מהו, אין ברכה במקום ריק, בעבודה
תשמ"ח - מאמר ט"ו
1987/88 - מאמר 15
הנה הזה"ק (תרומה דף ק"ע ובהסולם אות תקכ"ה) אומר, וזה לשונו, "שלחן זה העומד בבית המקדש, שהוא כדי שימצא בו מזון, ולהוציא ממנו מזון. על כן אפילו רגע אחד אינו צריך להמצא ריקם. שלחן האחר של הס"א, הוא שלחן של ריקנות, כי הברכה שלמעלה אינה נמצאת במקום גרוע וחסרון. זהו השלחן לפני הקב"ה, והשלחן שהאדם מברך עליו לפני הקב"ה, גם כן אינו צריך להיות ריקם, כי אין ברכה במקום ריקם".
ויש להבין, מהי הסיבה שאין הברכה יכולה להיות במקום ריק. ומהו הפירוש בעבודת הקודש, שהאדם הרוצה לקבל ברכה מהקב"ה, אז האדם צריך להשתדל שיהיה לו משהו, שרק באופן כזה הקב"ה יכול לתת לו ברכה.
ידוע מה שאמרו חז"ל, "אין ארור מתדבק בברוך", שמסיבה זו לא רצה אברהם לקחת את בתו של אליעזר עבד אברהם. לכן כשאדם מתפלל לה', שיתן לו מה שהוא דורש ממנו, וכשהאדם מתפלל תפלה אמיתית מעומק הלב, בטח שהאדם מרגיש שהוא בחסרון, ומרגיש שהוא בבחינת חסרון יותר מכל העולם, אחרת, אם יש עוד אנשים, שהוא, גם להם חסר כמו שחסר לו, כבר לא נקרא זו, תפלה מעומק הלב, לפי הכלל, "צרת רבים חצי נחמה".
אל כן החסרון שלו כבר חסר משלימות החסרון, היות שהוא רק חצי חסרון, היות שחצי מה שחסר לו, הרבים משלימים לו. אם כן יש לו רק חצי כלי לקבל מלוי, החלק מה שהרבים לא יכולים לתת לו מסיבת שאין להם, לכן אין לו יותר מחצי צורך לקבל מלוי.
לכן התפלה, שהאדם מבקש מה' שימלא לו משאלות לבו, צריכה להיות מעומק הלב, שפירושו, היות שהלב נקרא, רצון, אם כן אם אין הרצון נוגע לעומק הלב, מטעם שאין לו הצורך האמיתי שיקבל מלוי, כנ"ל, לכן אין תפלתו מתקבלת.
לכן מוכרח האדם לראות שהוא יותר גרוע מכל העולם, וממילא ענין, "צרת רבים חצי נחמה", לא שייך לומר אצלו, כי הוא יותר גרוע מהכלל, כידוע שענין סיפוק בחיים, אינו שייך לומר דוקא בזמן שחסר לו דברים מה שיש לאחרים, ואין לו. אלא יכול להיות שיש להאדם יותר פרנסה מאחרים, ויש לו אפילו יותר דברים חשובים מהסביבה שלו, מכל מקום יכול להיות שאין לו סיפוק מזה.
וזה יותר מורגש אצל נשים, שאם חסר להן משהו, אפילו שיש להן הרבה דברים יותר מהחברות שלה, אם היא מרגשת שחסר לה, היא יכולה לומר "טוב לי מותי מחיי", ואינה יכולה להתנחם בזה שיש לה דברים יותר משל חברותיה. אלא אם החסרון נוגע לה להלב, היא אומרת שהיא מרגשת יותר אומללה מכל העולם.
והטעם הוא, כי בזמן שהאדם מרגיש חסרון אמיתי, לא יכול להתנחם מזה שדבר זה חסר גם להרבים. כי ההרגש היסורים, שסובלים מאי מילוי הרצון, זה קובע, שזה לפעמים יכול להביא את האדם להיות מאבד עצמו לדעת, ורק זה נקרא, חסרון אמיתי.
