מאמר המרגלים
תשמ"ה - מאמר כ"ח
1984/85 - מאמר 28
הנה הזה"ק מפרש את ענין מרגלים, ששלח משה לתור את הארץ (שלח דף כ' ובהסולם אות נ"ו, נ"ז, נ"ח) על ארץ הרוחני וזה לשונו "מה כתוב שהקב"ה אומר להם עלו זה בנגב, השתדלו בתורה, וממנה תדעו אותו העולם. וראיתם את הארץ מה היא, היינו שתראו ממנה אותו העולם, שאני מביאכם בו. ואת העם היושב עליה, הם הצדיקים שבגן עדן.
החזק הוא הרפה, היינו, בה תראו, אם זכו לכל זה משום שהתגברו על יצר שלהם בחזקה ושברו אותו, או ברפיון בלי יגיעה. או אם נחזקו בתורה לעסוק בה יומם ולילה, או שהרפו ידיהם ממנה, ועם כל זה זכו לכל זה.
המעט הוא, אם רב. אם רבים הם העוסקים בעבודתי ומתחזקים בתורה, וזכו לכל זה, או לא.
ומה הארץ, השמנה היא אם רזה. בתורה תדעו מה הארץ, היינו מה הוא עולם ההוא, אם מרובה בה טוב העליון ליושביה, או אם יחסר בה כלום.
ויעלו בנגב ויבוא עד חברון. ויעלו בנגב פירושו, שבני אדם עולים בתוכה, בתורה. בנגב, היינו בלב עצל, כמי שמשתדל בחנם ביבשות, שחושב שאין בה שכר. הוא רואה שעושר עולם הזה אבד בשבילה. הוא חושב שהכל הוא אבוד. בנגב, היינו, חרבו המים.
ויבוא עד חברון, היינו שבא להתחבר עם התורה. וחברון שבע שנים נבנתה, אלו הם ע' פנים לתורה.
ויבואו עד נחל אשכול, אלו הם דברי אגדה ודרוש, התלויים מצד האמונה.
ויכרתו משם זמורה, למדו משם ראשי פרקים, ראשי דברים.
אלו שהם בני אמונה שמחים בדברים, והדברים מתברכים בתוכם, ומסתכלים שהם שורש אחד ועיקר אחד ולא נמצא בהם פירוד.
אלו שאינם נמצאים בני אמונה, ואינם לומדים תורה לשמה, עושים האמונה, שהיא המלכות, בפירוד מז"א, משום שאינם מאמינים שהם עיקר אחד ושורש אחד. זה שאומר וישאוהו במוט בשנים, שעשו פירוד בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.
ומן הרימונים ומן התאנים, שמו אלו הדברים לגמרי לס"א, לצד המינים ולצד הפירוד. כי רימונים הוא מלשון מינים, ותאנים הוא מלשון וה' אינה לידו, דהיינו מקרה, שאינם מאמינים בהשגחה, ואומרים על הכל מקרה הוא, ומפרידים השם יתברך מן העולם.
וישובו מתור הארץ. היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו, מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה והבית ריקם. וישבנו בין הירודים שבעם. ולעולם ההוא, מי יזכה, ומי יבוא לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך. ויספרו לו ויאמרו, הרי עמלנו ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא, כמו שיעצת לנו, וגם זבת חלב ודבש הוא, טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בה. אפס כי עז העם, עז הוא העם שזכה לעולם ההוא, שלא החשיב כל העולם כלל לעסוק בו, כדי שיהיה לו עשירות גדולה. מי הוא שיוכל לעשות כן שיזכה בה. ודאי אפס, כי עז העם היושב בארץ, מי שרוצה לזכות בה צריך שיהיה עז בעשירות, כמו שהכתוב אומר, ועשיר יענה עזות.
והערים גדולות בצורות. דהיינו בתים מלאים כל טוב, שלא יחסר בהם כלום.
ועם כל זה, וגם ילידי הענק ראינו שם. דהיינו שצריכים גוף חזק גבור כארי, משום שהתורה מתשת כוחו של אדם, מי יוכל לזכות בה.
ועוד, עמלק יושב בארץ הנגב. שאם יאמר האדם, שאפילו בכל זה יזכה להתגבר, עמלק יושב בארץ הנגב, הרי יצה"ר, הקטיגור המקטרג על האדם, נמצא תמיד בגוף.
בדברים אלו, ויניאו את לב בני ישראל, משום שהוציאו שם רע עליה.
