בענין העזרה הבאה מלמעלה
תשמ"ו - מאמר ח'
1985/86 - מאמר 8
חז"ל אמרו (סוכה נ"ב) "אמר ר' שמעון בן לקיש, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו, שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו, ולא ירשיענו בהשפטו". ובזהר (וישלח דף ג' ובסולם אות י', י"א) אומר שם וזה לשונו, "אמר ר' חזקיה, אם כן למה כתוב, ויוותר יעקב לבדו. ואיפה היו כל מחנות המלאכים, שאתה אומר, שסבבוהו ובאו עמו. אמר ר' יהודה, משום שהביא את עצמו לסכנה, שנשאר, יחידי בלילה, והיה רואה בעין את הסכנה, ולפי שלא באו לשומרו, אלא מהסכנה שאינו נראה לעין, לכן נפרדו ממנו. ואז אמר, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, אשר עשית עם עבדך. אשר אלו הם מחנות המלאכים הקדושים, שסבבוהו ועתה נפרדו ממנו, מטעם שהכניס עצמו לסכנה נראית לעין. ר' יצחק אמר, לכן נפרדו ממנו המלאכים הקדושים, שסבבוהו, ועת נפרדו ממנו, מטעם שהכניס עצמו לסכנה נראית לעין", עד כאן לשונו.
ולפי המשמעות, נשאלת השאלה, מתי נפרדו ממנו המלאכים. בשעה שהכניס את עצמו לסכנה, אז נפרדו. היינו, מקודם הכניס את עצמו לסכנה, ואח"כ נפרדו ממנו המלאכים. ועל זה נאמר, "ויוותר יעקב לבדו". זאת אומרת, בשעה שהם ראו, אז נפרדו, צריכים לומר, כמו שזה נכנס וזה יוצא.
ויש להבין, מה הטעם, שבסכנה הנראית לעין אין המלאכים באים לשומרו. כאילו, אם נגיד, שאין בכוחם לשמרו מסכנה אמיתית שנראית לעין. אלא מתי יש להם כח לשמרו, דוקא בזמן שאינה נראית לעין. ואם אין נראית לעין סכנה, אם כן מי יודע שיש כאן סכנה, שצריכים שמירה. פירוש הדבר, אצל מי צריך להיות ניכר לעין, לגבי האדם, או שאם המלאכים רואים, שהוא סכנה הנראית לעין, אז הם מסתלקים, ואף על פי שאין האדם יודע.
ולבאר את זה על דרך עבודה, קודם כל עלינו לדעת, מה זו הסכנה שיש שמה. ואח"כ נבאר, מה זו סכנה הנראית לעין. ידוע, שסדר העבודה מתחיל מקו ימין. הנה ימין פירושו, דבר שאינו צריך תיקון, נקרא ימין. מה שאם כן דבר הצריך תיקון, נקרא שמאל, כדרשת חז"ל, מנין תפילין שהוא בשמאל, שנאמר "והיה לך לאות על ידכה". יד- כה. והנה חז"ל אמרו, "שמאל דוחה ימין מקרבת".
ומשום זה, בזמן שמדריכים את האדם ללכת בדרכי עבודה, מתחילים מימין תחילה. כי בימין אין שום סכנה לחיי הרוחניים. כי תמיד הוא יכול להיות מוסיף והולך. כי קו ימין נקרא חסד, שפירושו, שהאדם מחשיב את התורה והמצות, ואומר שהקב"ה עשה עמו חסד, בזה שנתן לו מחשבה ורצון לקיים תו"מ. ואפילו הכוונה הכי פשוטה, היינו, שאינו יודע מחשבות לחשוב בעת עשיית המצות, ובעת התעסקותו בתורה, אלא פשוט, שהוא יודע, שמקיים מצות ה', מה שציווה לנו ע"י משה רבינו עליו השלום, זה מספיק לחייב אותו לקיים התו"מ, כל אחד כפי יכולתו, זה מספיק לו.
