אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / מאמרי שלבי הסולם - עפ"י סדר פרשות השבוע / מועדים / חנוכה / בענין נר חנוכה

תשמ"ו - מאמר ט'

1985/86 - מאמר 9

במסכת שבת (כ"ג, ע"ב) כתוב "אמר רבא פשיטא, לי נר ביתו ונר חנוכה, נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו. ופרש"י, נר ביתו בשבת, והוא עני ואין לו כדי לקנות שמן לשני נרות. שלום ביתו, והכי אמרינן לקמן, ותזנח משלום נפש. זו הדלקת הנרות בשבת, שבני ביתו מצטערין לישב בחושך".

אבל נר חנוכה אינו לשלום ביתו, כי אסור להשתמש לאורו, כמו שאומרים לאחר הדלקת הנרות של חנוכה "הנרות הללו קדש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד". ויש להבין:

א) הוא נותן טעם, למה נר שבת קודם לנר חנוכה, הוא משום שלום בית. הדבר הזה דורש הסבר. וכי זו היא סיבה מספקת לבטל מצות נר חנוכה, שהוא כל כך חשוב מחמת קדושה שיש בהם. עד כדי כך, שאמרו חז"ל, שאסור להשתמש לאורן, כנ"ל שאנו אומרים "הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד". ומטעם שלום בית, שהוא ענין גשמי, מבטלים את המצוה הזאת.

ב) בכלל צריכים להבין, מהו הקשר בין נר של שבת לשלום בית, שלומדים זה מפסוק "ותזנח משלום נפשי". זו הדלקת הנרות בשבת.

ובכדי להבין את הנ"ל, צריכים מקודם לבאר את ג' ענינים הנ"ל:

א( מהו שבת.

ב( מהו שלום בית.

ג( מהו חנוכה.

הנה שבת, אמרו חז"ל, שהיא מעין עוה"ב )ברכות נ"ז(. וכמו שכתוב בתפלת ערבית דשבת "אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ", שענין תכלית משמע, שהוא המטרה, שבשבילה נברא השמים והארץ.

וידוע שענין מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, שפירושו, שהנבראים יקבלו טוב ועונג. וזה נקרא "תכלית הבריאה". ומה ישנו לפני התכלית, הוא זמן העבודה. ולפי הנ"ל מתעוררת השאלה, אם המטרה היא להטיב, העבודה זו למה לי.

אלא התירוץ ידוע, כי בכדי שלא תהיה בחינת נהמא דכסופא, ניתנה לנו עבודה, שהיא מכונה "תיקון הבריאה", שפירושו, שע"י התיקון הזה נוכל לקבל את הטוב והעונג. כי כבר תהיה לנו בחינת השתוות הצורה להבורא, מבחינת שהנבראים רוצים להשפיע להבורא, כמו שהבורא רוצה להשפיע להנבראים. נמצא, שבזה שעובד בעמ"נ להשפיע, כבר אין מקום לנהמא דכסופא.

ולפי זה יוצא, שענין העבודה, מה שניתן לנו, הוא נאמר על תיקון הבריאה ולא על המטרה, כי המטרה היא להנות ולא לעבוד. אלא מה שאנו צריכים לתיקון, אין הכוונה על התענוג, כי זה נותן הבורא מצד המטרה. אלא בכדי שהטוב והעונג, שנקבל, יהיה להם השלימות, וזוהי השלימות, הוא שנוכל לקבל את הטוב ולא נרגיש אי נעימות, זה ניתן לעבוד, כי העבודה היא בזה, שאנו צריכים להחליף את הכלים שלנו, שקבלנו מצד הטבע, ולהשיג כלים אחרים, הנקראים "כלים דהשפעה". ובזמן שמקבלים את הטוב והעונג בכלים דהשפעה, אין כבר מקום לאי נעימות בעת קבלת השפע.

והנה הב' בחינות שביארנו בענין מטרת הבריאה, שתגיע לשלימותה, מוסבר לנו בשני מצבים:

א( הסדר של תיקון הבריאה הוא, שאנחנו עובדים בתורה ומצות בעמ"נ להשפיע, הוא נבחן, שאנחנו משתמשים בכלים דהשפעה. זאת אומרת, היות שיש מעשים ויש כוונות, לכן במצב הזה אנו משתמשים במעשים דלהשפיע, שהוא בחינת תורה ומצות, שהמעשים האלו נבחנים, שהוא עוסק בבחינת "מהו רחום אף אתה רחום".

