מהו היסוד שהקדושה נבנת עליו
תשמ"ח - מאמר ט"ז
1987/88 - מאמר 16
בבנין גשמי, אנו רואים, שכל מי שרוצה לבנות בנין, צריך מקודם לחפור יסוד. ועל היסוד הוא בונה את הבנין. ובחפירת היסוד, אנו רואים, שיש להבחין בין שצריכים לבנות בנין של קומה אחת, כלומר שהוא רוצה לבנות רק קומת קרקע, או בנין רב קומות. זאת אומרת, לפי גובה הקומות, בשיעור הזה צריך להיות חפירת היסוד בקרקע. לא פעם אחת חופרים את היסוד, אלא כל יום בונין את היסוד, בכדי שיהיה היסוד יותר בעומק. ואז הוא יכול לבנות בנין גבוה.
והסדר הזה נוהג גם ברוחניות. שבזמן שהאדם רוצה לבנות בנין של קומת קרקע, אין הוא צריך לחפור כל כך בעומק. אלא שחופר קצת, הוא יכול לבנות את בנין שלו בקיום תו"מ. ומהי חפירה ברוחניות. היינו חסרון, שחופרים חסרון בהלב. כי לב נקרא רצון, ולב נקרא מלכות, ולב נקרא ארץ או קרקע.
וכמו בגשמיות, חופרים חסרון בקרקע. זאת אומרת, שמטרם שהולכים לבנות בנין, מוכרחים מקודם לחפור בארץ. כלומר, שמוציאין מה שיש במקום החפירה. ולאחר שהמקום הזה שרוצים לבנות הוא ריק, אז מתחילים לבנות, מה שאם כן כשהמקום ממולא בעפר, אין לבנות עליו בנין, כי הבנין יפול.
כמו כן ברוחניות, שצריכים לחפור בהארץ, היינו בהלב, ולהוציא משם את העפר שבלב. ונשאר אז הלב ריקם בלי שום מילוי. אז מתחיל זמן של הבניה. נמצא, שבזמן שהלב ממולא עם דברים גשמיים, אי אפשר לבנות על קרקע זו שום בנין, כי כל הבנין יפול, מטעם ששום דבר אין לו זכות קיום, אם אין צורך לזה.
אלא רק במקום שיש צורך, ומרגיש את החסרון, מזה שאין לו את הדבר שהוא משתוקק אליו, ואז כשמשיג את הדבר, הדבר הזה יש לו זכות קיום. מטעם שנחוץ לו זה. אז הוא יודע, לפי ערך החסרון, כך הוא ערך החשיבות. ויודע לשמור את הבנין, שלא יקלקלו השונאים שלו.
ומכאן מתחיל הסדר בענין חפירות היסודות, זאת אומרת, שיעור עומק החפירה בקרקע תלוי בשיעור גובה הבנין שבדעתו של אדם לבנות. כי לפעמים יש, שהאדם אומר, שמספיק לו בנין של קומת קרקע. כלומר, שהוא רוצה לקיים תו"מ, שע"י זה יזכה לבנין שהוא בקומת קרקע, כלומר שלא להתרחק מהארץ.
זאת אומרת, שהוא רוצה להשאר בארציות, הנבחן לכלי קבלה. דהיינו, השכר שלו, שבהשכר הזה הוא רוצה לגור. כמו שבונין בנין לגור, כן דוגמתו נבחן השכר לבנין, ששם הוא גר. דהיינו, שידוע, שרק בשכר האדם רוצה לחיות. ששכר נקרא, שהוא מקבל תמורת עבודתו הנאה ותענוג, שזהו החיים של אדם, שרק בשביל תענוג והנאה האדם רוצה לחיות.
היות שסדר העבודה בתו"מ מתחילים בשלא לשמה, כמו שכתוב בזה"ק "יש שמקיימים תו"מ בכדי שיהיה להם שכר בעוה"ז, ויש שעובדים בתו"מ בכדי שיהיה להם עוה"ב". אבל כל השכר שלו הוא מה שיקבל בכלים דקבלה עצמית, הנבחן לבחינת ארציות, שבחינה זו נקראת, בחינת "עם הארץ", כלומר שלא זזים מבחינת הארץ, הנקרא רצון לקבל".
כמו שאמר הרמב"ם ז"ל (הלכות תשובה, פרק י') וזה לשונו "כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר".
מה שאם כן להיות תלמיד חכם, לפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, ש"תלמיד חכם" נקרא זה שלומד את מידותיו של החכם. והקב"ה נקרא "חכם". לכן מי שהולך בדרכי השפעה, האדם הזה נקרא, שלמד מהחכם. לכן הוא נקרא "תלמיד חכם".
נמצא, אלו אנשים שעוסקים בתו"מ לזכות לבנין, הנקרא "שכר של עוה"ז או עוה"ב לתועלת עצמו", הם נכנסים לגדר עמי הארץ. וזה נקרא, שרוצה לבנות רק קומת קרקע. לכן אין הוא צריך לחפור יסוד עמוק. היינו לחפור כל יום, בכדי שהחפירה תהיה בעומק. אלא כשהוא חופר פעם אחת, מספיקה לו החפירה.
כלומר, בזמן שהוא מבין, שיש לו חסרון וצורך לקיים תו"מ, מסיבת שיהיה לו שכר, החסרון הזה, כלומר הסיבה זו, כשהוא מבין אותה, כבר הוא מסוגל לעבוד להשיג את הבנין של שכר. מטעם, שכל זמן שאין האדם רוצה לצאת מאהבה עצמית, אין הגוף מתנגד לתו"מ. אי לזאת, אין הוא צריך לחפור כל יום, היינו שלא צריך לחפש צורך וחשק לעסוק בתו"מ, מטעם שהגוף אינו מתנגד להצורך שלו, מה שהוא מבין שכדאי לו לעבוד לתועלת עצמו.
וזה נקרא, שהחפירה שלו לא צריכה להיות כל כך עמוקה. אלא הצורך להבין שכדאי לעסוק בתורה ומצות, כבר הצורך הזה מספיק לו, שיהיה לו חומרי דלק לעבודה. נמצא, שחפירה שנתן בפעם אחת, נשארת לו תמיד, שיכול להמשיך בעבודה. נמצא, שחפירה שלו לא צריכה להיות בעומק.
מה שאם כן אם הוא רוצה לבנות בנין רב קומות. כלומר, שהוא לזכות לנשמה, הכוללת נרנח"י, וזה יכול לזכות דוקא אם כוונתו בעמ"נ להשפיע. כלומר, שכל מחשבותיו ורצונותיו הם רק לטובת הבורא, ולא לתועלת עצמו. ובאופן כזה, בזמן שהוא רוצה לעשות יסוד, בכדי לבנות בנין כזה, החפירות של היסוד, היינו הצורך לזה, אינו נעשה בפעם אחת.
וזהו מטעם, כי לאחר שהאדם עובד עם עצמו, ונותן להבין לגופו, שכדאי לעבוד להשפיע, והחפירה הזאת לא באה אליו בנקל. כי בעת החפירה היה פוגע באבנים, שזה דבר קשה, שתהיה היכולת לעשות שם חלל, אפילו חור קטן קשה לחפור באבן. כלומר, בעת שהוא רוצה להבין, שיש לו חסרון גדול, בעת שהוא רואה, שאינו יכול לעשות שום דבר בלהשפיע, ורוצה לבקש מה', שיתן לו את מבוקשו, היינו שיתן לו המאור התורה, שזה מחזירו למוטב, באמצע החפירה הוא מוציא אבן גדולה.
פירוש, באה לו מחשבה, שהוא רוצה להבין, מדוע הוא צריך לעבוד בשביל ה' ולא בשביל עצמו. הלא ידוע "חייך וחיי חבריך, חייך קודמים". ועל הבנה זו אין לו מה לענות. אז הוא עושה הפסקה בחפירה, כי האבן הוא קשה יותר מדי, שתהא יכולת לעשות בו חסרון.
לכן הוא צריך לקחת מכשיר יקר-ערך, שבזה יכולים לבקוע את האבן. והמכשיר הזה נקרא " אמונה למעלה מהדעת", שרק המכשיר הזה יכול לבקוע את האבן, הנקרא "דעת חיצון", שפירושו, שהדעת הזה הוא מחוץ להקדושה, כי הוא רק משמש להקדושה בבחינת "קליפה שקדמה לפרי".
לכן, היות שרק בבחינת אמונה למעלה מהדעת יכולים לבקוע את האבן, לכן נוהג כאן ענין של עליות וירידות. שלא תמיד האדם מוכשר ללכת למעלה מהדעת. נמצא, שכל מה שחפר ומצא איזה חסרון לבקש מה', שיתן לו כח ללכת בדרכי השפעה, חזר ונסתם ע"י האבן.
לכן הוא מוכרח לחפור עוד הפעם, וחוזר חלילה. וכל פעם הוא מתחיל לחפור ולהוציא את העפר, ובאמצע החפירה שוב הוא מוציא אבן. ושוב מתחיל לשאול שאלות בתוך הדעת. ושוב הוא מתגבר ומשתמש עם האמונה למעלה מהדעת. ושוב השיג מקום חסרון, ומתחיל להתפלל לה', שיקרב אותו לעבודתו. היינו, לעבוד עבודת ה', כלומר לשם שמים ולא לתועלת עצמו.
והיות שכל בנין שלו בנוי על למעלה מהדעת, שוב נסתמת החפירה. כלומר, שוב נעלם לו החסרון, ושוב אין לו מה לבקש. כלומר, שאין לו צורך שה' יקרב אותו. לכן שוב מוכרח להתחיל לחפור. כלומר, לעבוד בכדי למצוא חסרון, שיהיה לו יסוד, על מה לבקש מה', לבנות את בנינו.
ובחפירה אנו מוצאים, כשחופרים בקרקע, שמוצאים עפר ואבנים, "עפר" נקרא בחינת ליבא. פירוש, רצון לקבל לעצמו . וזה עוד לא נורא, כי האדם בהתאמצות גדולה עוד יכול להוציא את העפר מן האדמה. מה שאם כן כשבאמצע חפירה הוא מצא שם אבנים, שהדעת מתחיל לשאול שאלות, אז צריכים לרחמי שמים, שיתן כח להתגבר למעלה מהדעת.
אי לזאת, יש עבודה גדולה לעסוק ביסוד, מסיבת שלא ביום אחד גומרים את החפירות. אלא לאחר החפירה באו תיכף האבנים, ונופלים בראשו, שהוא מקבל מחשבות זרות. כלומר, לאחר שכבר התגבר, לפי שעה למעלה מהדעת, אבל הוא לא יכול להחזיק מעמד, אלא אחר כך שוב מקבל ירידה. ושוב מוכרח הוא להתחיל מראש. אבל האדם צריך להאמין, ששום עבודה אינה הולכת לאיבוד, והכל נשאר. ורק באמצע עבודה יש תיקון, שלא לראות את אשר כבר עשה.
לכן נבחן, שהאדם, כל יום שחופר את חפירת היסוד, הוא חופר בעומק הקרקע, ולא מה שעבד אתמול הוא חוזר לעבוד עוד הפעם אותו דבר. אלא ההתקדמות היא בעומק. ושיעור עומק החפירה הוא, עד שיקבל צורך אמיתי לעזרת הקב"ה, שיעזור לו, שיהיה לו רצון לעבוד בלהשפיע. "ופרוטה פרוטה מצטרפת לחשבון גדול". עד שמכל החפירות הוא מגיע לעומק, שכבר יכולים לבנות עליו בנין, שיהא ראוי לזכות לנרנח"י של הנשמה, מה שהאדם צריך לזכות.
ובנין דקדושה מובנת לנו בשני אופנים:
א) כלי,
ב) אור.
כלי נקרא, שהקב"ה נותן לו רצון וחשק להשפיע לה'.
אור נקרא, לאחר שכבר יש לו רצון להשפיע, שנקרא "דביקות", אז הוא מקבל דרגה בבחינת הנשמה, עד שזוכה לזכות לבחינת נרנח"י. כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות קל"ג) וזה לשונו "כן הוא בעבודת הצדיקים הגמורים, שהבחירה הנוהגת בעת הסתר פנים, ודאי אינה נוהגת עוד מעת שפתחו הפתח להשגת ההשגחה הגלויה. אמנם מתחילים בעיקר עבודתו יתברך, שמבחינת גילוי פנים. שאז מתחילים לפסוע על המדרגות הרבות, בסוד הכתוב "וצדיקים ילכו מחיל אל חיל". אשר העבודות הללו מכשירות אותם לחפץ ה', שתתקיים בהם מחשבתו יתברך שבבריאה, שהיא "כדי להנות לנבראיו".