וכאן בעבודה, אם הוא רואה שיש מישהו שהוא דומה אליו בבחינת החסרון לרוחניות, כבר הוא יכול לקבל מלוי מבחינת, "צרת רבים חצי נחמה". ומשום זה הוא יכול לבוא לידי יאוש, כי הוא משלים עם המצב, היות שאומר אז, שהדבר הזו, מה שהוא מבין שחסר לו, אי אפשר להשיג, כי לאחר כמה נסיונות, שהוא התחיל בעבודה ולא הלך לו, תיכף מחליט שזה קשה וזה לא בשבילו. והסיבה שהוא מחליט תיכף, הוא מסיבה שהרצון להדבר נחלש אצלו, מסיבת שקבל מלוי על חצי חסרון מבחינת "צרת רבים חצי נחמה".
וזה דומה לאדם שנאבד לו איזה חפץ, והוא מחפש אותו. יש כלל, כמה זמן הוא צריך לתת בכדי לחפש את החפץ. תשובה, זה תלוי בערך החפץ. אם החפץ שוה הרבה, הוא נותן הרבה זמן בכדי לחפש אותו, ואם פחות, הוא נותן פחות.
כמו כן כאן בעבודה, אם ענין לעבוד בעמ"נ להשפיע חשוב לו הרבה, הוא לא מתייאש על המקום, אלא הוא תמיד הולך ומחפש דרכים איך להגיע לזה. מה שאם כן כשהוא רואה שיש עוד אנשים שלא עוסקים בתו"מ על הכוונה בכדי להגיע לשמה, אלא שמסתפקים בזה שמקיימים את התו"מ, כמו שהרמב"ם אומר, שלא לכולם מגלין את הסוד שצריכים לעבוד לשמה, והם מרגישים שבזה שמקיימים את התו"מ כמו שחינכו אותם בתחילה, הם מאושרים בזה, ואין הם הולכים לחפש דרכים אחרות, וזהו הטוב שלהם.
וזוהי הסיבה שאפילו שקבלו איזו התעוררות, שיש לחפש את הכוונה האמיתית של תו"מ, אבל הרצון הזה שלא כל כך חשוב בעיניהם, לכן חיפשו כמה פעמים למצוא את הדרך, איך ללכת בדרך של השפעה, והיות שזה לא מוצאין בקלות, וחסרון אמיתי אין להם, לכן מתחילים ללכת בדרך של לשמה, ואח"כ עוזבים את זה והולכים אחרי הרבים.
אולם יש להבין את לשון הרמב"ם ז"ל, במה שאומר, "עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלין להם רז זה מעט מעט". ויש להבין, מהו הפירוש שאומר, שמגלין להם רז זה. כלומר, איזה סוד מגלין להם, בזה שאומרים להם שצריכים לעבוד לשמה. וכי מי לא יודע שצריכים לעבוד את הבורא, כמו שכתוב, "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך".
וזה אנו אומרים ד' פעמים ביום, היינו קריאת שמע דקרבנות, קריאת שמע דיוצר אור, קריאת שמע דערבית, וקריאת שמע שעל המיטה. ואפילו קטנים אומרים את הקריאת שמע. אם כן כל אחד יודע שצריכים לעבוד לשם שמים, אל כן איזה סוד מגלין להם עתה, מה שלא היה צריך לגלות להם מטרם, "שיתרבו דעתן ויתחכמו חכמה יתירה".
וגם יש להבין, מהו השיעור של, יתרבו דעתן, איך מודדים את הדעת שלהם, בכדי שנדע שעתה כבר יכולים לגלות להם את הסוד של לשמה, מה שאין כן לפני זה. וגם מהו הלשון, "ויתחכמו חכמה יתירה". ויש להבין מהו, חכמה, ומהו, חכמה יתירה.
ויש לפרש, שחכמה ודעת הוא מה שקבלו מצד המלמדין בתחילת למוד, שהדריכו אותם בשלא לשמה. כלומר בזה שהם יאמינו בה' ובאמונת חכמים, הם יזכו לקבל שכר, ואם לא, הם יקבלו עונש. נמצא, שמבינים שע"י זה שנקיים את התו"מ, ונאהב את ה' "בכל לבבך", הוא יתן לנו שכר, כלומר שהשכר יהיה, שנקבל תמורה עבור זה שאנו מקיימים את כל מה שצוה לנו. זאת אומרת, בכדי שלא יהיה בחינת בושה בעת קבלת התענוג, לכן נתן לנו מצות לקיים, והוא משלם לנו עבור היגיעה. ובזה לא יקבלו משהו בחנם, אלא תשלום על היגיעה מה שאנו עובדים בשבילו. וממילא לא יהיה ענין של בושה.
