אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / מאמרי שלבי הסולם - עפ"י סדר פרשות השבוע / במדבר / פרשת פנחס / מהי המתנה שהאדם מבקש מה'

תשמ"ז - מאמר כ"ב

1986/87 - מאמר 22

בזה"ק פנחס (דף ס"ג ובהסולם אות ק"פ) כתוב שם וזה לשונו "כתוב, הושע עבדך אתה אלקי שמח נפש עבדך תנה עוזך לעבדך. ג' פעמים נעשה דוד עבד בתהלה הזו, שהוא כנגד ג' פעמים שהעמידו בעלי המשנה, שהאדם צריך להיות עבד בתפלה. בברכות ראשונות, צריך להיות כעבד המסדר שבחים לפני רבו. באמצעיות, כעבד המבקש מתנה מרבו. בברכות אחרונות, כעבד המודה לפני רבו על המתנה שקבל ממנו, והולך לו".

ויש להבין, למה המשילו את תפלת האדם לעבד, המקבל מתנה מרבו, ולא לצדקה או לשאר דברים. מה בא זה ללמדנו בדרך העבודה. ידוע הוא, שמצד הבורא בא לנו באופן ישר ב' דברים:

א) האור.

ב) הכלי לקבל האור.

א'. היינו שלמדנו, שמטרת הבריאה היא רצונו להטיב לנבראיו. נמצא לפי זה, שהבורא מצד עצמו בלי התעוררות של התחתונים רצה להטיב לנבראים, שעדיין לא היו נבראים בעולם, שיקבל מהם התעוררות. וזה נבחן, שהאור בא מצד הבורא ואין להתחתון שום יד בזה.

ב'. הבורא ברא יש מאין, כלי, הנקרא "רצון והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג". זאת אומרת, מה שאנו רואים בבחינת "ממעשיך הכרנוך", כלומר שאנו מדברים רק ממה שאנו רואים מה שיש בטבע הבריאה. ואנו רואים, שאי אפשר להנות משום דבר, שיהיה מה שיהיה, לא חשוב, אלא אם כן שיש השתוקקות להדבר. ומשום זה למדנו, שמצד האור שברא את הכלי הזה, הנקרא "רצון לקבל", עבר עליו ד' בחינות, היינו ד' שלבים עד שהרצון לקבל, קבל גמר צורה של השתוקקות. והכלי הזה, לאחר שהאור ברא את הכלי, קבל את הטוב והעונג, מה שהיה ברצונו לתת. וב' דברים הנ"ל, היינו האור והכלי, מתייחסים להבורא. ומבחינה זו אנו לומדים, היתה שלימות גמורה, שאין על זה מה להוסיף.

אלא אח"כ נולד דבר חדש, מה שאנו מיחסים זה להנברא ולא להבורא. כלומר, שענין נתינה אנו מיחסים להבורא, שהוא המשפיע, כי רצונו הוא להטיב לנבראיו, שהוא לתת להנבראים כל טוב ולא לקבל מהם שום דבר. מה שאם כן אח"כ נעשה דבר חדש, כמו שכתוב בתע"ס (חלק א'), שהמקבל הראשון, הנקרא "מלכות דא"ס", השתוקקה לבחינת קישוט, הנקרא "קישוט בנקודת הרצון", שתהיה לה השתוות הצורה, המכונה "דביקות". ומסיבה זו נעשה הצמצום. כלומר, שמעטה רצונה לקבל על כלי, הנקרא "רצון לקבל", וממילא נסתלק האור.

והמלכות המציאה כלי חדש, הנקרא "רצון להשפיע". כלומר, שלא לקבל הנאה ותענוג כפי מדת השתוקקות להאור, אלא לפי מדת הרצון להשפיע שלה. זאת אומרת, כי המלכות עשתה חשבון, כמה אחוזים מהשפע היא יכולה לקבל על הכוונה דלהשפיע. ועל החלק, שאם היא תקבל, יהיה בעמ"נ לקבל, את זה היא לא תקבל.

נמצא, הכלי הזה, מה שהתחתון נותן, זה אנו מיחסים להתחתון. כי הכלים דעליון, מה שהעליון עשה, בכדי שהתחתון תהיה לו האפשרות להנות מהאור, הוא רק הרצון לקבל. והכלי הזה אף פעם לא יתבטל, כי מה שהבורא ברא הוא מוכרח להתקיים בתמידיות.