ולפיכך, בכל עשיה ועשיה, שעוסק בתורה או שעוסק בעשיית המצות, הוא מודה ומשבח לה', בזה שעשה עמו חסד, כנ"ל, שנתן לו מחשבה ורצון לקיים התו"מ. אי משום זה, בכל מצוה ומצוה, הוא מודה ומשבח לה', על שזיכה אותו להיות לו אחיזה בתו"מ, לא חשוב כמה, אלא כמה זמן שיש לו אפשרות, שהגוף נותן לו ללמוד, הוא לומד, ועד כמה שאפשר, הוא עושה מאמצים לקיים את המצות. והוא שמח, בזה שיכול לקיים רצון ה', מה שלא ניתן לשאר אנשים כמוהו, היינו, שאין הקב"ה נתן להם שכל ורצון לקיים מצות ה'.
וההולך על קו הזה, עוד לא נקרא זה קו ימין. כי אנו רואים, שבזמן שאין יותר מקו אחד, ואין האדם רואה קו שני, אי אפשר לומר, שזה נקרא קו ימין. כי לשון ימין שייך לומר, שיש עוד קו, אז אני יכול לומר, שזה הוא ימין וזהו שמאל.
ומשום זה, כשמדריכים את האדם ללכת בדרכי ה', אומרים לו, שתדע, כי לא רוצה ה' ממך שום דבר, אלא שתקיים התורה ומצות בתכלית הפשיטות, כבר מספיק לך, ואין אתה צריך לכוון כוונות גדולות, כמו הצדיקים הגדולים. אלא הקב"ה דורש מהאדם, שיקיים תורה ומצות לפי שכלו של אדם, כל אחד לפי תכונתו, היינו עם הכשרונות שהוא נולד, שאי אפשר לדרוש מהאדם, שיעסוק בתורה ומצות כפי בעלי כשרונות גדולים, או בעל אמיצי לב. אלא כל אחד ואחד לפי תכונתו שהוא נולד בו. כמו שאומר האר"י הקדוש, ש"אין יום דומה לחבירו, ורגע דומה לחברתה, ואין אדם דומה לחבירו, ותתקן החלבנה, מה שלא תתקן הלבונה". זאת אומרת, כל אדם, שצריך לתקן את עצמותו ותכונתו, שהוא נולד בה, ואין דורשים מאדם שום דבר יותר מכפי כוחו ושכלו, שעמהם הוא נולד.
נמצא, שקו אחד הוא, שאומרים לו, שאין אתה צריך למצוא חסרונות בעבודה שלך. אלא אם אתה מקיים את התורה ומצות בתכלית הפשיטות, זה הוא דבר גדול מאוד, היות שאתה מקיים מצות המלך. והאדם צריך לעשות לעצמו חשבון, ולהחשיב את עבודתו בתכלית הפשיטות. היינו, אם הוא מתפלל ואומר איזה פסוק או שאומר איזו ברכה, הן ברכת המצות והן ברכת הנהנין, צריך לחשוב אז, למי הוא מדבר. ובטח, כפי שיצייר לעצמו, כי מלפני מי הוא עומד, בטח שיקבל הרגשה אחרת בעת אמירת הברכות, ובעת שהוא מתפלל. ואפילו שהוא לא יודע פירוש המילים, הוא גם כן חשוב מאוד, כי לא חשוב מה שהוא מדבר, כי כאן חשוב למי הוא מדבר.
לכן, כשעושה איזה מצוה, למשל לובש ציצית, אז הוא מסתכל, שיש כמה יהודים בעולם, שלא ניתנה להם ההזדמנות ללבוש ציצית. ולו, כן היתה הזכיה לקיים מצות ה'. כמה תודות הוא צריך לתת להבורא עבור זה. לכן, כפי שכלו הפשוט, לפי מה שמאמין בגדלות ה', ושיש לו זכיה גדולה, שיכול לעשות רצון ה', בגלל זה אומר הברכה "ברוך אתה ה'", היינו שמברך לה', ונותן לו תודה רבה, עבור שזיכה אותו, ונתן לו מה שלא נתן לאנשים אחרים.
