ענין חשיבות הכרת הרע
תשמ"ז - מאמר ב'
1986/87 - מאמר 2
בזה"ק בראשית (חלק ב' ובהסולם אות רי"ח, רי"ט) כתוב שם וזה לשונו, "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. יקוו המים, היינו התורה המכונה מים. אל מקום אחד, היינו ישראל. וזה שכתוב, יקוו המים אל מקום אחד, אשר מים, פירושו תורה, ומקום אחד, פירושו ישראל, מקבלי התורה, כנ"ל. לאפוקי אומות העולם שלא רצו לקבל את התורה, ועל כן נשארה הארץ חרבה ויבשה. והתורה היא ישוב העולם, ובה מתקיים. ואומות העולם שלא קבלו אותה, נשארו חרבות ויבשות", עד כאן לשונו.
ויש להבין את דברי הזה"ק, שמפרש על בחינת הכלל, דהיינו על ישראל ואומות העולם. אבל איך זה מתפרש על הפרט, היינו בחינת ישראל ואומות העולם בגוף אחד. כידוע, שהזה"ק אומר, "שכל אדם הוא עולם קטן בפני עצמו", שהוא כולל בעצמו כל הע' אומות, וישראל.
ובפרקי אבות (פ"ד מכ"א) רבי יעקב אומר, "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין". זה ברור שלא שייך לתקן איזה דבר, אם לא מוצאים שם שום קלקול. והיות כשמדריכים בעבודת ה', מחנכים אותם על דרך השלימות. זאת אומרת, היות שבהכלל ישנם הרבה יחידים, וכל אחד משונה מחבירו, כמו שאמרו חז"ל (במ"ר כ"א סנהדרין ל"ח) "כשם שאין פרצופיהן שווין זה לזה, כך אין דעתן שווה".
ומשום זה מוכרחים להדריך את הכלל באופן, שיהיה החינוך דבר השוה לכל נפש. היינו, שכל יחיד ויחיד תהיה לו אחיזה בתורה ומצות. והוא על דרך שאמרו חז"ל (מנות צ"ט) וזה לשונם, "אמר ר' אמי, מדבריו של ר' יוסי נלמד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים לא ימוש. ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ, ורבא אמר, מצוה לאומרו בפני עמי הארץ".
מכאן אנו רואים, שיש הרבה שיעורים בקיום התורה לגבי הכלל. וזה הוא בכוונה תחילה, משום שאין אדם דומה לחבירו. אי לזאת, אין לחייבו את האדם לקיים "לא ימוש ספר התורה מפיך", אלא כל אחד כפי יכולתו. והיות שהכלל כולו נבחן לגוף אחד, נמצא, שבאופן כללי, מתחבר כל אחד להכלל. נמצא, שיש בהכלל כולו ביחד הרבה תורה, היינו שהרבה תורה נלמוד באופן כללי. נמצא, שהוא מקיים על ידי קריאת שמע שחרית וערבית ויצא ידי חובתו לדעת ר' שמעון בר יוחאי "והגית יומם ולילה".
וזה הוא דבר חידוש, שר' שמעון בר יוחאי, שאמרו עליו (ברכות ל"ה) "הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם, והרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. שר' ישמעאל אומר, היות שכתוב, ואספת דגנך, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברי ככתבן, תלמוד לומר, "ואספת דגנך נהוג בהם מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. רשב"י אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורע בשעת הרוח. תורה מה תהא עליה".
ויש להבין זה, במה שאומר ר' יוחנן בשם רשב"י (במסכת מכות צ"ט), "אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". אלא יש לפרש, להכלל אומר רשב"י, יכול לקיים את הפסוק "לא ימוש" עם קריאת שחרית וערבית. אבל להפרט הוא אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה, תורה מה תהא עליה.
ומשום זה יש תמיד להבחין בין הכלל להפרט. ואפשר לפרש, שהכלל נקרא דעת בעלי בתים, והפרט, היינו אנשים ששיכים להפרט, הם נקראים שיש להם דעת תורה.
והפירוש של דעת בעלי בתים הוא, כי מדרך העולם נהוג, מי שקונה איזה בית, אומרים, שבית זה שייך לפלוני, היינו שהבית זה לא שייך לאחר רק דוקא לפלוני. ואם קונה אפילו חפץ קטן, גם כן אותו דבר, היינו כששואלים זה לזה, למי שייך החפץ הזה, זה שייך לפלוני, שהוא רכש אותו על ידי יגיעה שנתן בעד החפץ, בכדי שחפץ יהיה שלו. ושמו של פלוני נקרא על החפץ.
וכמו כן בעבדות ה', שהאדם נותן יגיעה ורוצה שכר תמורת יגיעתו, נמצא, שהשכר, שהוא רוצה לקבל, נקרא על שמו. והוא רוצה לרכוש שכר של עוה"ז ושכר של עוה"ב, נמצא, שהכל בא לתוך רשותו, שהוא הבעל בית על כל אלו הדברים, שהוא רוכש אותם על ידי יגיעתו.