ובהאמור רואים, שיש מדרגה לזכות לדביקות ה', כלומר שהגיע לדרגת רצון להשפיע. ואח"כ הולך סדר לזכות להאור, המכונה נרנח"י, שהם מדרגות בגילוי האור.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (תולדות, שלישי) "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם, סתמום פלשתים. וישב יצחק ויחפור את בארות המים, אשר חפרו בימי אברהם אביו, ויסתמום פלשתים. ויחפרו עבדי יצחק. ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, לנו המים. ויחפרו באר אחרת, ויריבו גם עליה. ויחפור באר אחרת, ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ, ויעל משם באר שבע".
כי ענין החפירות, שחפרו, הוא למצוא חסרון וצורך לישועת ה', הן על הכלי. כלומר, לבקש מה' שיתן להם צורך להשפיע. והם רואים, שאינם יכולים, מטעם שהגוף מתנגד לזה מצד הטבע, שנולד עם רצון אך לקבל.
אמנם גם בזה יש להבחין ב' הבחנות:
א) שהוא מתפלל לה', שיתן לו כח להתגבר על הרצון לקבל, ולעבוד בעמ"נ להשפיע. והוא רוצה, שה' יתן לו הכח הזה.
ב) יש לפעמים, שאין האדם יכול לבקש מה', שיתן לו הרצון להשפיע, מטעם שהגוף מתנגד גם על התפלה. שהגוף מפחד, אולי ה' יעזור לו, ויעזוב את הרצון לקבל. נמצא, שהוא צריך להתפלל, שה' יתן לו כח להתגבר על הגוף, ושכן יהיה לו כח להתפלל לה', שיעזור להתגבר על הרצון לקבל, ולעבוד בעמ"נ להשפיע.
נמצא, שהוא מתפלל תפלה. ומה בקשתו. שיכול להתפלל. וזה נקרא "תפלה לתפלה". וזה נקרא, שה' צריך לעזור לו על הכלי. כלומר שיבין, שחסר לו הכח של השפעה. נמצא, שה' עוזר לו, ונותן לו רצון, שישתוקק להבין, שלא חסר להאדם אלא הרצון להשפיע במוחא וליבא.
ואח"כ, כשיש לו הצורך, שרוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אבל אינו יכול, אז הקב"ה נותן לו האור. כלומר, אור, הבא לתיקון הכלי. כלומר, שתהיה לו היכולת לעבוד בעמ"נ להשפיע. והאור הזה נקרא בשם כלי. כידוע, שהאור נקרא על שם הפעולה. והיות שהאור נותן לו הרצון, שנקרא "כלי", לכן נקרא זה, שה' נתן לו הכלי דהשפעה. וזה נקרא "היסוד" . שעל יסוד כזה יכולים לבנות בנין רב קומות. כלומר, לאחר שהשיג יסוד, שהוא הכלי דהשפעה, אז הוא מתחיל לזכות לקומה שלימה של נרנח"י שבנשמתו.
אולם בענין, שהפלשתים היו סותמים את הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם, יש לפרש על דרך העבודה. ש"אברהם" נקרא בחינת חסד. ו"עבדי אברהם" נקראים אלו שהולכו בדרך של מידת החסד. כלומר, אלו שרצו ללכת בדרכי השפעה, הנקרא "חסד". וחפרו לעצמם את החסרון הזה, כלומר, הנחיצות לכלים דהשפעה, כנ"ל. ועד כמה שחפרו למצוא חסרון, סתמו להם את החסרון. והיו להם תמיד עבודה מחדש, לחפור עוד, כנ"ל, וחוזר חלילה.
ובהאמור יש לפרש את המחלוקת בין רועי גרר לרועי יצחק, כמו שכתוב "ויחפרו עבדי יצחק, ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, ויקרא שם הבאר עשק, כי התעשקו עמו. ויחפרו באר אחרת, ויריבו גם עליה. ויקרא שמה שטנה. ויחפור באר אחרת, ולא רבו עליה. ויקרא שמה רחובות. ויעל משם באר שבע".
ויש להבין, מהו פירוש "רועי" ברוחניות. ומהו ההבדל בין "רועי גרר" ל"רועי יצחק" בעבודה. ומדוע על חפירות ב' בארות הראשונות היה ריב, ועל חפירת באר השלישית לא היה ריב, כמו שכתוב "ולא רבו עליה".
ידוע, שאין האדם יכול לחיות בלי פרנסה. כלומר, "פרנסה" נקרא מה שמפרנס את האדם, שמזה הוא מתקיים בחיים שלו. ואומר, שבעבור זה כדאי לחיות. ובטח יש הרבה מדרגות בפרנסת האדם. יש שמסתפקים במעט. כלומר, שאם יש לאדם מזונות, כמו המזונות של בעלי חי, כלומר במה שבעלי חי מסתפק, הוא אומר "בשבילי זה מספיק, וכדאי לחיות בשביל פרנסה כזו". ולעומת פרנסות של אחרים, הוא נקרא שמסתפק במועט.
ויש שאומרים, שדי להם אם יש להם מזונות כדוגמת מה שמספיק לפרנס ילדים קטנים , שזה דבר נוסף לבעלי חי. שיש להם ענין, שמשחקים במחבואים, ובצעצועים, וכדומה. והם מסתפקים בזה. ואומרים, שממה שאנו נהנין, לא מוכרח להיות דבר אמת. אלא אפילו שהוא שקר, גם משם אנו מוציאים את פרנסתנו. ולהיפך, מדבר של אמת אין אנו מוציאים בזה שום טעם.
כמשל, שאמרתי הרבה פעמים, שאנו רואים מציאות אצל ילדות קטנות, שההורים קנו להם בובות של סמרטוטין, לשחק בהם. ויש לפעמים, שהאם נמצאת במטבח, והיא מכינה צרכי שבת. ויש לה תינוק בגיל שנה בבית, והתינוק בוכה. והאם אומרת להילדה הקטנה שלה "לכי ותשחקי עם התינוק. וע"י זה התינוק יהנה, ואני אהנה, בזה שאני אוכל לבשל צרכי שבת". ואנו רואים במציאות, שהילדה לא תלך. ואם היינו שואלים את הילדה "מדוע את לא רוצה לשחק עם התינוק, ורק את משחקת עם הבובה שלך, ואת מנשקת אותה, ומדוע את לא רוצה לשחק עם תינוק אמיתי, ולא עם תינוק העשוי מן סמרטוטים. והלא את רואה, האמא עושה ממש להיפך, שאף פעם היא לא מנשקת את הבובה שלך, אלא התינוק האמיתי". בטח הילדה היתה עונה "האמא שלי לא רוצה להנות מהחיים, לכן היא יכולה לשחק עם בובה. אבל אני עוד רוצה להנות מהחיים, לכן אינני מסוגלת לשחק עם תינוק אמיתי".
כמו כן יש בדרכי עבודה, שאין האדם מסוגל להנות מענין אמיתי בעבודה, אלא דוקא מהשקר האדם מתפעל, ומקבל הנאה וחיות מזה. ואם אומרים לו "לא יפה בשבילך להנות בעבודה מדברים שאינם אמיתיים", הוא עונה "אני עוד רוצה להנות מהעולם, לכן אני מסתפק במיעוט, במה שאני עוסק בתו"מ".
ובדרך כלל, הרבים שעובדים בעבודת הקודש ומקיימים תו"מ. כל אחד ואחד בורר לעצמו את השיעור, עד כמה הוא צריך לתת זמן עבור תו"מ. כל אחד משער לעצמו, הן בכמות והן באיכות, מה שהוא מבין שמספיק בשבילו. ואומר, שהוא מסתפק במיעוט. הוא לא מוכרח להיות בין העשירים, שיש רכוש גדול. אלא כל אחד מבין בטוב טעם ודעת את שיעורו בתו"מ.
וזהו כמו שאומר הזה"ק על הכתוב "נודע בשערים בעלה. כל אחד ואחד לפי מה דמשער בלביה". זאת אומרת, לפי מה שהוא משער בלבו גדלות הקב"ה, בשיעור זה הוא יודע כמה זמן הוא צריך לתת בתו"מ, ועד כמה הוא צריך להתיגע, אם קשה לו לקיים את התו"מ.
אולם יש יחידי סגולה, שאין להם סיפוק ממה שהרבים מתפרנסים. ואי סיפוק, ממה שהם מרגישים, ולפי מה שאומר האר"י, הוא ענין שורש נשמה. שהוא צריך להתקדם בשיעור יותר מהרבים. והוא מתחיל להבין, שעיקר עבודה, הוא צריך להיות, בכדי לפרנס עצמו ממאכל אדם, ולא ממאכל בהמה, או מהמאכלים שנותנים לקטנים. כמו שאומר הרמב"ם ז"ל "כשמלמדין לקטנים, מלמדין אותן לעבוד לשם שכר, ולא מגלין להם את ענין לשמה".
אבל כאן מתחיל עיקר היגיעה, בזה שהוא רוצה ללכת בדרך השפעה לה', ולא לתועלת עצמו. ולזה הגוף מתנגד. ואז מתחיל לקבל מחשבות, מה שהם רוצים לתת לו להבין "אין אתה צריך להיות יוצא מהכלל. וכמו שהרבים מסתפקים מהפרנסה של שכר תמורת היגיעה בעוה"ז ובעוה"ב, זה צריך להיות מספיק בשבילך גם כן. ומה אתה מרעיש עולמות, שאתה רוצה לעבוד דוקא בדרך של השפעה. הלא אתה רואה, שזהו דבר קשה, אחרת גם הרבים היו עובדים בהשפעה". ובאלו הטענות, המחשבות האלו סותמים את החפירות, כלומר החסרונות והצורך להשיג את הרצון להשפיע.
ובהאמור נפרש מהו "רועי גרר", ומהו "רועי יצחק", ומהי המחלוקת ביניהם. "רועי" פירושו מפרנס. "רועי גרר " יהיה פירושו, שהפרנסה שלהם היא ממה שהם נגררים אחרי הרבים. כלומר, שבאו להם מחשבות, שלא צריכים לעבוד כדרך שיחידים עובדים, שרוצים להגיע אל האמת, שנקרא "לשמה", שהוא בעמ"נ להשפיע, אלא שמספיק להם אם המה יהיו עובדים ומקיימים תו"מ, בכדי לקבל תמורתם שכר בעוה"ז ושכר בעוה"ב. כלומר, שגם כאן בקיום תו"מ יכול ללכת בדרך של הסתפקות במועט.
" רועי יצחק", כלומר המפרנס של יצחק, נקרא זאת, שמפרנסת בחינת יצחק, הוא בחינת השפעה. שכל זמן שהוא יכול להשפיע לה', זוהי הפרנסה שלו, ומזה הוא עושה חיים.
וזה היה הריב בין "רועי גרר", שהם היו אומרים לו, שכל מה שחופרים למצוא חסרון וצורך לעסוק רק בדרך השפעה, אין כדאי לחפור ולחפש חסרונות כאלו. וסיתמום את החסרון, בזה שהיו אז אומרים "אנו צריכים להיות נגררים אחרי הרבים, ולא להיות יוצא מהכלל".
ו"רועי יצחק" חפרו וחיפשו צורך וחסרון למצוא כאב ויסורים, בזה שהם לא יכולים לעשות מעשים על הכוונה דלהשפיע. זאת אומרת, הגם שהיו מבינים, שעיקר הוא לעבוד בהשפעה, אבל כאב ויסורים לא היו מרגישים מהחסרון הזה. לכן חפרו וחפשו עצות איך להרגיש יסורים. ובאו "רועי גרר" וסתמום את החסרונות שמצאו. כלומר, שנתנו להבין, שזה לא נורא, אנו יכולים להגרר אחרי הרבים, מה שהם אומרים, שאנחנו מסתפקים במועט.
וזה גרם לרועי יצחק יסורים. היות לאחר שנתנו יגיעה רבה, איך למצוא, שהחסרונות בזה שלא יכולים לעבוד בהשפעה, שיהיה להם מזה יסורים. וכבר היה מקום להתפלל מעומק הלב. והיה להם כבר מקום ברכה, כלומר לתת תודה לה', בזה שגילה להם מקום חסרון, שזהו העיקר בעבודת ה'. זאת אומרת, אם אין הם יכולים לכוון את המעשים לטובת ה', אין הם נקראים "עובדי הקב"ה, אלא עובדים את עצמם". פתאום באו רועי גרר, והיו מושכים אותם להיות נגרררים אחרי פרנסת הרבים, כנ"ל. נמצא, שבזה סתמו את כל הבארות של רועי יצחק. וזהו ענין הריב שהיה ביניהם על חפירות הבארות.
ועכשיו נבאר מה ששאלנו, מדוע על שתי בארות הראשונות רבו רועי גרר, ועל באר השלישית לא רבו. ידוע, שסדר העבודה הוא בג' קוים, ימין ושמאל, שהם בהפוכים זה לזה, ואח"כ בא הקו האמצעי, ואז נעשה שלום.