וכמו כן כשמברך על ברכת הנהנין, גם כן נותן תודה לה', במה שזיכה אותו, שיאמין שה' המציאו את ההנאות, שיוכלו בני אדם להנות. מה שאין כן שאר אנשים, אין להם השכל הזה, שיאמינו, שה' נתן להם את כל המצרכים, שיוכלו האנשים להנות. וכמו כן אומר האדם בברכת ח"י ברכות בבוקר "ברוך אתה ה', שלא עשני גוי", שנותן תודה רבה לה', על זה שעשה אותו ישראל.
אם כן אנו רואים, שאנו צריכים להודות לה', על החלק הכי קטן שיש לנו בקדושה, לדבר גדול יחשב. ואף על פי שאין לנו היכולת להעריך את זה, מכל מקום אנו צריכים להאמין את זה. ואני שמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שאמר פעם, שעד כמה אנו מבינים להעריך את חשיבותה של תורה ומצות לשמה, ולאמיתו של דבר חשוב השלא לשמה, מה שאנו עושים, יותר לאין ערך, למה שאנו מעריכים את הלשמה.
זאת אומרת, שאין בידינו כח להעריך את הנחת רוח שיש להבורא, מזה שאנו רוצים לקיים את רצונו. והיות כל מעשה שנעשה למטה בעוה"ז, גורם התעוררות למעלה בעולמות עליונים, כמו שאומר בזה"ק "בעובדא דלתתא, איתער עובדא דלעילא", והיות שהאדם, שעוד לא זכה להכנס בהיכל המלך, ולהשיג את האורות, שמתחדשים ע"י המעשים של התחתונים, אין לו אלא להאמין שכך הוא.
היינו, כשאדם בא לבית הכנסת, ואומר שם פסוק אחד לה', אין ערך לחשיבותו של המעשה להקב"ה, כיון שהאדם עושה אז מעשה, ובהמעשה אין מה להוסיף, וזה הוא סימן שיש בהמעשה שלימות, והוא חשוב לפני הקב"ה, כאילו הוא קיים אותה בכל הכוונות של הצדיקים גמורים. זאת אומרת, שאומרים לו, שיש צדיקים, מה שהם מוסיפים על המעשה רק כוונות, אבל על המעשה בעצמו אין מה להוסיף, כנ"ל ועל המעשה נאמר "לא תוסיף ולא תגרע".
אבל אומרים לו, העבודה של כוונות זוהי לא בשבילך, זהו שייך רק ליחידי סגולה. וממילא אם זוהי השלימות שלו, לכן הוא משים כל מרצו וכוחו לשמור את כל מה שהוא קיבל מהחינוך. ובזה הוא יודע, שכל מה שעליו לעשות, הוא רק לשמור על הכמות. ולהאיכות, היינו להשביח את הכוונות, היינו הסיבות שמחייבו לקיים תורה ומצות, הוא יודע מה שמסרו לו מטעם החינוך. שבאופן כללי יהיה לו עוה"ז וכמו כן עולם הבא תמורת עבודתו בשמירת התורה ומצות. וזה נקרא קו אחד, ולא קו ימין, כי עדיין אין כאן בחינת שמאל, שנאמר, שקו הזה נקרא ימין, כנ"ל, כי אין ימין בלי שמאל.
ועל דרך הזה אין שום סכנה, שיאבדו לו החיים רוחניים דקדושה. אלא תמיד הוא מתקדם, כי החשבונות שלו נמדדים לפי המעשה. ובכל יום ניתוספו לו מעשים חדשים. לכן הוא תמיד מתקדם קדימה, בגלל שהוא רואה תמיד, שהוא מוסיף כל יום מעשים חדשים. נגיד על דרך משל, כשהוא הגיע לגיל עשרים, הוא יודע, למשל, שכבר יש לו שבע שנים של קיום תורה ומצות. וכשהגיע לגיל שלושים שנה, אז כבר יש לו רכוש של תורה ומצות שבע עשרה שנה.