ואלו אנשים נקראים דעת בעלי בתים, משום שהדעת מה שהם מבינים, הוא שלא לעשות שום דבר אלא לתועלת עצמו, היינו שיהיה בעלות על דברים, שיוכלו להשיג ע"י היגיעה. ואם אין הם רואים, שיוכלו להשיג משהו לתועלת עצמם, אין להם כח לעבוד ולהתייגע, אם הם לא רואים, שיש כאן מקום להרויח עבור רשות עצמו, שנקרא אהבה עצמית. וזה נקרא כלל, שהם בחינת בעלי בתים.
מה שאם כן הפרט נקרא דעת תורה. זאת אומרת, כל אלו אנשים שיש להם שייכות לפרט, להם יש דעת תורה. היות שהוא רוצה לבטל את פרטיותו עצמו, שלא יהיה לו שום מציאות בפני עצמו, כי הוא לא רוצה לעלות בשם. היינו, שהוא לא רוצה להיות בעל בית על שום דבר, מטעם שהוא רוצה לצאת מאהבה עצמית, ולא לדאוג בשביל עצמותו לשום דבר, רק להיבטל לה'. וזהו כל מגמתו, היינו לבטל את רשות עצמו. והוא רוצה שיהיה רק רשות היחיד, שהוא רשות של הקב"ה. היינו, שלא רוצה שיהיו שתי רשויות, אלא רשות היחיד בלבד.
וכשקורין "קריאת שמע", הם מכוונים, באמירת "שמע ישראל, ה' אלקינו ה' אחד", שיהיה רק רשות אחד בעולם, ורשותם הפרטי הם רוצים שיתבטל, ולא יהיה רק ה' אחד. וזה נקרא "דעת תורה", היות שחז"ל אמרו (ברכות ס"ג) "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה", שפירושו, שממית את עצמיותו, שהכוונה על אהבה עצמית.
משמע מכאן, שהפרט ודעת תורה הם ענין אחד. זאת אומרת, שענינו הוא להגיע לבחינת דביקות, הנקרא השתוות הצורה וביטול אהבה עצמית, אלא כל מגמתו הוא להיבטל אליו יתברך. וכל זמן שהאדם מרגיש, שעדיין שקוע באהבה עצמית, הגם שמקיים תו"מ בכל דקדוקיה, אין הוא יכול לראות עצמו, שהוא שלם בעבודתו, שיגיד, שהיא עבודה שלימה, היות שהוא רואה, שכל מה שהוא עושה, עדיין הוא רוצה שיכנס הכל לרשות עצמו, המכונה דעת בעל בתים, ולא איכפת לו, שיש לו שתי רשויות. והוא לוקח זה ללב, בזה שיש לו שתי רשויות.
אז הוא מסוגל לתת תפלה אמיתית מקירות לבו, שה' יוציא אותו מרשות עצמו, ולהכניסו ברשותו של הקב"ה. היינו, שירגיש, שאין בעולם רק רשות היחיד, שהכל בטל אליו יתברך. ומשום זה יש חינוך מיוחד להכלל, וחינוך מיוחד להפרט.
אמנם יש להבין, מדוע מחנכים את הכלל על דרך השלימות, היינו שכל מה שהם עושים, יש בהם שלימות, כנ"ל, שאפילו רשב"י, שהוא המחמיר ביותר מר' ישמעאל, ושואל, "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, תורה מה תהא עליה". מכל מקום הוא אומר, "אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית", קיים "לא ימוש ספר תורה הזה מפיך", היינו כאילו קיים את הפסוק "והגית יומם ולילה".
אולם, היות שצריכה להיות אחיזה להכלל בהתורה ומצות, ואנו רואים חוק בהטבע, שאין אדם יכול לעשות שום דבר, אם הוא לא רואה התקדמות במעשיו. והיות שלהכלל יש דעת בעלי בתים, ואם יגידו להם, שיש דעת תורה, אז הם אפילו לא יבינו מה שמדברים אליהם.
כי זה דומה, מי שמדבר רק עברית, ואם ידברו אליו בשפה האנגלית, בודאי לא יבין אף מילה. כמו כן שדעת בעלי בתים, שהם מבינים רק השפה של אהבה עצמית, בטח שלא יבינו שפה אחרת, היינו שפה של השפעה.
אי לזאת, בכדי שתהיה להם אחיזה בתו"מ, שזה נחוץ לטובת הכלל, כנ"ל, שיש שלימות בהכלל מבחינת הריבוי. ואם יגידו להם, שאין שלימות בעבודתם, אז בטח הם יפסיקו מלקיים תו"מ. ואין זה שקר חס ושלום, שלא אומרים להם האמת. היות שכל אחיזה שיש בתו"מ, היא דבר גדול מאוד, היות שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול, כי ישראל ערבים זה לזה. אל כן כל עבודה, שמי שהוא נותן, מצטרפת לעבודה של כל אחד ואחד מהכלל.