ובהאמור נבין, מה זה דעת וחכמה. זה שקבלו בתחילת לימודם, שהם לא היו יכולים להבין יותר, אלא לשכר המקובל בכלים דאהבה עצמית. זאת אומרת, בדבר שאינו לתועלת עצמו, לא היה להם עוד חכמה ודעת להבין שכדאי לעשות משהו, היות שלא ראו מה שהרצון לקבל לעצמו ירויח מזה. אבל הם הבינו, שכדאי לקיים תו"מ, משום שתהיה להם חכמה, להאמין בזה שיקבלו שכר, והוא החכמה והדעת שהשיגו, שכדאי לקיים תו"מ בשביל תועלת עצמו.
נמצא לפי זה, חכמה יתירה הוא, שהם יכולים להבין, בזה שקבלו דעת להבין דבר נוסף, שזה נקרא, "עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה". כלומר שהם מבינים עכשיו שכדאי לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם. מה שאם כן לפני זה עוד היו בחסרון חכמה ודעת, להבין שיש אפשרות שלא לעבוד שלא לתועלת עצמו.
ובהאמור יוצא, זה שאסור לגלות את הסוד של לשמה בתחילת לימודם, אין הפירוש שאסור, אלא שאי אפשר, מטעם שלא היה להם דעת להבין זה. אל כן מוכרחים לתת להם סיבה שבשבילה יהיה כדאי לעבוד.
לכן, "כשתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה", אז הם מסוגלים לשמוע סוד מה שהיה אסור לומר להם מקודם לכן. כלומר אפילו שהיו אומרים להם, שהעבודה אמיתית היא עבודה דלהשפיע, אבל היה נשאר אצלם בבחינת סוד, מסיבת שלא היתה שום אפשרות להבין דבר כזה.
אלא, "אחר שתרבה דעתן, מגלין להם סוד זה לאט לאט". פירוש, לאט לאט, הם מתחילים להבין שכדאי לעבוד לטובת הבורא, ולא לתועלת עצמו. ולכן יש לפרש, עד שתרבה דעתם, הכוונה עלדעת תורה, שהיא ההפך מדעת בעל בתים, שדעת בעל בתים הוא, לעבוד שכל הרווחים יכנסו לתחת רשותו, כלומר שהוא רוצה להיות בעל הבית על כל המעשים שהוא עושה, כלומר לעבוד הכל לתועלת עצמו.
וההפוך הוא דעת תורה, כמו שאמרו חז"ל, "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", שפירשנו, שהכוונה היא שצריך להמית את עצמיותו, שהוא הרצון לקבל לעצמו, אלא להידבק בו יתברך, שפירשו חז"ל, "הדבק במידותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום". כלומר שהאדם צריך להגיע לדרגת ביטול הרצון לאהבה עצמית, וכל מגמתו היא לאהבת ה', כלומר כל מה שהוא עושה, שיהא כוונתו רק להשפיע.
וזה שכתוב, "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה", שכבר מסוגלים לשמוע את הסוד של עבודה דלהשפיע. וכיון שהם יכולים להבין, שעבודה זו היא עבודה אמיתית, מטעם היות שרוצה להיות עובד ה' ולא עובד את עצמו.
ועתה נבאר מה ששאלנו, איך אנו יודעין שכבר יש בהם חכמה יתירה, כנ"ל, במה שאמר, "עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה". וכפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, הידיעה הזו של דעת וחכמה בא להם מלמעלה, בבחינת אתערותא דלעילא. אבל איך אנו יודעים זה.
והתשובה היא, היות שאלו אנשים, שקבלו התעוררות מלמעלה, כנ"ל, אין הם יכולים לחיות בשלוה, אלא מחפשים ממקום למקום, למצוא את מי שהוא שתהיה לו היכולת להדריך אותם איך להגיע לעבודה דלהשפיע. ומזה שהם מחפשים דרך איך ללכת קדימה, ואין להם סיפוק מהעבודה הרגילה שלהם, זהו סימן שהוא קיבל דעת והתעוררות מלמעלה. לאדם הזה, שיגידו לו שיש ענין שצריכים לעבוד לתועלת ה', הוא יכול להבין את הסוד הזה, היות שיש לו כבר בחינת, עד שתרבה דעתן. לכן היות שיש לו דעת להבין, כבר אין זה סוד, כי סוד נקרא, כל זמן שלא יודעים, מה שאין כן כשיודעים.
