כי יעקב בחר לו יה

תשמ"ו - מאמר ט"ז

1985/86 - מאמר 16

בזהר תרומה (דף א' ובהסולם אות א'), מפרש ר' חייא את הפסוק, "כי יעקב בחר לו יה".

וזה לשונו, ר' חייא פתח, "כי יעקב בחר לו יה, ישראל לסגולתו". כמה אהובים הם בני ישראל לפני הקב"ה, שרצה בהם ורצה להתחבר בהם, ולהתקשר עמהם, ועשה אותם עם יחיד בעולם,

שכתוב, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", והם רצו בו ונתקשרו בו, זה שכתוב, "כי יעקב בחר לו יה". וכתוב, "כי חלק ה' עמו". ונתן לשאר עמים שרים ומושלים עליהם, והוא לקח לחלקו את ישראל.

ויש להבין במאמר הנ"ל של ר' חייא:

א) שמתחיל לפרש, "כי יעקב בחר לו יה", שפירושו, כי הקב"ה בחר ביעקב, כי אומר שרצה בהם, ורצה להתחבר בהם, ולהתקשר עמהם. ואח"כ הוא מפרש להיפך, ואומר, "והם רצו בו, ונתקשרו בו", זה שכתוב, "כי יעקב בחר לו יה".

ב) מהו הפירוש שאומר, "ועשה אותם עם יחיד בעולם", שכתוב, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". הלא הם עם בתוך ע' אומות העולם, אם כן מהו הפירוש, עם אחד, שמשמע, שעשה שהם יהיו עם אחד.

ג) במה שמפרש, "כי חלק ה' עמו", שהכוונה היא, שלשאר עמים נתן שרים ומושלים עליהם, והוא לקח לחלקו את ישראל. יש להבין זה, מהו שנתן לשאר עמים שרים ומושלים, מה שאם כן עם ישראל לקח לחלקו.

ידוע שיש ב' הנהגות:

א) נקרא, השגחה פרטית.

ב) נקרא, הנהגת שכר ועונש.

והם בסתירה זה לזה. ואאמו"ר זצ"ל פירש, שאין בידי אדם להשיג זה עם השכל החיצוני, אלא רק בזמן שהאדם הגיע לשלימותו במדרגתו הפנימית, אז הוא יכול להשיג את זה. ובסדר עבודת האדם הוא, שניתנה לנו עבודת ה' בהנהגת שכר ועונש, לכן אסור לו לאדם שיאמר, אני מחכה שה' יתן לנו רצון וחשק לעסוק בתורה ומצות. ובזמן שירגיש שאני מרגיש הרגשה טובה, אז אקיים את התו"מ. ואסור לומר, היות שאנחנו, "כחומר ביד היוצר", בידי הקב"ה, ומה מועילה ההתגברות שלנו לעבוד נגד דעתו של הגוף שלנו. ואומרים לנו, שאל יסתכל האדם על הגוף שלו, מה שהוא דורש למלאות את רצונו, אלא צריכים להרגיל ולשכנע את הגוף שילך לפי חוקי התורה, בין שהוא מסכים או לא.

אלא אנו צריכים להאמין בשכר ועונש, שהכל תלוי לפי מעשינו, עד כמה שאנחנו מכניעים את הגוף שלנו ללכת לפי חוקי התורה. וחז"ל אמרו, "לפום צערא אגרא" (אבות פרק חמישי), "בן הא הא אומר, לפום צערא אגרא".

והוא זצ"ל אמר, שצריכים לקיים ב' הנהגות הנ"ל באופן כזה:

לפני המעשה , היינו בהכנה, שהוא הולך לקיים את התו"מ, הוא צריך להאמין בהנהגת שכר ועונש, אז, "כל מה שתמצא בידך ובכוחך לעשות עשה", היינו שהכל תלוי בעבודת האדם, לפי כוח התגברותו בתו"מ, בשיעור הזה הוא יקבל שכר.

אבל אחר העשיה הוא צריך לומר, שהוא מאמין בהשגחה פרטית. נמצא, היות שקשה לאדם לומר אחרי רבוי כוחות שהשקיע ביגיעה רבה, ואיך הוא יכול לומר אח"כ על זה, שהיא השגחה פרטית. נמצא, שגם אחר כך הוא עובד בשכר ועונש. היינו אם הוא ישתדל להאמין, שזו היתה השגחה פרטית, הוא מקבל שכר על זה, ואם לא יכול להאמין בהשגחה פרטית, נמצא, שהוא מקבל עונש על זה שהוא לא רוצה להאמין בהשגחה פרטית.

