בשיחתנו הקודמת דיברנו על האדם ותפיסת עולמו. תארנו כיצד האדם מתפתח במשך גלגוליו עד למצב שמתעוררת בו השאלה "מה הטעם בחיי?".
בעל הסולם מסביר כי השאלה אודות הטעם בחיים מתעוררת באדם בהדרגה, משך גלגוליו. בני האדם מתפתחים מגלגול לגלגול. למעשה, כל דור חדש הוא הדור הקודם, אלא שרצונותיו חדשים ותפיסתו שונה. ידוע לכול כי תפיסת המציאות של הילדים חדה יותר משל הוריהם.
הבדלי התפיסה בין הדורות מתגלים בין היתר בגישה לפיתוחים טכנולוגים חדשים. למרות שבני הדור הקודם הם שהמציאו את הפלאפונים ומשחקי המחשב, דווקא הם מתקשים להשתמש במכשירים. ההמצאות מהוות בעבורם חידוש. לעומתם, בני הדור החדש באים לעולם שבו פלאפון או משחק מחשב הם עובדה קיימת. לפיכך הם תופסים את ההמצאות האלו כמובן מאליו, ומסתדרים איתן טוב יותר מאשר בני הדור הישן.
כדי להסביר את ההבדל בתפיסת העולם בין שני דורות עוקבים, עלינו לפנות אל שורש התופעה. כאשר אדם עוזב את הגוף ועולה לצורת הנשמה הוא נוטל עמו את כל הידיעות שרכש בגלגול הקודם. ברדתו חזרה אל העולם הזה הופכות הידיעות לתכונות, ומתחיל שלב חדש. נקודת הפתיחה של השלב החדש נמצאת בדרגה שונה ביחס לגלגול הקודם.
בגלגול הקודם האדם חי בכלים הישנים. הוא תיקן אותם ומילא אותם. הוא העשיר את ידיעותיו והרחיב את היכרותו עם העולם ועצמו. כאשר יבוא לחיים חדשים, יתחיל מהתחלה, אבל בצרוף כל הידיעות הנמצאות בתוכו.
בכל אחד מאתנו טמון "גן רוחני". הגן הרוחני הוא שרשרת של רשימות הנמצאות באדם. הנשמה של כל אחד מאתנו היא חלק מהנשמה הכללית של "אדם הראשון". "נשמת אדם הראשון" היא הנברא שהבורא ברא. חלקי נשמת אדם הראשון נפרדו אחד מהשני ונפלו לעולם הזה. על ידי מימוש הרשימות הנמצאות בתוכו, צריך האדם לחזור בעצמו לנשמת אדם הראשון. עליו לעלות באותם המדרגות והעולמות חזרה אל שורש נשמתו.
תהליך ההתפתחות כולל את הירידה מעולם אין סוף דרך חמישה העולמות עד לעולם הזה, ואת אלפי שנות ההתקדמות על ידי חמשת החושים במסגרת העולם הזה עד להתגלות ה"נקודה שבלב". הנקודה שבלב היא הרצון לחזור לשורשנו.
הירידה מעולם אין סוף עוברת דרך מדרגות. המדרגות נקראות עולם אצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה. האדם צריך לעלות חזרה אל עולם אין סוף דרך אותן המדרגות, תוך כדי מעבר על אותם הפרטים והשלבים שבהם ירדה הנשמה.
תהליך ירידת הנשמה לעולם הזה נמצא באדם כרשימות. האדם אינו מכיר את הרשימות, גם אופני התפתחותו במשך אלפי שנים בעולם הזה נסתרים ממנו. אלפי שנים נדרשות להתפתחות הרצון מרצון לצרכים גופניים דרך הרצונות לכסף, כבוד, מושכלות, ועד להתגלות הנקודה שבלב. התפתחות הרצון היא תהליך הדרגתית הנמשך על פני גלגולים רבים.
בעולם הזה, האדם חי ומתפתח בצורה טבעית. כלומר, גם אם לא ידע את החכמות של העולם הזה ואת אופני התפתחותו במשך אלפי שנים, בכל זאת יתפתח למצבו הנכון.
האדם חוקר את המציאות. יש לו דחף לדעת, הרצון שלו דורש בכל פעם מחדש להבין את העולם שבו הוא חי. רצון זה דוחק באדם לפתוח את תמונת העולם כמה שיותר. בסופו של דבר האדם מגלה כי כל הגילויים כולם אין בהם כדי לספק אותו. מתעורר בו רצון שאינו מכוון לעולם הזה - רצון לעולם הרוחני, למקור.
