוכל להיות דבר כזה, שיקבל שכר בכל רגע ורגע על עבודתו, אלא תמיד בא השכר אחר העבודה, כמו שכתוב "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". וכאן שאני, היינו שהעבודה והשכר באים כאחד.
ולפי זה יוצא, ש"אין העבודה נקראת יגיעה", שיקבל עבורה שכר. רק בזמן שהעבודה והשכר הם בב' מקומות ובב' זמנים, כנ"ל, אז העבודה נקראת "יגיעה". זאת אומרת, ש העבודה היא רק אמצעי לקבל שכר . לכן אם היה באפשרותו לזרוק את האמצעי ולקבל תיכף את המטרה, בשביל מה הוא צריך את האמצעי. אל כן, היות שכל המטרה היא השכר, אז כל תשומת הלב שלו רק על שכר. ומסתכל תמיד, איך לעבוד פחות ולהרויח יותר.
מה שאם כן אם העבודה והשכר הם בזמן אחד, עבודה זו לא נקראת יגיעה, שנוכל לומר, שהוא רוצה להפטר מהעבודה, שהרי העבודה והשכר הם במקום אחד ובזמן אחד, כיון שהוא נהנה מזה שהוא משמש אדם חשוב.
ולפי זה יוצא, שהיגיעה בתורה ומצות היא רק בזמן שהוא הנושא בעול תו"מ, כמו הסבל שנושא חבילה של הרבי ואינו מכיר בחשיבתו של הרבי, אז הוא תמיד עומד על המקח ורוצה יותר שכר מכפי שהרבי משלם לו עבור טרחתו, כנ"ל בהמשל של הרבי מלובויץ'. היינו החסיד, שהוא לוקח את החבילה, מה שהרבי נותן לו, היות שהחסיד מכיר את חשיבותו וגדלות של הרבי, אז הוא לא רוצה שום שכר מהרבי, אלא גודל השכר נמדד לפי מה שהוא מכיר את גדלות וחשיבות של הרבי, כך הוא מקבל תוספת שכר. כי הגם שיש בטבע הנאה גדולה בזמן שמשמשים את האדם חשוב, אבל בטח יש הבדל בחשיבות גם כן, כי אם האדם משמש את האדם הכי חשוב בעיר, הגם שיש לו הנאה. אבל אינו דומה, אם הוא יודע שמשמש את האדם הכי חשוב במדינה. ומכל שכן שהנאתו גדולה ביותר אם הוא יודע שהוא משמש האדם הכי גדול בעולם, שהנאתו מרובה לאין קץ.
נמצא מה שהאדם מתייגע בתורה ומצות, הוא מסיבת שחסר לנו את חשיבותו וגדלותו של הבורא יתברך. וזה נקרא בלשון הזה"ק, שכל מחשבותינו צריך להיות רק "לאקמא שכינתא מעפרא", שכל הרוחניות היא אצלנו בבחינת הסתרת פנים, שלא מרגישים את חשיבות של עבודתינו, היינו שלא מרגישים את החשיבות למי אנו עובדים, את מי אנו משמשים. לכן כשמתגברים אז בעבודה, אז עבודה זו היא על דרך הכפויה, זאת נקראת "יגיעה", כיון שהשכר אינו במקום עבודה.
היינו, בזה שהוא עובד בכפיה, הוא מצפה לקבל שכר לאחר זמן ובמקום אחר. וכיון שהשכר הוא מרוחק מזמן עבודה, לכן יש לו זמן לחשוב, שהוא עכשיו עובד ולאח"כ יקבל שכר, אז יש זמן שבחינת עבודה שורה שם. וזו נקראת "יגיעה". מה שאם כן כשמרגיש את חשיבות של העבודה, היינו שהוא מרגיש את מי הוא משמש, אז השכר במקום העבודה. עבודה כזו לא נקראת יגיעה, כי העבודה והשכר הם בזמן אחד ובמקום אחד, אין זה נקרא יגיעה.
ואת זה יכולים להבחין כנ"ל, שכאן, כשהעבודה והשכר הם במקום אחד, נמצא ש העבודה בעצמה היא המטרה . לכן הוא לא ירצה לוותר על העבודה. כי מדרך העולם, שעל מטרה לא מוותרים, רק על אמצעים מוותרים. לכן, בזמן שהשכר והעבודה הם במקום אחד וזמן אחד, אין האדם יכול לוותר על העבודה, כי אם הוא מותר על העבודה, הוא מוותר על השכר, כיון שהם במקום אחד.
