כבוד התלמידים ה' עליהם יחיו.
... עליכם להתחזק במה שנוגע לעיקר החפץ הנרצה לנו, וידוע לכם מה שפרשתי על הפ' "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה", אשר אדם התחתון מחויב לעשות כל מה שבכחו לעשות, ורק אז יש מקום להשראת הברכה, אבל כסילות היא לחשוב שהשי"ת נעשה מחויב בזה להשרות הברכה בדיוק במקום עשייתו, אדרבה עפ"י רוב, העשיה במקום אחר, והברכה, במקום אחר, במקום כזה שלא עשה שם האדם כלל, כי לא ידע או לא יכול לעשות שם מצדו.
ב"מאמר השלום" מדובר, שהחנות פתוחה, הפנקס פתוח והיד רושמת. כל שכן האדם, בכל מה שפועל בחייו, לוקח, מחזיר, הכול נרשם. ולכל דבר עת, ותנאים משלו. כי החיים מסודרים כך, שאדם נמצא בסדרת הזדמנויות בלתי חוזרות, ובכל רגע חייב לבצע תיקון. וחיינו אינם כמצבים שבהם אדם יכול לטעות, או לא לעשות מאום, או לרשום מעין טיוטה, "כתב ביניים" שכותב ואז מוחק ומתקן, עד שמגיע לתוצאה תקינה וטובה בעיניו, ואותה מוסר לדפוס.
ויש לפעמים שלאורך כל חייו, האדם חי בהרגשה שכעת הוא רק "מכין" עצמו לחיים, אבל האמת שזה לא חוזר. אלא כל רגע הוא אמיתי וחולף, ואדם לא יכול לחזור ולחיותו שוב עם הניסיון, ועם ההבנה, וכל מה שרכש לגביו. לכן חשוב להבין, שהמצבים הם בלתי חוזרים.
וכפי שכותב בעל הסולם בעניין האותיות, כל "אות" היא כוח. והבורא מציב "אות" מסוימת לפרק זמן מסוים, שבו פועל אותו הכוח, ובמצב אחר פועלת "אות" אחרת, ואם משהו לא מתאים, או אם אדם לא מבצע, מה שחייב לבצע באותו הרגע, אז "הבורא מוריד", כביכול, את אותה "האות", אותה השליטה, ומזמן לאדם מצבים אחרים במקום.
עד כמה ניתן לדרוש מהאדם ביצוע נכון, זו כבר סוגיה אחרת. אבל אם מדובר שהמציאות כולה היא חוק קבוע ושריר, של השפעה מוחלטת ושלמה מצד הבורא. ונדרש מהאדם בכל רגע ורגע תגובה בהתאם לאמת שבחוק זה. אז במידה שאינו נמצא במאת אחוזי התאמה, למה שצריך היה להשיג לפי התנאים המוצבים לו מלמעלה, במידה זו אינו מממש את המסלול במלואו, וודאי שדרכו כבר לא הדרך האופטימאלית, הטובה, אלא מעורבת ברע. בתיקונים שבאים על ידי הייסורים.
ועוד אומר בעל הסולם, שאפילו היינו מבצעים כל דבר בצורה הטובה בהחלט, גם אז אסור לראות את המצבים שבאים, כתוצאה של פעולותינו. כי כל מצב שבא ברגע הבא, לא מגיע מפני התנהגות האדם במצב הקודם, ואינו קשור אליו בצורה ישירה. אלא לכל מצב יש רשימו משלו, תנאים משלו, והבורא מקבל את עבודת האדם במקום אחד, ומשלם לו, ונותן לו תנאים במקומות אחרים. וסך כל העבודה מצטברת במערכת הכללית של הנשמות.
כמו שבגוף האדם מתפתחות קודם כליות, ואחרי כן רגליים, ואז לב, ואחריו ריאה, וכן הלאה. ולעינינו אין בזה שום תהליך של קודם ונמשך, שאדם יכול לומר, שבגלל שעשה לפני רגע איזו פעולה והצליח בה כך או כך, אז ברגע הבא הוא זוכה ליחס זה או אחר. מפני שאדם לא רואה את כלל המערכת, ולא יודע מה הכוח שקובע את זה הרגע, ומה החלק שצריך לעבור תיקון, ומהו התיקון. ולכן אל לו לאדם לעשות חשבונות לפי שכלו המוגבל, והבנתו האפסית לגבי כל מה שנוגע למערכת הכללית.