וזה כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שיש שני גיבורים, גיבור בכמות וגיבור באיכות. גיבור באיכות הוא אריה, וגיבור בכמות הם ארבה, שלשניהם יש כח שקשה להתגבר עליהם. אי לזאת, להכלל אנו צריכים, שהם גיבורים באיכות. ומשום זה אומרים, כשמתפללים, אפילו לא יודעים את פירוש המילות, זהו ענין גדול, היות שיש בהמילים הקדושים סגולה גדולה, שמאירה בבחינת מקיף להאדם, אף על פי שהוא אינו מרגיש בבחינת פנימי.
אבל לא אומרים להאדם, אם הוא רואה את המילים, מה שהוא אומר, ויודע קצת פירוש המילים, ורואה, שהגוף לא מסכים למה שהוא אומר. אז אומרים לו, זה לא שייך אליך, ואל תתחשב עם המחשבות זרות, מה שהגוף אומר לך, שאין אתה מסכים למה שהגוף טוען. אלא סוף הכבוד לבוא. היינו, רק כשאתה תגיד המילים, מה שהחכמים שלנו סידרוהו, שאנחנו צריכים להגיד את כל הסדר של התפלות והבקשות, אין אתה צריך לשים לב לכל זה. היינו, שאין לך להתחשב מה שהגוף טוען, שאתה אומר שקרים. זאת אומרת, מה שאתה מוציא מהפה, הכל שקר. היינו, שאתה מבקש דבר מה, ואליבא דאמת אין אתה בעצמך מתחשב עם הבקשה שאתה מבקש.
לדוגמא, אתה אומר "השיבנו אבינו לתורתיך", ואתה לא חושב אפילו מה שאתה מבקש, כי החסרון שלך, מה שאתה מרגיש שחסר לך, הוא כבוד, וכסף, וכדומה. אם כן הוא טוען טענות אמיתיות. אז אומרים לו, שאין לך להסתכל מה שהגוף טוען, אלא שזה, מה שהוא טוען, אינו טוען שאתה תבקש באמת על תשובה, אלא הוא רוצה להכשיל אותך, שלא תתפלל, לכן הוא בא אליך וטוען טענת צדיק. אלא שזהו מחשבות זרות, שאל יסתכל עליהם כלל.
והסיבה שמחנכים אותו ללכת בבחינת, שכל מה שהוא עושה הוא בחינת שלימות, הוא כנ"ל, שאין האדם מסוגל לעבוד באיזה דבר, שאין הוא רואה שם התקדמות. כדוגמת הסדרים הנוהגים בדברים גשמיים. למשל, כשהאדם מתחיל ללמוד מקצוע של נגרות, ורואה שאין הוא מתקדם בהמקצוע, אומרים לו, נגרות אין זה בשבילך, אלא תלמד מקצוע אחר. ואם במקצוע השני אינו מצליח להתקדם, אז אומרים לו, אין אתה יכול להמשיך בזה, כיון שאין לך שום התקדמות בלמודים האלו, אלא הוא לא מסוגל להיות בעל מקצוע, אלא הוא יכול להיות רק פועל פשוט.
וכמו כן כאן בעבודת ה', שרוצים, שהוא כן ימשיך בעבודה, מטעם שברוחניות כל מה שעושים הוא בגדר השלימות מבחינת הכלל כנ"ל, לכן אסור להגיד איזה חסרון בעבודתו. אלא אומרים לו, כל מה שאתה עושה הוא שלימות, מטעם שכל פרוטה ופרוטה מצטרפין לחשבון גדול, ואין שום מעשה ברוחניות הולך לאיבוד, אלא כשיבוא הזמן של גמר התיקון, אז כל המעשים יתקנו.
נמצא, שלא אומרים לו חס ושלום שקר, אלא בשבילו מספיק עבודה זאת, מסיבת שאין הוא מסוגל לעבוד בבחינת הפרט, ששם מלמדים את האדם ללכת בדרך הבקורת, היינו, האם באמת הוא מסוגל לקיים את מה שהוא מבקש, זאת אומרת, אם פיו ולבו שוים, במה שהוא מבקש מה', או שהוא רואה, שאין הגוף מסכים למה שהוא מבקש. וצריך תמיד לראות את מצבו האמיתי.
והסיבה שנוהגים שני מיני הדרכות, אנו מוצאים זה בחז"ל (כתובות י"ז) במחלוקת בית שמאי עם בית הלל בענין "כיצד מרקדין לפני הכלה". שבית שמאי אומרים, "כלה כמות שהוא", היינו להגיד האמת באיזו צורה יש לה. ובית הלל אומרים, "כלה נאה וחסודה". אמר להן בית שמאי לבית הלל, "הרי שהיתה חיגרת או סימא, אומרים לה כלה נאה וחסודה" (ופירש"י, "חסודה" , חוט של חסד משוך עליה). והתורה אמרה, "מדבר שקר תרחק". אמרו להם בית הלל לבית שמאי, "לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו". הוי אומר, "ישבחנו בעיניו". מכאן אמרו חכמים, "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". ופרש"י, תהא דעתו של אדםמעורבת עם הבריות, לעשות לאיש ואיש כרצונו.