בדרגה הרוחנית, באדם הראשון, היינו מלאים באור העליון. האור מילא את נשמתו של כל אחד מאתנו. כאן, בעולם הזה, אנו ריקים. האור העליון אינו ממלא אותנו. מכאן ניתן להבין מהיכן נובע הרצון לחזור אל העולם העליון.
האופן בו האדם תופס את המציאות מחייב אותו להתפתח. הגילוי הגדול של היום, כבר לא יספק אותנו מחר. הגן הרוחני המתפתח באדם דורש עוד מילוי, עוד ידיעה על העולם. אין לנו ברירה אפוא, אלא להתרוצץ ולהסיר עוד טפח מתמונת המציאות בתקווה למצוא בכך סיפוק.
חשבנו למלא את עצמנו בתענוגים גופניים, בכסף בכבוד בשליטה ובמושכלות. לאחר אלפי שנות התפתחות הולך ואובד העניין בתענוגים אלו, אין ביכולתם לספק את רצונו של האדם. אם התענוגים האלו היו ממלאים את הרצון, האדם היה ממשיך להיות שקוע בתוכם. לא היה מתעורר בו רצון לדבר אחר, הרצון לקבל היה עוצר בעדו. הרצון לקבל מקבע את האדם על הצורה שבה הוא מקבל את המילוי הרצוי.
עם כל זאת, המציאות שונה. הרצון לקבל נברא כרצון למלא את עצמו. הוא רוצה לקבל, מרגיש את עצמו כמקבל, ובזמן שמקבל מרגיש תענוג. כאשר הרצון ממלא את עצמו, בשעה שהתענוג בא אל תוך הרצון, הפגישה בין התענוג לרצון מעוררת את הרגשת התענוג. אלא שבאותו הרגע בו התענוג ממלא את הרצון, ובאותה המידה, הוא מרגיע את הרצון. הרצון לקבל מפסיק להרגיש את התענוג בעת מילויו כי התענוג מורגש בתוך הרצון. יוצא אפוא כי האדם מרגיש את הרצון.
מציאות של תאבון גדול מצד אחד ותענוג מצד שני היא בגדר הכרח. הרגשה טובה תיתכן רק כאשר שני התנאים נפגשים יחד. אבל בשעה שרצון מתמלא, באותה המידה הוא נכבה ונמוג. בסופו של דבר האדם מרגיש כמו לא היה לו דבר. כזהו טבעה של קבלת התענוגים בצורה ישירה, כתענוג הבא אל תוך הרצון. מכאן ניתן להבין מדוע לעולם איננו מלאים, מדוע אנו נמצאים בחיפוש מתמיד אחר תענוג, ומייצרים ללא הרף תענוגים חדשים.
האדם בנוי בצורה מסוימת. מצד אחד, יש בו רשימו שכל הזמן מתפתח ודורש תענוגים חדשים. מצד שני הסביבה משפיעה עליו ומעוררת בו רצונות חדשים. הסביבה משכנעת את האדם בקיומם של אין ספור תענוגים שלא ידע על קיומם, יהיו אלו משקאות קלים, טלפונים אל-חוטיים, משחקי מחשב, טיולים ברחבי העולם או כל דבר אחר.
הרצון לקבל של האדם מקבל את עצות הסביבה. הוא מסכים לאופנים החדשים של התענוג ומשתוקק אליהם. בצורה כזאת האדם נמצא כל הזמן ברצון חדש. כך מתאפשר לו להרגיש את התענוג לרגע קט - בזמן המגע עמו. לאחר המפגש עם התענוג, התענוג נכבה. כתוצאה מכך האדם נאלץ לחפש אופנים חדשים למילוי כדי להרגיש קצת תענוג.
האדם נמצא אפוא בריצה מתמדת. הוא מייצר לעצמו רצונות חדשים לתענוגים חדשים. הרגעים בהם האדם בא במגע עם התענוג, כאשר הוא מרגיש את המילוי, הם הרגעים בו הוא מרגיש את עצמו חי. הרגשת החיים מוגבלת אפוא לאותם הרגעים של הרגשת המילוי, לכן חיינו אינם חיי נצח.
התענוג הוא אור, האור העליון. כאשר האור עומד בצורה ישירה אל מול הרצון, הוא לעולם לא ימלא את התענוג ויורגש בו כמילוי. ההפך הוא הנכון, אחרי המילוי אנו מרגישים ריקנות.