נמצא לפי זה, שזו דרך בטוחה, שאין כאן שום סכנה לחיי הרוחניות שלו, היות שיש לו בסיס על מה להסתכל, ולמדוד את ההתקדמות שלו. ומשום זה נקראת הדרך הזו, דרך בטוחה. ואין כאן שום סכנה לחיי הרוחניים שלו, היינו בדרך הזו לא שייך שיפול ממדרגתו, ויבוא פעם לידי יאוש, מסיבת שהוא רואה, שהוא לא מצליח בעבודתו. אלא תמיד הוא יכול להיות בשלוות הנפש. אלא כל מה שהוא מצטער לפעמים בעבודה, הוא, שכואב לו, מדוע שאר אנשים הנמצאים בסביבתו, אינם עובדים את ה' כמותו. רק מזה הוא מצטער בעבודתו. אבל על עצמו הוא רואה, שיש לו עם מה לשמוח, שברוך ה' יש לו רכוש של תו"מ.
אולם בזמן שאומרים לו, שיש עוד דרך, המכונה קו שמאל, שפירושו, שבדרך הזה האדם רואה, שאף על פי שהוא עוסק בתורה ומצות, מכל מקום הוא צריך לתקן את עצמו בעת העבודה, ולא שהתיקון הוא על המעשה, אלא שהוא צריך תיקון על הכוונה, שפירושו, על איזה כוונה הוא עושה המעשים שלו, זאת אומרת, מהי הסיבה שמחייבו לקיים התורה ומצות, זה כבר נקרא "דרך סכנה". מב' טעמים:
א) היות שאומרים לו, נכון שבלי שכר לא יכולים לעבוד. אלא כל אדם העובד איזו עבודה, לא חשוב עבודה גדולה או קטנה, הוא צריך לחומרי דלק, שיתנו לו כח לעבודה. ואם אומרים לו, שהשכר הוא בזה, שיזכה לעשות נחת להבורא, הנקרא "שכל רצונו יהיה אך ורק להשפיע להבורא", הסיבה הזו אין הגוף מבין תמיד, שתהיה סיבה מספקת, שתיתן לו כח לעבודה. מטעם שזהו נגד הטבע של האדם, היות שחומר של האדם הוא רצון לקבל בעמ"נ לקבל.
ומשום זה, כשהיה עובד בקו אחד, היינו הבסיס של שכר בעוה"ז ובעוה"ב הוא יקבל תמורת עבודתו בעוה"ז, אז הגוף יכול להבין, שבשביל עצמו, היינו שהוא יהנה ויקבל תמורה, כדאי לעבוד.
אבל בזמן שאומרים לו, שהוא צריך לעבוד עם כוונות, היינו שיכוון בכל עשיה ועשיה שהוא עושה מעשה זה, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא נשאר בלי כוחות עבודה, שאז הגוף שלו דורש הסבר על זה: "איך אפשר, שאני אעבוד ואני אוותר על הרבה דברים, שהגוף יכול להנות מהם, בכדי שתהיה הנאה להבורא". זוהי דרך שיש בה סכנה, היינו שיאבדו לו כל החיים הרוחניים, אפילו מה שרכש מזמן היותו עוסק בקו אחד.