היינו, שהאדם רוצה להשפיע להבורא, כדוגמת שהבורא רוצה להשפיע להנבראים. לכן אם הוא עושה מעשים כדוגמת הבורא, היינו שהולך בדרכיו, לכן האדם רוצה, שה' ישלם לו שכר תמורת עבודתו להנבראים. אבל כאן יש גם עבודה דכוונה, שהיא לכוון, שהכוונה תהיה דומה להמעשה.

כי יש לפעמים, הגם שהמעשה הוא, מה שעוסק בנתינה, אבל הכוונה היא אחרת. זאת אומרת, הסיבה, מה שהוא נותן, היא בעמ"נ לקבל אח"כ תמורה. וזה נקרא בשם " שלא לשמה".

ומשום זה יש עבודה רבה, אם האדם רוצה לעשות מעשה של נתינה. והסיבה, שמחייבו לעסוק בנתינה, היא, שיש לו סיבה, שהיא גורמת לו לתת ולא לקבל. דהיינו, שהסדר העולם הוא, למי שאוהבים, מתעורר בלבו רצון לתת להאוהב. כי בזה היא מתבטאת האהבה שלו אליו.

או לאדם חשוב, גם כן מתעוררת בלב האדם, שיגלה לו את האהבה, מזה שנותן לו מתנה. וזה נקרא "פיו ולבו שוים", שפירושו, שהמעשה והכוונה הם שוים, ואין בלבו כוונה אחרת מהמעשה, שהוא נותן, משום שהסיבה היא בכוונה דלהשפיע. וזה נקרא " לשמה".

ומצב הב', שהוא מטרת הבריאה, מוסבר לנו, שאז אנו יכולים להשתמש בכלי קבלה. זאת אומרת, שאנחנו עוסקים בקבלת תענוגים. אבל הסיבה מה, שאנו רוצים לקבל תענוגים, היא לא מטעם למלאות את רצוננו, שאנו משתוקקים לתענוגים, ומשום זה אנו רוצים עכשיו לקבל תענוגים, אלא שיש כאן סיבה אחרת לגמרי, היינו ההיפך מהמעשה שלנו.

היות שאנו משתוקקים להשפיע להבורא, ובשביל עצמנו אין אנו רוצים לקבל לתוך הרצון לקבל שלנו, מטעם שדבר זה גורם לנו בחינת פירוד מהבורא. אבל מה אנו יכולים לתת להבורא, שהוא יהנה מזה. ומה מותר לומר, כביכול, שזה חסר לו. רק דבר אחד אפשר לומר, היות שברא את הבריאה, בכדי להטיב לנבראיו, לכן אנו רוצים לקבל את הטוב והעונג, מטעם שאנו רוצים למלאות את רצונו, שהוא להטיב.

ועתה נוכל לפרש את השאלה "מהי חנוכה". כפי שהסברנו את מצב הא', הוא עבודה דתיקון הבריאה, שהוא בכדי להשיג את הכלים דהשפעה, שעמהם יכולים להגיע אח"כ למטרת הבריאה. זה יכולים לכנות בשם "רוחניות", כי לא רוצה לעשות שום מעשה עבור עצמו. אלא הכל לשם ה', כמו שאמרו חז"ל "עולה, היינו קורבן עולה, הוא כולה לה', הכל רוחני".

הנה הנס של חנוכה היה על ענין רוחניות, כמו שאנו אומרים ) בברכה "ועל הנסים"( "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל, להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך. ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם".