אלא התחתון יכול רק להוסיף על הכלי של הבורא. וזהו כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות", שפירושו, אלקים ברא את הכלי, הנקרא "רצון לקבל תענוג". והאדם צריך להוסיף עליו תיקון, המכונה "הכוונה בעמ"נ להשפיע", כנ"ל, שמלכות דאין סוף קישטה עצמה בנקודת הרצון, שפירושו, שהקישוט שלה היה במה שנתנה על הרצון לקבל כוונה בעמ"נ להשפיע.

שם, במלכות דאין סוף, היה רק שורש. וממנה נמשך להתחתונים, שכבר אסור לקבל בעמ"נ לקבל, כפי הכלל "מה שהוא רצון בעליון, נעשה חוק מחויב בתחתון". ומבחינה זו נמשכה עד שנולדה בחינת ס"א, שהיא ההיפך מהקדושה. שבהקדושה נוהג רק ענין של רצון להשפיע, שהוא בחינת דביקות, מה שאם כן אלו שרוצים לקבל בעמ"נ לקבל, הם נעשים מרוחקים ונפרדים מחיי החיים. ומשום זה אמרו בזה"ק "רשעים בחיים נקראים מתים", שאמרו את הפסוק "וחסד לאומים חטאת" על הרשעים, "כל טובו דעובדין לגרמייהו עובדין".

ובהאמור יוצא, באופן ישר הבורא נותן ב' דברים:

הטוב והעונג. הרצון להשתוקק לתענוגים. אבל באופן בלתי ישר נמשכת מהבורא בחינת אי נעימות, הנקראת בחינת "בושה". זאת אומרת, שרצון הבורא הוא, שהתחתון יקבל הנאה ולא יסורים. אבל באופן בלתי ישר, היינו שאין העליון, המשפיע, רוצה שהתחתון ירגיש בחינת בושה בעת קבלת ההנאה.

ולכן נעשה בשביל זה תיקון הצמצום כנ"ל, שמסיבת הצמצום אין השפע בא לכלים מה שהבורא עשה, אלא אם כן שהנברא עשה תיקון על הכלי, שהוא הכוונה דעמ"נ להשפיע. ואם אין לאדם כלי זה, האדם נשאר בחושך בלי אור, והשם טוב ומטיב נסתר ממנו, מסיבת שאין לו הכלים המתאימים לקבלת השפע, המכונה "השתוות הצורה".

נמצא, שכל החידוש שנעשה אחר הצמצום הוא, שרק הכוונה דהשפעה חסרה, אבל השתי בחינות, שהיו נמשכות מלפני הצמצום, לא נשתנו. כלומר, הן בבחינה א', שהיא רצונו להטיב, לא נעשה שנוי חס ושלום. אלא גם לאחר צמצום הוא גם כן רוצה לתת טוב ועונג. והן הבחינה ב', שהיא הרצון לקבל, גם כן לא קבלה שינוי. אלא כמו שלומדים, שברוחניות אין שינויים אלא רק הוספות, נמצא, שלאחר הצמצום אי אפשר לקבל שום שפע עליון, אם לא מוסיפים על הרצון לקבל כוונה דעל מנת להשפיע. וזאת היא כל עבודה שלנו בתו"מ לזכות לכלים דהשפעה.

ועל זה אמרו חז"ל (קדושין ל') "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין". וכידוע שהרצון לקבל נקרא "יצה"ר", מסיבת שהוא גורם להיות מרוחק מה', היות שהוא בשינוי צורה מה'. שהקב"ה, כוונתו להשפיע, מה שאם כן היצה"ר, הוא אך ורק לקבל. ומסיבה זו כל הטוב והעונג שבמחשבת הבריאה נסתר ממנו.

אולם איך יכולים להשיג כלים אלו, היות שזהו נגד הטבע שלנו.