מה שאם כן אם האדם עובד כמו סבל, כמו המשל הנ"ל, כיון ששם שישנה יגיעה, משום שהעבודה והשכר הם בשני מקומות, אז האדם רוצה לוותר על היגיעה, שהיא רק אמצעי להשכר, ורוצה את השכר. למשל, האדם עובד בשביל להשיג עוה"ב, אז הוא מוכן לוותר על העבודה, היינו אם יתנו לו עוה"ב בלי עבודה, כי רק להמטרה הוא צריך ולא את האמצעים.
אותו דבר יש להבחין במתנה. אדם חשוב נותן מתנה למישהו. מקבל המתנה מבחין במתנה הזאת שני דברים:
א) שהוא אוהב אותו, אחרת לא היה נותן לו את המתנה.
ב) המתנה בעצמה.
וגם כאן יש להבחין אותה הבחנה, היינו מהי המטרה ומהו האמצעי. וגם קובע את החשיבות של הנותן, אם הנותן הוא אדם חשוב, אז האהבה היא המטרה והמתנה היא רק אמצעי, שע"י המתנה נתגלה כאן ענין של אהבה. נמצא, שגם כאן הוא מוכן לוותר על המתנה ולא על האהבה. מה שאם כן אם הנותן הוא אדם פשוט, אז המתנה היא המטרה והאהבה היא אמצעי, ויכול לוותר על האהבה, ובעיקר שיתן לו מתנות. נמצא, שבין שהוא נותן ובין שהוא מקבל, תמיד נוהג אותו החשבון של אדם חשוב.
הנה עד כאן דברנו משכר ועבודה, אבל יש עוד ענין, היינו עונש . זאת אומרת, שאם הוא לא מקיים את התו"מ, הוא מקבל עונש על זה. אבל גם כאן יש להבחין, אם העונש הוא במקום שעובר על החוקים, או שהעונש הוא במקום אחר ובזמן אחר.
וניקח לדוגמא שכר ועונש לגבי חוקי המדינה. מי שעובר על חוקי המדינה הוא מקבל עונש, והעונש שלו הוא לא במקום אחד ולא בזמן אחד. אדם, שגנב רכוש חבירו, ונודע שהוא היה הגנב, אז הוא מקבל עונש, נגיד תפיסה או תשלומי כסף. אבל הכל הוא לא במקום אחד ולא בזמן אחד. ואם לא נודע שהוא גנב וכדומה, אף פעם לא יקבל עונש.
אותו דבר נוהג גם לעוברים חוקי התורה. ומכל מקום יש הפרש גדול בין שעוברים חוקי התורה לעוברים חוקי המדינה. בבחינת חלק הנגלה, היינו מעשה תו"מ, שכל אדם יכול לראות מה שהשני עושה, בחלק הזה גם כן אין העבירה והעונש במקום אחד ובזמן אחד. שאם אדם עבר עבירה ושיש עדים שראו, אז הוא מקבל עונש על העבירה שעבר. למשל, הוא אכל חזיר ויש עדים על זה. אח"כ הבית דין נותן פסק, שמגיע לו עבור עבירה זו עונש מלקות. נמצא, שהעבירה והעונש הם בשני מקומות ובשני זמנים, כדמיון כשעוברים על חוקי המדינה.
אבל בבחינת עבודת האדם, לגשת לפנימיות התורה, שנקרא "חלק הנסתר", שם הענין דוקא בהצנע לכת, שאין שום איש יכול לראות עבודה פנימית של אדם, כי אין יודע מה שבלב חבירו. אם נגיד למשל, בא איש אחד ואומר, אני רוצה לתת תרומה גדולה עבור ישיבה שלומדים תורה, אבל אני רוצה שיעשו לי אבן גדולה בהישיבה, ששם יהיה רשום שאני נתתי את התרומה גדולה, ולפרסם בעיתונים שאני נתתי את התרומה גדולה כזו, בכדי שיכבדו אותי בכל מקום שאני אבוא.
