אין עדה פחות מעשרה
תשמ"ו - מאמר כ"ח
1985/86 - מאמר 28
בזהר נשא (דף ל"א ובהסולם אות ק"ה) וזו לשונו "ר' אלעזר פתח, מדוע באתי ואין איש. כמה אהובים הם ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שהם שורים, הקב"ה נמצא ביניהם.
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי כל בית הכנסת שבעולם נקרא מקדש. ושכנתי בתוכם, כי השכינה מקדמת לבית הכנסת. אשרי הוא האדם הנמצא מאלו עשרה הראשונים בבית הכנסת, משום שבהם נשלם מה שנשלם, דהיינו העדה, שאינו פחות מעשרה. וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת. ולא יבואו קצתם קצתם, כי כל העשרה הם כאברים של גוף אחד, שבהם שורה השכינה. כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה, והתקין לו כל האברים ביחד. זה שכתוב, הוא עשך ויכוננך".
ויש להבחין את המאמר הנ"ל:
א) מהו שאומר "בכל מקום ששורים ישראל, הקב"ה נמצא ביניהם", משמע שלא צריך מקום מיוחד. ואח"כ הוא אומר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", משמע דוקא בבית הכנסת.
ב) מלשון "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" משמע שמקודם צריכה להיות איזו הכנה, דהיינו "עשית מקדש" ואח"כ "ושכנתי" ולא סתם.
ג) מהי השאלה ששואל "מדוע באתי ואין איש". אם אתה אומר, שהשכינה מקדמת לבוא לבית הכנסת, בטח שעדיין אין איש.
ד) קשה להבין מה שאומר "וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם". האם אפשר לומר, שכל מי שבא לבית הכנסת, יעמוד מבחוץ ולא יכנס עד שיתאספו עשרה אנשים, ואח"כ יכנסו כולם בבת אחת. היתכן לומר כך. אף פעם לא ראינו דבר זה. אם כן מהו הפירוש "ולא יבואו קצתם קצתם".
ובכדי להבין את הנ"ל, נבאר זה על דרך העבודה, איך להתחיל את סדר העבודה על דרך השפעה, הנקרא "שלא על מנת לקבל פרס". הנה קודם כל צריכים לזכור ב' דברים, שהם משפיע ומקבל. וזה נמשך, היות שרצונו להטיב לנבראיו, ומשום זה ברא נבראים, שיקבלו את הטוב והעונג, מה שהוא רוצה לתת להם. והמקבל הזה, היינו מה שהבורא ברא את הכלי, שבכלי זה יקבלו טוב ועונג, נקרא "רצון לקבל הנאה ותענוג". וכפי שיעור ההשתוקקות להדבר, כך הוא יכול להנות מהדבר. זאת אומרת, הכלי שבו מקבלים תענוג, נקרא "השתוקקות".
והכלים האלו אנו מתיחסים להבורא. היינו, שהכלי שקבלה בפעם הראשונה מהבורא, היא נקראת "מלכות" או "בחי"ד", שפירושו הוא השתוקקות לקבל טוב ועונג. וזה נקרא "כלי דאור ישר". ובכלי זה השתמשו לפני הצמצום, והיא נקראת "מלכות דאין סוף".
ואח"כ נעשה תיקון, בכדי שלא יהא "נהמא דכסופא". היות שיש כלל בהטבע שעשה הבורא, שהענף רוצה להדמות לשורשו. ומדוע יש טבע כזה, אין לנו רשות לשאול, מטעם כי לגבי הבורא, אומר הזה"ק, "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל", שפירושו, שאין התחתונים יכולים להשיג מחשבות של הבורא.
וכל מה שאנו מדברים, הוא רק מבחינת "ממעשיך הכרנוך", היינו רק מהמעשים שמתגלים לעינינו אנו מדברים, היינו ממה שאנו רואים אנו יכולים להגיד טעמים וסברות, אבל לא לפני המעשה שמתגלה לנו. ומשום זה מתחילים לדבר מהקשר הראשון שיש להבורא עם הנבראים, הנקרא "רצונו להטיב לנבראיו". ולפני זה אין מקום לדבר, היות שאין לנו השגה בו יתברך, לכן אנו רק רואים שיש טבע, שהענף רוצה להדמות לשורשו.