אבל הרמב"ם ז"ל אומר, "ומגלין להם רז זה מעט מעט". צריכים לפרש, שלא בפעם אחד יכולים להבין, שעיקר העבודה היא לעבוד בעמ"נ להשפיע, אלא שיש ירידות ועליות בהבנה זו, היות שהעבודה זו היא נגד הטבע. לכן פעם האדם מבין שצריכים לעבוד רק לשמה, ואח"כ מתגבר עליו הגוף וטוען, שצריכים לעבוד לתועלת עצמו ולא לתועלת ה', וזה נקרא, מעט מעט. זאת אומרת, הידיעה הזאת, שידע אחת ולתמיד, זה לא בא בפעם אחת, אלא בזה אחר זה.
ובכדי לזכות לעבוד בלהשפיע, אין האדם מסוגל בכוחות עצמו להגיע לזה, אלא לזה צריכים עזרה מה'. ועל זה אמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו". פירוש, מי שרוצה לטהר עצמו מכלי קבלה ולעבוד בלהשפיע, הוא מקבל סיוע מה'. אולם זה שמבקש עזרה מה', התפלה שלו צריכה להיות מעומק הלב. כלומר שהחסרון שהוא מרגיש, שאינו יכול לעשות משהו לתועלת ה' אלא רק לתועלת עצמו, זהו הרצון של כל הלב, ואין לו שום צורך שהקב"ה יעזור לו, רק על זה, היות שהוא מרגיש שאם אין הוא יכול לעבוד לתועלת ה', רק לתועלת עצמו, אין זה נקרא אצלו, חיים.
ובהרגשה כזו הוא מרגיש שהוא האיש הגרוע והשפל שבעולם. וזהו כנ"ל, הגם שהוא רואה שיש אנשים בעולם שמכבדים אותם, מטעם שיש להם הרבה תורה והרבה מעשים טובים, אף על פי שהוא לא רואה שהם עוסקים לשמה, אבל הם לא מרגישים בעצמם שום חסרון, לכן הוא יכול לומר להקב"ה, שהוא צריך לעזור לו שיגיע לשמה, מטעם שהוא היותר גרוע בעולם.
והסיבה שהוא צריך להרגיש שמצבו הוא יותר רע, והוא מרגיש יותר יסורים מכל העולם, אחרת אין לו כלי שלימה שה' ימלא אותה, שזה נקרא, עומק הלב. היות שהבורא הוא שלם, לכן כשמשפיע לאדם בתוך הכלי שלו, גם הכלי צריכה להיות שלימה, כלומר רצון שלם, ואין שם מעורב רצון אחר.
אי לזאת, בזמן שהאדם רואה שיש עוד אנשים שאינם עוסקים לשמה, ומכל מקום אין הם מרגישים שהם נמצאים במצב שכל כך רע להם, וצרת רבים היא חצי נחמה, אם כן הם משלימים לו חצי חסרון עם המלוי שלהם, אל כן אין הוא נצרך להבורא שיעזור לו רק על חצי חסרון. נמצא, שאין לו רק חצי כלי. והקב"ה נותן את המלוי שלו על כלי שלם, כלומר על חסרון שלם.
לכן בו בעת שהוא רואה שיש אנשים, שיש להם פחות חיים מכפי שיש לו, והוא רואה שיכולים לחיות, אף על פי שאין להם כל כך צורך בעבודה דלהשפיע, וממילא הוא לא יותר גרוע מהם, לכן החסרון שלו נתמלא ע"י הרבים.
מה שאם כן אם הוא רואה שהוא יותר גרוע מהם, בזה שהוא לא יכול לרמות את עצמו ולומר, שעושה משהו לטובת הבורא, נמצא, שרק אז הוא לא יכול לקבל איזו סיוע מהרבים, לכן מרגיש שיש לו חסרון אמיתי, כלומר שיש לו יותר יסורים מכל הכלל, בזה שאין לו כח לעבוד בעמ"נ להשפיע.
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (אבות פרק א'), וזה לשונו, "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס".