בעולם שלנו יש רק דוגמה אחת למילוי בלתי פוסק, קשר בין אם ובנה. האֵם ובנה הם רצון לקבל. אבל כאשר האם מספקת לבנה תענוג, היא מרגישה נחת רוח מהנאת בנה. הנתינה גורמת לה לתענוג.
תענוג הבא מנתינה אינו תלוי ברצון של הנותן. תענוג מנתינה תלוי ברצון מחוצה לו, בקיומו של מישהו שאפשר לתת לו. אם יש רצון המוכן ליהנות מהאֵם, רצון מחוץ לה, אזי יש לה אפשרות לספק לו תענוג וליהנות ללא גבול. אלא שקשר כגון זה בין הנותן למקבל מותנה ביחס של אהבה מהנותן למקבל.
במילים אחרות, אהבת הזולת ללא גבול הופכת את החסרון של הזולת לכלי שאותו אנו רוצים למלא. דאגה ומילוי לכלים של הזולת מתוך אהבה בלתי מוגבלת מבטיחה הנאה בלתי פוסקת. אם ההינו ממלאים את הכלים של הזולת ההינו מרגישים חיים נצחיים.
קשר כדוגמת הקשר בין אם ובנה הוא הפתרון היחידי לבעיית הקיום האנושי. אלא שאהבת האם לבנה ורצונה להעניק לו מכל טובה, מתעוררים בה על דרך הטבע. היחס של האם לבנה עולה מעל החיים הגשמיים, לדרגה של חיים נצחיים. בני אדם אינם מרגישים את הזולת כאם המרגישה את בנה, אין ביכולתם למלא את חייהם בתענוג בלתי פוסק.
האדם עובר דרך מגוון הזדמנויות למילוי , אם בתענוג גופני, אם בסיפוק הרצון לכסף או ברדיפה אחר כבוד שליטה ומושכלות. פעם אחר פעם, במשך כל ההיסטוריה ובמהלך כל הגלגולים, אנו מנסים להגיע למילוי הרצון בצורה ישירה. תכלית כל הניסיונות היא להגיע להחלטה כי בצורה כזאת לא נוכל למלא את עצמנו.
האנושות נמצאת במשבר. סימנים ראשונים לייאוש מההתפתחות האנושית מתחילים להתגלות. בני האדם נוכחים לדעת כי התענוגים המוכרים לא יכולים לגרום להרגשת המילוי והחיים. הנה כי כן, לאחר אלפי שנות התפתחות נשארו כל הרצונות הגדולים ללא מילוי. כל זאת כדי שבתוכם תתגלה באדם הנקודה שבלב. הנקודה שבלב היא רצון למילוי ללא כיוון מוגדר, רצון שלא ברור לְמַה הוא מכוון בדיוק.
הרצון שנקרא "הנקודה שבלב" מכיל בתוכו שני נתונים. התעוררות הנקודה שבלב מצביעה על ריקנות הרצונות הקודמים. מתברר לאדם כי אין שום תועלת במילוי הרצונות של העולם הזה. רצונות אלו אינם מסוגלים לספק לאדם את הרגשת החיים.
התעוררות הנקודה שבלב היא החלטה המושרשת ברשימות האדם כתוצאה מגלגולים קודמים. אם בגלגול הנוכחי האדם אינו עשיר במיוחד או משכיל במיוחד, גם אם אינו זוכה לכבוד רב או אפילו מתקשה לספק את צרכיו הבסיסים - אין לכך כל משמעות. לאחר התעוררות הנקודה שבלב האדם בטוח בהחלטתו והשפעת הסביבה רק מחזקת אותו. קביעתו כי אין טעם לרוץ אחר התענוגים של העולם הזה היא חד משמעית. ברור לו כי בעולם הזה לא ימצא תענוגים למלא בהם את עצמו.
בה בעת, מתגלה בנקודה שבלב חסרון לתענוג המושלם, הנצחי. חיסרון זה מתעורר על גבי כל התענוגים של העולם הזה, זוהי תחילתו של כלי אמיתי, הכלי של הנשמה. כלי המתברר באדם מתוך השאלה לשם מה אני חי ?
ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות ד' , כותב בעל הסולם: "אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו. כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית הייסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה מי הוא הנהנה מהם. או ביתר דיוק, למי אני מהנה."