אינון בני מהימנותא. אלו בני האמונה, מה אמרו, אם חפץ בנו ה' ונתנה לנו. דהיינו כיון שאדם משתדל ברצון הלב להקב"ה, יזכה בה, כי אינו רוצה ממנו אלא הלב.
אבל אך בה' אל תמרודו. אבל צריכים שלא למרוד בתורה, כי התורה אינה צריכה עשירות ולא כלי כסף וזהב.
ואתם אל תיראו את עם הארץ. כי גוף שבור אם יעסוק בתורה ימצא רפואה בכל, וכל המקטרגים, שיש על האדם, מתהפכים לו לעוזרים", עד כאן לשונו.
לפי מה שמבאר הזה"ק, את ענין המרגלים בקשר לכניסת האדם לעבודת הקודש, שמכונה באופן כללי "לקבל על עצמו עול מלכות שמים", שע"י זה זוכים לקבלת התורה, כמו שהיה במעמד הר סיני, שאמרו "נעשה ונשמע", כמו כל אחד ואחד שרוצה לזכות להתורה הוא צריך לעבור זמן, הנקרא בחינת "נעשה", ואח"כ הוא יכול לזכות לבחינת "נשמע".
ובענין "נעשה" יש הרבה מדרגות. באופן כללי הוא מתחלק לב' אופנים:
א) חלק הנגלה, שנקרא שמקיים במעשה את התורה והמצות, שלומד ביום ובלילה ונזהר במצות על כל פרטיה ודקדוקיה, שאין לו עוד מה להוסיף מבחינת המעשה. וכוונתו, שעושה הכל לשם שמים לקיים מצות המלך, ותמורת זה הוא יקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב. ובבחינה זו הוא נקרא "צדיק".
ב) חלק הנסתר. הוא בחינת הנסתר שבתורה, שהוא בחינת הכוונה, שמה שהאדם מכוון בעת עשיתו, זהו נסתר מבני אדם. ובעיקר שנסתר מהאדם עצמו, משום שעבודה זו צריכה להיות למעלה מהדעת. אם כן אין הדעת יכולה לעשות בקורת על עבודתו, אם הוא הולך בדרך העולה לדבקות ה', היינו אם הולך על המסלול שנקרא "בעל מנת להשפיע", שנקרא "שלא על מנת לקבל פרס".
אם כן זהו נסתר, כיון שהוא עובד בלא שכר, אם כן השכר נסתר ממנו. פירוש, האדם העובד בשכר, הוא יודע שהוא עובד בסדר, כיון שמקבל שכר. אבל מי שעובד בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו שהבורא יהנה, אז אין הוא יכול לראות אם הבורא נהנה מעבודתו. אלא הוא צריך להאמין שהבורא נהנה. נמצא, שגם השכר נקרא "עמ"נ להשפיע", והוא גם כן למעלה מהדעת. ויש עוד טעמים, שנקראים "חלק הנסתר".
ועבודה זו שייכת לא להכלל כולו אלא לאנשים פרטים, כמו שאומר הרמב"ם ז"ל (בסוף הלכות תשובה) וזה לשונו "ואומרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדים את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותם לענין זה בנחת, עד שישיגהו וידעהו ויעבדהו מאהבה".
וענין מרגלים, מתחיל בעיקר אצל האדם בזמן שרוצה ללכת בדרך הדביקות, שהוא בבחינת להשפיע, שאז באים המרגלים עם טענותיהם הצודקות לפי שכל שלהם, שנותנים להבין בדרך השכל, שהצדק עמהם.
כי ידוע מה שאומר הזה"ק "כי כל אדם הוא עולם קטן", היינו שכלול משבעים אומות וגם מבחינת ישראל, שפירוש הדבר הוא, היות שיש שבע מידות, שהם שבע ספירות. וכנגדם יש שבע מידות בסטרא אחרא. וכל אחת כלולה מעשר, הרי הם שבעים. ושלכל אומה ואומה יש לה תאוה משלה, ורוצה לשלוט את התאוה שלה על כולם. וגם לעם ישראל שבאדם יש לו גם כן תאוה מיוחדת, שהיא להידבק בה'.
יש כלל, שאין אדם יכול להילחם עם עצמו, אלא לזה צריכים כח מיוחד, שאדם תהיה לו היכולת ללכת נגד דעותיו. מה שאם כן להילחם עם השני, אז יש לו כח ועצמה, אם הוא מבין שדעתו הוא דעת אמיתי, ואף פעם לא רוצה להיכנע בפני דעתו של השני.