אז בטח יכולים לומר שהוא נדבן גדול, אבל לא יכולים לומר שכוונתו בעל מנת שרוצה דוקא לתמוך בלומדי תורה, אלא שמעורב גם כבוד, שנקרא "אהבה עצמית", בתוך התמיכה של חיזוק לומדי תורה. אבל כוונתו האמיתית נסתרה מאתנו, כי יכול להיות שהוא באמת רוצה רק לחזק לומדי תורה, ובכדי האנשים האלו, שמקבלים את הכסף ממנו, שהם לא יכבדו אותו, לכן הוא מראה להם פנים, שהוא באמת רוצה כבוד, שרוצה לתת סכום כסף לצדקה מטעם שרוצה להחליף תאות כסף בתאות כבוד, וממילא לא יכבדו אותו.
זה הוא בין אדם לחבירו, שיש להבחין בין חלק נגלה לחלק נסתר. ומכל שכן בין אדם למקום, ששם בודאי שיש הבחן גדול. וחז"ל אמרו "לעולם יעסוק בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" (פסחים נ', ע"ב). הנה במעשה המצות ובלימוד התורה יש הבחן גדול בין חלק הנגלה, היינו המעשה, וחלק הנסתר, היינו הכוונה. כי אין שום אדם שתהיה לו היכולת להסתכל על הכוונה. כי המעשה שהוא עושה בין אדם למקום, אין אז אדם באמצע שיעשה לו הבקורת מה כוונתו, כי בדרך כלל כל אחד ואחד עסוק עניני עצמו ואין לו זמן לחשוב את החשבונות של חבירו. נמצא, על הכוונה רק הוא בעצמו חושב. זאת אומרת, כשהוא עוסק בשלא לשמה, היינו שמצפה לשכר, אז העבודה והשכר אינם במקום אחד ובזמן אחד. וכאן, שאנו מדברים מעונשים, אין העבירה והעונש במקום אחד ובזמן אחד, כי העונש הוא מקבל לאחר שהוא עובר את העבירה, ואח"כ הוא מקבל עונש, עונש בעוה"ז או עונש בעוה"ב. וזה נוהג רק בחלק דשלא לשמה.
מה שאם כן באלו אנשים שעובדים על הכוונה, היינו שיוכלו לבוא לכוון כל מעשיהם בעל מנת להשפיע, בהם השכר והעונש הם במקום אחד ובזמן אחד, כי זה שאינו יכול לכוון את המעשה להשפיע נחת רוח להבורא, זהו העונש שלו, ואינו צריך שיתנו לו עונש אחר, כי אין לו יסורים יותר גדולים, בזה שהוא רואה, שהוא עוד מרוחק מהבורא.
והראיה לזה, שאין לו אהבת ה', שירצה לכבד אותו. וכל זה הוא מטעם, שהוא נמצא במצב "אחוריים והסתר" מהבורא, זהו שכואב לו, וזה הוא העונש שלו. וכאן הוא השכר שלו, אם יש לו אהבת הבורא ורוצה להשפיע לו נחת רוח. אבל זה הוא כנ"ל דוקא באלו שרוצים להגיע לעבוד רק לשם שמים, ולא ב"לא לשמה", באלו שייך לומר שהעונש והשכר הוא באותו מקום ובאותו זמן.
אבל בכללות העולם נקרא עונש דוקא כשהם נמצאים בשני מקומות, כי בכללות העולם נקרא קיום תורה ומצות בחלק הנגלה, היינו בבחינת מעשה לבד , שזה נקרא "נגלה", משום שמבחינת המעשה מגולה לכל, מה שהוא עושה ומה שהוא מדבר. ובחלק הנגלה, ביארנו לעיל, ששם נוהג הן השכר והן העונש בב' מקומות.
ועם כל הנ"ל נבוא לבאר דברי הזה"ק, ששאלנו ו' שאלות. הנה ידוע שמלכות נקראת "ה' אחרונה שבשם הוי"ה", המכונה "בחינה ד' דאור ישר", שתכונתה היא מקבל בעמ"נ לקבל. וכל התיקונים, שאנו צריכים לעשות על ידי תורה ומצות, הם לתקן אותה, שבחינת הקבלה שיש בה תהיה בעמ"נ להשפיע, שזה מכונה "דביקות בה'". משא"כ אם אין כוונתה בעמ"נ להשפיע, היא נעשית מרוחקת מה'. וידוע, שכל מה שלומדים בהעולמות עליונים המדובר הוא כלפי הנשמות, כמו שאמרו חז"ל (ויקרא ל"ו ד') וזה לשונם "אמר ר' ברכיה שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל, דכתיב "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא ישראל, שנאמר (ירמיה ב') קדש ישראל לה' ראשית תבואתה".