גדולי המוחות בעולם, פילוסופים ופוליטיקאים, אנשי התרבות ואנשים מן השורה, נתנו את דעתם לשאלה מי נהנה ולמי אני מהנה? ותשובה אין. בדרגה ההתפתחותית הנוכחית של האנושות, מגיע האדם להחלטה פנימית כי העולם הזה אינו מספק אותו. אין ברירה אפוא, אלא למצוא משמעות לחיים.
בעל הסולם ממשיך וכותב, "והן אמת שכבר נלאו חוקרי הדורות להרהר בזה, ואין צריך לומר בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא אפילו להעלותה על הדעת. עם כל זה עצם השאלה בעינה עומדת בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחינו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא התחבולה הידועה, דהיינו, להסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול."
עד עתה נדמה כי הצלחנו לחמוק מהשאלה. המרדף אחר תענוגים גופניים, כסף, כבוד, שליטה ומושכלות, שימש לנו כמפלט. הריצה אחר תענוגי העולם הזה עדיין משמשת לנו כהבטחה למילוי. וגם אם לא תספק תענוגים, לכל הפחות תשכיח את השאלה על הטעם בחיים. השאלה "לשם מה אני חי?" ממררת את חיי האדם. אם אין לה תשובה, האדם מעדיף לזנוח אותה.
נכון להיום, השאלה על הטעם בחיים מתעוררת בשנית ותשובה אין. יעידו על כך הייאוש המתפשט בכל מקום, העלייה בצריכת הסמים, השיעור הגבוה של התאבדויות והטרור העולמי. תמונת המצב הנוכחית מורה כי האנושות נמצאת בפתחה של התפתחות רוחנית. כך כותב בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
מה פירוש "התפתחות רוחנית", כלום אנו נדרשים לפעולה מיוחדת כדי להתפתח רוחנית? במשך ההיסטוריה האנושית התפתחו בני האדם מגלגול לגלגול והחליפו מבנה חברתי אחד במשנהו. האנושות עברה תקופות ומוצלחות יותר ופחות: תקופות של עבדות, תקופות של התפתחות תעשייתית, ימי הביניים וכ"ו. כך או אחרת האנושות התפתחה בצורה טבעית והתקיימה מבלי לדעת איך.
שלבי ההתפתחות של האנושות מתגלים בצורה טבעית, בזה אחר זה. ניסיון חיינו מורה כי בכל פעם בה מתעוררת בנו הרגשת אי נוחות, חוסר המילוי או הייסורים דוחקים בנו לחפש מצב אחר, טוב יותר. בסופו של דבר כולנו בנויים מרצון לקבל. גילוי ריקנות ברצון לקבל מורגש כסבל ודוחק ברצון לקבל לשנות את מצבו.
כל תנועה מתנועות האדם היא תוצאה של חשבון תועלתי. האדם נע כי הוא מוצא את מצבו הבא כדאי יותר ממצבו הנוכחי. תנועות גופניות או מחשבות, חיפוש פנימי או חיצוני, כולם מונחים לפי חשבון של כדאיות.
כמו האדם, כך החברה האנושית. גילוי חסרונות בחברה האנושית, ביחס בין בני האדם, מצטבר בהדרגה ודוחף את החברה אנושית להשתנות. בני האדם מחוללים מהפכות ויוצאים למלחמות כדי לשנות את המצב. כך נוצרת התפתחות.
האדם אינו יודע מהו המצב הבא, איזה תנאים נדרשים בחברה, ביחסים בין בני האדם. האדם אינו יודע מה צריך להשתנות בתוך עצמו. שלבי ההתפתחות מתגלים בזה אחר זה, בצורה טבעית. הצורך לעבור לשלב מתקדם יותר בהתפתחות מתגלה מתוך החסרון בשלב הנוכחי. חוסר היכולת לסבול את המצב הנוכחי והרגשה כי אין ברירה אלא לשנות, מחייבים את מעבר למצב הבא.
שאלה: ידוע כי באדם טבוע רצון ליהנות על חשבון חברו. מהן הסיבות לכך ?
רב: הרצון לקבל יכול להתפתח מעבר להרגשת עצמו ומעבר לרצונו להתמלא במילויים שמסביבו. המבנה של הרצון לקבל מאפשר לו להתפתח עד כדי הרגשת הזולת.
הדומם כמעט ואינו מרגיש את הזולת. הדומם מודע לתכונותיו בלבד ורוצה לשמור עליהן ללא שינוי. לכן אנו נדרשים להפעיל כוח רב כדי לשנות את הדומם. חוקי התנועה של ניוטון מורים כי כל גוף בבריאה שואף לנוע במהירות קבועה או להישאר במצבו ללא שינוי. כזהו הטבע של הרצון לקבל בדרגת הדומם.