שיש לפרש, בעת שאתם הולכים להתפלל שה' ימלא את רצונכם, שלא יהיה רצונכם לקבל פרס, היינו חצי מלוי, שאתם מתפללים שימלא לכם רק חצי חסרון, מטעם שחצי חסרון כבר נתמלא ע"י הרבים, מבחינת "צרת רבים חצי נחמה", כנ"ל, היות שהוא לא מרגיש שמצבו יותר גרוע מכל העולם.
מה שאם כן כשהוא רואה שמצבו הוא יותר גרוע מכל העולם, אין הוא מקבל מהרבים שום מלוי. וממילא כשהוא מתפלל שה' ימלא את רצונו, יש לו כלי שלם עם חסרון. מה שאם כן כשהוא מקבל פרס מהרבים, ופרס הוא מלשון, "פרס בשחרית ופרס בין הערביים".
ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, אם אין הברכה שורה על מקום ריקם. וזהו מטעם, שאין ארור מתדבק בברוך. ומשום זה אין הוא יכול לקבל מלוי על התפלה שלו, כי אין הברכה יכולה לבוא למקום קללה, כנ"ל בדברי הזה"ק. ולפי מה שהסברנו, אין התפלה נקראת תפלה אמיתית, אלא אם כן שהוא מרגיש שהוא האדם היותר גרוע בעולם, ושאין עוד מי בעולם שיסבול כל כך יסורים מן הרע שיש בו, כמוהו. נמצא, שהוא נקרא, ארור, ואיך הוא יכול לקבל מלוי על חסרונו, הלא, "אין ברוך מתדבק בארור".
והתשובה היא, כי ענין ארור נבחן לבחינת ההפוך מהקדושה, שקדושה היא ברכה וחיים, וחסרון אין שם שום דבר שיהיה שם קצת חיים, כי לעני אין שום דבר שיוכל ממנו לקבל חיים, כמו שאמרו חז"ל, "עני חשוב כמת". ולכן אמרו בזה"ק, ששלחן שהאדם מברך עליו לפני הקב"ה, גם כן אינו צריך להיות ריקם, כי אין ברכה במקום ריקם.
אולם בשעה שהאדם עושה חשבון לעצמו, אם באמת הוא כמו שהוא מרגיש, שזה שהוא לא יכול לעשות שום דבר לשם שמים, זהו באמת מצב של רע ושפלות, שאין יכול להיות גרוע ממנו, נשאלת השאלה, מה המעלה שיש בו, שהוא זכה לראות האמת והאחרים לא זכו, אלא שהם חושבים שהם שלימים.
והגם שגם הם מרגישים שעדיין אין להם השלימות האמיתית, מכל מקום הם מרגישים עצמם שהם עומדים למעלה מהכלל, היות שהם בני תורה ועבודה, אלא שחסר להם קצת יותר כמות. אבל באיכות, הגם שהם מבינים שיש להוסיף, אבל לא נורא, יש אנשים יותר גרועים, אלא מאמינים שתמיד יש מה להוסיף, אבל יכולים לחיות גם בלי הוספה על מה שיש להם.
ומדוע האדם הזה מרגיש, שבאמת אין לו שום דבר. מי גילה לו הסוד הזה, שצריכים ללכת לשמה, והוא עדיין רחוק מזה. לכן יש לו יסורים, ומרגיש עצמו לעני, שאין לו כל, והרבה פעמים בא לו גם כן מחשבות, שטוב לי מותי מחיי.
הלא הוא רואה, שאינו יותר טוב משאר אנשים. אם כן מהי הסיבה שהוא זכה לראות את האמת. והוא אומר, שבטח הידיעה זו באה לו מלמעלה ולא מכוחות עצמו. אם כן הוא רואה עכשיו, שהקב"ה כן מתחשב עמו יותר מאחרים. נמצא, על דבר זה, שגילה לו מלמעלה דבר אמת, שזהו מה שאומר הרמב"ם ז"ל, שאין מגלין רז זה, אלא עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה.
והאדם רואה עכשיו, שגילה לו מן השמים את הסוד, שצריכים לעבוד לשמה. ועל זה הוא מתפלל עתה, שה' יקרב אותו, ויתן לו את הסיוע, כמו שאמרן חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו". זאת אומרת, שכבר יש לו משהו, שהוא לא נקרא שיש לו שלחן ריק. כי זה שהוא בא לטהר, כלומר הידיעה הזאת שהוא מרגיש את הצורך לעבודה דלשמה, זה עצמו נקרא, ברכה, כלומר שזכה לבחינת ידיעת אמת.