ולכן אומר בעל הסולם, שצריך לעבוד לפי "יגעתי ומצאתי", עד שתתגלה כל התמונה לעיני האדם. וכבר לפני שתתגלה התמונה, הוא יימצא מצדיק פעולות הבורא, אפילו שלא רואה ולא מבין, ולא מרגיש את הסיבתיות והכרחיות שבהן, ואת איך שהוא פועל בזה בעצמו. אלא מבין שההסתר כולו נעשה כדי שיתעלה לדרגת צדיק, היינו שיצדיק פעולות הבורא למעלה מהדעת, ולא יראה מסיבה למסובב, ולפי שכלו יחלק ציונים או יביע דעות למיניהן על מה שקורה איתו.
אלא אם צריך לעלות לדרגת הנתינה, לתכונת הנתינה, אז בהחלט בכוונה נעשה כך, שאדם לא רואה סיבה ומסובב. ולא במקום שנותן יגיעתו, שם מקבל שכרו, אלא במקומות שונים ונסתרים ממנו. ובהחלטלא רואה הצדקה לאף פעולה, ולא רואה את המערכת השלמה, והרשימות שמתעוררות. וכל זאת כדי להביא את האדם לניתוק ממלכות, שעושה חשבונות, ולחברו לבינה שלעולם אינה עושה שום חשבון, אלא פועלת למעלה מחשבון בנתינה מוחלטת.
ובברכה האמיתית היא חוק ולא יעבור, שז"ס שנקרא מציאה ע"ד "יגעתי ומצאתי" וכבר הארכתי בזה.
במאמר האותיות ובמקומות נוספים, נאמר שהברכה היא אות ב', שזו בינה, תכונת ההשפעה. שאם אדם זוכה לה, אז נפטר מכל החשבונות והבעיות והקשיים, וכבר אינו קשור לסיבה ומסובב. אלא נמצא למעלה מהזמן, בניתוק מההכרחיות לעשות לעצמו דין וחשבון בנוגע למטרה. כי המטרה שלו בזה שנמצא בתכונת ההשפעה עצמה. וזו בעצם הברכה.
וכשאני לעצמי נהנה אני מיגיע כפי, וע"כ "ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב" וכמ"ש "קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות".
אם אדם נמצא בתכונת ההשפעה, הוא מתעלה מעל החומר, ובעצם כבר נמצא בקבלת התגמול. ואם לא דורש יותר כלום, לא מטרה, לא שכר, לא ידיעה, לא התגלות, אלא רק דורש להיות בהתאמה לבורא, בתכונת ההשפעה. שזה אפשרי לדרוש שיתקיים בכל מקום ובכל זמן, עוד לפני גמר התיקון הפרטי, כל שכן גמר התיקון הכללי, אז בכל רגע ורגע הוא יכול להימצא בזה. וכל התהליך שלפניו, כולו רק תוספת לתכונת ההשפעה שרכש. ולכן נמצא בעולם שכולו טוב, במערכת האלוקית, ללא שום הגבלות.
ועיקר בקשתי גדולה התחזקו והיו לבני חיל ויהיה ה' עמכם, ודברו נא על לב החברים המדולדלים להתחבר עמנו, ויסורו יראות נכריות מקרבם (עבודות זרות), וכי יפנו את הבית והי' מקום לגלולים, אל תראו מלהט החרב המתהפכת בדרך עץ חיים.
עבודת האדם היא לפנות את הלב, לפנות את הבית בכל רגע ורגע. ותלויה בהערכת חשיבות הרוחניות והגשמיות. היינו, המחשבות שבהן נמצא האדם - לאיזה עולם הן שייכות, ומה התוצאה שמצפה שתהיה להן. ואז אט-אט יתפנה ליבו, ביתו, לדברים נצחיים. ולא תועיל כאן התגברות, שנעים לאדם לעסוק בגשמיות, אבל אינו עוסק, אלא אוסר על עצמו, ולוחץ עצמו לא לחשוב, ולא לרצות. כי זה אונס, ואין כפייה ברוחניות. היינו, אונס לא פועל על רצונות האדם.
אלא רצונותיו צריכים להיות מקושרים לרוחניות, ולא שכביכול לחלוטין לא נמצאים בו. כי רק פעולות שמביאות לאדם את הערכת הרוחניות, מעל להערכת הגשמיות, הן מכוונות ליבו לכיוון הנכון, למטרה. ובשום צורה אחרת, אי אפשר שיפעל. לכן במאמר בחירה חופשית, נאמר שמכל פעולות האדם על עצמו, נותרה לו פעולה חופשית אחת, והיא לשנות סביבתו, לסביבה שתשפיע עליו כך שליבו ישתנה.