וגם ידוע, מזה שדברנו, שהרבים שייכים לקו אחד. אי לזאת, אין מי שיהיה נגדו, שיטען טענות הפוכות, היות שאין לו רק קו אחד. לכן אינו נוהג בהם כל כך ענין של עליות וירידות. מה שאם כן בקו ימין, הקו שמאל הוא נגדו, ולכן בקו ימין כבר שייך שם ענין עליות וירידות.
קו ימין, ידוע שהוא קו של אמת. מה שאם כן קו אחד אינו כל כך אמת. וידוע, שכל דבר שרחוק מאמת, יותר קל לקיים. לכן דרך הרבים, שלומדים אותם ללכת בקו אחד, פירוש, שהם עוד לא הגיעו לדעת ולהבין, שיש יותר מהמעשים, אלא בזמן שמקיימים את התרי"ג מצות, ומכוונים שהקב"ה צוה לנו לקיים אותם, וע"י זה נקבל שכר, הרי זה צדיק גמור.
וכל ההבחנות בין העובדים הוא בענין כמות. כלומר, כמה זמן שכל אחד ואחד נותן עבור התעסקותו בתו"מ. אי לזאת, היות שאינו כל כך קרוב לאמת, כלומר להיות שלא לשמה, לכן אין שם במצבים האלו, הנקראים "פרנסת הרבים", כל כך עליות וירידות, מטעם אם הוא רק מאמין בשכר ועונש, לפי אמונתו, הגוף מסכים לעבוד ולתת יגיעה לקיים תו"מ. משום שהשכר, שהוא מצפה לקבל לתוך כלים דקבלה שלהם, אין זה בניגוד להגוף, הנקרא "רצון לקבל לעצמו". וממילא הם יכולים לעבוד בהתמדה גדולה.
ויש עוד סיבה, שאין בהם כל כך ירידות. משום שהם רואים הצלחה בעבודה. כלומר, שהם רואים, שכל יום הם מתקדמים בתורה ומצות. כי מטבע של האדם, בזמן שרואים שמצליחים באיזו עבודה, אז יש כח לעבודה, וכל זה נבחן לקו אחד.
מה שאם כן כשהאדם מתחיל לעבוד בעמ"נ להשפיע. כלומר, שהשכר שלו, למה שהוא מצפה שיקבל תמורה עבור עבודתו, הוא שישיג בחינת דביקות בה'. שכוונתו בקיום תו"מ הוא, שיהיה לו רצון אך ורק להשפיע לה' ולא לתועלת עצמו. והוא, עד כמה שהוא נתן יגיעה לזכות לכלים דהשפעה. והוא לא זז כמלוא נימא. אלא להיפך, אם כן הוא רואה, שהוא לא מצליח בעבודה, אם כן מאין הוא יקבל חיות, שיוכל להמשיך בעבודה.
אז התיקון הוא, שידע את האמת, דהיינו, שהוא עדיין שקוע באהבה עצמית, והוא עדיין רחוק מהקב"ה. אבל אז הוא צריך לומר לעצמו, הגם שאני עוד לא רואה שום התקדמות בעבודה, מכל מקום יש לי זכיה גדולה, שאני יכול לעשות משהו בתו"מ.
וצריך להאמין אז למעלה מהדעת, הגם שהוא עוד לא מרגיש את גדלותו יתברך, שזה שהוא עושה דבר קטן בתו"מ, אפילו שזהו על דרך הכפיה, מכל מקום אני שמח, בזה שיש לי קצת אחיזה בתו"מ. ועל זה הוא נותן תודה לה'. וזה נקרא, שהתודה שהוא נותן לה', הוא על דרך אמת.
כלומר, שהוא יודע את האמת, איך שהוא מרוחק מה'. ומכל מקום הוא שמח בזה שיש לו כח לעשות משהו בתו"מ, אף על פי שאינו עושה זה בכל הלב. אבל חשוב אצלו, בזה שהוא משמש להבורא, אפילו שהוא עוד לא מרגיש את גדלות הבורא. אבל זה שנתן לו לעשות משהו עבורו, על זה הוא נותן תודה לה'. וזהו אמת, שאינו מרמה עצמו לחשוב, שהוא נחשב בין עובדי ה', הלא הוא יודע את האמת, שכל מה שהוא עושה, הכל הוא בכפיה ולא ברצון הלב.
מה שאם כן אלו שהולכים בקו אחד, זה שנותנים תודה לה', על מה שזיכה אותם לעסוק בתו"מ, יש שם ב' גרעונות: א) שהוא חושב עצמו לעובד ה'. וזהו אינו אמת, היות שהוא עובד לעצמו
ב) לא שה' הוא חשוב בעיניו, שכדאי לעבוד לטובת ה', אלא כל החשיבות של העבודה היא, כמה שכר שהוא יקבל תמורת יגיעתו. כלומר, הוא מסתכל על השכר, אם הוא יקבל משכורת חשובה. ולא אם "נותן המשכורת" הוא חשוב.
מה שאם כן אלו שהולכים בקו ימין, מסתכלים על "הנותן העבודה", עד כמה שהוא חשוב אצלם. וחשקם תמיד, שהנותן עבודה יקבל תמיד אצלם חשיבות. וזה שכרם. וזה נקרא, שהם משתוקקים תמיד לראות את גדלות ה'.
נמצא, שהם לא משתוקקים על התמורה, מה שיקבלו עבור עבודתם. אלא הם מסתכלים תמיד, בעת שהם מקיימים מצותיו, שהמצוה, כלומר שהנותן את הפקודות, יהיה בעיניהם כל פעם יותר חשוב. וזוהי התמורה שלהם בתו"מ, במה שהם מתיגעים עצמם. ולכן הם אומרים, אפילו על דבר קטן, שיש להם אחיזה בתו"מ, שזהו דבר גדול. והם ששים ושמחים ומקבלים חיות.
ובזה נבאר הריב, שהיה על חפירה הראשונה, היות שענין שלוש החפירות, שהיה שם, הוא כולל כל סדר העבודה. כלומר, שיש הרבה חפירות ששייכים לקו ימין. והרבה חפירות ששייכים לקו שמאל. והרבה חפירות ששייכים לקו האמצעי. והסיבה לזה היא מטעם שלא בפעם אחת גומרים את החפירות, אלא שבכל קו יש הרבה לחפור אותו, עד שקונים את הקוים בשלימות.
הנה הבאר הראשון שחפרו, כתוב "ויקרא שם הבאר "עשק", כי התעשקו עמו". יש לפרש "עשק", היינו שעם הבאר הראשון, המרומז לקו ימין, היו עוסקים בתו"מ בחפירות האלו. כי קו ימין נקרא שלימות, כי שמאל נקרא חסרון. וימין נקרא שלימות, כלומר שבבחינת ימין היה להם כח לעסוק בתו"מ בשמחה, מטעם כנ"ל, שכמה אחיזה שיש להם בתו"מ, הם מאמינים, שזה בא להם מלמעלה, שהקב"ה נתן להם רצון וחשק, שיוכלו קצת לעסוק בתו"מ. וזהו שטענו רועי יצחק "עד כמה שיש לנו אחיזה משהו, חשוב לנו, ואנחנו נותנים תודה לה' עבור זה".
לעומת זה באו רועי גרר, שהם נגררים אחרי רבים, מה שהרבים אומרים "אנו מקיימים תו"מ בכוחות עצמנו. ומשום זה אנו דורשים מה', שישלם לנו עבור יגיעתנו בתו"מ". ובזה הם סותמים את הבאר מה שחפרו עבדי יצחק, שאומרו "מכאן אנו יכולים לקבל חיות, מטעם שחשוב לנו אפילו דבר קטן, במה שהקב"ה נתן לנו רצון וחשק, לעשות משהו בעבודת ה'. ואנחנו רואים, שיש אנשים, שאין להם רצון וחשק לעסוק משהו בעבודה, משום שה' לא נתן להם את הרצון הזה".
לכן עבדי יצחק היו מקבלים מבאר הזה חיים. באו רועי גרר, וסתמום את הבאר הזו, שלא יוכלו לקבל חיים משם. והיו אומרים להם "מה שאתם מתעשקים בעבודה המועטת הזו, כלום לא שוה. כי לא תקבלו שום שכר עבורה, כי עבודה זו אינה חשובה כלל, מטעם כי הוא דבר מועט, כי כך מקובל אצל הרבים".
לכן הבאר הראשון, שקראו אותו בשם "עשק", הם אומרו "שזה לא עשק, שיהיה כדאי לשמוח עם זו עבודה המועטת, שאתם עושים מזה עסק. הלא אין על מה להסתכל, כמו שאתם בעצמכם אומרים, שזוהי עבודה רק של משהו. ומה שאתם מסתכלים על הנותן, לא מובן לנו".
ואח"כ רועי עבדי יצחק עברו לעבוד בקו שמאל, היינו לעשות בקורת על המצב שבו הם נמצאים, שעדיין משוקעים באהבה עצמית, ולעבוד לשם שמים, והם רואים, שאינם מסוגלים לעשות דבר זה בכוחות עצמם. לכן הם חופרים בעומק הלב, למצוא חסרון וכאב. זאת אומרת, שמחפשים עצות, איך להרגיש יסורים מזה שהם מרוחקים מדרך של השפעה. ובטח בזמן שיהיו להם יסורים, בטח הם יקבלו עזרה מה'. כמו שהיה ביציאת מצרים, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".
לכן ע"י החפירה בעומק הלב מצאו באר, כלומר שמצאו מקום שיוכלו להתפלל. "ויריבו גם עליה, ויקרא שמה "שטנה". פירוש, שרועי גרר היו להם למשטין, שלא נתנו להם להתפלל, שה' ימלא חסרונם, היינו שה' יתן להם כח התגברות על הכלי קבלה, שיוכלו לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם.
נמצא, שע"י הריב שלהם סתמום את החפירות, שחפרו בקו שמאל, שיהיה להם צורך, שה' ימלא משאלותם לטובה. שענין "טוב" נקרא בעמ"נ להשפיע, כמו שכתוב "רחש לבי דבר טוב, מעשי למלך ". שפירושו "מעשי למלך", שכל המעשים שהוא עושה, יהיו עבור המלך, שכוונתו להשפיע למלך.
ורועי גרר היו להם לשטן, שלא יכלו להתפלל. מטעם שהם היו נגררים אחרי הרבים, שאומרים "עיקר הוא המעשה. והכוונה לעשות לשמה, זה לא שייך לנו. אלא דוקא אנשים, שהם מלידה זכי נפש ובעלי כשרונות. ועבודה דלהשפיע לא שייך לנו". וממילא סתמו את הצורך לתפלה. לכן קראו את הבאר השני בשם "שטנה", מלשון "שטן". וגם בקו זה לא היה בפעם אחת עשו את הבאר השני, אלא שהיו חופרים הרבה פעמים בכל קו וקו. אלא כולם, היינו כל החפירות, נכנסים תחת שם של "שלוש בארות".
אולם אח"כ, לאחר שעברו את התהליך של עבודה בב' קוים, זכו לקו האמצעי. וזהו כמו שדברנו במאמרים הקודמים, שקו ימין נקרא "אביו", וקו שמאל "אמו", וקו אמצעי נקרא "הקב"ה". כמו שכתוב "ג' שותפים באדם, אביו ואמו והקב"ה.
אביו נותן את הלבן". כלומר, שאין שם שום חסרון, אלא הכל לבן, כנ"ל, שהוא שמח בחלקו, במה שיש לו קצת אחיזה ברוחניות.
"ואמו נותנת את האודם", שפירושו, שהוא לא נמצא במצב טוב, אלא מלא חסרונות, ואז יש לו מקום לתפלה.
ואח"כ "הקב"ה נותן הנשמה". ובזמן שהקב"ה עוזרו, שנותן לו הנשמה, אז אין כבר מקום להשטן, שיהיה לו מה להשטין. וזה שכתוב "ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה "רחובות". ויאמר, כי עתה הרחיב ה' לנו, ויעל משם באר שבע".
ושאלנו, מהי הסיבה, שלא רבו רועי גרר על באר השלישי. והענין הוא, כי במקום שיש חסרון בקדושה, שם יש אחיזה לס"א. לכן כשהאדם הולך בקו ימין, בזמן שהוא יודע בעצמו, שהוא משוקע באהבה עצמית, וכל מעשיו אינם לשם שמים, אלא הוא רוצה להיות עובד ה', ובינתים הוא עובד את עצמו. ויחד עם כל השפלות שבו הוא נמצא, הוא רוצה לתת תודה לה', על מה שהוא נתן לו קצת מגע בעבודת ה', אפילו הוא שלא לשמה.
והוא מאמין למעלה מהדעת, שה' נתן לו את המחשבה ורצון לעסוק קצת בעבודה. והיות שהוא מאמין, עד כמה שאפשר לו בלמעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה', לכן אפילו שאין לו הזכיה, שירגיש את החשיבות בתוך הדעת, מכל מקום, במה שיש לו הזכיה לעשות מעשים פשוטים, הוא מודה ומשבח לה'. והוא שש ושמח, ורוצה לתת תודה לה', כמו אלה אנשים שהם בבחינת קו אחד.