לכן כל מה שלומדים בעולמות עליונים הוא רק כדי שהנשמות יקבלו את השפע העליון, כידוע, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. ובכדי לתקן את השינוי צורה, השולט על המלכות מבחינתה עצמה, שהיא נקראת "מקבל בעמ"נ לקבל", כי שינוי צורה גורם פירוד ברוחניות, ומכלי זה, שנקראת "מלכות", היא הכלי של כל הנשמות, שמהם נברא האדם, שמוטל עליו לתקן זה, שכל הכלי קבלה יהיו בעמ"נ להשפיע.
ועיין במה שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות י' י"א) וזה לשונו "ובכדי לתקן דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא יתברך את כל העולמות כולם, והבדילם לב' מערכות, בסוד הכתוב זה לעומת זה עשה אלקים, שהן ד' עולמות אבי"ע דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה. והסיר מהם את הרצון לקבל לעצמו, ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה. ונשתלשלו העולמות עד למציאות עולם הזה הגשמי, דהיינו למקום שתהיה בו מציאות גוף ונשמה, וכן זמן קלקול ותיקון. כי הגוף, שהוא הרצון לקבל לעצמו, נמשך משורשו שבמחשבת הבריאה, כנ"ל, ועובר דרך המערכה של העולמות דטומאה, כמו שכתוב עייר פרא אדם יולד, ונשאר משועבד תחת המערכה ההיא עד י"ג שנה. והוא זמן הקלקול. ועל ידי עסק המצות מי"ג שנים ואילך, שעוסק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא מתחיל לטהר הרצון לקבל לעצמו, המוטבע בו, ומהפכו לאט לאט על מנת להשפיע, שבזה הולך וממשיך נפש קדושה משורשה במחשבת הבריאה. והיא עוברת דרך המערכה של העולמות דקדושה, והיא מתלבשת בגוף. וכן מוסיף והולך לקנות ולהשיג מדרגות דקדושה ממחשבת הבריאה שבאין סוף ב"ה, עד שהן מסייעות לו להאדם להפוך את הרצון לקבל לעצמו שבו, שיהיה כולו בבחינת מקבל על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו".
ולפי מה שמביא שם בהקדמת הזהר, אנו רואים, שכל מה שאנו מדברים מהעולמות העליונים הוא רק מה שנוגע לנשמות. אי לזאת, מה שאנו אומרים, שהמלכות, שנתרחקה משם הוי"ה, הוא כלפי הנשמות, שהן צריכות לתקן אותה, שתחבר עם השם הוי"ה, כי כלפי הנשמות נתרחקה.
אלא בזמן שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים למעלה מהדעת, והוא בבחינת השפעה, שזה גורם בשורש של האדם, שהוא המלכות, שגם כן תהיה בבחינת השפעה, שזו היא בחינת השתוות הצורה, אז נבחן שמלכות, שהיתה מרוחקת מהמשפיע בבחינת שינוי צורה, ועכשיו שהאדם עוסק בבחינת השפעה, המכונה "השתוות הצורה", זה נבחן שהמלכות התקרבה את עצמה להשם הוי"ה, היינו להמשפיע. וזהו פירוש "תשיב ה' לגבי ו'", ש-יה"ו נקראים ט' ראשונות, שהן בחינת המשפיע, ואות ו' נקראת שהיא המשפיעה למלכות, כיון שעתה מלכות היא בבחינת משפיע כמו ה-ו'. וזהו מה שמכנה הזה"ק מלכות בשם ה' . זוהי תשובה על השאלה הא', ששאלנו.
הנה מצד אחד, מלכות משורשה, שהיא שורש הנבראים, שנקראת מלכות מצד שורשה "מקבל בעל מנת לקבל", מבחינה זו נמשכת בחינת מיתה, כי ע"י הקבלה נפרדים מחיי החיים. לכן נמשכת מכאן בחינת מיתה. לכן נקראת מלכות אילן המות (זהר בהעלותך דף ל"ג אות צ"ו) וזה לשונו "אמר ר' יהודה, אמר ר' חייא, המקרא מעיד, שכל מי שנותן צדקה לאביונים, מתעורר עץ החיים, שהוא ז"א, להוסיף חיים לאילן המות, שהוא המלכות, ואז נמצא חיים ושמחה למעלה, במלכות".