וכדי לתקן זה, היינו היות שהמקבל רוצה בהשתוות הצורה להשורש, ואם הוא יהיה מקבל אז הוא ירגיש אי נעימות, לכן נעשה צמצום, הנקרא "שלא רוצה לקבל בעמ"נ לקבל", אלא יקבל רק אם הוא יכול לקבל זה בעמ"נ להשפיע. וזה גרם לנו, שלא יכולים לקבל שפע עם הכלי הנקרא "רצון לקבל", אלא דוקא עם כלי חדש, המכונה "אור חוזר". שפירושו הוא, ש"אור ישר" (או"י) נקרא מה שהבורא נותן את השפע לתחתונים, ו"אור חוזר" (או"ח) נקרא להיפך, מה שהתחתונים רוצים לתת להבורא.
ומשום זה נקרא או"י "מלמעלה למטה". היינו, העליון, שהוא המשפיע, היינו הבורא, משפיע לתחתונים. והאו"ח נקרא "מלמטה למעלה", היינו התחתון, שהוא המקבל, רוצה להשפיע להבורא. וכלי זה, הנקרא "עמ"נ להשפיע", אנו מיחסים להתחתון, משום שהתחתון עשה זה לתקן את עצמו, היות שהוא רוצה להדמות לשורשו. וזהו כמו שלומדים, שבעולם אין סוף הכלי מלכות קבלה את האור בכלי דאור ישר, היינו בהכלי שבא מצד העליון. מה שאם כן כלי דאור חוזר הוא כלי שהתחתון צריך לעשות זאת.
ולאחר שנעשה התיקון הזה, שיקבלו רק בכלים דאו"ח, נמשך מזה כל כך רבוי עולמות והרבה מדרגות. היות שהכלי זה נמשך מצד התחתון, אין הכלי הזה יכול להגמר בפעם אחת, אלא בזה אחר זה, כפי כוחות של התחתונים. לכן, היות שנעשה רבוי כלים, לכן גם האורות נחלקים להרבה מדרגות. מה שאם כן בזמן שהיה מאיר בהכלי מה שאנו מתיחסים להבורא, הנקרא "מקבל בעמ"נ לקבל", הכלי הזה הבורא ברא אותה בפעם אחת בשלימות, וממילא היה אור אחד פשוט בלי הבחן מדרגות.
וזה כמו שכותב בספר "עץ החיים" (מובא בתע"ס דף א') וזו לשונו "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות, אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשואה א', והוא הנקרא אין סוף". והטעם הוא כנ"ל, היות שכלי זו שאנו מתיחסים להבורא, הוא נגמר בתכלית השלמות. לכן קבלו אור אחד בלי הבחן מדרגות.
מה שאם כן הכלי שאנו מתיחסים להתחתון, אינה יכולה להגמר בפעם אחת, אלא שכל העבודה שאנו צריכים להתיגע, היא רק דבר אחד ולא יותר, שהוא, לעשות כלי המכונה "או"ח", שפירושו הוא, שכל מה שהתחתון רוצה לקבל טוב ועונג מהבורא, הוא מטעם שרוצה להשפיע להבורא, שזה נקרא "או"ח". והיות, בזמן שהתחתון בא לידי הכרה, שאין לו שום רצון וחשק לקבל לעצמו, אלא שהוא רוצה להנות להבורא, אז הוא עושה חשבון, לראות מה הוא יכול לתת להבורא, שהבורא יהנה מזה.
אז הוא רואה, רק דבר אחד הוא יכול לתת, שמזה הבורא יהנה. היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, שהבורא רוצה לתת טוב ועונג להנבראים, ומשום זה הוא אומר, אני רוצה לקבל טוב ועונג, משום שאני רוצה לעשות נחת רוח להבורא. וכל מה שהוא יכול לקבל יותר שפע, היינו שמהשפע שהוא מקבל הוא מרגיש תענוג הגדול ביותר, בטח שהבורא נהנה מזה ביותר.