ולפי שהסברנו יוצא, "רוחניות" נקראת שמשתמשים בכלים דהשפעה. וענין שליטת היונים מתבטאת שלא נתנו לעשות שום דבר, השייך לכלים דהשפעה, משום ששם היתה גם שליטה על מעשה התורה ומצות. וזה היה בחיצוניות. ומכל שכן בפנימיות המחשבה, היו שולטים על המחשבה, שלא תהיה להם יכולת לכוון משהו לשם שמים, אלא רצו שעם ישראל יהיו משוקעים באהבה עצמית, שע"י זה יהיו נפרדים מה'. וכל מחשבותיהם של הס"א אינו אלא להרחיק אותם מה'. וההתרחקות ופרוד באים רק ע"י שינוי צורה, כידוע שהוא אהבה עצמית.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, על מה ששאלו חז"ל )שבת כ"א ע"ב( מאי חנוכה. ופירש, שהתשובה היא חנו-כה, שהכוונה היא ש"חנו-כה". זאת אומרת, כ"ה בכסלו לא היתה גמר המלחמה, אלא היתה רק חניה בלבד. כדמיון שהצבא רוצה לעשות התקפה חדשה וחזקה, אז נותנים להצבא לנוח, בכדי שיתאספו כוחות חדשים, ויוכלו להמשיך את המלחמה. ואמר, שיש טפשים, היות שקבלו פקודה לא ללכת קדימה לארץ השונא, אלא לנוח, אז הם חושבים, שכבר גמרו את המלחמה, שאין עוד מה לנצח את השונא.

נמצא לפי הנ"ל, שענין החנוכה אינו עוד שלימות המטרה, אלא זוהי רק בחינת תיקון הבריאה, שבזה נתקנו הכלים דהשפעה, שפירושו הוא, מעשים של השפעה. ומשום זה אסור להשתמש לאורו של חנוכה, כי שימוש הוא מעשה של קבלה, והנס היה רק על מעשים דהשפעה, שיוכלו לעשות אותם, ולכוון בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא "לשמה".

וזה היה נס, שיצאו משליטה של היונים, והיו יכולים ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת. מה שאם כן קליפת היונים היו שולטים על ישראל, שלא לעשות שום מעשה, אם הוא לא יודע בשביל מה, ובשביל איזו תועלת יביאו הפעולה הזו. ובפרט לכוון הכל בבחינת אמונה למעלה מהדעת.

ולפי מה שהסברנו, יוצא, שנר חנוכה, הגם שהוא מרמז על נס רוחני, שהוא, שעם ישראל יצאו לחרות משליטתם של היונים, אבל זה היה רק חצי דבר. היינו, שרק כלים דהשפעה נתקנו ע"י נס דחנוכה. וזה נקרא בחינת "תיקון הבריאה", אבל עוד לא מטרת הבריאה.

מה שאם כן שבת, שהיא "מעין עוה"ב", שהיא בחינת "תכלית שמים וארץ", כנ"ל, שהיא נקראת "מטרת הבריאה". שפירושו של תכלית הוא סוף המטרה. זאת אומרת, מה שיתגלה בגמר התיקון מאיר מעין זה בשבת.

לכן בשבת הוא הזמן של קבלת התענוג, היינו שמשתמשים עם כלים דקבלה, ורק צריכים לכוון בעמ"נ להשפיע. שזה נקרא, שכל באי העולם צריכים להגיע לידי דרגה זו, כמו שכתוב "כי לא ידח ממנו נידח", אלא כולם יבואו לשלימות המטרה, היינו לקבל. אבל שיהיה בעמ"נ להשפיע.

ועתה נבאר את מה ששאלנו, מהו הקשר שבת עם שלום בית. ידוע, ש"בית" נקראת מלכות, שהיא המקבלת את השפע עליון בכלים דקבלה בעמ"נ להשפיע. אולם יש הרבה שמות למלכות. והשם "בית" מראה על שלימות, כמו שכתוב בהסולם )נח, דף פ"ח, אות רמ"ט( "וצריך שתדע, שבשעה שהאדם הוא בכל השלימות, נבחן ליושב בית, שמילת בית רומזת על הנוקבא דז"א המאירה במוחין דג"ר, בסוד הכתוב, בחכמה יבנה בית. ולפיכך אותם המקבלים ממנה נבחנים ליושבי בית. אמנם בעת שהאדם צריך לתיקונים, כי אינו בשלימות, הרי הוא צריך לשמירה, שלא יתאחזו בו החיצונים להחטיאו. ועל כן הוא מוכרח לצאת מן הבית, כי אסור לו לקבל מוחין הגבוהים הללו, מפחד שלא ינקו ממנו החיצונים. ומחוייב לצאת לדרך ה', דהיינו לקבל תיקונים, הצריכים אליו. ומותר לו בעת הזה לקבל מוחין מבחינת הזווג ז"א ולאה, כי להיותם בחינת אור החסדים המכוסים מחכמה, אין מהם שום יניקה לחיצונים. ומוחין הללו מכונים אכסניא, כי הם מיועדים בשביל עוברי דרכים. ולפיכך, אף על פי שנח צדיק תמים היה, מכל מקום הוא מדמה אותה לאורח עובר דרך".