בדרגת הצומח הרצון לקבל משתנה. שינוי פירושו גילוי של המצב הנוכחי כרע והמצב הבא כטוב יותר. במשך זמן ההתפתחות גם הטוב שהגיע מהמצב הבא מורגש כרע ומצב אחר - טוב יותר - מתגלה במקומו. כך מתפתח הרצון לקבל בדרגת הצומח.
באופן יחסי לדרגת הדומם, הרצון בדרגת הצומח זקוק עוד יותר לסביבה. הצומח מרגיש את הסביבה ונע ביחס אליה. הפרחים למשל, מפנים את עלי הכותרת שלהם לכיוון השמש בשעות היום, ובשעות הלילה סוגרים אותם. הצומח מקיים פעילות הדדית עם הסביבה. הוא מחויב לקבל ממנה ולהוציא מתוכו אליה.
זאת ועוד, הצומח אינו מתקיים כגוף בודד. כל הצמחים קשורים יחד וכגוף אחד הם פועלים ביחס לאדמה ולאטמוספירה. ככל שאנו מעמיקים לחקור את דרגת הצומח, אנו מגלים אותה כבריאה אחת הנמצאת באיזון עם הסביבה. יציאה מהאיזון משנה את מצבו של הצומח ויכולה להביא לכלייתו.
הדרגה הבאה היא דרגת החי. דרגת החי מתרבה, פועלת ומרגישה את הסביבה, בצורה אחרת לגמרי מהדרגות הקודמות לה. המינים השונים בדרגת החי קשורים אמנם זה עם זה, אולם לכל פרט מדרגת החי יש קיום עצמאי. לכל פרט יש חיים משלו.
האדם, בשונה מדרגות הצומח והחי זקוק לסביבה גדולה. שלא כמו יתר היצורים, האדם נולד ללא הבנה ושליטה במציאות. האדם בעת לידתו הוא יצור חלש וחסר אונים, אין ביכולתו לקיים את עצמו. בניגוד לאדם, יילודים בדרגת החי יודעים מיד עם ביאתם לעולם, מה טוב בעבורם ומה מזיק. כתוב, "שור בן יומו קרוי שור". כל המידע החיוני להתפתחותו של העגל טמון בו כחוש טבעי. רשימותיו מגדירות את חייו מיום לידתו.
בניגוד לחיה, האדם נידרש ללימוד ארוך של עשרות שנים כדי למצוא את מקומו חיים ולהצטרף לחברה כחבר מן המניין. נמצא אפוא שמידה גדולה יותר של רצון מצריכה זמן ממושך יותר להתפתחות. רצון מפותח דורש יותר קשר עם סביבה וקבלת תמיכה ממנה. לפיכך האדם הוא החלש מכל הברואים עם לידתו, והחזק מכולם בבגרותו.
כאמור, אם עומדת בפנינו התפתחות נוספת, עליה להתגלות תחילה כחסרון, כחוסר יכולת להישאר במצב הנוכחי. ואכן, מצב שכזה מתגלה עתה לנגד עיננו. מצד אחד, העולם כולו נתון במשבר. משבר פוקד את התא המשפחתי, את הפוליטיקה, את התרבות ואת המדע, בכל התחומים האדם נמצא במבוי סתום. מצד שני, מתעוררת באדם איזושהי תחושה כלפי העליון. משהו מתגלה ביחס למצב הנוכחי, איזושהי הארה טובה מלמעלה. מתגלה מטרה לאנושות. לפתע נוצר עניין בחכמת הקבלה. כולם שמעו עליה ורבים מתעניינים בה.
כמו כל מעבר אחר בין שלבי ההתפתחות של האנושות, גם המעבר הנוכחי מתרחש בצורה טבעית, מבלי שנבחין בכך. האנושות לא ידעה כי עליה לעבור מימי הביניים לתקופת הרנסנס, תהליכים כגון אלו מתרחשים בהדרגה. במעבר משלב לשלב, האדם מואס במצבו הנוכחי ומתעוררת בו איזושהי הרגשה ביחס למצב הבא.