וזה דומה לאדם, שהזמין אליו אדם חשוב, והוא ובני ביתו היו מתיגעים כל היום וכל הלילה, בכדי שהאורח החשוב יהנה מהמאכלים. וכשהאורח אכל את הסעודה הזו, שעלה לו בהרבה יגיעה, והכל עשה בכדי שהאורח יהנה ממנה, ולבסוף הסעודה הוא שואל מהאורח, מה אתה אומר להסעודה שלנו, אם פעם היית טועם טעם כזה מסעודות.
אז הוא משיב לו, אני אגיד לך האמת, לי לא חשוב מה שאני אוכל, אני אף פעם לא הייתי עושה חשבון מהתענוג, שאני יכול להוציא מהמאכלים. אי לזאת, לא חשוב לי, אם אתה היית עושה סעודה יותר פשוטה, היות שאני שומע ממך, שאתה השקעת בה הרבה יגיעה. ובטח שהבעל בית, בזמן ששומע זאת, איזו הנאה יש לו מזה שנתן לו סעודה גדולה.
והנמשל בזה הוא, אם האדם מקבל טוב ועונג מהבורא, מטעם שרוצה להנות להבורא, בזה שעוזר לו להוציא לפועל את מטרת הבריאה, מה שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, והוא אומר, שאין לו שום הנאה מהטוב והעונג שקבל מהבורא, אם כן איזה נחת רוח הוא גורם להבורא, בזה שאומר, שבהטוב והעונג שלו הוא לא מרגיש בזה שום טעם, אלא אצלו הכל שוה.
נמצא לפי זה, אם האדם יכול להשתדל להגביר כל פעם את מה שמקבל מהבורא, ולהחשיב את מתנת המלך, יש בזה סיבה, שיכול לומר להבורא, אני מקבל הנאה גדולה ממך, משום שאני יודע, שרק עם זה אני יכול להנות אותך, ומשום זה אני רוצה להרבות בקבלת תענוגים.
אולם יש לזכור, לאחר חטא דעץ הדעת, שחטא אדם הראשון, נעשה האדם מבחינת "עפר", שהיא בחינת מקבל בעל מנת לקבל. וזה נמשך מעולמות אבי"ע דטומאה, כמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות כ"ה) "ומוטל על האדם בסגולת תו"מ, לקבל כוחות מלמעלה, שיהיה בידו רצון להשפיע, שזה נקרא בחינת "ישראל", היינו ישר-אל . זאת אומרת כל מחשבותיו ורצונותיו הם רק לעשות נחת רוח להקב"ה. מה שאם כן אם עדיין אין לו הרצון הזה, נבחן האדם שהוא בגלות בין אומות העולם, שמשעבדין אותו לעבוד רק עבור אהבה עצמית, שזה נקרא "מקבל בעמ"נ לקבל", שזהו שייך להקליפות ולא לקדושה, כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני", שפירושו, כמו שה' הוא רק להשפיע, כמו כן אתם תהיו כל כוונתכם רק בעמ"נ להשפיע.
מה שאם כן היפך זה, היינו שאין כוונתו בעמ"נ להשפיע, זה נקרא ההיפך מבחינת ישראל, אלא זה נקרא ישר-לאומות העולם, היות שהם בהופכיות הצורה מהבורא, שהוא רצונו רק להשפיע. מה שאם כן אם במקום הזה שורה בחינת ישר-אל, שהוא בהשתוות הצורה עם הבורא, היינו שאין שם רשות אחרת, במקום הזה באה השראת השכינה, כמו שכתוב "בכל מקום את אשר אני אזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך", שהפירוש הוא, שה' אומר, אם אני יכול להגיד, שבמקום הזה שורה רק שמי, ואין רשות של הנברא עליו, משום שהתחתון רוצה רק להשפיע לה', אז "אבוא אליך וברכתיך", היינו שעל המקום הזה אני משרה את שכינתי.
ובזה נבין מה ששאלנו על מה שהזה"ק אומר, שבכל מקום שהם שורים הקב"ה, נמצא ביניהם, שמשמע, שאין צריך מקום מיוחד. ואח"כ אומר כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", משמע שדוקא במקום מקדש ולא בכל מקום.