ומשום זה, היינו בזה שמאמין בהשגחה פרטית, ואין זה תלוי במעשה ידיו, אלא הקב"ה בחר בו להתקשר עמו, אז הוא צריך לתת שבח והודיה לה' בזה שבחר בו. וזה נוהג בכל בחינה ובחינה. היינו אפילו עשיה קטנה ברוחניות שזכה לעשות, הוא גם כן צריך להודות לה' בזה שנתן לו מחשבה ורצון לעשות את הדבר הזה.

וכדאי להרגיל את עצמו בעבודה זו, טוב הוא בשעה שקם לפנות בוקר, בין שקם מעצמו או ששעון מעורר אותו, או שחבירו מעוררו והוא קם, אז הוא צריך להאמין, שהגם שהוא התגבר על עצלותו וקם מהמיטה בהתאמצות גדולה, ובודאי מגיע לו להאדם תודה רבה ושכר גדול עבור עבודה רבה זו, מכל מקום הוא צריך להאמין, שה' נתן לו רצון להתגבר על כל המחשבות שהיה לו בעת קומו מהמיטה.

ולפי זה יוצא להיפך ממה שהאדם חושב, היינו שמגיע להקב"ה תודה עבור זה שנתן לו כח ורצון להתגבר על כל מחשבותיו ורצונותיו. נמצא, שמצד אחד, הקב"ה בחר בו, נקרא, השגחה פרטית, ומצד שני, "יעקב בחר בה'", וזה ענין שכר ועונש.

ועתה נבאר את מה ששאלנו, מהי הכוונה בזה שאומר, "ועשה אותם עם יחיד בעולם". הלא בעולם יש עוד ע' אומות, והכתוב אומר, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

הנה ידוע, כי יחיד ורבים ברוחניות מתפרש זה בשנוי צורה ובהשתוות הצורה. כמו שכתוב (שמות י"ט, ב'), "ויחן שם ישראל נגד ההר". ופרש"י, "כאיש אחד בלב אחד". לכן כתוב, ויחן, לשון יחיד. אבל שאר כל החניות בתערומות ובמחלוקת, לכן כתוב שם, ויחנו, לשון רבים. ולפי זה יוצא, שענין יחיד הכוונה על השתוות הצורה.

ובהאמור יש לפרש, שה' עשה את עם ישראל, אף על פי שהם רבים, היינו, "כשם שאין פרצופיהן דומות זו לזו, כך אין דעותיהן דומות זו לזו", (ברכות נ"ח), ומכל מקום עשה אותם עם יחיד בעולם, שזהו חידוש גדול, זאת אומרת, אף על פי שהם עם, היינו רבים, ומכל מקום יש להם צורת יחיד, וזהו ע"י השתוות הצורה. כעין שהיה במתן תורה, כך צריך להיות השלימות של עם ישראל, היינו להגיע לבחינת אחד.

ומובא בספר "מתן תורה" (דף מ"א אות כ"כ), וזה לשונו, דעל כן מכנה אותם הכתוב בעת ההוא בלשון יחיד, כמו שכתוב, "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופירשו חז"ל, "כאיש אחד בלב אחד", מפני שכל יחיד ויחיד מהאומה, סילק את עצמו לגמרי מאהבה עצמית, ונמצא, שנתלכדו יחד כל היחידים שבאומה, ונעשו ללב אחד ולאיש אחד, כי רק אז הוכשרו לקבלת התורה.

הרי אנו רואים, שהקב"ה עשה שעם ישראל יגיעו לשלמותן, היינו ע"י שיתן להם הכח להיות כולם בהשתוות הצורה, שהוא לעשות נחת רוח ליוצרו.

וכמו כן יש לבאר שאלה הג', ששאלנו, מה הענין שלשאר אומות נתן שרים ומושלים, והוא לקח לעצמו ישראל לחלקו. על דרך העבודה נבאר זה באדם אחד, היינו בגוף אחד. בזמן שהאדם מיחס כל מה שנעשה בעולם, שרק הקב"ה עושה ויעשה לכל המעשים, הוא נבחן אז לחלקו של הקב"ה, כי אין רשות אחר בעולם, אז הוא נבחן לחלקו של הקב"ה. ובזמן שהוא לא מייחס את כל מה שמתרחש בעולם להקב"ה, אלא שאומר, שזה שאר כוחות ואינם של קדושה, נמצא, שהוא במצב של אומות העולם, היינו שיש ממונים ושרים, שזה הוא בזמן שנמצא במצב של שאר אומות העולם.