ריקנות גדולה מתגלה בימינו, וכיוון חדש נפתח במקביל. אלא שבמצב הנוכחי, בניגוד לכל יתר המצבים, נדרשת עבודה מצד האדם. המקובלים שבמשך אלפי שנים הסתירו את חכמת הקבלה ואת ספריהם, כיוונו את דבריהם במיוחד לימינו. כמוהם, גם הנביאים הצביעו על תקופתנו כתקופה שבה חכמת הקבלה צריכה להתגלות. זמנה של חכמת הקבלה להתגלות כתרופה לשאלה "מה הטעם בחיים?" , הגיע. ללא תשובה, האנושות אינה מסוגלת להמשיך הלאה. רק חכמת הקבלה יכולה לענות על שאלה זו.
אם כך, מן הראוי לשאול כיצד מגיע האדם אל לימוד חכמת הקבלה? האם גילוי חכמת הקבלה מושרש ברשימות האדם - בצורה טבעית, או שמא עליו לגלותה בצורה אחרת ? במהלך אלפי שנות התפתחותנו הרשימו הוא שדחף אותנו להתקדם וליהנות מהעולם הזה - מתענוג בהמי, מכסף, כבוד ומושכלות. נשאלת אפוא השאלה האם הרצון לרוחניות מתגלה גם הוא על ידי הרשימו ? האם הרשימו הוא הדוחק באדם להבין כי את התענוג הבא עליו לחפש מעל העולם הזה? איך מוליכים את האדם להמשך ההתפתחות ברצון חדש, שונה כל כך מהרצונות הקודמים?
עד עתה האדם היה בוחר באחד מהתענוגים מתוך הערבוביה של תענוגי העולם הזה. כעבור זמן מה היה מחליפו באחר. אבל הרצון לרוחניות אינו תענוג המלובש בלבוש גשמי, התענוג הרוחני הוא מילוי פנימי. אין ביכולתנו לדכא את הרצון לרוחניות ואת השאלה על הטעם בחיים בעזרת פתרון גשמי. אדם שמאס בריצה אחר הכסף יכול היה לברוח אל הפוליטיקה, והפולטיקאי, אם רצה בכך, יכול היה להחליף את עיסוקו במחקר מדעי. המחקר המדעי מכובד יותר מהעסקנות המפלגתית. אבל כאשר מתעורר הרצון לרוחנית, האדם אינו יכול לצייר לעצמו את מצבו הבא, אפילו לא דוגמה ממנו.
אם בכל דור היו כמה אנשים שהלכו בראש והתוו את הדרך לכל האנושות, הרי שבמצב בו אנו נמצאים, בהתפתחות הרוחנית, האדם מבולבל ומיואש. יותר ויותר אנשים מוטרדים ממצבם ומחפשים תשובות לשאלות קיומיות כגון "לשם מה אני חי?". האנושות בכללה נמצאת במבוכה, יוצאי הדופן היחידים הם אלו המצליחים להדחיק את השאלות. בצורה החיצונית הם ממשיכים להתקיים, כח החיות שבאדם חזק מאין כמוהו.
אם כן, שוב אנו חוזרים אל השאלה איך האדם עובר משלבי התפתחות בעולם הזה לחיפוש רוחני? האם כוחות הטבע הם המכוונים אותו לעזוב את ההתפתחות הריאלית ממצב למצב, מתענוג לתענוג, לטובת חיפוש פנימי יותר, נעלם, רוחני ?
אל לנו להאמין לדבר מלבד הטבע, כך מלמדת אותנו חכמת הקבלה. האדם צריך לאמץ לעצמו גישה מציאותית וממשית, כתוב "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". עד עתה התקדמנו בצורה פשוטה, הכוחות חייבו אותנו להתקדם ולגלות יעדים חדשים. מן הראוי אפוא, להמשיך ולהתקדם באותה הצורה. אל אנו לסמוך על עצות מופשטות שאינן מתגלות בדרך הטבע.
שאלה: שיטת הקבלה התגלתה או הומצאה ?
רב: "הומצאה" או "התגלתה" הם הינו הך. האדם מתפתח מתוך הרצון לקבל. חלק מהמציאות מתגלה לנו מתוך התנסותנו בעולם הזה, לחלק זה אנו קוראים מדע. האדם חוקר את העולם, רושם תוצאות ורוכש השכלה.
רק על המדע אנו יכולים לסמוך. טוב נעשה אם נתרחק מכל חכמה אחרת, מופשטת, שאינה מבוססת על ניסיון החיים והמחקר המדעי. שיטות כגון אלו אינן אלא פרי דמיונם של בני אדם. ההיסטוריה רוויה בדוגמאות על נזק שנגרם לאדם כתוצאה ממימושן של תיאוריות מופשטות.