ויש לפרש זה שאומר "שבכל מקום שהם שורים" כוונתו בכל מקום שהם, היינו ישר-אל שורים שם, שהפירוש של ישר-אל הוא ישר אל, שהם נמצאים בבחינת השתוות הצורה לאל, היינו כמו שהקב"ה הוא משפיע חסד, כן הם רוצים רק להשפיע לה'. וכיון שיש השתוות הצורה, בשיעור זה נעבר הצמצום, לכן שורה במקום הזה השכינה.
וזה נקרא "ועשו כלי מקדש, היינו כמו שכתוב "קדושים תהיו כי קדוש אני ה'". נמצא לפי זה, שבחינת ישראל ובחינת "ועשו לי מקדש" הם דבר אחד. זאת אומרת, מה שאומר "ועשו לי מקדש", שזהו הכנה ועבודה גדולה לעשות את המקום שהוא הרצון, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, ש"מקום" ברוחני נקרא רצון, היינו רצון דקדושה, שהוא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא, זהו נקרא בחינת "ישראל", כנ"ל ישר-אל.
עכשיו נבאר השאלה הב', מהו השאלה ששואל "מדוע באתי ואין איש". בטח שאם הוא אומר שהשכינה מתקדמת ובאה לבית הכנסת, בטח שעדיין אין איש. אם כן מהו שאומר "מדוע אין איש".
אולם מקודם צריכים להבין מה זה "איש". ויש לפרש, "איש" נקרא, כמו שכתוב "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים". היינו, שיש בחינת "איש" ובחינת "בהמה", כי "בהמה" נקרא מי שמושקע באהבה עצמית ועושה מעשה בהמה. נמצא שהפירוש יהיה "מדוע באתי", היינו שהתקדמתי לבוא לפניכם. אבל גם זה צריך פירוש, היינו מה שייך לומר שהקב"ה התקדם ובא לבית הכנסת, הלא מלא כל הארץ כבודו, אם כן מהו הפירוש שהקב"ה בא לבית הכנסת לפני האנשים המתפללים.
ויש לפרש שהוא על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל פשט על מה שכתוב "טרם נקרא אני אענה", שהכוונה היא, זה שהאדם הולך להתפלל, זה בא ממה שאני נתתי לו מחשבה ורצון ללכת להתפלל. ולפי זה יהי הפירוש "אני התקדמתי לבא לבית הכנסת", זאת אומרת "אני נתתי לבוא לבית הכנסת להיות איש, ולבסוף אני מוציא אותו בבית הכנסת ומתפלל על אהבה עצמית, כמו בהמה". נמצא, מה שאומר "מדוע באתי" יהיה הפירוש "מדוע נתתי לו רצון ללכת לבית הכנסת, בכדי שיתפלל על עניני קדושה, שהוא בחינת מקדש, ושיהיה בחינת ישראל, ולבסוף "אין איש", אלא אני רואה שכולם מתפללים על צרכי בהמה".
ועתה נבאר מה ששאלנו בזה שאומר "וצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת ולא יבואו קצתם קצתם". ושאלנו, האם צריכים שאף אחד לא יכנס בבית הכנסת עד שיתאספו עשרה אנשים, ואח"כ יכנסו כולם ביחד, וכי ראינו דבר כזה. ומביא ראיה מהקב"ה "כי האדם, בפעם אחת עשה אותו הקב"ה". וגם הראיה בעצמה יש להבין.
אמנם, בכדי לפרש זה, צריכים קודם כל להבין למה דוקא צריכים עשרה אנשים שיהיו בבית הכנסת, אחרת משמע אין השכינה יכולה לשרות שם. ונותן טעם, ש"אין עדה פחות מעשרה". וגם זה יש להבין, מדוע דוקא עשרה, לא פחות ולא יותר. היינו, שאם יש שם תשעה אנשים, לא נקראת עדה. ואם יש אחד עשר, לא מוסיף לי כלום, כמו שאומרים בענין עדות "תרי כמאה ומאה כתרי" (שבועות דף מ"ב), אלא דוקא עשר, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ט) "כל בי עשרה שכינתא שריא".