והדבר הזה צריך ביאור, אם אדם, שאינו כל כך בקי, דרך משל, בבתים או ביהלומים. ולוקח עמו איש שהוא בעל מקצוע בענינים אלו. ואם הלוקח רוצה לקנות דירה, מה שמוצאת חן בעיניו, או יהלום, שמוצא חן בעיניו. והאדם הזה שלקח עמו בתור מבין, והוא רואה, שהם לא טובים, וכי מותר שלא להגיד לו את האמת, שזהו מקח רע. היתכן לומר כך. ולפי פירוש רש"י, שמפרש, "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות",לעשות לאיש ואיש כרצונו, היינו אם הוא רוצה מקח רע, שיגיד לו, נכון זהו מקח טוב.
אלא צריכים לומר, שיש הפרש, מטעם שאדם לקח את המקח רע, ובידו לתקנו, היינו שלא יקח את המקח רע, בודאי שצריך להגיד לו את האמת. מה שאם כן אם כבר לקח את המקח רע, ואין בידו לתקנו, אז אסור להגיד לו את האמת, כי מה הוא ירויח מזה, שידע את האמת. רק יהיה לו יסורים בחינם.
אז שייך לומר כמו שפירש"י, לעשות כרצון איש ואיש. שפירושו, הרצון של כל איש ואיש הוא, שיהיה לו תענוג. אי לזאת, אם יגידו לו האמת, יהיה לו יסורים, אסור להגיד לו האמת, כי זה לא רצונו. כי רצונו של איש, הוא להנות מהחיים, כי זה היה מטרת הבריאה. ומשום זה אם יגידו לו האמת, אז יהיה לו יסורים. מה שאם כן אם עדיין לא קנה, אז שיגידו לו את האמת, הוא יהיה שבע רצון מזה, מטעם כי עכשיו שיודע את האמת, הוא לא יקח את מקח הרע, ויקח מקח טוב, כפי שהוא מיעץ לו, ויתן את המחיר הדרוש עבור מקח הטוב.
אותו הדבר כאן בענין עבודת ה'. כי לאנשים השייכים להכלל, שלא רוצים או שלא יכולים להבין שפה אחרת משפת אהבה עצמית, ואם יגידו לו על עבודתו, שאין בזה שלימות, שזה דומה למה שאמרו חז"ל, "הקונה מקח רע", היינו שאין לו היכולת לתקנו, אסור לומר לו, שזה מקח רע. אלא, "ישבחנה בעיניו". מטעם כפרש"י על מה שאמרו חז"ל, "מכאן תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", היינו לעשות לאיש ואיש כרצונו. שפירושו, אם הרצון של האיש הוא רק באהבה עצמית, צריכים לומר, שהעבודה הזו, שאתה עובד שלא לשמה, היא עבודה נאה וחסודה. ואיך יכולים לומר שני דברים מנוגדים בבת אחת, היינו שעבודה שלך היא שלא לשמה, ומכל מקום היא עבודה שלימה וטובה.
אולם הוא מתחיל להבין מצד עצמו, שהוא אינו מסוגל לעבוד לשמה. אלא כמו כל הכלל, שעובדים רק שלא לשמה. על כן הוא אומר, אני לא גרוע מהכלל כולו. ומה שכתוב בכל המקומות, שהאדם צריך לעבוד לשמה, עבודה זו ניתנה רק ליחידי סגולה שבדור ולא להכלל, משום שהעבודה לשמה זהו עבודה קשה. לכן יוצא שמדריכים אותו כרצונו.
אמנם אנשים ששייכים להפרט, שיש להם דחף פנימי, שאין להם סיפוק מעבודת הכלל. היות שיש להם נטיה להאמת, ואין הם מסוגלים להבין דברים מנוגדים, אלא שהוא אומר לעצמו, או שאני עובד ה', או שאני עובד עבור עצמי. זאת אומרת, הוא לא יודע פשרות, אלא הוא אומר, או שאני כולי לתועלת ה' ולא לתועלת עצמי, או לתועלת עצמי ולא לתועלת ה'. וזהו כמו שאמרו חז"ל (סוכה מ"ה) "כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם", שפירושו, שרוצה לעבוד לתועלת ה', וגם קצת לתועלת עצמו, הוא נעקר מן העולם הנצחי.
אי לזאת, שרצונו של אדם זה, הוא לראות האמת. לכן מדריכים אותו לעשות בקורת על מעשיו. היינו, אם פיו ולבו שוים, בזה שהוא אומר. ואם לא, הוא צריך לעשות מאמצים, שיכול לכוון לשם שמים. ואז הוא להיפך, היינו שהגוף נותן לו להבין, שהוא צריך לדעת, שהוא מרים מעם, ואין הוא שוה לשאר אנשים, שהם שייכים להכלל, והוא שייך לעלות למדרגות ששייך ליחידי סגולה שבדור.