התשובה, בשביל זה ניתן לנו תו"מ, שעל ידיהם נוכל להשיג הכלים אלו. אבל מדוע לא כולם זוכים ע"י תו"מ להכלים דהשפעה. והטעם הוא, כידוע שאין אור בלי כלי. נמצא, שאם אין האדם יודע מאה אחוז שרק כלים אלו חסר לנו, אין לו עדיין כלים אמיתיים, כלומר אין לו צורך לכלים אלה. נמצא, האור שישנו בתו"מ, שסגולתן הוא לסייע להאדם, שישיג הכלים אלו, אבל אין לו צורך אמיתי, שיתנו לו הכלים הללו.

ואם נסתכל קצת פנימה, כלומר שאם נעשה בדיקה יסודית באלו שמקיימים תורה ומצות, אם הם רוצים שיתנו להם הכלים דהשפעה, והם רוצים לתת תמורתם את הרצון לקבל, יהיה מאלו העובדים רוב גדול, שיגידו שהם מוותרים על זה, אלא שרוצים לקיים תו"מ בעמ"נ לקבל. נמצא, שאין להם צורך לכלים דהשפעה. לכן איך יכולים לומר, שהתו"מ, בזה שהם מתייגעים, יתנו להם שכר דבר שאין להם צורך בהם. אלא אדרבא, הם מפחדים אם חס ושלום יפסידו את הכלי קבלה, הנקרא "אהבה עצמית".

וזהו כמו שאומר הרמב"ם (בסוף הלכות תשובה) וזה לשונו "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלה לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו ויעבדוהו מאהבה".

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להשתוקק להשיג כלים דהשפעה. והגם שהוא רואה, שהרצון לקבל לא מסכים לזה, היינו שלא נותן לו להתפלל, שה' יתן לו הכלים האלו, גם על זה מוכרח האדם להתפלל לה', שיתן לו רצון, שכן יבין את הנחיצות שיש בהכלים האלו, ומבקש מה', שיהיה הכח להתגבר על רצון הגוף, במה שהוא רוצה להישאר דוקא בכלים דקבלה. ולא עוד, אלא בזמן שהוא רואה, שמדבר זה יכול לצמוח רצון, שהאדם ירצה אח"כ לבוא לכלים דהשפעה, תיכף הוא מרגיש את זה ומתחיל על המקום להתנגד.

אולם לא בקלות האדם רואה, שהוא לא יכול לעבוד בעמ"נ להשפיע. אלא שהאדם חושב, עכשיו עוד אין לו רצון להשפיע, אבל מתי שירצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, הבחירה בידו, היינו שתהיה לו היכולת לעבוד בעמ"נ להשפיע. הידיעה הזו, מה שחושב, נותנת לו הרגעה, שלא להתפעל מזה שלא עוסק בעבודה דהשפעה, מטעם, מתי שירצה זה הוא בידו. אי לזאת, אין הוא דואג על זה.

אבל האמת היא, כי זה לא בידי אדם, מטעם שהוא נגד הטבע של אדם. ועל זה אמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". אמנם בכדי לקבל עזרה, האדם צריך לראות ולהשתדל, שיהיה לו צורך לעזרתו יתברך. לכן אמרו "הבא לטהר", ואח"כ הקב"ה עוזרו.

ושאלנו, מדוע האדם צריך להתחיל בעבודה ורק אח"כ הקב"ה נותן לו עזרה. למה אין הקב"ה נותן לו הכח הזה תיכף, כלומר שאפילו האדם לא מבקש עזרה, יתן לו העזרה תיכף משהתחיל בעבודת ה'. אלא כנ"ל, לפי הכלל "אין אור בלי כלי", לכן אדם צריך להתחיל. וכשאדם רואה שאינו יכול, נמצא שיש לו אז צורך, שה' יעזור לו. לכן דוקא כשהאדם התחיל בעבודה, ורואה שלא יכול במצב הזה, הוא מקבל כלי, שה' ישפיע לו הכח הזה, הנקרא "רצון להשפיע".