ידוע שמלכות נקראת "עשירי". גם ידוע שהכלי המקבלת נקראת גם כן בשם ספירת "המלכות", שהיא ספירה עשירית, המקבלת השפע עליון. והיא נקראת "רצון לקבל", וכל הנבראים נמשכים רק ממנה. ומשום זה אין עדה פחות מעשרה, משום שכל ענפים הגשמיים נמשכים משורשים העליונים. ומשום זה לפי הכלל "אין אור שלא יהיה בו עשר ספירות", לכן לא נקרא בגשמיות "עדה", שיהא ניכר לדבר חשוב, אם אין שם עשרה אנשים, לדוגמת למדרגות עליונות.
ועתה נוכל להבין את ענין עשרה, שהקב"ה שואל "מדוע באתי ואין איש". הכוונה "איש" ולא "בהמה" כנ"ל, שהכוונה על בחינת מלכות שמים, שהיא ספירה עשירית, שצריכים להתפלל על גלות השכינה, שזה נקרא בזה"ק "שכינתא בעפרא". אם כן יהיה הפירוש "אם הקב"ה לא מוציא שם עשרה", זאת אומרת "אני התקדמתי ונתתי לכם רצון והתעוררות לבוא לבית הכנסת, ולבקש תפלה על גלות השכינה, הנקראת "עשרה", שהיא ספירת העשירי, ולא מוציא מי שיתפלל על העשירי, אלא אני מוצא שכולם מתפללים על דברים, ששייכים לבהמות ולא לאנשים".
ועל דרך זה יש לפרש מה שאומר "וצריכים שיהא נמצאים כולם בבת אחת ולא יבואו קצתם קצתם". יש לפרש, שצריכים שהקבלת מלכות שמים תהיה בבת אחת, ולא שיאמר "היום אני רוצה קצת לקבל על עצמי עול מלכות שמים, היינו רק בעת שאני נמצא בבית הכנסת. ואח"כ, כשאני הולך הביתה, אני רוצה להנות מאהבה עצמית".
זאת אומרת, הוא אומר שהוא מסכים לעבוד בעל מנת להשפיע קצת מזמנו, ולא לתת כל הזמן שלו רק בשביל כבוד שמים. אלא בזמן שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא צריך לבקש מהקב"ה, שיהיה זה לנצחיות לתמיד, ולא רק בזמן שהוא נמצא בבית הכנסת. וזה יכולים לפרש, שכוונתם היא, שצריכים שיהיו נמצאים עשרה בבית הכנסת בבת אחת, ולא יבואו קצתם קצתם, שהפירוש הוא, שלא יגיד "עכשיו אני מקבל קצת מלכות שמים, ואח"כ עוד קצת". אלא כל קבלת עול מלכות שמים צריכה להיות בבת אחת, הכוונה בבת אחת על כל החיים שלו, ולא היום קצת ומחר קצת.
אי לזאת, אם הקבלת עול מלכות שמים הוא על דבר שלם, לכן הגם שיורד אח"כ ממדרגתו, והיות שהקבלה שלו היתה בבחינת שלימות, הנקרא "עשרה בבת אחת", ש"אחת" יהיה פירושו "על כל החיים שלו", "מצטרפת פרוטה פרוטה לחשבון גדול", עד שזוכה לבחינת אמונה, שהיא מלכות שמים בקביעות.
מה שאם כן בעת שהקבלת מלכות שמים היתה רק במקצת, היינו שקבל מלכות שמים רק לפי שעה ולא לתמידיות. נמצא שדבר זה אין לו שלימות, אם כן איך שיצטרף זה לזה לחשבון גדול, עד שיזכה לאמונה בקביעות. אי לזאת, בזמן שהאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, הוא צריך לראות, שיהיה דבר שלם. וזה שאומר "שיהיו נמצאים בבית הכנסת בבת אחת", שפירושו "אחת ולתמיד". היינו, שהוא רוצה, שהקבלת מלכות שמים תהיה לנצחיות.