כי מצע התכונות הפנימי לא יכול להשתנות. ודרכי התפתחות המצע, לא יכולות להשתנות. וכשם שמצע האדם, ודרכי התפתחות המצע, קבועים הם, כך גם הסביבה, ודרכי התפתחות הסביבה קבועות ולא יכולות להשתנות. אלא רק דרכי התפתחות המצע התלויות בסביבה, הן היחידות שיכולות להשתנות. כי הנתון היחידי שאינו קבוע, הוא אם אדם מוצא קשר מיוחד בינו לבין הסביבה, ודרכו משפיעה עליו הסביבה, ומוסיפה להתפתחות המצע שלו, אז כך קורה בו.
הסביבה לא יכולה לצייר לאדם ציורים מהי הרוחניות. כי כל אחד חי בתוך ציורים ותמונות משלו, ואדם לא יכול לקבל ציור ממישהו אחר. אלא הערכת הרוחניות כלפי הגשמיות ובטחון, זה מה שסביבה, חברה נכונה, יכולה לתת. וזה אותו הפרמטר שיכול לגדול באדם, ולהשפיע על דרכי התפתחות המצע שבו. ועל זה צריכים להתחזק, אומר בעל הסולם, ולפנות את הלב לגדלות הרוחניות.
ואם תרצו לידע, אודיע לכם שאיני מוצא את עצמי רחוק מכם כלל וכלל, ומי שמרגיש התרחקות הוא מסבת עצמו וד"ל.
המורה הוא המדרגה העליונה לגבי התלמיד, שהוא המדרגה התחתונה, ונמצא ששולט במדרגה התחתונה, ללא הגבלת מקום או זמן, או מקריות שקורה. אלא רק כלפי התחתון, המוגבל בזמן, תנועה ומקום, מתראה שכביכול נמצא רחוק או קרוב למורה, אם בכלל. ואילו כלפי העליון לא נעלם הקשר לעולם, ולא משתנה. כי נטייתו כלפי התחתון היא קבועה. ואם קבועה, אז לא משתנה דבר. כפי שרק לתינוק נדמה שמסתתר מאמו, ומשחק עימה במשחקים. או שמתרגזת, או שטובה. ולא מבין שאהבתה אהבה מוחלטת, ובלתי משתנה, ולכן היא תמיד קרובה אליו.
כך הוא העליון כלפי התחתון, אומנם שהתלמיד לא רואה זאת. ולכן במרבית מכתביו של בעל הסולם והרב''ש, הם מזכירים לתלמידים, שלמרות שנמצאים במרחק, לא מפריע להם להיות בקשר תמידי ולהרגיש מה קורה עם התלמיד, במידה והתלמיד קרוב אליהם. אלא אם מצד התלמיד נעשה נתק מוחלט, שכבר לא משתווים לפי מטרה, ולפי היחס ההדדי, אז ודאי שנעלם התלמיד, כביכול, מעיני העליון.
'יתר חדשות אין, דברי המשתוקק להתאחד עמכם ביחוד גמור...
יהודה ליב
בעל הסולם נסע לוורשה פעם אחת בחייו, ומשם כתב את המכתב הזה. ובזמנו סיפר לי הרב"ש, שגם הוא לא הבין, מאיזו סיבה נסע אביו לפולין. אלא בחלוף הזמן הבין שנסע מכמה סיבות. האחת, כדי לחקור את חסידות פורסוב, שהייתה חסידות קטנה בעיירת פורסוב ליד וורשה וממנה צמח בעל הסולם.
ושנית, כי רצה להרגיש ולהתייחד עם התנועה הסוציאליסטית, שפעלה אז בפולין בחזקה. ורצה לראות האִם הם נמצאים בהתקרבות לאידיאלים של השפעה לזולת, אף שעל פני העולם הזה, וללא שום קשר לאלוקות. אבל בכל זאת, יש בזה כבר איזו התעוררות מִטבע האדם לאלטרואיזם. וכדי להרגיש מבפנים עד כמה פועלים הדברים הללו שם, נסע ואף השתתף בתהלוכת הראשון במאי של הפרולטריון.
שאלת התלמיד: באילו אמצעים ניתן להשפיע לסביבה?
אדם צריך שתהיה לו האפשרות לשנות ערכיו, שהערך הרוחני יהיה גבוה יותר מהערך הגשמי, עד כדי כך שיוכל למסור עצמו לדרך הזו. שאז חייו נראים כטיוטה, שכותב אותם ב"ערך" וחושב שאחר מכן יכתוב את הכתב, ויעשה את המעשה. אלא לא נותנים לאדם אותם חיים פעמיים.