ב) וטעם ב' של סכנה הוא, שאפילו הוא מתגבר בכל פעם, ורוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והיות שהוא רואה, שמבחינת הכוונה הוא לא מתגבר, אלא הוא רואה תמיד להיפך, דהיינו, במקום עבודתו, שהיה עובד בקו אחד, היה רואה שהוא מתקדם, כנ"ל, שאם עבר עליו עשר שנים בעבודה, אז יש לו תו"מ של עשר שנים, ואם כבר עבר עשרים שנים, שהוא עוסק בתו"מ, כבר יש לו רכוש של עשרים שנים. וכאן, בקו ימין, להיפך, אם עבר עליו שלוש שנים, והוא לא יכול לכוון בעשיותיו בעמ"נ להשפיע, אז הוא יותר שבור ורצוץ, הוא כבר עובד עבודה של דרך השפעה שלוש שנים, ואין לו על מה להסתכל, היינו, שאין לו שום רכוש בידו, אף על פי שהשקיע שלוש שנים בעבודה. ומכל שכן שהשקיע חמש שנים, וכן הלאה. לכן כל מה שהשקיע יותר זמן בעבודה, הוא רואה, שהוא יותר גרוע.
אבל באמת, אמר אאמו"ר זצ"ל, שמצד אחד יכולים לומר, שהאדם כן מתקדם יותר להאמת, היינו בהכרת הרע. שמטרם שהתחיל בעבודה, הוא חשב, שהוא לא כל כך שלא יוכל להתגבר על הרע שלו. וזה כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "רשעים יצה"ר נדמה להם כחוט השערה, וצדיקים, כהר גבוה".
אולם מצד השני, אדם צריך לראות האמת כפי שהיא, היינו, שרע שלו בזה לא זז כמלוא נימא. ומזה יש סכנה, שהוא בא לידי יאוש חס ושלום, כי אומר, שלא לשמה אין לו ערך, כי עיקר עבודה, שיהיה נחת רוח להבורא, ועל זה הוא רואה, שלא יוכל להתגבר, נמצא, שע"י זה שהולך בקו שמאל, יכול חס ושלום יהיה נדחה לגמרי מחיי הרוחניים. כי הוא כבר פגם בהשלא לשמה. נמצא, שהוא קרח מכאן וקרח מכאן, ואין לו שום אחיזה בחיים דקדושה.
ובגלל זה אין מדריכים את האדם רק בקו אחד כנ"ל. ואם הוא מתעורר בעצמו, ויש לו דחיפה מצד עצמו, שמתחיל לחפש את האמת, אם זה שהנחוהו ללכת בדרך זה הוא לעולמים, או שרק שהוא היה אז בתחילת עבודתו, לא היה מגלים לו את הקו שמאל, שהוא צריך לתקן עצמו, שיהיו כל מעשיו לשם שמים.
וזהו כמו שאומר הרמב"ם (בסוף הלכות תשובה) וזה לשונו, "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדים את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדים אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו וידעוהו מאהבה".
אי לזאת, צריכים ללכת בקו ימין ובקו שמאל, שפירושו, אפילו שכבר יודע, שיש ענין של אמת, הנקרא לשמה, מכל מקום הדרך שהיה הולך בה, בזמן שהיה לו רק קו אחד, עכשיו הקו הזה קיבל שם חדש, ונקרא עכשיו קו ימין.
אולם מה מוסיף לנו, בזה שאנו מכנים עכשיו את הקו אחד בשם קו ימין. ההסבר הוא, כי עכשיו ניתנה כבר כוונה על קו ימין. זאת אומרת, בזה שנשנה השם של קו אחד לקו ימין, נופל השם הזה על כוונה מיוחדת, מה שלא היה בזמן, שהיה נקרא קו אחד. והוא, שאסור לו לבטל את הקו שמאל, וללכת בקו ימין, כי אין ימין בלי שמאל. אם כן מוכרחים לומר, שבזמן שהולך בקו אחד, לא היה יודע אם יש עוד דרך אחר. וכנגדו יש עכשיו קו שמאל, אז נקרא קו אחד עכשיו בשם קו ימין.