אולם, בדרך כלל שהאדם מתחיל בעבודה דלהשפיע, ורואה שקשה לו, ורואה שלפי דעתו הוא כבר בקש מה' הרבה פעמים שיעזור לו, ולא קבל שום עזרה, האדם בורח אז מהמערכה, ואומר, שהעבודה זו לא בשבילו. ובאמת, דוקא במקום זה, שבא לידי החלטה שזה קשה מצד עצמו, אלא שרק ה' יכול לעזור, והאדם צריך אז לבטוח בה', שה' כן יעזור לו, אלא שעוד לא נגמרה הכלי, היינו הצורך לעזרתו יתברך, וכל פעם שמבקש עזרה, הגם שהוא עוד לא מרגיש את עזרתו יתברך, צריכים להאמין למעלה מהדעת, שה' כן עוזרו, אלא האדם עוד לא צריך לראות, בכדי שהאדם יגלה את הצורך האמיתי להדבר.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בה, ופושעים יכשלו בם". פירוש, ממש בנקודה זו, שאדם בא לידי החלטה, שאין זה בידי אדם להגיע לכלים דהשפעה, היות שרואה, שאין שום אבר בגופו של אדם שיסכים לזה, אל כן הוא בא עתה לנקודת של אמת. והיה צריך עכשיו לתת תפלה אמיתית, שה' יעזור לו. ובטח הוא היה מקבל את העזרה מה', מה שהקב"ה יושב ומצפה, שהאדם יתן לו הכלי, היינו הצורך לזה. ודוקא כאן האדם בורח ממצב הזה, שדוקא עכשיו הוא המקום, שיכולה לבוא אליו העזרה. והוא בורח מהמערכה, והוא נקרא על זה "פושע".

מה שאם כן צדיק, הוא לא מתייאש, שדוקא עכשיו הוא זוכה לכלים דהשפעה. נמצא, באותו מקום ש"צדיקים ילכו", היינו שמקבלים עליה בדרגה, ממש באותו מקום "פושעים יכשלו בם", דוקא במקום הזה שצריכים לקבל העזרה, הם נכשלים ובורחים מהמערכה.

היוצא מכל הנ"ל, שהאדם צריך לבקש נתינה מה', כלומר שהקב"ה יתן לו במתנה את הכלים דהשפעה, כדוגמת שנתן לו את הכלי, הנקרא "רצון לקבל". זאת אומרת, שמצד אחד אנו אומרים, שהקב"ה נתן את הכלי ואת האור, כלומר הן הרצון וההשתוקקות לקבלת התענוג, והן התענוג. ורק על ההוספה על הכלי, שהוא הרצון להשפיע, את זה מיחסים להנבראים, כנ"ל "אשר ברא אלקים לעשות", שהפירוש "אשר ברא" הכוונה על הרצון לקבל, הנקרא "ברא", שהוא דבר "יש מאין", הנקרא "בריאה". על זה האדם צריך לעשות עליו כוונה בעמ"נ להשפיע. משמע שזה ממש שייך להנבראים ולא להבורא.

אולם האמת היא, שגם הכלי הזה, הנקרא "הוספה", גם זה הבורא צריך לתת. ומה שאנו אומרים, שזה שייך להנבראים, הכוונה שהאדם צריך לבקש מהבורא, שיתן לו הכלי זה, הנקרא "כוונה דלהשפיע". כלומר, שרק החסרון, שחסר לו רצון להשפיע, זה צריך התחתון להשתדל שיהיה לו. מה שאין כן רצון לקבל, לא שייך לומר, שיש על זה התעוררות של תחתונים, היות אם עדיין הרצון לקבל אינו בעולם, מי יבקש שיתנו לו רצון שירצה לקבל תענוג. כי אי אפשר לומר, שמטרם שנולד האדם, הוא רוצה משהו. לכן אומרים, הרצון לקבל שייך כולו להבורא.

מה שאם כן לאחר שנולד הרצון לקבל תענוגים, אז בא הזמן, שהאדם ירגיש, שהרצון לקבל הזה, בלי הוספה, אלא כמו שהוא בא מצד הטבע, הוא רע. מסיבת שעל הרצון הזה לא יכול לקבל תענוגים אמיתיים, אלא רק מבחינת "נהירו דקיק", שהבורא נתן להקליפות שלא יתבטלו. וכשהאדם מגיע לידיעה זו, אז הוא מקבל צורך, שתהיה בידו היכולת לכוון בעמ"נ להשפיע. ומטרם שיש לו הצורך הזה, אי אפשר לתת לו הכלי, כנ"ל, כלומר, ש"אין אור בלי כלי". וכלי נקרא "צורך חסרון", והחסרון הזה אינו ניכר שיהיה חסרון, אלא בתנאי שיש לו יסורים וכאבים, מזה שהוא צריך להדבר ואין לו.