הרי אנו רואים, שמצד אחד מלכות נקראת "אילן המות", היינו כנ"ל מצד שורשה. אבל כשהנשמות עוסקים בעניני השפעה, אז היא בבחינת השתוות הצורה, אז יורדת ממנה בחינת הצמצום וההסתר, שהיתה עליה, ודוקא מכאן, היינו ממלכות, נמשכים חיים להעולם. ומבחינה זו נקראת מלכות "חיים".
ובזה תירצנו שאלה הב', למה נקראת מלכות "חיים", והלא מלכות נקראת "אילנא דמותא". והתשובה היא, לאחר שמתקנים אותה בבחינת "עובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא", היינו במעשים שהתחתונים עושים מעוררים את השורשים עליונים, שע"י זה גורמים יחוד קוב"ה ושכינתה, שמיחוד הזה באים חיים לעולם.
והנה השאלה הג', מהו שמלכות נקראת "פי ה'". הנה אנו רואים בגשמיות, שהפה מגלה מה שיש במחשבתו. הנה הוי"ה נקרא מדת הרחמים, שפירושו, שהבורא הוא המשפיע טוב ועונג להנבראים. ובזמן שהמלכות נקראת "חיים", שהוא בזמן שהתחתונים עוסקים בהשפעה, אז באים מהמלכות החיים עליונים, שמטרת הבריאה, שנקראת "אור החכמה", שהוא אור החיה, ובזמן שמלכות מגלית זאת, נקראת מלכות "פי ה'", שמגלת את מחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
ובזה נבוא לפרש מה ששאלנו בשאלה הד', מהו שאומר "ומשום שהיא על ראשו של אדם, אסור לאדם ללכת ד' אמות בגילוי ראש". כי ידוע שמלכות נקראת "אמונה", ואמונה היא תמיד למעלה מהדעת. ו"ראשו" של אדם נקרא השכל של האדם. ולפי זה יוצא, שמלכות שמים, שצריכים לקבל על עצמו, צריכה להיות למעלה מהדעת והשכל. לכן נקרא, שהמלכות היא על ראשו של אדם. לכן אסור ללכת ד' אמות בגילוי ראש, כי אם היא מסתלקו מעל ראשו של אדם, מיד מסתלקים החיים ממנו. שפירושו של גילוי ראש, היינו שאין המלכות, שהיא בחינת אמונה, שורה על השכל והדעת שלו, כנ"ל שאמונה נקראת, שהיא למעלה מראשו, היינו למעלה מהדעת. וכיון שאין לו אמונה, בטח שאור החיים, שבא ממלכות, מסתלק ממנו, כנ"ל, כי מלכות נקראת "חיים" רק על ידי תיקון של כלי דהשפעה. מה שאם כן בכלים דקבלה, מלכות נקראת "אילנא דמותא", לכן מסתלקים החיים ממנו.
ושאלה הה', מה שמלכות, נקראת "תמונת ה'" הוא מטעם, שענין תמונה פירושה, כמו שאומרים, אני רוצה לדעת תמונה כללית על כל הדבר. אי לזאת, כשרוצים לדעת תמונה כללית על רוחניות, אומרים לנו "ותמונת ה' יביט", היינו לראות תמונה כללית על רוחניות תלוי כפי מה שזכה לבחינת אמונה בה', שענין אמונה מתבטאת במוחא וליבא. ולפי אמונה שזכה, כך הוא מקבל תמונה על הנ"ל. לכן, היות שמלכות נקראת "אמונה", לכן מלכות נקראת "תמונת ה'", לומר שלפי האמונה שלו כך הוא מקבל תמונה על רוחניות.
כמו כן על דרך הנ"ל נוכל לתרץ שאלה הו', מהו הפירוש שמלכות נקראת "צלם", כמו שכתוב "אך בצלם יתהלך איש", ש" צלם " נקרא גם כן בחינת אמונה. כי "שמש" נקראת דעת ו"צל" היא בחינה המסתירה את השמש. וזוהי בחינת אמונה, שזהו נקרא לבוש, שאם יש להאדם הלבוש הזה, אז מתלבש בו אור העליון, כמו שכתוב בזהר (ויחי דף ס"ד ובהסולם אות ר"א) "שאם מסתלק הצלם מסתלקים המוחין וכפי הצלם, כך מתלבש המוחין".