והפירוש, את השלימות, שהוא מקבל עכשיו, היא אינה מצד שהולך בלי שום חסרונות, אלא שמרגיש את עצמו בשלימות, והוא בשמחה מהעבודה שלו, כמו שהיה מטרם שנכנס לעבוד בקו שמאל, הוא מסיבה אחרת. כאן, בקו הימין, השלימות היא, מטעם, היות שהוא רואה, שהוא איש פשוט, והוא יודע, שיש דרך אמת, היינו שצריך לעסוק לשם שמיים. אבל הוא רואה, שהוא רחוק מזה, היינו שהגוף שלו לא מרשה לו להיבטל כולו לה', היינו שכל מגמותיו בהחיים שלו יהיה בעמ"נ להשפיע. ומכל מקום הוא רואה, שקצת לנגוע בהקדושה, הקב"ה כן נתן לו כח. ולאחרים אין כח כזה. נמצא, שהוא מודה ומשבח לה' עבור זה. נמצא, במצב כזה הוא בשלימות.
אולם עכשיו, כשהוא התחיל לעבוד בקו שמאל, והבין שעיקר הוא עבודה דהשפעה, לכן קשה לו להסתפק במועט, אלא אם לעבוד כדאי לעבוד להגיע לשלימות. אבל לתת כוחות ולזכות רק לקצת נגיעה בעבודת הקודש, אין בהגוף חומרי דלק. וזה נקרא כמו שכתוב "בכל מקום, שיש חסרון בקדושה, שם יש אחיזה לקליפות", היינו שהקליפות נותנות לו להבין, בשביל שכר כל כך קטן, היינו בכדי שיהיה לך קצת אחיזה בקדושה, אתה צריך לתת כל כך כוחות גדולים.
נמצא, שיש להקליפות כח להרחיק אותו מהקדושה בצורה הגונה מאוד. היינו, שאין אומרים לו, שלא כדאי לתת כוחות עבור לזכות לקדושה. בטח שהקדושה, היינו להיות משמש המלך, זה דבר גדול. אבל אתה רואה בעצמך, שאין לך הכוחות לזה. לכן מתעוררת אז הסכנה, שלא יפול בכלל מהעבודה, כי הגוף יש לו עכשיו אחיזה גדולה בעבודתו, היות שהאדם בעצמו רואה החסרונות שלו בעבודה.
מה שאין כן בעבודה דקו אחד, היה יודע, שזוהי השלימות שלו. כי הדריכו אותו מלכתחילה, שהענין של "לשמה" שייך לאנשים גדולים, שנולדו מצד הטבע בכשרונות גדולים, ובמידות טובות, וגם הם נולדו עם כוחות גדולים, שיכולים להתגבר על הגוף שלהם, היינו שהם שולטים בעצמם, ומה שמוצא חן בעיניהם הם מסוגלים להוציא לפועל, ואין מי שיכול לעצור בפניהם.
ולך, היינו מה שדורשים ממך, הוא רק כפי יכולתך. היינו, מה שאתה מסוגל לעשות, אתה צריך לעשות. ובזה אתה כבר יצאת לידי חובתך, כי התורה לא ניתנה למלאכי השרת, כי אם לכל הכלל כולו, כל אחד כפי יכולתו.
אולם לאחר שהתחיל ללכת בקו שמאל, היינו שהוא הרגיש, שגם הוא צריך להגיע לדביקות ה', ולעבוד בעמ"נ להשפיע, ומאז והלאה כבר אינו מוכשר להרגיש שלימות בעבודה דקו ימין, משום שהשמאל מפריע לו, כנ"ל. כאן מתחילה העבודה באמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת, שהוא צריך להאמין, שהעבודה דקדושה היא עבודה חשובה מאוד מאוד. ומשום זה, לא חשוב אם הוא זוכה לשלימות אמיתית, או להשלימות שמגיעה לו. היינו, שעוד אין לו הזכיה הגדולה, לעבוד את עבודת הקודש במאה אחוז, אלא באחוז קטן מאוד. וזה נבחן עבורו הון רב, שאין הוא מסוגל להעריך את חשיבותו.