וזה אפשרי רק על ידי חברה, שמעלה את ההכרה הרוחנית, ואת חשיבות הרוחניות, למרות שאדם לא מכיר, וטרם גילה אותה. אלא החברה מעלה אותה לדרגה, שנעשית חשובה עבורו, מעל לכל מה שמתגלה לפניו בעולם הזה. ואז מתחיל לדאוג ברצינות, לכך שכל רגע בחייו יהיה רגע אמיתי של רכישת הרוחניות. ורק זאת האדם קובע.
וכפי שכתוב ''כל הפוסל במומו פוסל", שהכל תלוי באופן שהאדם מעמיד עצמו כלפי חברה, כגדול כלפיה, כקטן כלפיה, או בין זה לבין זה. היינו כמה הוא קרוב, כמה הוא קשור, כמה הוא תלוי בה. שצריך להכניע את עצמו, ולעורר את החברה שתשפיע לו, וצריך להעריך את החברה כגדולה, כדי שמה שהיא תשפיע לו, יתקבל בו ברצינות. וזוהי כל עבודתו, כי בלי לקבל את הערכת הרוחניות מהחברה, לא יוכל לפעול בצורה אמיתית לקראת המטרה.
כי חשיבות המטרה שמורגשת מהנקודה שבלב, אינה מַסְפקת כדי לתת לאדם את כל הכוח לרכוש את המטרה, וזה נעשה כך בכוונה מלמעלה. מפני שאם היה חומר דלק מספיק מהנקודה שבלב, אז במה הייתה פעולת האדם. אלא אדם פועל דווקא בזה שמשפיע על החברה, ומכניע עצמו כלפיה, וכאן היא עבודתו הפרטית, כאן בחירתו החופשית. וכמה שיקבל תמורתה התעוררות לרוחניות, זה הרווח שלו, ולפי זה נמשך קדימה.
מכאן, שהעבודה כלפי חברה, היא ביטוי הבחירה החופשית של האדם, והיא ביטוי עצמו. שאז לא מקבל התעוררויות מבפנים, היינו מלמעלה, מהטבע. אלא עובד על ההתעוררות, כאילו הוא עצמו מייצר מ"ן כלפי רוחניות. הוא עושה מיני סגולות ופעולות כלפי החברה, ובחזרה ממנה מקבל התעוררות, כאילו קיבל התעוררות הזו מהבורא, מהגֵן הרוחני שלו, מהנקודה שבלב שלו, מהרשימות שבו.
יוצא, שהאדם יוצר לעצמו רצון נוסף על ידי יחס מיוחד בינו לבין החברה. וכיצד עושים זאת? בצורה מלאכותית. יש חוק מיוחד, שאם אדם מעמיד עצמו כלפי חברה בצורה מלאכותית, כאילו הוא קטן, כאילו פַחוּת, כאילו רוצה לשמשם, ולעזור ולתרום לחברה, וכאילו הוא רוצה שהם יביאו לו רוחניות. לפי זה מתחילה החברה לשטוף את מוחו, כפרסומות לכל דבר. וזה פועל עליו, כאילו זו האמת.
המערכת החיצונית, הסביבה, משפיעה על האדם אם רוצה או אם לא רוצה, בטוב או ברע, בשקר או אמת. ואם היא מגדילה בעיניו את הרוחניות, את הדרך ואת המטרה, אז הוא מקבל את זה, זה מתייצב בו, ולפי כך הוא עובד. כי הבורא סידר את המערכת כך, שלא משנה מה תאמר החברה, האדם בסופו של דבר מקבל זאת כעובדה. כלומר נעשה כאן משחק מִצד האדם, כי פועל לא מתוך רצון מוגדר מִצד הטבע, מִצד הבורא, אלא מתחיל לשחק כביכול, ועל ידי החברה זה חוזר אליו, כבר לא כמשחק, אלא כדבר ממשי, שבהחלט פועל עליו.
אם ניקח מיליון דולר, ונוציא סלוגן בעל מסר רוחני, ונפרסם אותו ברחובות, ודאי שהחברה תושפע מזה. כפי שנמכרים ביתר הצלחה דברים מזיקים כגון: פאסט פוד, סיגריות, שתייה מזיקה וכו'. זוהי השפעת הסביבה על האדם, ובה צריך להשתמש, כי אין מקום אחר לקבוע שם בחירתו החופשית של אדם.