כלומר, שמרגישים שהעבודה מה שהם עושים, הוא באמת בשלימות. ומה שיש להוסיף על עבודתם, הוא רק בבחינת הכמות. אבל בבחינת האיכות הם מרגישים עצמם לשלימים. עד כדי כך, היות שיש להם עבודה בענין ענוות, כמו שאמרו חז"ל "מאד מאד הוי שפל רוח". הם משקיעים עבודה גדולה בזה, איך למצוא בעצמם איזה שפלות. וזה הכל מטעם, שאין הם יודעים, רק מקו אחד. וזוהי עבודת הרבים.
ועל האדם הרוצה ללכת בקו ימין. כלומר, שהוא יודע שיש קו שמאל גם כן, שהוא מחליש את הקו ימין. לכן האדם צריך להשקיע הרבה כוחות, להאמין למעלה מהדעת, שקצת עבודה ברוחניות, אפילו שאין בזה שלימות, כמו שהם מרגישים בעצמם, הוא חשוב. ולתת תודה לה', ולהיות שש ושמח, וירגיש שיש לו עכשיו חיים, שבשביל חיים כאלו כדאי לחיות.
זאת אומרת, שע"י זה שהוא מאמין למעלה מהדעת, שלגדלות הבורא אין קץ, וחשוב לו מאוד, בזה שהוא יכול לשמש את המלך, זהו נקרא "קו ימין". וזוהי עבודה גדולה. והאדם צריך להרגיש חשיבות בעבודה של קו ימין. וצריך להשתדל, שיהיו לו חיים, כמו בזמן שהיה עובד בקו אחד. באותו שיעור. על כל פנים לא פחות משהיה עוסק בקו אחד, מטרם שבא לעבוד בקו ימין.
אולם כאן בקו ימין יש עבודה רבה בזה. וזה לא בא בקלות, כמו שהיה עוסק בקו אחד. והיא מסיבה, ששם היה יודע, שהמעשים שלו, שהוא עושה, הם מעשים גדולים וחשובים. לכן היה יותר קל לעשות. מה שאם כן בקו ימין, הוא רואה בעצמו, שהמעשים שלו, לפי עצמם, אין לו ערך, מסיבת שהוא לא עושה בכל רצונו. אל כן אין הוא יכול לומר, שהוא עושה דברים חשובים, ובודאי ה' יתן לו הרבה שכר תמורת עבודתו.
מה שאם כן בקו אחד אין לו התנגדות מצד הגוף, לכן הוא בקלות יכול לעבוד בלי שום הפרעות. מה שאם כן בקו ימין יש לו עבודה גדולה, מסיבת שהוא אומר, שהוא רוצה לעבוד לטובת הבורא ולא לטובת הגוף. וממילא הגוף מתנגד, ויש לו כל פעם מלחמה עם הגוף. ותמיד הוא צריך לעבוד עמו ולנצח אותו.
ועוד יש כאן ענין, שכל פעם, אם הוא רוצה ללכת בקו ימין, ושיהיה לו כח לעבודה, הוא צריך תמיד להגדיל את הבורא, ולעבוד עבודה רבה, לחפש עצות, איך להשיג את גדלות וחשיבות הבורא. כי המעשים, אם הוא יחשיב אותם, דהיינו שיאמר, שהמעשים שלי חשובים מאד למעלה, אם הוא יגיד כך, בטח שהוא שקר, מסיבת שאינם לשמה. שבכל מעשה שהוא עושה, מעורבת שם אהבה עצמית במקום אהבת ה'.
אבל בקו אחד הם כן מחשיבים את המעשים, משום שבקו אחד מדברים רק על המעשים ולא על הכוונה. כלומר, אם גם כוונתו היא בעמ"נ להשפיע או לא, אין שם סדר העבודה לדקדק על המעשים. מה שאם כן בזמן שמתחילים לעבוד על הכוונה דלהשפיע, שזה נקרא "קו ימין", אי אפשר לומר, שהמעשים הם בסדר, שתהיה לו שמחה מהעבודה שהוא עושה.
אולם אם הוא מגדיל את הבורא, כמה שביכולתו למעלה מהדעת, אף פעם לא יגזים את אמונתו בגדלות ה'. כי בודאי צריכים לומר, שהקב"ה היותר גדול מכפי שהאדם יכול להגדיל אותו. לכן זה שאומר, שה' הוא חשוב, נמצא, שאומר אמת, וממילא הוא הולך בדרך האמת.
ואז האדם יכול לומר, כמו בגשמיות אנו רואים באדם חשוב, אפילו שיש לאדם לעשות לו שרות קטן, האדם שמח ומקבל מצב רוח מרומם. זאת אומרת, לא שהמעשה הוא העיקר, כלומר באיזה שרות הוא עושה, אלא למי הוא עושה את השרות. לכן כשהאדם הולך בקו ימין, זהו קו של אמת.
אולם, היות שקו ימין הוא קו של אמת, יש התנגדות גדולה מצד הס"א, שהיא לא נותנת ללכת בדרך האמת, המוביל לבחינת תיקון העולם. היות שבנין הקליפות באה מעולם השבירה והקלקול. לכן כל הדברים שישנם בעולם, אם הוא שייך לבחינת חורבן וקלקול, יש כח לעשות את המעשים האלו. ואנו רואים, שזה בולט אצל ילדים קטנים, שמסוגלים לעבוד על שבירה וקלקול, ואינם מסוגלים לעבוד על דברים המביאים לתיקון, כנ"ל בהמשל של ילדה קטנה.
וזוהי מסיבת השבירה שהיתה בעולמות העליונים. לכן בענפים הגשמיים הולכים לפי אותם הדרכים. לכן לקלקול ושבירה יש כוח לעבוד. מה שאם כן לתיקון, היות שעוד לא נגמר התיקון למעלה, לכן קשה בענפים הגשמיים לעבוד בדברים, המביאים לתיקון העולם.
לכן קשה מאוד ללכת בקו ימין. זאת אומרת, האדם צריך להסתכל, איך אנשים נותנים כוחות בדרך של קו אחד. ואותם כוחות והתרוממות, לכל הפחות צריכים להיות בזמן שהולכים בקו ימין.
ובזמן שהאדם רוצה להחשיב את הקו ימין, באים "רועי גרר" ועושים ריב. כלומר, שנותנים לו להבין "הדרך הזו היא לא בסדר. איך אתה רוצה לתת תודה לה' עבור עבודה קטנה כזו. מה זה שאתה נותן תודה לה' על דבר שאין לו ערך. בשלמא אלה הרבים שהולכים בקו אחד, שהם יודעים, שמעשיהם, מה שהם עושים, הם מעשים חשובים. על זה יכולים לתת תודה לה'. אבל על דברים של "מה בכך". הלא אתה בעצמך אומר, שהמעשים שלך אין להם שום ערך, היות שזהו "משפה ולחוץ", מטעם שאתה אומר, שאינך עושה לשם שמים. אם כן התודה שלך היא כמו חנופה. ואיך אתה לוקח שמחה והתרוממות רוח משקר".
ורועי גרר גוררים אותו לדעת רבים, שרק על מעשים חשובים יכולים לתת תודה לה', וזהו אמת. מה שאם כן אתה הולך בשקר. והקליפה הזו היא קליפה גדולה, שאינה נותנת לאדם האפשרות להיות בשמחה ולקבל חיים מן האמת. אלא רוצה דוקא להביא את האדם לידי עצבות ולידי דכאון נפשי. ולפעמים היא מביאה אותו למצב, שאין לו טעם בחיים. ואז מכל, מה שהאדם יכול לקבל הנאה, הוא רק מדבר אחד, משינה. שבזמן שהוא ישן, הוא נהנה, מזה שלא נמצא במצב של יאוש וחוסר טעם בחיים.
וזה דומה לאדם, שרוצים לעשות לו איזה נתוח בבית חולים. אז יש רופא מיוחד, הנקרא "רופא המרדים". ולרופא הזה האדם מצפה, שיתן לו עצה, שיוכל להרדם, לכל הפחות על שלושה חדשים. והקליפה הזו הורסת את הקדושה לגמרי, היות שאין מציאות, שהאדם תהיה לו האפשרות לומר, שהקב"ה נקרא "טוב ומטיב". והאדם קורא למצב הזה בשם "ירידה". ונשאלת השאלה, לאן הוא יורד.
התשובה היא, הוא יורד "לשאול תחתיות". ובאם האדם מתחזק במצב הזה, הוא אומר (שיר חנוכה) "ה' העלית מן שאול נפשי". אי לזאת, מוטל על האדם, בזמן שבא אליו "רועי גרר", ורוצים לגרור אותו לרשות הרבים. כלומר, איך שהם מסתכלים על האדם, שעושה מעשה קטן. בזמן שהם יודעין שזה קטן, לא מתחשבים עם מעשה כזו. ואיך אתה עושה דבר והפוכו. שמצד אחד, אתה מודה שמעשה כזה, כשעושים ויודעים בשעת מעשה, שהמעשה הזה הוא מלא חסרונות, מטעם שיש בעת העשיה מלא מחשבות זרות, כל אחד לפי דרגה דיליה.
למשל, עושים ברכה, ונותנים תודה לה', ואומרים "אשר קדשנו במצותיו". ויודעים בזמן הברכה, שלא מרגישים שום טעם בעת עשיית המצוה. ונותנים על זה תודה רבה. אם כן הוא אומר, מה שהוא עושה ברכה ונותן תודה, אין זה מטעם שעושה עכשיו דבר חשוב, ואח"כ אתה אומר, שהאדם צריך לקבל חיים ולהיות בשמחה, מזה שזכה לעשות מצוה. אפילו שהיא בלתי חשובה. ולתת תודה לה' עבור שזכה אותך, ואומרים "אשר בחר בנו". ועוד אתם אומרים "אהבת עולם עמך בית ישראל אהבת תורה ומצות".
מתעוררת השאלה, אם אתה לא רואה שום דבר בהמצוה שאתה עושה, אם כן מה אתה אומר, שהבורא נתן לנו דברים טובים, מטעם שהוא אוהב אותנו. מה טעם יש בהמצוה הזאת, שאתה אומר, שמחמת אהבה הוא נתן לך. אנחנו, הרבים, אומרים, שהוא נתן לנו תורה ומצות מחמת שהוא אוהב אותנו. זהו כמו שאמר ר' חנניא בן עקשיא "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות".
פירוש, היות שהוא רצה לזכות אותנו, שיהיה לנו עוה"ב ועוה"ז, כלומר שנקבל הרבה שכר ולא יהיה זה בחינת בושה. כידוע, שלחם חסד, כשאדם אוכל, הוא מתבייש. לכן "הרבה להם תו"מ", כדי שנוכל לקבל הרבה שכר. וממילא אנו יודעים, שבעשיה קטנה שאין בה שלימות, תהיה זו בבחינת "נהמא דכסופא".
לכן, בזמן שהאדם הולך בקו ימין, ורוצה לקבל חיים והתרוממות רוח, מזה שעשה דבר קטן, ונותן תודה לה', עבור שזיכה אותו לעשות משהו עבור ה', והוא מאמין למעלה מהדעת, שהמלך הוא מלך גדול, הנקרא בשם "האל הגדול הגבור והנורא".
ואומרים, שלפי חשיבות המלך, אפילו שלא ניתן רשות אלא לעשות שרות קטן להמלך, אפילו שהדבר לא כל כך חשוב, ויש בהדבר הרבה חסרונות, אבל לפי חשיבות המלך, שאם יש לו קצת מגע עם המלך, זהו חשוב בעיניו, היות שלא מבקש שכר.
היות הסדר הוא, אם מביאים איזה דבר למישהו ורוצים שכר, הסדר הוא, שבודקים את הדבר, אם הוא שוה את השכר מה שדורשים עבור החפץ, או לא. מה שאם כן אלו שהולכים בקו ימין, לא רוצים שום שכר. אלא מה שהם עושים משהו עבור המלך, זהו כל השכר שלהם. לכן הם מאמינים למעלה מהדעת, שהם עושים איזה שרות להמלך. ומזה הם מקבלים חיות ושמחה והתרוממות רוח, שזכו למשהו לשמש את המלך.
והיות שזהו אמת, הן מצד שאומרים, שהבורא הוא חשוב מאוד, ואין בנו כח להעריך את גדלותו. וכמו כן להיפוך, שמצד המעשה הם אומרים, שאי אפשר להיות מעשה יותר קטן וחשוב מהמעשים שהם עושים. נמצא, שהוא אמת משני הצדדים, והכל בנוי על בסיס אמונה למעלה מהדעת. ואאמו"ר זצ"ל אמר "כל דבר, שבנוי למעלה מהדעת, זה נכנס לקדושה ונבחן לפנימיות. ובתוך הדעת נבחן לחיצוניות".