וסתם חסרון זה שאדם רואה, שאין לו את הדבר, שהוא מבין שחסר לו. אבל אם הוא יודע שיכול לחיות בלי זה, עוד לא יכולים לומר עליו, שהוא בעל חסרון אמיתי. אלא חסרון אמיתי נקרא, אם הוא יודע, שבלי זה שהוא מרגיש שחסר לו, אינו יכול להמשיך בחיים. זה נקרא צורך אמיתי.

כמו כן בעבודה, יש הרבה פעמים שהאדם יודע ומבין ומרגיש, שחסר לו את ענין של רצון להשפיע. ומבקש מה', שיתן לו את היכולת, שיוכל להתגבר על הגוף, הנקרא "רצון לקבל". והוא יודע בעצמו, שכבר ביקש מה' כמה פעמים, וה' לא רוצה לשמוע בקולו. ודבר זה, מה שהוא רואה, שעוד לא קבל הכח הזה מה', זה דוחה אותו, שאין לו כח עוד הפעם לבקש מה', שיתן לו מבוקשו, היות שהוא רואה, שאין ה' שומע בקולו, ולכן אין לו עוד מקום שיוכל להתפלל לה'.

אולם האמת, צריכים לומר כנ"ל, שעדיין אין להאדם צורך אמיתי שה' יעזור לו. כי הצורך שיש להאדם, שהוא רואה, שאין באפשרותו לכוון בעמ"נ להשפיע, עוד אין זה נקרא צורך אמיתי. אלא כנ"ל, צורך אמיתי נקרא, שהוא רואה, שאם לא יהיה לו זה שחסר לו, אין לו זכות קיום בעולם. זה נקרא חסרון אמיתי.

ולכן בזמן שהאדם בא לידי הכרה, שאם לא ישיג את הרצון להשפיע, הוא נפרד מהקדושה, ואין לו שום תקוה שיוכל לזכות איזה פעם לרוחניות, הנקרא "דביקות בה'", אלא כל זמן שהוא שקוע באהבה עצמית, אין לו שום סיכויים להכנס לקדושה, אלא שישאר בהקליפות, וכאב לו זה, ואומר "אם כן, טוב לי מותי מחיי", זה נקרא צורך אמיתי. ואז כשהאדם נותן תפלה, שה' יתן לו את הכלים דהשפעה, זה נקרא צורך אמיתי, ורק זה אנו יכולים ליחס להתחתונים, כלומר החסרון, שחסר לו כלים דהשפעה. זה נקרא "כלי", היינו צורך.

והמילוי על זה, היינו הרצון להשפיע, זה שייך לה'. כלומר, כמו שה' נתן הכלי הראשון, שהוא "הרצון לקבל", כמו כן הוא נותן את הכלי, הנקרא "רצון להשפיע". וכל החידוש הוא בין כלי הראשון, הנקרא "רצון לקבל", לכלי, הנקרא "הרצון להשפיע", שכלי הראשון היה בלי התעוררות התחתון, כנ"ל כי מטרם שנולד מי יבקש. אלא אח"כ, כשנולד הרצון לקבל, אז החל להרגיש את מה שהרצון לקבל הזה גורם לו. וכפי הבנת הצורך לכלים דהשפעה, כך מתעורר האדם להרגיש את הצורך. ורק הצורך לכלים דהשפעה אנו מיחסים להנבראים.

ובהאמור נוכל לפרש מה שאנו אומרים ומבקשים "ומאוצר מתנת חנם חנני". ולכאורה קשה להבין זה, הלא אנו צריכים לעבוד את ה' שלא על מנת לקבל שכר, ומכל שכן שלא לבקש מתנת חנם. ומדוע כתוב (תפלת "יהי רצון" לפני אמירת תהילים) "ומאוצר מתנת חנם חנני".

אלא הפירוש הוא, תן לנו מתנה של חנם, חנני. כלומר, תן לנו המתנה הכלי של השפעה, כמו שנתת לנו הכלי של רצון לקבל. אנו מבקשים ממך, היות שאנו מרגישים את הצורך של הכלי דהשפעה. ומהו הכלי דהשפעה, שנוכל לעבוד בחינם בלי שום שכר, אלא כל עבודתינו תהיה אך ורק להשפיע. כלומר, כמו הכלי הראשון, הנקרא "רצון לקבל", אין האדם יכול לעבוד אלא רק בשכר, והכלי הזה נקרא "כלי חדש", שהוא בריאה חדשה, מה שלא היה לפני שבראה.