כל הצלחות האדם מבוססות על מימוש מחקרים מדעיים. הרפואה הטכנולוגיה או כל פיתוח שאנו מפיקים ממנו הנאה הוא תוצאה של חקירת החוקיות בטבע. האדם בוחן עד כמה הוא יכול להשתמש בטבע לטובתו, ומשתמש בו בהתאם לתוצאות. כך צריך להיות. אל לנו להסתמך על המצאות שאינן מבוססות על גילויים בטבע.
זאת לדעת, דבר אינו מתגלה בחקירתנו את הטבע מלבד היחס בין רצון ותענוג. הרצונות יכולים להופיע בכל אחת מדרגות הדומם צומח חי ומדבר או כשילוב בין הדרגות השונות. ההשפעה על הרצון, הנקראת תענוג, מגיעה מכוחות הטבע בדרגות הדומם צומח חי ומדבר.
האדם חוקר את השפעת התענוג על הרצון, אבל אינו מבין כי היחס בין הרצון לתענוג זהה ליחס בינו לטבע. כל חוק שאנו מגלים הוא יחס בין רצון במדרגה מסוימת וסוג מסוים של השפעה עליו. בכך מסתכם כל המדע שלנו.
גם הנשמה היא רצון. אלא שהנשמה היא רצון לתענוג נעלם, רצון לתענוג לא מוכר. דחף מתעורר באדם, אבל לא ברור לְמַה, מתעוררת בו הנקודה שבלב.
כך או אחרת, עלינו להמשיך ולחקור. עלינו להתייחס לדברים בצורה מציאותית, על סמך הניסיון. יתכן כי עתה ניתן להבין ביתר בהירות מנין נובעת השאלה אודות דרכו של האדם לחכמת הקבלה. האם הוא מוצא אותה בצורה טבעית או מלאכותית ?
רב: הרצון לקבל תמיד שואל "מה הטעם בחיי?". כל הרגשה רעה או רצון לדבר מה חדש כמוהם כשאלה אודות הטעם בחיים. אלא שהיא נשאלת בצורה לא החלטית. את השאלה על מטרת החיים אנו מחליפים בשאלה אחרת, פחותה, "איך אפשר למלא את עצמי?" . כאשר הרצון ריק לגמרי והאדם מרגיש כי אין ביכולתו למלא אותו, השאלה על המילוי הופכת לשאלה על הטעם בחיים, טעם מלשון "טעמים".
השאלה מה הטעם בחיים היא שאלה גשמית, פשוטה ומציאותית, אין בה דבר מן המופשט. בכל שלב של התקדמות האדם שואל על הטעם בחיים. בכל דרגת-התפתחות האדם רוצה בדבר מה חדש. השאלה אודות הטעם בחיים הולכת ומתפתחת עד למידה שהאדם אינו יכול להתעלם ממנה יותר. כלומר, אין הוא יודע לאיפה לפנות כדי לקבל מילוי.
שאלה: ובכל זאת, לא כל מי שהרצון לקבל שלו גדל ומרגיש ריקנות, מתעורר לשאלה מה הטעם בחיים.
רב : לא כל מי שמרגיש ריקנות רואה את השורש שממנו ניתן לקבל מילוי. אם מתעורר באדם רצון לאחד מתענוגי העולם הזה, ברור לו מה עליו לעשות. אם האדם רוצה לצאת לחופשה הוא חוסך כסף, אם הוא רוצה לרכוש ידע הוא משקיע את זמנו בלימוד .
עתה, לאחר שממשנו את כל האפשרויות למילוי ונותרנו ריקים, איננו רואים עוד מקור לתענוג במסגרת העולם הזה. אם המקור למילוי היה גלוי לעיננו, לא הייתה בעיה. האדם מוכן להשקיע עשרות שנים לטובת למילוי עתידי. על אחת כמה וכמה אם אפשר לקבל את המילוי בהווה ולפרוס את התשלום לעתיד. אבל לאדם אין שום קשר עם מקור המילוי, זו הבעיה.
שאלה: לא ברור אפוא מה ההבדל בין האנשים המתעוררים לשאול מה הטעם בחיי, לאלו הנשארים אדישים, גם אלו וגם אלו אינם רואים את המילוי.