ועל זה, כלומר על הידיעה זו, האדם צריך לתת תודה להקב"ה. וזה נקרא, ברכה, שעל זה יכולה לבוא ברכה מלמעלה, שזה לא דבר ריק, מה שהאדם זכה לידיעה, שצריכים ללכת בדרך של השפעה. זאת אומרת, שזה שהוא רוצה ללכת בדרך של השפעה, אין הוא מרגיש זה למותרות, היינו לדבר הוספה על העבודה, אלא שהוא מרגיש זה לעיקר, כלומר שעיקר עבודת האדם, שניתן תורה ומצות לצרף בהם את ישראל. ובצירוף זה הוא לא רואה שיש לו משהו התקדמות, אלא להיפך, כל פעם הוא רואה איך שהוא מרוחק מעבודה דלהשפיע, אלא שהוא רואה, שעכשיו הוא שקוע יותר באהבה עצמית.
ובהאמור יוצא, שיש לו עכשיו בהתפלה שלו דבר חיים שקבל מלמעלה, שעל זה הוא צריך לתת תודה להקב"ה. וזה נקרא, שכבר יש לו ברכה, ויש כבר הברכה עליונה על מה לשרות, וכבר לא נקרא, שזה דבר ריק. ועל זה אפשר לומר, "עבדו ה' בשמחה".
ומתעוררת השאלה, איך אפשר להיות בשמחה, בזמן שהאדם צריך לתת תפלה מעומק הלב, שפירושו, שאין לו כלום, ואיך אפשר להיות בשמחה. התשובה היא כנ"ל, אם הוא מאמין, שזה שהוא מתפלל להקב"ה, שיקרב אותו, שיזכה לעבוד לשם שמים, ושזה עיקר עבודת האדם, וקבל זה מלמעלה, הידיעה הזאת היא יכולה לתת אפשרות להיות בשמחה, שזכה להבין את האמת מה שחסר לו, ועל מה להתפלל.
ובהאמור אנו רואים, שהאדם צריך לקבל חיים מן ההווה, כלומר ממה שיש לו עכשיו. שזה נקרא, שהשולחן שהאדם מברך עליו לפני הקב"ה, הוא לא ריקם, כנ"ל בדברי הזה"ק. כלומר שיש לו ממה לקבל חיים, כמו שכתוב, חיים וברכה. ומה שהוא מבקש, הוא, שרוצה לקבל ולהנות מהעתיד. כלומר האדם מקבל חיים מן הדבר שיש לו עכשיו לשמוח, וזה נקרא, שהוא חי מההווה.
זאת אומרת, מתי יכולים לומר, שיש לו פרנסה מן ההווה, אם הוא יודע להעריך זה שה' נתן לו הידיעה של אמת, אז הוא רואה שהקב"ה כן מתחשב עמו, ומשגיח עליו שילך בדרך האמת, ואם הוא יכול להאמין בזה, ממילא יש לו פרנסה, שמפרנס עצמו מזה שיש לו חיים. ושיעור האמונה, בזה האדם יכול לראות לפי גודל התודה שהוא נותן להבורא על זה. זאת אומרת, אם הוא לא יכול לתת תודה לה' על החסרון מה שהקב"ה מראה לו, זה תלוי בחסרון אמונה, שהקב"ה הוא משגיח עליו בהשגחה פרטית.
ואל תשאל, אם הוא בשמחה ומאמין שה' הדריכו בהשגחה פרטית, אם כן בשביל מה עליו להתפלל לה'. ועוד יותר קשה, אם הוא נותן תודה לה' על החסרון, איך אפשר להתפלל אח"כ מעומק הלב, ולומר, שהוא האיש שסובל יותר יסורים מזה שהוא מרוחק מה', הלא אחד סותר את השני, אם יש לו שמחה בהווה ומקבל מזה חיים, מה יש לו לבקש על העתיד, שהקב"ה ימלא משאלותיו.
והתשובה היא, שאנו אומרים, שזה שהאדם הוא בשמחה, הוא נובע שהגיע לדעת את האמת, שבדרך להשפיע, שהיא עיקר העבודה שלנו, הוא עוד לא התחיל. לכן כואב לו מזה שהוא מרוחק. ואם הוא לא מרגיש יסורים מזה שהוא מרוחק מה', והוא עדיין שקוע באהבה עצמית, איזה אמת הוא זה, שנוכל לומר תודה לה' על זה שגילה לו את האמת, שהוא נמצא בשאול תחתית, מקום הקליפות והס"א. וע"י הידיעה זו, הקב"ה מציל אותו ממות.