ותן לנו עכשיו כלי, היינו רצון מהאוצר שלך. ומהו הרצון להשפיע. זה היה גם מקודם שברא את הרצון לקבל, כי הרצון להשפיע הוא סיבה להרצון לקבל. שהרצון להשפיע נקרא "יש מיש", מה שאם כן רצון לקבל נקרא "יש מאין", היות כידוע שרצון לקבל אינו שייך בבורא, "דמי ומי יקבל". לכן אנו מבקשים "ומאוצר מתנת חנם", כלומר מהאוצר שלך, שיש לך רצון להשפיע, בחנם אתה משפיע את הרצון הזה, תן לנו, שגם אנחנו נוכל לעבוד בחינם בלי קבלת שכר.

ובזה יובן מה ששאלנו, איך אנו מבקשים, שה' יתן לנו מתנת חינם. והפירוש יהיה, שאנו מבקשים מהקב"ה, שהוא יתן לנו, שאנו נוכל לעבוד אותו בחינם. זאת אומרת, הכלי דהשפעה שהאדם מקבל, הכלי זו נקרא "מתנת חינם". נמצא לפי זה, מהי המתנה שהאדם צריך לבקש מה', שיתן לו. ושאלנו, איך שייך לבקש מתנות. הלא ידוע שמבקשים צדקה, אבל מתנה, מי הוא שמבקש מתנות. ודרך העולם היא, את מי שאוהבים נותנים לו מתנות.

התשובה היא, היות שהאדם רוצה לאהוב את ה', והיות שהרצון לקבל הוא המפריע, לכן האדם מבקש מתנה זו, הנקרא "כלי דהשפעה", שע"י המתנה הזו שיקבל מה', האדם יזכה לאהבת ה' ולא לאהבה עצמית. לכן נקרא זה "מתנה", ואת זה מוטל על האדם לבקש.

וזהו ששאלנו, איזו מתנה האדם צריך לבקש מהקב"ה, ושזה מותר לבקש, ועל הביקוש הזה עומדת העבודה שלנו בתו"מ, שע"י קיומם נקבל צורך לביקוש הזה, שנבין "כי הם חיינו ואורך ימינו". הצורך הזה שחסרה לנו דביקות בה', הנקרא "השתוות הצורה", שע"י זה יכולים להיות דבוקים בחיי החיים. ואם חס ושלום לא נזכה לדביקות, ונשאר באהבה עצמית, ממילא נפרדים מחיי החיים, שזה ענין "רשעים בחייהם נקראים מתים" מחמת הפירוד שיש ביניהם.

וענין בקוש המתנה, עיקר הוא הצורך להדבר. וע"י תו"מ מקבלים צורך. וע"י הצורך יש מקום לבקש את המתנה הזו, הנקראת, שהוא יתן לנו הכלי, הנקרא רצון להשפיע לה'.

וזהו כמו שכתוב (חגיגה ז') "מה אני בחנם, אף אתם בחנם", כלומר שהאדם צריך להשתדל לעבוד בעל מנת להשפיע ולא ירצה לקבל שום תמורה. והגם שם בגמרא דורשין על זה דרש אחר, אבל גם זה נרמז שם, שזה נקרא "דביקות".

ובהאמור יכולים לפרש, מה שאנו אומרים בברכת המזון, שאפילו בשבת, שאסור לדבר בדברי חול, אנו מבקשים מהקב"ה "ואל תצריכנו, לא לידי מתנת בשר ודם". תפלה כזו מתאימה בימות החול, שמבקשים על פרנסה, אבל לא בשבת.

ויש לפרש, מה שאנו מבקשים בשבת "ואל תצריכנו, לא לידי מתנת בשר ודם", הכוונה להכלים של בשר ודם, שבשר ודם משתמשים, שהם כלים דקבלה. ומבקשים מה' שיעזור להם, שלא יצטרכו לשמש עם הכלים שלהם, אלא עם הכלים של הבורא, שהם כלים דהשפעה, ועל כלים אלו אנו מבקשים מה', שהם כלים דמתנת חינם.