ואם אין הקב"ה עוזרו תיכף על מה שהוא מבקש, תיכף הוא נעשה ברוגז, ואומר, בשלמא שאר אנשים, שהם מן סוג השייכים להכלל, שהם דורשים ממך, שתמלא להם חסרונות גשמיים, היינו חסרונות של אהבה עצמית, אם אתה לא עונה להם, אני יכול להבין, שהם אינם כדאי שתמלא את משאלותם. מה שאם כן שאני מבקש ממך רק דרישות רוחניות, היינו לטובתך, כי מה אני רוצה, שאני אעבוד בשבילך, לשמש רק אותך, ובשבילי אני לא דורש כלום, ומדוע אין אתה עוזר לי תיכף על המקום. ובפרט שיש כבר זמן ארוך, שאני מבקש ממך, שאני רוצה לעבוד בשבילך, רק שהגוף שלי אינו מרשה לי לעבוד, ואני מבקש את עזרתך, ומדוע אין אתה עוזר לי.
נמצא, שהוא בא בטענות אמיתיות. ויש להבין את זה, למה באמת לא עונים לו. והטעם הוא פשוט, כיון שהוא בא בטענות שהוא צודק. ומתעוררת השאלה, מהו הצדק שלו. אז יגיד, שמדרך העולם, מישהו רוצה לעשות טובה להשני, אז הסדר, מי שצריך לקבל הטובה, הוא שומע בקולו של הנותן.
ומשום זה גם כאן בעבודת ה', בזמן שהוא רוצה לעבוד בשביל ה', נמצא, שהבורא הוא המקבל את הטובה, והאדם הוא הנותן. לכן הוא ברוגז על הקב"ה, מדוע הוא לא שומע בקולו.
אבל בעבודת ה' הענין הוא להיפך מכפי שהאדם חושב, היות שזהו דומה מה שאמרו חז"ל אצל כסף קידושין (דף ז' ע"א) "שהדין במקדש אשה, אומר הכתוב, ונתן בידה, שהבעל מחוייב ליתן כסף קידושין, מכל מקום אם הוא אדם חשוב, אם היא נתנה את כסף הקידושין, ואמר הוא, הרי את מקודשת לי, הרי זו מקודשת". והטעם הוא, באדם חשוב בהאי הנאה דמקבל מינה, זה חשוב כמו נתינה ממש.
ובהאמור יוצא, זה שהאדם רוצה לתת הכל להקב"ה, הוא נחשב למקבל. היינו, אם הקב"ה יקבל את עבודתו, זהו יהא נחשב, שהאדם הוא המקבל, ולא שהאדם הוא הנותן, כמו שהאדם חושב.
אי לזאת, כי בזמן שהאדם רוצה משהו לתת להקב"ה, זה נבחן שהקב"ה נותן להאדם. אז רואים מלמעלה, אם כדאי לתת להאדם הזה את ההנאה, היינו שהבורא יקבל מיניה. ולכן אין תפלתו מתקבלת תיכף, כפי שהאדם חושב, שהאדם הוא הנותן. ובהנותן מתנות לא דורשים מהנותן שום תנאים, אלא להיפך יכול להיות, היינו שהמקבל צריך לקיים את התנאים, מה שהנותן מתנות דורש.
ומשום זה, כמו באדם חשוב, נבחן הנותן להמקבל, והאדם חשוב יכול לדרוש מהנותן תנאים, אחרת הוא לא מקבל מיניה. כמו כן בעבודת ה', הקב"ה גם כן דורש מהאדם, שרוצה לתת לו את עבודתו לשם שמים, דברים מסויימים, אחרת אין הקב"ה רוצה לקבל מהאדם, את מה שהאדם רוצה לתת לו. ומשום זה צריך האדם הרבה לבקש מה', שירצה לקבל מהאדם.
ורק לאחר שהקב"ה רואה, שהאדם כבר מוכשר וראוי שה' יקבל ממנו, את מה שהוא רוצה לתת לו, אז הקב"ה נותן לו את העזרה, שיהיה בידו לעשות הכל בעמ"נ להשפיע. ומלפני זה אין הוא מקבל עזרה, באופן שהאדם יוכל לראות באופן ישר, שה' עוזר לו. אלא העזרה שהוא מקבל, עד שהאדם יהיה ראוי לעשות הכל בעמ"נ להשפיע, ועד אז הגם בלי עזרת ה' אין שום דבר, אבל אין האדם מוכשר לראות את זה באופן ישר.
ומשום זה, האדם הרוצה שה' יעזור לו, שיהיה לו היכולת לקיים כמו שאמרו חז"ל (אבות ב' י"ב) "כל מעשיך יהיו לשם שמים, מוכרח מקודם להרגיש את חשיבות של הבורא, בכדי שיבין את הנתינה שלו", הוא כנ"ל, כדוגמת אדם חשוב. שאז ידע, שמה שהוא רוצה לתת, יחשוב שהוא הולך עכשיו לקבל מהבורא. מטעם שבאדם חשוב, בההוא הנאה דמקבל מינה, נקרא הנתינה קבלה.
לכן מוטל על האדם, ראשית כל, להעריך חשיבות הבורא, ולתת עצות איך להשיג גדלות ה'. זאת אומרת, שכל מעשי המצות שהוא עושה, יהיו על הכוונה, שע"י זה ישיג גדלות וחשיבות הבורא.