ואם הוא מסכים להישאר במצב של פרוד מה', ומקבל מזה סיפוק, אל כן הוא נמצא עדיין במצב של, "רז וסוד", ששלא לשמה, נקרא, סם המות. הלא הוא רוצה להישאר במצב הזה. נמצא, שגם התודה שנותן לה', הוא גם כן אינו אמת, היות שעוד לא יודע את הסוד הזה, שרשעים בחייהם נקראים מתים, משום שהם נמצאים בפירוד מהחיי החיים, ורוצים להישאר בשלא לשמה.
אלא דוקא בשיעור הזה שמבקש על העתיד, שהקב"ה יוציא אותו משליטת אהבה עצמית, שעתה ה' הודיע לו את הסוד, שעיקר עבודה היא לשמה, ומרגיש יסורים מזה, ורוצה שה' יעזור לו בהקדם האפשרי, אז שייך לומר שהוא בשמחה מזה שהקב"ה גילה לו את האמת. לכן יש כאן להבין את שני הפכים בנושא אחד, אלא אחד נמצא בהווה, שהוא שהגיע להכרת הרע, שממצב הזה מוכרחים לברוח. ומלוי של החסרון הוא בעתיד.
נמצא, ברכה בהתחלה, בזה שהגיע לידיעת האמת, שמזה הוא צריך לקבל שמחה בהווה, שזה נקרא, "עבדו ה' בשמחה", ויש ברכה אח"כ, היינו בעתיד שהוא יקבל את המלוי, שה' יתן לו את הסיוע, כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו". וזהו הפירוש, שבזמן שהאדם הולך להתפלל, לא יהיה האדם בבחינת ארור, אלא שיהיה בבחינת ברוך.
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל, "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל", (ברכות ל"ב).
כלומר שלפני התפלה הוא צריך לראות שלא יהיה כלי ריק, אלא שיש לו ברכה מזה שקבל מהקב"ה ידיעת האמת, שצריכים לעבוד לטובת הבורא ולא לתועלת עצמו. ונותן תודה להקב"ה על מה שנתן לו עכשיו לדעת, על מה להתפלל.
וזה שכתוב, "יסדר שבחו של הקב"ה". ולאיזה שבח הוא צריך לומר. התשובה היא, על זה שהקב"ה מגלה לו האמת מה שחסר לו, ושלא ירמה עצמו שהוא בסדר, כפי שהכלל חושבים, כנ"ל. אלא הקב"ה גילה לו, שחסר לו דבר עקרוני, שאם הוא יתפלל על זה, כלומר שאם ידע הצורך הגדול לדעת מה שחסר לו באמת, כמו שהוא מבין עכשיו, נמצא, שיש לו כלי שהבורא יכול למלאותו, היות שהוא נותן עתה תפלה מעומק הלב, שנקרא, כלי שלימה.
כי האדם צריך לדעת, שבאמת לא חסר שום דבר, רק שתהא יכולת לאדם לעשות הכל לשם שמים, משום שרק אז הוא יכול לקבל את הטוב והעונג, היות שהקב"ה ברא את העולם רק למטרה זו, שהיא להטיב לנבראיו.
ובאמור יש לפרש את דברי הזה"ק, במה שאומר, "שלחן האחר של הס"א, הוא שלחן של ריקנות". וכפי שהסברנו, בשלחן דקדושה, הנקרא בזה"ק, "והשלחן שהאדם מברך עליו לפני הקב"ה, אינו צריך להיות ריקם, כי אין ברכה במקום ריקם". והוא מטעם, שאין ארור מתדבק בברוך. והשלחן נקרא, מקום שעליו מקבלים את ברכת ה'. לכן קדושה נקראת, בזה שהוא מאמין שה' נתן לו הידיעה מה לבקש, כנ"ל, וזה ברכה גדולה, בזמן שיודעים את סיבת המחלה. מה שאם כן בס"א, כלומר שהאדם מבקש שה' ימלא את משאלותיו, וישלח לו ברכה, אבל אינו מאמין שה' נתן לו מקום להתפלל, זה ס"א, מה שאין כן קדושה.