לכן, היות שקו ימין בנוי על בסיס של אמת, תיכף מתעוררים הרועי גרר, ורוצים לגרור את אדם לדעת הרבים. ואז מתחילה קליפה הזאת לתקוף את האדם, ונותנת לו להבין את דעת רבים, שמה שהם אומרים זהו אמת. והאדם מתחיל להאמין להקליפה הזאת, בזמן שהיא רוצה להרוג אותו, ולהוציא ממנו כל החיות דקדושה, ולהשליך אותו לשאול תחתיות. היות שהקליפה הזאת מתלבשת בלבוש צביעות, ואומרת, שכל מה שהיא אומרת לך עכשיו, הוא רק משום שהאדם לא ירמה עצמו בדרך של שקר.
לכן כל מה שיש אז לעשות, הוא לעמוד על המשמר, בעת שהמחשבות של רועי גרר באות למוחו כמו חיצים שנונים, והם משוחים ברעל, שהורגים את האדם על מקומו, והוא נשאר בלי רוח חיים דקדושה.
הקליפה הזו באה לאדם ושולחת לו את רעיונותיה ודעותיה. והן לא באות חס ושלום שהוא לא יהיה עובד ה'. אלא להיפך, שנותנים להאדם להבין, היות שאתה יודע עכשיו בבירור מהי עבודה באמת, שצריכים לכוון שיהיה לשם שמים. ואתה יודע בעצמך, שאין זה ביכולתך לכוון לשם שמים. אם כן, בטח אין שום ערך להתפלה שלך. וכמו כן להתורה מה שאתה לומד. ואתה מבזבז יגיעה לריק.
לכן כדאי יותר שתעסוק בעבודת הכוונה שצריכים לעשות. לכן יותר טוב, במקום שאתה מתפלל, או שאתה לומד, ואתה עושה דברים של "מה בכך", הכל לשמה. והיות שהוא נמצא ברשותה, אז בודאי אין לו כח לעשות שום דבר לשמה. ובזה היא הורגת אותו. "יותר טוב שתחשוב על מטרת עבודה ותעסוק במחשבה ולא במעשה. לכן כדאי יותר, שתעסוק בעבודת הכוונה, שצריכים לעשות הכל לשמה".
והיות שהוא נמצא ברשותה, ואז בודאי אין לו כח לעשות שום דבר לשמה. ובזה היא הורגת אותו. "לכן שאתה מתפלל, אין אתה צריך להתגבר, אם בא לך רצון לדבר עם מי שהוא באמצע התפלה. היות שלתפלה שלך או לתורה שלך אין שום ערך. אם כן כשאתה לא לומד ואם יש לך עם מי לדבר, או יש לך עם מי לדבר באמצע התפלה, חבל על מה שאתה רוצה לתת כוחות לא לדבר, כי בין ובין כך אתה לא מפסיד כלום, מטעם שהן לתפלה שלך והן לתורה שלך אין שום ערך. כי בתפלה אתה רואה, שאין לך שום קשר עם הדיבורים שאתה מוציא מפיך.
ובהתורה, מה אתה מפסיד בזה, אם תפסיק באמצע הלימוד. כי תגיד בעצמך, הלא אתה אומר, כי עיקר הוא לכוון לשם שמים. אם כן מה אתה תרויח, אם תדע כמה דפים גמרא, או שאר דברי תורה. וכמו כן במעשים, מה לך כל כך לדקדק במעשים. חס ושלום אני לא אומר לך, שחס ושלום תאכל דברים אסורים. אלא אני מדבר בחומרות של מנהגים, שאתה רוצה ללכת בדרך הזה. הלא עיקר הוא אתה יודע, הוא לכוון לשם שמים. לכן תעזוב את המעשים האלו, ומה שאתה מבין שאתה מחויב לעשות, זה תעשה. ומה שנהוג בחומרות וכדומה, זה לא בשבילך. אלא המעשים האלו מתאימים לאנשים פשוטים, שאינם בעלי מחשבה, שהם לא יודעים, מה זה עבודה אמיתית. לכן יותר טוב בשבילך, שתחשוב על המחשבה איך להשפיע לה'.
והאדם, כשהוא שומע בקול הקליפה הזאת, הנקראת "רועי גרר", איך שמדברים רק לטובת העבודה של אמת, אז האדם מאמין למה שהם אומרים. ומתחילים לעזוב את סידורי תפלה ושיעורי תורה, ומתחיל לשמוע בקול קליפה הזאת. והיות שאין להאדם עכשיו שום חיים, מטעם שאין לו בחינת המעשה, שיכול לקבל חיים דקדושה, ומתחיל לחשוב לעשות משהו לשם שמים, אז הגוף צוחק ממנו, ומראה לו אז רק ציורים שחורים בעבודה דלשם שמים.
וע"י זה נשאר האדם בלי חיים. וכבר אין לו הכח לומר למעלה מהדעת, שהקב"ה הוא בחינת טוב ומטיב. ונופל תחת שליטת הכפירה. ואין כח בידו להסתכל משהו על רוחניות. ואז הוא בא לידי מצב, שהעולם חשך בעדו. וזה שכתוב, שרועי גרר היו מריבים עם רועי יצחק. כלומר, שהיו מפרנסים את עבדי יצחק עם דעותיהם, עד שהיו גוררים אותם לתוך רשותם. והיו הורגים אותם, ולקחו מהם כל החיות.
זאת אומרת, שקצת אמונה שהיתה להם, היו מוצצים מהם. ונשארו בעירום וחוסר כל. וזה נקרא "קליפת הימין", שלא נותנים להם ללכת בדרך האמת. היינו לומר, שהגם שהמעשים שלהם אין בהם שלימות, אבל מאמינים למעלה מהדעת, שה' הוא כל כך חשוב, שאפילו שעושים שרות קטן להמלך, גם זה לדבר גדול יחשב.
והיות שהמעשה הקטן היא אמת, ומה שמאמינים למעלה מהדעת, שהבורא הוא מלך גדול וחשוב, גם כן אמת, נמצא, שהם דבוקים בעת ההיא במידת האמת. והם יכולים להיות ששים ושמחים בזה שעושים רצון קונם באפס מה, היות שהאמת בעצמו הוא דבר גדול.
לכן יש להזהר מקליפה זו, בזמן שמתחילים ללכת בקו ימין. ורק בזמן שהאדם הוא חזק בהתגברות, להתגבר על קליפת ימין, אז מתחילה העבודה בקו שמאל. שזה נקרא, שהאדם בעצמו מעורר לו את הבקורת על עצמו, ולא הקליפה.
לכן בזמן שאין להאדם את החיות, שיכול לקחת קו ימין, אסור לו ללכת בקו ימין. אלא דוקא לאחר שהוא מלא חיים ושמחה מעבודת הימין, אז בא הזמן לעסוק בקו שמאל. כלומר, לראות את שפלות מצבו, מדוע הוא עוד לא זכה, שה' יקרב אותו להכנס בהיכל המלך.
אאמו"ר זצ"ל אמר על מה שכתוב (תהילים נ"ז) "עורה כבודי, אעירה שחר", ודרשו חז"ל "אני מעורר השחר, ואין השחר מעוררני", אמר "הפשט הוא, שדוד המלך אמר, שהוא לא מקבל "שחר", מלשון "שחור וחושך", שבא אליו, והוא מתעורר מהשחור, אלא "אני מעורר השחור", אלא שהוא, בזמן שמרגיש שהוא בסדר, אז הוא בעצמו מעורר השחור".
ויש לפרש דבריו זצ"ל כנ"ל, שאין האדם מקבל בקורת, שהמעשים שלו הם לא בסדר, ושכל מה שהוא עושה אין לו שום ערך, בזמן שהקליפה באה אליו ומתלבשת במסוה של צדיקות, וכאילו רוצה, שהאדם לא ירמה עצמו בעבודה אלא שיעבוד לשם שמים.
אלא בזמן שבאות מחשבות כאלו, והוא לא מעורר אותם, הוא צריך לדעת, שזה לא בא מצד הקדושה. אלא היות שקליפת גרר רואה, שהאדם מקבל חיות מדבר קטן, והוא מסתפק במועט, ואומר, שהוא מאמין למעלה מהדעת, שלהחשיבות של הקב"ה אין גבול לשער את גדלותו יתברך, ולזכיה גדולה, הוא אומר, הוא זכה במה שהקב"ה נתן לו מחשבה ורצון באפס מה לשרות אותו, והוא רואה, שיש הרבה אנשים בעולם, שאין להם הזכיה כזו. לכן הוא מודה ומשבח ונותן תודה רבה להמלך. והוא שש ושמח. והוא מקבל ממצב הזה התרוממות רוח.
בא אז הקליפה הנ"ל, ורוצה להרוג אותו, ולהוציא את כל אויר דקדושה שיש בו. ולא מרשה לו לתת שבחות להקב"ה, אלא מפילה אותו לשאול תחתיות. וכמה שיעור אמונה שהיה לו, היא לוקחת ממנו. ואז האדם חשוב כמת, מטעם שאין לו שום חיים דקדושה. והכל מי היה הגורם. רק הקליפה, שבא לאדם בלבוש של צביעות. ושהיא מדברת רק לטובת הקדושה. וזה נקרא "אין השחר מעוררני". פירוש, שהוא לא היה רוצה לקבל בחינת חושך ושחור מהקליפות, כנ"ל.
אלא "אני מעורר השחר". יהיה הפירוש "אני, מתי שאני רוצה, אני מעורר השחר". כלומר, אני מעורר בעצמי את החושך והשחור שיש בי. שאני עדיין שקוע באהבה עצמית, ועוד אין בי אהבת ה', ועוד חסר לי כבוד התורה, שאין בי עדיין חשיבות התורה, שאני אדע, שכדאי לעשות הכל בכדי לזכות לאור התורה. וכמו כן איך להעריך חשיבותעשיית המצות, שה' צוה לנו.
ובזמן שאני צריך לעשות איזו מצוה, ולכוון שזה יהיה בעמ"נ להשפיע, תיכף מתעוררת ההתנגדות בגוף בכל תוקפה. ויש לו מלחמה גדולה לעשות משהו. והוא רואה כל פעם העליות וירידות. אז יש לו מקום לתפלה. וזהו מטעם, שהאדם בעצמו מעורר, בזמן הנכון. כלומר, בזמן שהוא מרגיש, שתהיה לו היכולת לתת תפלה על המקום, ולא שהשחור יביא לו עצבות ודכאון, שלא היתה לו היכולת לתת תפלה על השחור.
והאדם יכול לראות בעצמו, אם זה בא מצד הקליפה או לא. והסימן לזה, כי דבר שבא מצד הקדושה, הוא תמיד בבחינת "מעלין בקודש ולא מורידין". כלומר, שתמיד מבקשים מה', שיעלה אותו למעלה למדרגה יותר גבוהה משהוא נמצא. מה שאם כן בזמן שהשחור בא מצד הקליפה, אין האדם מוכשר לבקש מה', שיעלה אותו למעלה מהמצב שבו הוא נמצא.
"אלא מורידין". כלומר, שמוריד אותו לשאול תחתיות, שנאבד לו חלק אמונה שהיה לו קצת. ונשאר כמת בלי רוח חיים. וכל חיותו הוא רק אם הוא יכול לישון, כלומר לברוח ולשכוח מהמצב של דכאון, שבו הוא נמצא.
ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק, במה שאומר "אסור להרים את הידים בלי תפלה ובקשה". ויש להבין, מהי הכוונה, שחז"ל אסרו בהרמת ידים בריקות. ורק אם יכול לתת תפלה ובקשה, אז אין איסור. ורק בריקניא יש איסור.
ולפי הנ"ל יש לפרש, שענין "ידים" פירושו מלשון "כי תשיג יד". ויהיה הכוונה, שבזמן שהאדם מרים את ידים, לראות מה הוא השיג בעבודת ה', אם יש לו תורה, ויראת שמים, ומעשים טובים, ואם הוא מאמין באמונה שלימה, שהקב"ה הוא טוב ומטיב.
ואם הוא מוכן, ויש בידו הכח להתגבר, אם הוא יראה, שאין לו שום דבר מהדברים שהוא חשב, שעל ידי יגיעתו בתו"מ הוא ישיג אותם, לא יבוא לידי יאוש. אלא אדרבה, יהיה לו הכח להתפלל, שה' יעזור לו.