וזהו כמו שכתוב בזה"ק על פסוק "נודע בשערים בעלה". אומר הזה"ק, "כל אחד ואחד לפום מה שמשער בליביה". שרק אז, לפום החשיבות וגדלות ה', שמשער בלבו, אז הוא מתחיל להרגיש בזה, שהוא רוצה לתת כל מעשיו, שיהיו רק לתועלת ה', הוא מטעם שהוא רוצה לקבל הנאה, מזה שה' מקבל מיניה, את מה שהאדם רוצה לתת לו. כנ"ל באדם חשוב.
והיות שענין קבלת תענוג, מידה זו של קבלה נטבע בהאדם, לכן בזמן שהאדם מרגיש חשיבות וגדלות ה', והואיל שבאדם חשוב יש הנאה בזה שמקבל מינה, מתעורר מאליו בהאדם רצון, שרוצה לעשות הכל לתועלת ה', היינו שכל מה שיש לו, הוא רוצה לתת לה', מטעם ההנאה שהאדם מקבל בעת שהוא משפיע לה'.
אבל זה לא נקרא "משפיע על מנת לקבל". כי "משפיע בעמ"נ לקבל" פירושו, שהוא על דרך מסחרי, שהלוקח נותן להמוכר כסף, נמצא, שהלוקח משפיע להמוכר, בעמ"נ שהמוכר יתן לו איזה תמורה עבור הנתינה שלו. נמצא שיש כאן ב' דברים:
א. הכסף שהלוקח נותן,
ב. שהמוכר נותן לו תמורת זה איזה חפץ.
מה שאם כן בעבודת ה', שהקטן נותן להגדול איזה חפץ, ולא רוצה שום תמורה חזרה, אלא שיש כאן מעשה אחד. ועל זה יש להבחין במעשה אחד ב' כוונות. זאת אומרת, החפץ שהאדם נותן לאדם חשוב. יש להבחין כאן ב' כוונות הפוכות:
א. האדם נותן, והנותן כוונתו לקבל הנאה מהנתינה,
ב. המקבל את החפץ, שהוא אדם חשוב, הכוונה שלו הוא להשפיע הנאה להנותן. נמצא לפי זה, שהנותן נקרא מקבל, והמקבל נקרא נותן.
ובהאמור, הנאה זו, מה שהאדם נהנה, מזה שמשפיע לה', שהסיבה הוא מטעם חשיבות. הענין הוא, היות שניתן לנו ענין תיקון, המכונה השתוות הצורה, הנקרא דביקות, כמו שאמרו חז"ל על פסוק, "ולדבקה בו". אז צריכים לומר, שהפירוש הוא, "מה הוא רחום" ויש לו הנאה מזה שנותן להנבראים, "אף אתה רחום", היינו שיהיה לו הנאה בזה שהוא נותן להבורא. נמצא, בזמן שמשפיע לבורא ואינו נהנה, נמצא, שיש חסרון בהשתוות הצורה.
אלא דוקא אם הוא נהנה מזה שנותן להבורא, אז יש לומר, שיש כאן השתוות הצורה. אולם איך האדם יכול להגיע לדרגה זו, שיהנה מזה שמשפיע להבורא. זה יכול להיות רק בזמן שמרגיש גדלות וחשיבות הבורא. אז יש הנאה מצד הטבע, כנ"ל באדם חשוב. מזה האדם יכול לקבל הנאה מהשפעה, מטעם כי השפעה זו מביאה לו קבלת התענוג. ובמקום קבלה האדם מסוגל לעבוד.
אמנם כאן מתעוררת השאלה, איך מגיעים לידי הרגשת גדלות ה'. על זה אמר אאמו"ר זצ"ל, שיש ענין אמונה למעלה מהדעת. היינו שנתן ציור, שיש לפעמים, שאדם מרגיש, שאדם הזה הוא מרים מהעם, ויש לו התכונות הכי חשובות בעולם. ובחכמה, הוא חכם הכי גדול בעולם. זהו בחינה א'.
ובחינה ב' הוא, שהוא אינו מרגיש את גדלות וחשיבות שלו, אלא הוא מאמין בו למעלה מהדעת, שיש בו כל מיני מעלות שישנם בעולם נמצא אצלו. ואם האמונה שלו הוא במאה אחוז, הרי זה דומה כאילו השיג זה בידיעה. ובאמונה למעלה מהדעת, ישנם להבחין גם כן ב' בחינות:
א. שאין לו שום עצה איך להשיג את חשיבותו וגדלותו, ומשום זה הוא מאמין שהוא האדם הכי חשוב בעולם.
ב. שיש לו עצה איך להשיג ולהרגיש את חשיבותו וגדלותו, אלא משום כבודו, בכדי שלא יהיה פגם, בזה שהוא הולך לחקור את האמת. בדומה שאדם מבקש ממישהו הלוואה, והוא אומר ומבטיח לו, שיחזיר לו בזמנו. והמלווה הולך לחקור ברחוב, אם הוא איש נאמן. ויש לפעמים שהלווה שומע מזה, נמצא שהלווה נפגם ע"י זה, שהוא אדם החשוב בעולם. נמצא, משום כבוד הוא מאמין בלמעלה מהדעת, אפילו שיש לו עצה אחרת.