ולפי זה, אם השבעים אומות נמצאים באדם עצמו, איך הוא יכול להילחם עם עצמו. זאת אומרת, פעם גוברת על השבעים אומות איזו אומה עם התאוה שלה, אז האדם תחת שליטת תאוה זו. אז האדם, שהוא חושב על עצמו, אז הוא רואה שזוהי התאוה שלו, ולא אומר שמישהו מע' אומות רוצה לשלוט עליו, אלא שהוא חושב שזה הוא בעצמו, ועם עצמו מאוד קשה להילחם.
לכן האדם צריך לעשות ציור לעצמו, שיש לו בגוף שבעים אומות וגם עם ישראל. והוא צריך לקבוע לעצמו לאיזה עם הוא שייך. היינו שיש כלל, כל אדם אוהב את המולדת שלו והוא הולך ללחום לטובת המולדת. אם כן הוא צריך לקבוע בעצמו, אם הוא שייך לעם ישראל או לאיזה אומה מע' אומות. ואם הוא קובע לעצמו, שהוא שייך לעם ישראל, ואז הוא יכול להילחם עם הע' אומות, בזמן שהוא רואה, שהם באים להילחם.
ואז הוא רואה, שהע' אומות רוצים לכלות את עם ישראל, כמו שכתוב בהגדה של פסח "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה מצילנו מידם". ואם הוא יודע בעצמו שהוא שייך לעם ישראל, אז יש לו כח להילחם עם הע' אומות. כי יש כח בהטבע להילחם לטובת המולדת, כיון שהוא יודע, שהוא "ישראלי", והם רוצים לכלות אותו. נמצא, שיש כאילו שני גופים הלוחמים זה עם זה. אז יש לו כח להילחם.
נמצא, כאן, כשמדברים בעבודת ה', אז "עם ישראל" נקרא מה שהוא ישר-אל, הוא רוצה להידבק בה', שהוא רוצה מלכות, היינו לקבל על עצמו עול מלכות שמים. ומלכות נקראת "אל", כמו שכתוב בזה"ק (קרח דף ה' ובהסולם אות י"ד) וזה לשונו "וזה שכתוב ואל זועם בכל יום, שהוא המלכות, וע' אומות שבו מתנגדים לזה, ולוחמים עם בחינת ישראל שבו, ורוצים עם כל מיני תחבולות לבטל ולכלות את בחינת ישראל, הנמצא בגופו של אדם".
וכאן, בהעבודה דבחינת הכוונה, שהוא רוצה לכוון ללכת דוקא בבחינת להשפיע, אז מתחילה טענת המרגלים, מה שהזה"ק מפרש את טענותיהם לפי הפסוקים, הכתובים בתורה, שהם חולקים ולוחמים עם בחינת "ישראל" שבו, ורוצים לכלותם מעל פני האדמה. היינו שאל ידמה לו, שיגיע לזה שהוא חשב להגיע עם כל מיני טענות, שהם לוחמים עמו. כי הבסיס של ע' אומות הוא על הרצון לקבל, ובחינת ישראל הוא דוקא להתבטל אליו יתברך בלי שום תמורה כלל. ולכן דוקא בזמן שהאדם רוצה ללכת נגד דעתם, אז מתחילה עיקר טענת המרגלים, שנותנים להבין על פי שכל, שאין לו שום סיכויים להגיע להמטרה, מה שהוא חושב להגיע.
אבל יש לפעמים, שהמרגלים באים לאדם להבין דבר, שקשה מכל מה שהמרגלים טוענים. שהם אומרים לאדם, תדע, לאדם שפל כמוך אין הקב"ה יכול לעזור. וזה קשה מכולם, כי הסדר הוא, שבכל עת שיש צרה לאדם, יש לו מקום להתפלל. מה שאם כן כשהם באים בטענות לאדם, שחבל על עבודה שלך, משום שאין הקב"ה יכול לעזור, אם כן לקחו ממנו מקום התפלה, כי מה יש לו לעשות אז, ולמי הוא יכול לפנות שיעזור לו.