ויהיה לו הכח לומר לעצמו "זה, מה שאני רואה, שאין בידי שום דבר טוב, הוא שהקב"ה נתן לי עכשיו, לראות את האמת, איך שאני באמת כלי ריק, ואין בי לא תורה, ולא יראת שמים, ולא מעשים טובים. אלא כל המעשים, שאני עושה, הם רק לתועלת עצמי. ועכשיו יש לי כלי וצורך אמיתי מעומק הלב, שהקב"ה ימלא משאלתי. היות להעזרה, שאני צריך, שהוא יתן לי, היא הכרחיות ולא מותרות. מה שאם כן עד עכשיו הייתי חושב, שאני צריך, שה' יעזור לי על מותרות ולא הכרחיות. כי ידעתי, שברוך ה' אין אני דומה לשאר אנשים, שאין להם שום אחיזה ברוחניות. מה שאם כן עכשיו, אני רואה בתוך הדעת, שמצבי הוא יותר גרוע משאר אנשים, מסיבת שאני מרגיש, שאין לי שום דבר. אם כן אני סובל יסורים וכאב ממצבי. ולהרבים אין רע כל כך, מסיבת שלא מרגישים את מה שאני מרגיש. ולכן אין אני יכול לקבל סיפוק, מזה שגם להם אין כלום, שכך אני חושב, וזהו מה שהדעת שלי נותן לי להבין, שכך הוא המצבים של אחרים".
כלומר, שיכול להיות, שיש להם מצבים טובים. היות, שאין אדם יודע מה שיש בלבו של חבירו. אבל לפי מה שהאדם מרגיש, שכך הוא מצבו של חבירו, ממה שנראה לעיניו, מזה קובע אדם לעצמו, איך להתנהג. למשל, אם חבירו הוא צדיק נסתר, חשוב עליו, שהוא אינו כל כך דתי.
ומה האדם יכול ללמוד מצדיק נסתר הזה, רק קלות. לכן כשהאדם מסתכל על הרבים, לא חשוב מהו באמת דרגת הרבים, אלא חשוב, מה האדם חושב על הרבים. לכן האדם רואה אז, שמצבו הוא יותר גרוע מהרבים. לכן הוא אומר, שהקב"ה צריך לעזור לו, מסיבת שהוא סובל יותר מהרבים.
נמצא, שאם הוא יכול לשער בעצמו, שבזמן שהוא ירים את הידים, לראות מה שיש לו בהידים, כנ"ל, ותהיה לו היכולת להתפלל, אז הוא ידע, שהחשבון שלו הוא בא מצד הקדושה. ואז מותר לו לעבור מקו ימין אל קו שמאל. אחרת, אם הוא לא ידע בנפשיה, שיהיה לו כח להתפלל, אסור לו לעבור לקו שמאל, מסיבת, שאז עומדת לו קליפה, הנקראת "רועי גרר", כנ"ל.
בזה"ק (ויקרא, דף קל"א, ובהסולם, אות ת"א) אומר וזה לשונו "ר' יהודה פתח ואמר, או הודע אליו חטאתו. שואל, הודע אליו מצד מי. מי הודיע. או ידע חטאתו, היה צריך לומר. ומהו הודע אליו. ומשיב, אלא הקב"ה פקד לכנסת ישראל, שתודיע לאדם את החטא, שהוא חטא".
בזה"ק (ויקרא, ובהסולם, אות ת"ד) אומר שם וזה לשונו "אף כאן הקב"ה אמר, הודע אליו חטאתו, אשר חטא. ומי שקם בלילה לעסוק בתורה, התורה מודיעה לו חטאו. ולא בדרך דין, אלא כאם המודיעה לבנה במלות רכות. ושב בתשובה לפני אדונו".
וצריכים להבין, מדוע דוקא כשהקב"ה מודיעו שהוא חטא, זה נקרא, שיש לו עכשיו ידיעת החטא. מה שאם כן אם החבר שלו ראה שהוא חטא, וחבירו רואה שהוא עוד לא חזר בתשובה, והוא מודיע שחטא, משמע שאין זה נקרא "ידיעה". ומהי הסיבה, שדוקא אם הקב"ה מודיע שהוא חטא, אז יודע שחטא. ואז הזמן לחזור בתשובה. מה שאם כן אם הקב"ה לא מודיע לו, עוד לא הגיע הזמן שיעשה תשובה על החטא.
עוד יש להבין מה שאומר הזה"ק, שמי שקם בלילה לעסוק בתורה, אז התורה מודיעה לו. ומי שלומד כל היום, אין התורה מודיעה לו, שהוא חטא. מה שאם כן כשלומד בלילה, אפילו כשהוא לא לומד ביום, כן התורה מודיעה לו. אם כן יש להבין, מהו העדיפות הלימוד בלילה יותר מביום. וגם יש להבין מה שכתוב, שהתורה מודיעה לו החטא "ולא בדרך דין, אלא כאם המודיעה לבנה במלות רכות". מהו ההבדל בין דין למלות רכות.
רש"י מפרש על מה שכתוב "או הודע אליו", "כשחטא, היה סבור שהוא היתר. לאחר מכן נודע לו, שאיסור היה". ויש להבין זה על דרך העבודה, החטא הזה מהו. ידוע, שכל העבודה שניתנה לתחתונים, היא מבחינת "אשר ברא אלקים לעשות".
ידוע, שהבריאה נקרא על שם שהוא ברא יש מאין, הנקרא "רצון לקבל והשתוקקות לקבל תענוג". ומטעם השתוות הצורה, הנקראת "דביקות", צריכים לעשות כלי אחר, שנוכל לקבל את אור התענוג. כלומר, שיש להוסיף עליה כוונה בעמ"נ להשפיע, אחרת אסור לקבל את השפע.
והגם שאפילו אם רוצים, גם כן לא נותנים, מכל מקום אם רק רוצים לקבל בעמ"נ לקבל, כבר נקרא "חטא" בסדר עבודה. משום שע"י רצון הזה נעשה האדם יותר מרוחק מה', ולהאדם נעשה יותר קשה, שיהיה ביכולתו לעשות תשובה, הנקראת "לשוב להשורש", שהוא המשפיע.
והאדם צריך לחזור למקורו. היות שע"י שינוי צורה, הוא נתרחק מהשורש, שענינו להשפיע. לכן כשהאדם עושה מעשים, ואינו מכוון אותם, שיהיו בעמ"נ להשפיע, אלא להיפך, שכל כוונתו היא רק לקבל לעצמו, יותר מרוחק. וזהו החטא שלו.
אבל לפי סדר העבודה, שמתחילים לעבוד, מתחילים בשלא לשמה. ומשום זה מבינים אז אחרת, כלומר שמה נראה לאדם בסדר העבודה, אין לפניו רק שני דברים:
א) לעשות, שהוא רמ"ח מצות עשה.
ב) לא לעשות, שהוא שס"ה מצות לא תעשה.
כלומר, שיש בחינת עבירה ובחינת מצוה. אז האדם יודע טוב, בזמן שהוא מאמין בה' ובתורתו, מה זה חטא ומה לא. ובמקרה שהוא שכח או טעה באיזו עשיה, שלא ידע שזהו איסור, אם חבירו רואה, אז חבירו יכול להודיע לו, שעשה חטא. באופן שהוא בעצמו לא ידע, אבל חבירו, שראה, יכול להודיע לו. ואז האדם חוזר בתשובה על החטא שעשה.
אולם בזמן שמדברים בדרכי עבודה על דרך האמת, שהוא עם הכוונה דלהשפיע, שזהו רק כוונה, וזהו סוד לגבי חבירו, היות שאין האדם יכול לדעת מה שיש בלבו של חבירו, לכן אין חבירו יכול להודיע, שחטא, בזה שלא היה מכוון בעמ"נ להשפיע.
ובהאמור יכולים לפרש מה ששאלנו, שמשמע, שדוקא הקב"ה יכול להודיע, שהוא חטא. וחבירו לא יכול להודיע, שהוא חטא. משום שחבירו לא יכול לראות את הכוונה של חבירו. לכן רק ה' יודע, איזו כוונה היתה לו בעת שהוא עוסק בתו"מ.
אמנם באמת יש כאן ענין עמוק מאוד, בזה שהזה"ק מפרש, שהקב"ה מודיע לו, שהוא חטא. והיות כנ"ל, כשהאדם רואה בתורה, מה שיש להאדם לקיים מצות עשה ומצות לא תעשה, הוא כבר יודע מהו חטא ומאי לא. וזהו בתחילת למודו. כמו שאומר הרמב"ם "כשמלמדין את הנשים והקטנים, מלמדין אותן כדי לקבל שכר". רק אח"כ, "כשתרבה דעתן, אז מגלין להם", שצריכים ללמוד לשמה, שפירוש בעמ"נ להשפיע.
נמצא, שאין האדם יכול להבין, שאם אין לו הכוונה דלהשפיע, נקרא "חטא" בעבודה של דרך האמת, כנ"ל. היות שהרבים עדיין נשארו בשלא לשמה, והוא שרוצה ללכת בלשמה. נגיד, אם אין לו הכוונה דלהשפיע, נקרא "חטא", אין האדם מסוגל להרגיש בעצמו. שזה יהיה כדוגמת, שהאדם עבר על איסור דאורייתא, חילול שבת ואכילת מאכלות אסורות וכדומה, כלומר שתהיה לו אותה הרגשה, בזמן שעושה איזו מצוה ולא כיון בעמ"נ להשפיע. כדוגמת, בזמן שאדם עבר עבירה חמורה.
אם כן מתעוררת השאלה, מי יכול להודיע להאדם, שאם אינם עושים בעמ"נ להשפיע, נקרא "חטא", וצריכים לחזור בתשובה על זה, כלומר, שיבקש מה', שלא יחטא עוד. זאת אומרת יש כאן להבין:
א) שאם אין כוונה דלהשפיע, הוא חטא,
ב) שיהיה לו הרצון לעשות תשובה שלא יחטא עוד, כמו שאמרו חז"ל "תשובה נקראת חרטה על העבר, וקבלה על להבא".
ענין זה, שהאדם ירגיש, שזהו חטא, רק הקב"ה יכול לתת להבין. שירגיש, שזהו חטא כללי, שזהו כל הרע שנמצא באדם. והתו"מ, שניתן לנו, הוא בכדי לתקן הרע הזה, הנקרא "רצון לקבל לעצמו". ואין זה בידי אדם להבין, שזה הוא כל הרע, המפריד את הנבראים מהבורא.
וזה שאומר הזה"ק על מה שכתוב "או הודע אליו חטאתו, אשר חטא". פירוש, שהקב"ה הודע אליו חטאתו אשר חטא, יהיה, שהקב"ה מודיע לו, מהו החטא אשר חטא. היות האדם מצד עצמו קשה לו להשלים עם זה, לומר, שאם הוא עובד לתועלת עצמו, נקרא בעבודה של דרך אמת, חטא.
רק בזמן שהקב"ה נותן לו הידיעה הזאת, הוא יכול להרגיש, שזהו חטא. כדוגמת עבירה, שהאדם הורג בן אדם, בטח האדם מרגיש, שעשה חטא גדול. למשל, נהג פרטי שיש לו לאדם, והנהג עלה עם המכונית על האדם והרגו. וזה היה בלילה, ואף איש לא יודע מזה. לאו דוקא להנהג יש הרגשה שהרג אדם. אלא אפילו הבעל בית שנסע עמו, גם כן מרגיש בחטאו. וברוחניות, שהקב"ה הודיע לו, שהוא חטא, ועם הרצון לקבל הורג כל יום בחינת אדם, ברוחניות הרגשה כזו, רק הקב"ה יכול לתת, שירגיש כך. מה שאם כן האדם מצד עצמו, אי אפשר לו לדעת ולהבין דבר זה.
ובהאמור נבין מה שרש"י מפרש על מה שכתוב "או הודע אליו". וזה לשונו "כשחטא, היה סבור, שהוא היתר. לאחר מכן נודע לו, שאיסור היה". ולהבין דבריו על דרך העבודה, שיש לפרש, "כשחטא" היינו בזמן שהיה עוסק בתו"מ בעמ"נ לקבל. עוד לא היה יודע שזהו איסור, אלא אם רק מקיים תו"מ במעשה. אם כן היה מרגיש זה להיתר. רק אח"כ נודע לו, שאיסור היה בזה, שהיה כוונתו בעמ"נ לקבל שכר. אולם מי הודיע לו, שזה היה איסור, היינו שההשתמשות עם הכלי קבלה זהו איסור. ולזה מפרש הזה"ק, שהקב"ה הודיע לו. כי בלי עזרת ה', אי אפשר להרגיש זאת, כנ"ל.
ולפי זה יוצא, כי בעבודה עיקר הרע והחטא הוא הרצון לקבל, שרק הוא הגורם מלקבל את הטוב, מה שה' רוצה לתת להנבראים, ושלא יכולים לזכות לדביקות ה'. וכפי שלומדים, שאור הנשמה המתחלק לה' בחינות, הנקראות נרנח"י, אינם מתלבשים בהאדם, אלא בכלים דהשפעה.
לכן, בכדי שיהיה לאדם הרגשת הרע והחושך, שהכל בא מהמזיק הזה, הנקרא "רצון לקבלו לעצמו", רק הקב"ה יכול להודיע לו זאת. היינו, שזהו חטא. מטעם כנ"ל, היות שהאדם רגיל להשתמש עם הרצון לקבל, אפילו בזמן שנכנס לעבודת ה'.