ונמצא, בעבודה זו, שהוא הולך על קו הזה, הוא מחשיב את הקדושה, שתתעלה כל פעם חשיבותה. והוא מטעם, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת את גדלותה, אפילו שעדיין לא מרגיש את זה בפועל. והוא צריך לומר לעצמו, מה שאני צריך להאמין למעלה מהדעת את חשיבות התורה והמצות, הוא מסיבה, שעוד איננו ראוי עוד להרגיש את חשיבותה ורוממותה, כידוע, שכל זמן שהאדם עדיין משוקע באהבה עצמית, אין הוא מוכשר עוד להרגיש את הטוב והעונג שמלובש בהם. אולם באמת, כשאני אהיה ראוי, אני אראה את זה בפועל ממש.
אי לזאת, יוצא, מה שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, אינו מסיבת חסרון בהאור, המלובש בתורה ומצות, אלא החסרון הוא בהכלי של התחתון, שעוד אינו ראוי לזה, והקב"ה יודע, מתי שאני אהיה ראוי, בטח הוא יתן לי להרגיש את טעם התורה והמצות. ולפי זה יוצא, מה שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, אין זה מטעם שאין ברירה להרגיש את הטוב שבה, משום שהאור נעלם, ולא יכולים להשיג. אם כן, מהו הפירוש "כי הם חיינו", הנאמר על תו"מ. אלא שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, כל זמן שעוד לא תיקן את הכלי קבלה שלו, כנ"ל. אולם כשיגמור את התיקון שלו, יתפשט הטוב והעונג בכל דבר שבקדושה, שהוא עוסק בו.
אי לזאת, אם הוא הולך בקו ימין ומאמין למעלה מהדעת את חשיבותה, ואז בשיעור החשיבות שהוא מעריך התו"מ, כן הוא יכול להחשיב אפילו דבר קטן, היינו אפילו קצת נגיעה, היינו אפילו שלא לשמה דשלא לשמה הוא גם כן יכול להיות בשמחה, משום שבמעשה הוא מקיים מצות ה'.
אולם אח"כ הוא צריך לעבור לקו השמאל, היינו שיעשה בקורת על המעשה, אם המעשה שהוא עושה, הוא בחינת עצה איך להגיע לדביקות ה', כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", אם באמת הוא הולך על מטרה זו. וזה נקרא, שמכניס את עצמו לסכנה, כנ"ל. ובזמן שהוא נמצא בקו שמאל, העבודה שלו היא בעיקר בתפלה, היינו שיצעוק לה', שיתן לו עזרה משמים, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".
ובזה יכולים לפרש את ענין המלאכים, שסובבוהו את יעקב כנ"ל בדברי הזה"ק, שהמלאכים באו לשמרו, היינו שזה הוא בחינת עזרה הבאה מלמעלה, לתת לו סיוע, שיוכל להמשיך בדרכו. אולם סיוע הבא מלמעלה, מתחיל בעת שהאדם התחיל כבר בעבודה, ועומד באמצע, וצועק עזרה. מה שאין כן מטרם שהתחיל לכנס בעבודה, לא שייך לתת לו עזרה.
לכן שיעקב נכנס בעבודה, שכבר הכניס את עצמו לסכנה, ומבקש לה', שיתן לו סיוע, אז נשלחו לו מלאכים לשמרו, שיוכל לנצח את המלחמה, שהוא כבר נכנס. מה שאין כן שכבר גמר את עבודתו שהתחיל, וקיבל סיוע מהמלאכים, ורצה להתחיל עבודה חדשה, המכונה "פכים קטנים", ותחילת עבודה היא חושך, המכונה "לילה", זה נקרא "סכנה הנראה לעין", היות שבמקום חושך, הנקרא קו שמאל, הוא סכנה. אבל הוא בעצמו צריך להתחיל לבדו. ואח"כ, כשהוא רואה שלא יכול, אז הוא מתחיל לבקש עזרה מה', ואז שוב יקבל עזרה מלמעלה.