רב: ניתן להבדיל בין שני סוגי אנשים. יש בקרבנו אנשים שמרגישים מרירות גדולה, ובכל זאת לא נדחפים להמשיך ולחפש. הרצון לקבל אינו מושך אותם הלאה. הרצון לקבל מתגלה בהם בצורה כזאת, שכל בקשתם היא לדכא אותו. הכוח המושך את האנשים האלו כלפי מטה חזק יותר מהכוח המושך אותם קדימה, כלפי הטוב.
האדם לא יגיע ללימוד הקבלה כל עוד הוא נמצא בשלבי הביניים של ההתפתחות. הבריחה לסמים ההתאבדות והטרור, או לחילופין ההיסחפות בלי דעת בזרמי החיים כדאתמול, ישמשו לו כתחליף.
באיזושהי צורה הוא יצליח להפחית את החסרון שלו, לפשט אותו. די לו במשפחה, בית, אישה, ילדים ועבודה. לפעמים יבחר לעצמו אתגר נוסף, פעילות ספורטיבית למשל. האדם חוזר אחורה לרצונותיו הקודמים וחי בהם.
החברה האנושית על כל מערכותיה מפותחת בצורה יוצאת דופן כדי להחזיר את האדם חזרה לרצונותיו הגשמיים. כל מה שהאנושות מייצרת, במודע ושלא במודע, תכליתו למשוך את האדם אחורה אל רצונותיו הגשמיים.
לאמתו של דבר, המשיכה אחרוה אל התענוגים של העולם הזה מושרשת בגן הרוחני של האדם. מטרתה להמריץ את התפתחות האדם אל הטוב ולזרז את הכרת הרע. הקריאה לחזור אל התענוגים הגשמיים, ליהנות מהם, מחזירה את האדם מהר יותר לחפש את הכיוון הנכון.
החברה האנושית נבנתה כדי לספק לאדם כמה שיותר תענוגים. המובחרים שבבניה הם אלו המציעים תענוג חדש שטרם נראה כמותו. כמה מאתנו עדין "מצטיינים" בכך, עליהם להמשיך בחיפוש אחר תענוגי העולם הזה עוד כמה גלגולים.
סוג אחר של אנשים הוא אנשים שהכוח המושך שלהם, משמע הנקודה שבלב, גדל, התפתח ומוביל אותם קדימה. הנקודה שבלב אינה מאפשרת להם לברוח לתענוג כלשהו או לניתוק מהרצון לקבל. הלא כבר הקדמנו ואמרנו כי ירידה אל תענוגי העולם הזה או דיכוי הרצון, יש בכוחם לבטל את הרגשת הריקנות. גם הרגשה בסיסית כמו הרעב אינה עומדת בפני השפעת הסמים המשככים.
אבל השאלה שעליה אנו מבקשים תשובה, נוגעת לאותם האנשים שהנקודה שבלב התעוררה בהם. ברצוננו לדעת האם התפתחותם של אנשים אלו ממשיכה הלאה בצורה טבעית או מלאכותית ?
בסופו של דבר אנו נמצאים תחת שליטת הטבע - הרצון לקבל מול הכוח הפועל עליו. אין במציאות דבר מלבד הטבע בדרגות הדומם צומח חי ומדבר, והכוח המפעיל את הטבע ומפתח אותו. נשאלת אפוא השאלה, האם אותו הכוח המפתח את הטבע הוא גם המקדם את האדם להתפתחות אל ממדים אחרים, ממדים אותם אנו מכנים כ"עליונים" ?
שאלה: מה לעשות עם אותם האנשים ששואלים על סיבת החיים ולא רוצים לשמוע על חכמת הקבלה.
רב: כלום! האדם מתקדם בצורה טבעית. האופי הנכון להפצת חכמת הקבלה הוא פרסום פסיבי. כל שעלינו לעשות הוא לתת פומבי לחכמת הקבלה כאמצעי להתפתחות מהירה וטובה. אין ברירה אלא לחכות עד שהאדם יגלה את רצונו לרוחניות. הרצון לרוחניות מושך את האדם קדימה. הוא הנותן לו כוחות להתגבר על המשיכה לתענוגי העולם הזה. האדם צריך להיות השופט של עצמו.
יש להניח לאותם האנשים המרגישים ריקנות ומעדיפים להישאר במצבם. אפשר שהם צריכים להתגלגל עוד גלגול או שניים מטרם יגיעו ללימוד. אף אחד לא מגיע לחכמת הקבלה מתוך רצון, אלא מתוך חיוב. זו הצורה הטובה ביותר להתפתחות.