וזהו כמו שאמרו חז"ל "לעולם ילמד שלא לשמה". אם כן כבר יש לו היתר מחז"ל, שמותר ללמוד מטעם, שע"י זה יבואו לשמה. לכן, היות שיש היתר מחז"ל, שצריכים ללמוד שלא לשמה. לכן קשה להאדם לומר אח"כ, שזהו חטא. הלא הם אומרו, שמותר ללמוד שלא לשמה. אם כן אין כאן מקום להאמין, שבאמת שזה החטא הגדול ביותר, משום שרק הוא המפריע לדביקות ה'.
ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו בדברי הזה"ק, מה שכתוב "ומי שקם בלילה לעסוק בתורה, התורה מודיעה לו חטאו". ושאלנו, מדוע דוקא מי שלומד בלילה. ומדוע דוקא התורה צריכה להודיע לו חטאו.
והתשובה היא כנ"ל, בכדי שהאדם ירגיש, שהמקבל לעצמו נקרא "חטא", זה דוקא ע"י התורה הוא יכול לבוא לידי הרגשה, שהרצון לקבל לעצמו נקרא "חטא". מה שאם כן עם-הארץ, אי אפשר לו לדעת, כמו שאומר הרמב"ם ז"ל, שענין לשמה אין מגלין לנשים ולקטנים וכלל עמי הארץ, שהפירוש "אין מגלין" מסיבת שלא יכולים להבין. אלא דוקא ע"י תורה, שהתורה יכולה להביא הרגשה זו להאדם, שיבין, שקבלה לעצמו נקראת "חטא".
ומדוע דוקא ע"י תורה מה שלומדים בלילה, יש לה הכח להודיע לו החטא. כלומר, מהו העדיפות של לילה מביום, שמשמע, שדוקא בלילה, כמו שכתוב "ומי שקם בלילה לעסוק בתורה, התורה מודיעה לו חטאו". ובכדי להבין זה, צריכים מקודם להבין מהו ענין "יום" ו"לילה" בעבודה.
ענין "לילה" הוא, כמו שאמרו חז"ל (פסחים ב', ע"ב) על מה שכתוב "לאור יקום רוצח. ובלילה יהי כגנב. אלמא אור יממא הוא. התם הכי קאמר, אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא. ואי מספקא לך מילתא כלילה יהי בעיניך כגנב". רואים אנו, שחז"ל משתמשים "יום" ו"לילה" על ודאי וספק.
ובזה יש לפרש "יום" נקרא בעבודה, בזמן שהאדם עוסק בתו"מ, יש לו בטחון שיקבל שכר תמורת יגיעתו. אז הוא שמח בחלקו, ואין לו מקום לתפלה, שה' יעזור לו. כי מה חסר לו. רק שאדם אומר, אפשר להיות, שאני צריך לעסוק ביותר כמות. ובטח יש לו תירוצים, היות שהוא מחוסר זמן מכמה סיבות, או מחוסר בריאות. אבל בדרך כלל הוא בסדר, כי הוא מאמין, שיקבל שכר. והוא מאמין בשכר ועונש בעוה"ז ובעוה"ב. וזה נקרא "הלומד תורה ביום".
ו"הלומד תורה בלילה" נקרא, שיש לו ספקות. כי ספק נקרא "לילה". וזה נוהג בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, היינו בכוונה דלהשפיע. זאת אומרת, שרוצה לעבוד בתו"מ באיכות אחרת, ממה שהיה עובד בדרך של הרבים, על הכוונה לקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב. אלא רוצה לעסוק בתו"מ "שלא על מנת לקבל פרס". ולדרך זה הגוף מתנגד. לכן באות לו תמיד מחשבות זרות, שמביאות לו תמיד ספקות בעבודתו.
ומהן הספקות. לפעמים הוא חושב, שצריכים ללכת בדרך דלהשפיע, ואז מתחיל הגוף להתנגד. ואז באות לו מחשבות, שאפשר הצדק עם הרבים. כלומר, שלא צריכים לעבוד בדרך דלהשפיע, מטעם שקשה להלחם עם הגוף. אי לזאת, יותר טוב ללכת כדעת רבים, שבטח הרבים הם יותר בעלי צורה, והם מקבלים מקום יותר חשוב בעולם. ואם הם בחרו ללכת בדרך לכוון, שרק המעשים יהיו לשם שמים, ולא על הכוונה דלהשפיע, שפירושו, שהם מקיימים תו"מ מטעם שהבורא צוה לנו לקיים מצותיו ולשמור תורתו, ולא חס ושלום לשם כסף או כבוד, זאת אומרת, שע"י זה שיעסוק תו"מ יכבדוהו ויקראו אותו "רבי", אלא שהם מקיימים תו"מ לשם ה', משום שהוא צוה לנו, ותמורת זה אנו נקבל שכר, זהו בטח הדרך הנכונה ביותר.
והיות שאין זה נגד אהבה עצמית, לכן לא כל כך קשה ללכת בדרך הזה. מה שאם כן ללכת בדרך של השפעה, היות שדרך הזו לא מקובלת ברבים, לכן יש לאדם תמיד ספקות, בזה שהגוף נמשך מצד הטבע לדעת של הקליפות, שבחינתם הוא אך לקבל. לכן יש לו תמיד עבודה להלחם עם המחשבות האלו.
ואפילו כשהאדם מתגבר על הגוף, ונותן לו להבין, "הלא אתה רואה, שמטבע נמשך כח לשמש את הגדול, בלי שום תמורה, רק השפעה טהורה", אז הגוף עומד כנגדו וטוען אליו טענת אמת, "כי בגשמיות שאתה רואה "גדול". ואתה רואה, שכולם מכבדים אותו. הרי אתה יכול להיות מושפע מהרבים, מזה שהרבים מחשיבים אותו לגדול. לכן שם כדאי לעבוד בהשפעה. מה שאם כן כאן. הלא אתה שורה בהסתרה, שאין גדלות וחשיבות ה' מגולה, רק אתה רוצה להאמין, שכך הוא באמת, שהקב"ה חשוב, וכדאי לעבוד אותו בלי שום תמורה".
ועל כן האדם נעשה אז חלש כנגד הגוף, ואין לו מה להשיב. כי רק דבר אחד יש לומר אז, שהוא הולך למעלה מהדעת. נמצא, שעם בחינת השכל אינו יכול להתגבר על הגוף, על טענתו. ואז לרחמי שמים האדם צריך, שלא יברח מהמערכה.
וזה נקרא "לילה", שהאדם נמצא בספקות מכח טענת הגוף. ואז התורה הזו מגלה לו את חטאו. כלומר, שהחטא שלו הוא חטא מקורי ושורשי. היות שאז הוא רואה, שחסרה לו אמונה בהקב"ה, שאין ביכולתו להאמין, שהקב"ה הוא רב ושליט, וכדאי לעבוד ולהשפיע לו, שיהיה לו נחת ממנו.
כלומר, שאין לאדם נחת רוח, בזה שהוא משמש מלך גדול. וכמו שאומר בזה"ק (הקדמת הזהר דף קפ"ה, ובהסולם אות קצ"ה) וזה לשונו "אלא יראה דאיהי עקרא, דהיינו שירא מה' יתברך, משום שהוא גדול ומושל בכל, משום שהוא השורש, שממנו מתפשטים כל העולמות והגדלותו מתראה על מעשיו".
ובלי תורה אין האדם מסוגל להרגיש מה שחסר לו, מסיבת שיש כלל "העדר צריך להיות קודם להויה". ואי אפשר להרגיש העדר, כלומר שיחסר לו משהו, אם אין הוא מרגיש, שיש דבר בעולם, ושהוא דבר טוב, וחסר לו. אז שייך לומר "העדר". היינו, שיש מי שמרגיש ההעדר. אז שייך לומר, שצריכים להשתדל למלאות את מה שחסר.
וההעדר הראשון נברא, ומי ברא אותו, הבורא, בעולם אין סוף. לומדים "הוא ושמו אחד". והעדר הראשון הוא הצמצום, שנסתלק האור ונשאר חסרון. ואור הקו הוא צריך למלאות את החסרון, שעשה הבורא. שהוא יש, והוא עשה דבר חדש, שהוא ברא את ההעדר.
לכן כשהאדם לומד תורה, ומרגיש ע"י התורה, שיש בורא ומנהיג, כי ע"י זה שלומד תורה בא לו מאור התורה, שמחזירו למוטב, ומתחיל להרגיש ע"י התורה, שיש נותן התורה, ואז מתחיל להבין, שלזכיה גדולה הוא לשרת אותו.
וכשמתחיל לדבר עם הגוף בקשר לזה, וההרגשה הקטנה, שהתחיל להרגיש, שכדאי לשמש להבורא, עומד כנגד זה כח התגברות שבגוף, להתנגד לו בכל תוקף, להרגשה לקבל מלמעלה בבחינת "המאור שבה". כלומר, שלא בפעם אחת מקבלים מאור התורה, שיספיק להחזיר את הגוף למוטב. אלא זה בא בזה אחר זה. לכן יש באמצע עליות וירידות. לכן על כל עליה, שהוא מקבל, ומתחיל להבין, שצריכים ללכת בדרך השפעה, תיכף באה לו התנגדות מצד טבע הגוף. אבל זהו בכוונה תחילה, הוא כך מצד הבורא.
והטעם הוא "כי אין אור בלי כלי", כי מה שבא לו מלמעלה נקרא "אתערותא דלעילא". כלומר, הצורך והמלוי באים כאחד. ואין לו אז הצורך מצד עצמו, שיתעורר לו חשק, שכדאי לשמש את הבורא. לכן כשמסתלקת ההרגשה, שבא מלמעלה, מתחיל לאט לאט להתרקם בלבו קצת צורך לעבוד בהשפעה. ואז הוא מתחיל לבקש מה', שיתן לו הכח הזה. אז נקרא המצב הזה "אור וכלי".
ויש עוד סיבה, שצריכים אתערותא דלתתא, היות מה שהעליון נותן בלי ההכנה מצד התחתון. איך המקבל מסוגל להרגיש חשיבות. ולפי הכלל, כל דבר שהאדם רוצה להנות ממנו, תלוי בחשיבות הדבר. לכן מטרם שהעליון נותן לו להרגיש משהו, אי אפשר לומר שרוצה משהו.
אלא לאחר שבא לאדם איזו התעוררות לעבודת ה', וצריכים להאמין, זה שהאדם התעורר, שצריכים לעסוק בעבודת ה', הקב"ה שולח לו המחשבות האלו, בלי שלחים. כלומר, בזמן שאין אף אחד אמר לו, שצריכים לעסוק בעבודה, שאז בטח שהאדם אומר, שזה בא לו משמים, אלא אפילו כשבא איזה אדם, ומתחיל לתת לו להבין, ומסביר לו, שכדאי להכנס בעבודת ה', והאדם מתעורר מזה, שגם אז אל יגיד, שפלוני נתן לו את הכדאיות, שיש בעבודת ה'. אלא, שגם אדם הזה היה שליח מהקב"ה, שיעורר אותו. זאת אומרת, שלפעמים האדם מוכרח לומר, שה' נתן לו את הרצון בלי שלחים. ולפעמים האדם צריך לומר, שהרצון הזה בא מהקב"ה ע"י שליח.
והיות שהרצון הזה בא לו בלי הכנה מצד עצמו, לכן אין הוא יודע להעריך את חשיבות שבדבר. וממילא אין האדם מתפעל כל כך, ואין הוא יכול להנות מהדבר ההוא, כי לא יודע ערכה. וזה דומה, שאדם שולח מתנה לחבירו ואין חבירו יודע להעריך את הדבר.
נגיד למשל, שהמקבל מתנה חשב, שזה שוה בערך מאה דולר. והנותן את המתנה שלם עבורו עשרת אלפים דולר. והנותן יודע, שאין המקבל מתנה מבין להעריך את המתנה, רק לפי הבנתו. בטח אנו מבינים, שהנותן מתנה עושה עצות ותחבולות, שהמקבל מתנה יוכל להבין את חשיבות המתנה, ותהיה לו היכולת להנות מהמתנה, כפי מה שהנותן רוצה.
וזהו הגורם שיש בסדר העבודה עליות וירידות, המכונה "יום" ו"לילה". כי התורה שלומדים בזמן "הלילה", ההתגברות הזאת, האדם רואה, איך שהוא מרוחק מה', בזה שאין הוא מסוגל לצאת מאהבה עצמית. והתורה מביאה לו את ההרגש של חשיבות, בזמן שיש לו עליות, שאז הוא צריך לומר, שה' מקרב אותו אליו, כלומר שאין הקב"ה מסתיר עצמו ממנו, לכן הוא מרגיש את הכדאיות, מזה שיהיה לו דביקות בה'.
והוא על דרך שלמדנו בתע"ס, שנותן שם הסבר על ד' בחינות דאור ישר. ואומר שם, מהו ההבדל בין חכמה דאור ישר למלכות דאור ישר, הגם שבספירות החכמה ובספירת המלכות יש שם אותו אור, אם כן מדוע נקרא זה "חכמה" וזו "מלכות".