ובזה"ק (אות פ"ב ובהסולם) אומר וזה לשונו "אמר ר' יוסי, עצה לקחו לעצמם, להוציא שם רע על הכל. מהו, על הכל. היינו על הארץ ועל הקב"ה. אמר ר' יצחק, על הארץ, נכון הוא. על הקב"ה, מאין לנו. אמר לו, זה משמע משכתוב, אפס כי עז העם. שפירושו, מי יכול להם. כי עז העם, הוא בדיוק, כלומר, שאפילו הקב"ה לא יוכל להם. והוציאו שם רע על הקב"ה".
ועל כל הדברים של המרגלים, שבאים לאדם, אין לו שום עצה להתווכח עמהם עם השכל, או לחכות עד שיהיה לו מה לתרץ להם, ובינתיים להיות תחת שליטתם. אלא שהוא צריך לדעת, כי אף פעם לא יוכל לתרץ את קושיתם עם השכל החיצוני. אלא דוקא מתי שיזכה לשכל הפנימי, אז תהיה לו שפה, מה להסביר להם. ובינתים הוא צריך ללכת למעלה מהשכל, היינו לומר, אף על פי שהשכל הוא דבר חשוב מאוד, ומכל מקום אמונה עומדת למעלה בחשיבות מהשכל. לכן אין לו ללכת על פי השכל, אלא לפי דרך האמונה, להאמין מה שרבותינו אמרו לנו, שהאדם צריך לקבל עליו עול מלכות שמים בבחינת אמונה למעלה מהדעת. ואז אין שום מקום לטענת המרגלים, כיון שהם מדברים רק בתוך הדעת של השכל החיצוני.
וזה ענין שאמרו ישראל בעת הכנה לקבלת התורה "נעשה" ואח"כ "נשמע", שענין "עשיה" נקרא בלי שכל חיצוני, אלא הוא עושה על חשבון המצוה, שבטח המצוה יודע מה שטוב בשבילו ומה לא, היינו מה שטוב עבור האדם ומה לא. אבל נשאלת שאלה גדולה, ומדוע הקב"ה נתן לנו שכל חיצוני, ובהשכל הזה אנו משתמשים בכל דבר ודבר. וכאן בעבודת ה', אנו צריכים ללכת נגד השכל הזה, ולא עם השכל שאנו נולדנו בו.
זה בא משום שהקב"ה רצה, שיבקשו עזרה ממנו. והעזרה שהוא נותן, היא בחינת אור התורה. ואם הם היו יכולים ללכת בלי עזרת ה', אז לא היה להם שום צורך לאור התורה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". לכן כדי שיהיה לו צורך להמשיך את אור תורה, לכן ניתנה לנו עבודה זו בבחינת הסתר על הכוונה, שהאדם יהא נצרך לשכל פנימי. כי מצד שכל החיצוני עשה הקב"ה שלא יתן שום עזרה לעבודה, אלא להיפוך, שהוא יהיה המפריע לו לעבודה דעמ"נ להשפיע. וזהו מה שכתוב בזה"ק (נח דף כ"ג ובהסולם אות ס"ג) וזה לשונו "אם האדם בא לטהר, עוזרים אותו עם נשמה קדושה, ומטהרים אותו, ומקדשים אותו, ונקרא קדוש".
וע"י זה יש צורך לאדם לזכות לנרנח"י השייך לשורש נשמתו. לכן נעשה תיקון של הסתרה, שהוא הדעת, היינו השכל החיצוני של האדם יהיה נגד עבודה של לשם שמים, שזה נקרא "בתוך הדעת" של השכל החיצוני, מה שהוא עושה כל החשבונות להאדם, שלא כדאי לו לעבוד בעמ"נ להשפיע. וכשהוא מתגבר ולא בורח מהמערכה, ומתפלל להבורא שיעזור לו ללכת למעלה מהדעת, היינו שלא יהיה תחת שליטת הרצון לקבל, אז כשהבורא עוזר לו, אז הוא מקבל שכל פנימי, הנקרא "דעת פנימית". אז, על ידי דעת הזה, כבר הגוף מסכים לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח להבורא, כמו שכתוב "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים אותו", היינו היצה"ר.
נמצא, בזמן שהוא בתוך הדעת, היינו שהשכל אומר לו, שכדאי לעבוד עבודה זו, הוא כבר מסוגל לתת כוחות עבודה. לכן כשיש לו שכל חיצוני, אז הדעת מחייבת אותו, היינו על הכוונה בעמ"נ לקבל. וזה נקרא "בתוך הדעת". ובזמן שהוא זוכה לשכל הפנימי, היינו לדעת פנימית, אז השכל מחייב אותו, שכדאי לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח להבורא.