הרי אנו רואים, שיש להבחין בסדר העבודה ב' הבחנות:

א( מצב, שנקרא "בית".

ב( מצב, שנקרא "אורח עובר".

היות שבזמן שהאדם אינו עוד בשלימות, והוא צריך לצאת להיות במצב של עוברי דרך, שהיא דרך ה', בכדי לקבל תיקונים, שע"י הוא יבוא להשלימות, לכן נקראים אלו אנשים בשם, עוברי דרכים, שעדיין הם באמצע הדרך ועוד לא הגיעו להמטרה, שהם צריכים להגיע.

והגם שהם צדיקים, כדוגמת נח, שהיה צדיק תמים, מכל מקום הוא עדיין בעל חסרון, משום שהוא תיקן רק כלים דהשפעה, המכונים "כלים רוחניים". וזהו כנ"ל, שזה מכונה בשם "תיקון הבריאה", כי היכולת שלו היא, שהוא כבר יכול להשפיע בעמ"נ להשפיע. שזה נקרא "בחינת לשמה".

ובזה מובן, מהו בא לרמז נר חנו-כה כנ"ל, הוא רק חניה לבד ולא גמר עבודה. ומשום זה נר חנוכה אסור להשתמש לאורה, משום שהנס היה על כלים רוחניים, כנ"ל. ובכלים דהשפעה לא שייך שישתמש לקבל הנאה מהאור. ולכן הוא "לראותם בלבד".

מה שאם כן נר שבת, ששבת היא בחינת "תכלית שמים וארץ", שהוא "מעין עוה"ב", שזהו נקרא "מטרת הבריאה", שהיא להטיב לנבראיו, שהם יקבלו טוב ועונג. לכן אור זה מקובל בכלים דקבלה, המכונים "מקבל בעמ"נ להשפיע". זאת אומרת, שהם משמשים בכלים דקבלה.

וזה נקרא בחינת "בית", בסוד "בחכמה יבנה בית". שמלכות, שהיא שורש הנשמות, הנקראת "כנסת ישראל", המקבלת שפע בשביל הנשמות. ובזמן שהתחתונים ראויים לקבל את אור החכמה, נקרא זה "מוחין דשבת", היינו מוחין דחכמה. ומוחין דחכמה הוא האור של מטרת הבריאה. היוצא מזה, שנר חנוכה ונר שבת הם מרמזים על שתי בחינות, שאינן דומות זו לזו.

ועתה נבאר מה ששאלנו, מהו ענין שלום בית לשבת, שבשביל זה אמרו חז"ל "הוא קודם לנר חנוכה". הנה ספירת היסוד נקראת "שלום בית", משום שהיא המשפיעה למלכות, היות שמלכות היא השורש של הנשמות. וכשמלכות היא בבחינת נקודה, שפירושו, שאינה מאירה רק בבחינת נקודה קטנה, אין אז להנשמות את השפע, הצריך להם. וזה נקרא "שכינתא בגלותא". ואז קליפות גוברות ורוצות לשלוט על הדברים שבקדושה, ויש עבודה גדולה להתחתונים, ומזה נעשתה המחלוקת בין הקדושה להטומאה.

וכשבא היסוד דגדלות, שהוא המשפיע השפע עליון להמלכות, היינו שמשפיע לה את האור החכמה, נעשה אז "שלום בית". כמו שכתוב "ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים עמו". ולכן נקרא יסוד "שלום", משום שהוא עושה "שלום בית", שאז נתבטלו הכוחות דקליפה, כמו שכתוב "כד עיל שבתא איהי, ואתפרשת מס"א, וכלהון מתעטרין בנשמתין חדתין" )"כגוונא", בערבית של שבת(.

נמצא, ש"בית" שהיא מלכות, כשמקבלת השפע דשבת, נעשה שלום, שאז כל הדינין מתעברין ממנה. לכן נר שבת, הוא מרמז על השפע של גמר התקון. מה שאם כן נר חנוכה, מראה על האור שמשיגים באמצע עבודה, שהוא בכדי שנוכל להמשיך ולגמור את העבודה. ולכן נר שבת נקרא "שלום בית", על שם השפע, המגיע מיסוד למלכות.