ובהאמור יוצא, אם האדם רוצה דוקא, "משום כבוד אלקים הסתר דבר", הוא רוצה להאמין בה', אפילו שיש לו עצה, איך להשיג ולדעת את חשיבותו של הבורא, מכל מקום הוא מוותר על הניצוצין שיש בגופו, שאומרים לו, בשביל מה אתה צריך ללכת למעלה מהדעת, במקום שיש לך עצה, איך להשיג את הכל בתוך הדעת. וזה המדרגה נוהגת בבעלי מדרגה שכבר זכו קצת לרוחניות, שלאלו יש עצה, איך להשיג גדלות ה', ומכל מקום הם רוצים ללכת למעלה מהדעת.
אולם אותו דבר נוהג גם בבחינת עבודה, שהוא בבחינת ההכנה להכנס לרוחניות אמיתית. היינו, שבשעה שהוא מקבל על עצמו להאמין בחשיבות ה' למעלה מהדעת, אז הוא צריך לקבל על עצמו, שהוא רוצה ללכת דוקא באמונה למעלה מהדעת, אפילו שיתנו לו דעת איך לראות את גדלות ה' בתוך הדעת, הוא בוחר יותר באמונה למעלה מהדעת. מטעם "כבוד אלקים הסתר דבר".
וזה נקרא, שהוא רוצה ללכת בלמעלה מהדעת. ודוקא אז הוא נעשה כלי מוכשר לקבל רוחניות, הואיל שאין הוא דואג לשום דבר עבור עצמו, אלא כל כוונותיו הוא רק להשפיע להבורא. ומשום זה כבר אין פחד, שאם יתנו לו איזה הארה, שזה ילך לכלי קבלה. הואיל, והוא משתדל תמיד לצאת מאהבה עצמית.
כי אאמו"ר זצ"ל אמר, כי כמו שהרצון לקבל רוצה רק לקבל ולא להשפיע, גם במקום שאומרים לו לעבוד למעלה מהדעת, נקרא זה רק להשפיע ולא לקבל, מטעם שיש יסורים לאדם, במקום שהוא צריך ללכת למעלה מהדעת. וראיה לזה היא, היות שהגוף דואג תמיד לקבל הנאה ותענוג בכל מה שהוא עושה, והיות למעלה מהדעת, אם האדם צריך לעבוד, הגוף לא שבע רצון מזה. ומשום זה, כשמחנכים האדם ללכת למעלה מהדעת, אז כבר מתחיל בעבודה דלהשפיע. ולפי זה יוצא, בזמן שהאדם מעדיף ללכת בדרך של למעלה מהדעת, זו היא שמירה שילך בדרך הנכונה, שהוא המסלול להגיע לידי דביקות ה'.
ובהאמור צריכים תמיד לזכור את הפירוש "למעלה מהדעת", שהאדם צריך מקודם שהולך לקבל על עצמו את הבחינה דלמעלה מהדעת, לעשות ציור, מהו בתוך הדעת, היינו, מה הדעת שלו אומר לו, שבשביל סיבות האלו כדאי לעבוד לשם שמים. והאדם צריך לעשות ציורים, היינו על איזה אופן, אם היה כך וכך, הוא היה מסכים לעבוד בעמ"נ להשפיע.
והואיל שאנו רואים בטבע, שהקטן כשמשמש את הגדול, יש לו הנאה ותענוג, שאנו רואים, שיש אנשים, שמשלמים כסף בכדי שיהיה להם היכולת לשמש את הגדול. ובזמן שהאדם יודע ומרגיש את גדלותו של האדם חשוב, אז הוא לא צריך לעשות התאמצות, בכדי שהגוף ירצה לשמש אותו, מטעם כי זה נתן הבורא בהטבע, שיש הנאה בזה שהוא משמש להגדול, והוא מתבטל אליו כנר בפני האבוקה. אולם זה דוקא שהגוף מרגיש את גדלותו וחשיבות שלו. ומשום זה צריכים תמיד לחשוב, איך משיגים גדלות וחשיבות ה'.
ועתה נבוא לבאר דברי הזה"ק, במה שמפרש את הפסוק, "יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה". ולפי מה שביארנו לעיל, בענין שיש כלל ופרט. ולהכלל, יש להם "דעת בעלי בתים", הנקרא אהבה עצמית, היינו שהם רוצים לקבל הכל לרשותם. זאת אומרת, הגם שמאמינים בה', שהוא הבעל הבית של העולם, והכל נקרא על שמו, ומכל מקום, כשהם עוסקים בתו"מ, הם רוצים להוציא תמורה מהקב"ה עבור היגיעה בתו"מ לרשותם, שזה נקרא "מוציא מרשות לרשות", היינו מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. וזה נקרא, שהם רוצים, שיהיו שתי רשויות, היינו רשותו של בני אדם ורשות של הקב"ה.
מה שאם כן הפרט שייך ל"דעת תורה", שהוא ביטול הרשות, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"ג ע"ב) "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עליה. שנאמר, זאת התורה, אדם כי ימות באוהל". והפירוש הוא, שהאדם מבטל את עצמותו, שהכוונה היא על אהבה עצמית, אלא הוא רוצה לעשותה הכל לשם שמים, היינו שלא יהיה בעולם, רק רשות אחד, שהוא רשות היחיד.
ואז הוא יכול לזכות לתורה, משום שהוא אז בבחינת השתוות הצורה, שנקרא דביקות בה'. ואז הוא בשם ישראל יכנה, היינו שזוכה להיות, כל המחשבה דיבור ומעשה שלו, יהיו ישר - אל , היות שכל שאיפותיהם הוא רק להגיע לבחינת השפעה, הנקרא השתוות הצורה, היות שהוא מבטל את עצמו לה', שזה נקרא רשות היחיד, ולא שתי רשויות. היינו, שיהיה להם רצון גם לאהבה עצמית.
אולם היות שיש כלל, שהם רבים, אי לזאת, הואיל שדעת רבים יש לו כח גדול לשלוט על היחיד, והיות שהכלל מרגישים עצמם לשלמים בענין עבודת ה', ומשום זה דעת הרבים מגיע גם לבחינת הפרט. והגם שהפרט לא רוצה לקבל את שיטת הכלל, מכל מקום הם מחלישים את הפרט, שלא ירגיש כל כך בחסרונו. והפרט מקבל חולשה בעבודתו.
היינו, שהגוף אומר אליו, נכון שאין אתה בשלימות העבודה דלשם שמים, אבל לא נורא כל כך, שיהיה כדאי להצטער, ולתת על זה תפלה מעומק הלב. זאת אומרת, שאתה מוכרח לומר, שאם אין אתה תזכה לדרגת של "להשפיע נחת רוח להבורא", אתה אומר על זה, "טוב לי מותי מחיי". זה אתה לא מחוייב. הלא אתה רואה, שכל הכלל הולכים בדרך בעלי בתים. נכון זה היה יותר טוב, אם אתה היית יכול לעשות הכל בעמ"נ להשפיע. אלא אתה צריך לבקש מה', שהוא יעזור לך. ואם אתה עדיין לא קבלת עזרה מה', אתה כל כך מודאג, עד כדי כך שאתה אומר, "טוב לי מותי מחיי". זהו הוא לא כל כך נורא, תסתכל אחורי על הכלל.
וע"י זה הפרט נכנע להכלל. פירוש, הוא מחליש אותו מלעשות מעשים, מה שיש בידו לעשות, עד שישיג עזרה מה', שיתן לו את הכח הזה, שיוכל לעשות הכל בעמ"נ להשפיע, כמו שהפרט דורש.
ובזמן שהאדם מתחיל לקבל שלימות מהכלל כנ"ל, אז האדם כבר לא יכול לראות את האמת, משום שעל כל חסרון, שהוא מוציא בעצמו, הוא תיכף ממציא לעצמו תירוץ, שזה מצדיק אותו, בשיעור שהוא כבר לא מרגיש, שהוא נמצא עכשיו תחת שליטת הכלל.
ולפיכך, בכדי שתהא המצב של העבודה גלויה לפניו, ולא להיגרר אחרי שליטת הכלל, בא הזה"ק ונותן לנו עצה, והיא, שהאדם ירכז את כל מה שהוא עוסק בתורה ובמצות יהיו למקום אחד, היינו שהוא צריך לבוא, שיהיה רק מקום אחד, היינו רשות אחד, ולא שתי רשויות.
ואז הוא יכול לומר, "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". שזהו כנ"ל, שהוא "דעת תורה". אחרת, היינו מדעת בעלי בתים, מוכרח להיות שתי רשויות, א' רשותו של הקב"ה, ב' רשותו של אדם. וכשהאדם עושה בקורת על עבודתו, אז הוא רואה, שאין לו שום שייכות לדביקות ה', הנקרא השתוות הצורה. וממילא הוא נפרד מחיי החיים, ודומה לבחינת אומות העולם, שהם לא רצו לקבל את התורה, שתורה צריכים לפרש "דעת תורה". אלא הם רוצים דעת בעלי בתים. ומזה לא יכול להיות קיום העולם. וע"י זה שיראה ויבדוק עצמו, אז הוא יכול לראות את מצבו האמיתי בדרכי ה', ולא יהא נגרר אחרי השלימות של הכלל, שרוצים להשליט דעת בעלי בתים.
וזה שאומר הזה"ק, "יקוו המים אל מקום אחד". אשר המים, שהוא התורה, יקבץ אל מקום אחד, שב' הרשויות, שישנם בעולם, יהיה רשות אחד, שזה נקרא "דעת תורה". וכמו שמסיים הזה"ק, "והתורה היא ישוב העולם, ובה מתקיים. ואומות העולם, שלא קבלו אותה, נשארו חרבות ויבשות".