והתשובה היא, היות שבספירת החכמה עוד לא היה שום הכנה מצד התחתון, כי עוד לא היה מציאות של תחתון, שירגיש שהוא נבחן לתחתון, שיחסר לו משהו וצריך לקבל מהעליון, שישלים לו חסרונו. לכן אין הנאה לתחתון, בזמן שקבל את השפע מהעליון, כמו שיש ברצון העליון, שהתחתון יהנה ממנו. היות שרצון העליון הוא להטיב לנבראיו, שהתחתון יהנה. ומצד חוסר הכנה מצד התחתון, כי בזמן שהתחתון נולד, נולד יחד עם השפע, כלומר שלא היה זמן, שיכין עצמו עם חסרון, שיתחשק לו להשפע.
מה שאם כן מלכות, שהמצב שלה באה אחרי שנסתלק השפע מספירות שלמעלה ממנה. כבר היה לה הכנה, היינו צורך להאור, שהיה מאיר בספירת החכמה. לכן רק מלכות יכולה לקבל הנאה מהשפע, שהנותן רוצה שתחתון יהנה. ובהאמור אנו רואים ב' דברים, שיש להבחין בענין מתנת הנותן:
א) שידע למה להשתוקק, כלומר שידע מה שחסר לו.
ב) שירצה למלאות את חסרונה. כלומר שיעשה כל הכנות, שיהא מוכשר לקבל את המתנה.
אי לזאת, איך האדם מתחיל להרגיש חסרון לעבודת ה', בו בזמן שהוא לא יודע מענין עבודת ה' בכלל, שיש ענין כזה. זאת אומרת, אם הוא לא יודע מענין זה, איך יכול להתעורר בו חשק לזה.
והתשובה היא, כמו בספירת החכמה, למדנו, שהבורא, המכונה "רצון להטיב", הוא ברא את האור והכלי ביחד. כמו כן בא לאדם הרגש רוחני מלמעלה. והוא מקבל האור והחשק להאור, ביחד. וזה נבחן, או שבא לו ההתעוררות ישר מהבורא, או שבא לו התעוררות לעבודה ע"י שליח, שהקב"ה שלח אותו לתת להבין להאדם, והאדם מושפע ממנו, שכדאי להיות עובד ה'. אבל הכל באה לו מצד התעוררות, בלי שום הכנה של תחתון. וכנ"ל מכאן, אין אפשרות, שיהיה להתחתון הנאה אמיתית מעבודת ה', מטעם חוסר הכנה.
אלא כמו שאמרנו לגבי ספירת המלכות, שחשקה להשפע, שהיתה בספירת החכמה. ולכן כשיש הכנה מצד התחתון, אז קבלה ההנאה, מה שהנותן רוצה לתת. כמו כאן, בעבודת האדם, באה לו ירידה מההתעוררות, שהיתה לו, ומתחיל להשתוקק למה שהיה לו. אז יש לו להתחתון אפשרות לתת הכנה לקבל שפע.
אבל הרצון והחשק לדביקות אמיתי, שיהיה כבר מוכשר כשיקבל, שיהיה לו החשיבות לדבר, כפי שהבורא רוצה, זה לא נעשה בפעם אחת. לכן יש הרבה ירידות והרבה עליות. אמנם אם לא היתה ההתעוררות הראשונה מצד העליון, אף פעם לא היה באפשרות, שהתחתון יהיה לו חשק לדבר שלא יודע מהו.
ועתה נבאר מה ששאלנו, מהו הפירוש שהתורה מודיע לו החטא. ולא בדרך דין, אלא "כאם המודיעה לבנה, במלות רכות". ומהו דין, ומהו מלות רכות. וכפי שהסברנו ענין הריב בין רועי גרר לרועי יצחק, שדבר המפרנס נקרא "רועי".
ורועי יצחק היו אומרים "אנחנו יכולים לקבל פרנסה רק מבחינת האמת ולא משקר". לכן כשהיו רוצים לעבוד בקו ימין, כלומר שהם היו אומרים "אנחנו מסתפקים במועט, הגם שאמת הוא, שהמעשים, שאנו עושים, אין להם ערך, מסיבת שהם אינם עשויים על הכוונה אמיתית, מכל מקום, אם אנו מסתכלים למי אנו רוצים להשפיע, למלך רב ושליט כנ"ל, מספיק לנו עבודה של משהו, גם כן לזכיה גדולה יחשב זה, משום שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב מאוד. לכן כמה שנותנים לנו לשמש המלך, אנו מודים ומשבחים אותו, אפילו שהיא שרות קטן".
וזה נקרא "רועי יצחק", שרוצים לעבוד ה' במסירות נפש כמו יצחק. אבל הגוף לא מסכים לזה, ומכל מקום זה שיודעים, שצריכים לעבוד כמו יצחק, הם שמחים בזה, ומבורכים לה' על זה.
וכשהקליפה של רועי גרר רואה, שהם שמחים עם הבורא, תיכף מתחילים לריב עם רועי יצחק, ואומרים "מה השמחה שלכם עם הבורא. הלא אתם בעצמכם אומרים, שהשרות, מה שאתם עושים, אינו כמו שצריך להיות, כשמשמשים את המלך. הדרך הוא, שעושים הכל בשלימות".
אם כן הם שואלים "לשמחה מה זה עושה. בשלמא אנחנו, שאנו נגררים אחר הרבים, יש לנו עם מה לשמוח, כי אנו אומרים, שמספיק לנו, כשאנחנו מקיימים מעשים, מטעם שה' צוה לנו. ובעבור זה, אנו מאמינים, שנקבל שכר תמורת קיום תו"מ, אנו שמחים. אבל אתם, שאומרים, שעיקר הוא שצריכים לשמה, וזה אתם בעצמכם רואים, שאין אתם יכולים לעסוק בעמ"נ להשפיע, אם כן אתם רואים, שאין אתם עושים כלום. תסתכלו בעצמכם, כמה יגיעה כבר נתתם, ואף נימא אחד לא התקדמתם. ולמה אתם עובדים בחינם. הלא אין אתם ראויים להתקרבות ה', משום שאתם משוקעים יותר מדי באהבה עצמית. לכן חבל על הזמן, שאתם נותנים בחינם".
נמצא, מה הקליפה הזאת עשתה, המשיכה על אדם הזה את מדת הדין והרגו. וזה נקרא, שהקליפה מודיעה את החטא עם מדת הדין. ואז אין ביכולתו לעשות שום דבר, ובא לידי יאוש, ובורח מהמערכה. וממש כמה אמונה שהיתה לו, היא לוקחת ממנו, ונשאר בלי רוח חיים רוחני. וסיפוק גשמי, אין הוא יכול לקבל, כמו מטרם שנכנס לעבודה. לכן הוא נמצא במצב של מרה שחורה ועצבות. וכל זה הוא, שהקליפה הזו באה במסוה של צדקות, שהיא דואגת רק לטובתו.
וזה שכתוב, שהקליפה מודיע לו חטאו בדרך דין. מה שאם כן מי שקם בלילה לעסוק בתורה כנ"ל, התורה מודיעה לו חטאו, "כאם המודיעה לבנה במלות רכות, ושב בתשובה לפני אדונו".
ויש להבין מהו הפירוש "במלות רכות". על זה באה סוף המאמר ומפרש "ושב בתשובה לפני אדונו". כלומר, שמודיעה לו החטא, לא מטעם שהיא רוצה לרחק אותו מעבודת ה', כדוגמת קליפת גרר, שמודיעה לו החטא עם מדת הדין. זאת אומרת, שאי אפשר לעשות תשובה ולעבוד בעמ"נ להשפיע, וע"י זה היא מרחקת אותו.
אלא שהיא מודיעה לו "כאם לבנה", שנותנת לו להבין "במלות רכות", שאל יחשוב שהוא לא מסוגל לעשות תשובה, ולעבוד להשפיע. אלא "במלות רכות", שלא כל כך קשה כמו שאתה חושב, מסיבת שהקב"ה רוצה לעזור לאדם, בזמן שהאדם מרגיש שקשה לו.
אלא שיש להבין, שה' בעצמו עשה, שיהיה קשה, כמו שכתוב "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו, למען שתי אתתי אלה". זאת אומרת, שהתורה נותנת להבין, זה שהאדם מרגיש, שקשה ללכת בדרך של השפעה, אינו מסיבת האדם, שאינו מוכשר, אלא "כי אני הכבדתי את לבו". ולמה, "למען שתי אתתי".
ופירש אאמו"ר זצ"ל, שבכדי שיהיה צורך לאותיות התורה, עשה ה' הכבדת הלב, שע"י זה האדם יהיה נצרך לתורה. אחרת לא היה צורך להתורה. אלא היות שהאדם רוצה ללכת בדרך השפעה, והתורה מודיעה לו, שהרצון לקבל לעצמו הוא החטא, שזהו יצה"ר ממש, והאדם הרוצה ללכת בדרך השפעה, כמו שכתוב (תהילים א') "אשרי האיש, אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד".
ויש לפרש כנ"ל "אשר לא הלך בעצת רשעים", היינו רועי גרר, שרוצים שיהא נגרר אחריהם, למה שהם נותנים להבין, שלא כדאי ללכת בדרך השפעה. אלא שהם רוצים לשמוע את רועי יצחק, שהם אומרים "מי שהולך בדרך של לקבל שכר, נקרא חטא". ובזמן שהם מבינים, שזה הוא חטא, הם תיכף צועקים לה', שיוציאם מהמצב הזה, ורוצים לקיים מה שכתוב "ובדרך חטאים לא עמד".
כלומר, שלא רוצים להשאר במצב של חטאים, ומבקשים עזרה מה', שיתן להם את מאור התורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". וגם הוא רוצה לשמש את המלך, והוא רוצה להיות עובד ה' באמת. והזה"ק אומר, שהאדם צריך לדעת דרכי התורה, כי "מאן דלא ידע צווייה דמארי, איך יעביד ליה". נמצא, שע"י זה שלא יכול לצאת מהרצון לקבל לעצמו, ומרגיש שזקוק לעזרת ה', אז נולד בו הצורך, שהוא נצרך לסיוע מהבורא. ועזרתו יתברך הוא ע"י תורה כנ"ל, שיש בה ב' ענינים:
א) "המאור שבה מחזירו למוטב", כלומר שמקבל כלים דהשפעה.
ב) כשיש לו כלים דהשפעה ורוצה להשפיע להבורא, אבל אין האדם יודע מה צריך הבורא, שהאדם יתן לו. וזה נקרא בזה"ק "מאן דלא ידע צווייה דמארי, איך יעביד ליה".
ובזה יש להבחין:
א) בין שהקליפה מודיעה לו שהוא חוטא, במדת הדין, שכוונתה להרחיק את האדם מהעבודה,
ב) בין שהתורה מודיעה לאדם שחטא "כאם המודיעה לבנה במלות רכות, ושב בתשובה לפני אדונו",
התורה מודיעה שהחטא הזה הוא יכול לתקן ע"י התורה בב' אופנים כנ"ל:
א) בבחינת "המאור שבה מחזירו למוטב",
ב) שיזכה לבחינת טעמי תורה וטעמי מצות, כי "מאן דלא ידע צווייה דמארי, איך יעביד ליה".
וזהו שמסיים הזה"ק "ושב בתשובה לפני אדונו". מה שאם כן כשהקליפה מודיעה לו החטא, אין הוא מוכשר לעשות תשובה, אלא שנופל ליאוש ולהתרחקות בכלל מעבודת ה'.
ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם הולך בקו ימין, אסור לשמוע את המחשבות של הקליפה של רועי גרר כנ"ל, כדברי חז"ל, שדוד אמר "אין השחר מעיר אותי", אלא אח"כ האדם צריך לעבור לקו שמאל, שזה נקרא "אני מעורר השחר".
פירוש, שהוא מעורר את השחר, כלומר שיש להאדם הכנה מיוחדת, שרוצה לעורר השחור. זאת אומרת, שהוא מזמין אותו, ולא שהמחשבות של השחור, מה שהקליפה מודיעה לו, שהאדם לא בסדר. נמצא, זה שהוא מזמין את השמאל, ולראות איך לתקן מעשיו, ולראות את שיעור התרחקות מצבו של ענין השתוות הצורה, ושיעור הכאב ויסורים, הוא מרגיש בזמן שהוא רואה את מצב שפלותו. ורואה, לפעמים יש אצלו זמנים, שלא איכפת לו מזה שהוא מרוחק מדביקות ה'. ואז הוא הזמן לתת תפלה לה', שיוציאו מהגלות, שבו הוא נמצא. וגם כאן יש להבחין ב' אופנים:
א) שבכלל הוא לא מרגיש שהוא נמצא בגלות. כלומר, הוא לא רוצה לברוח לאהבה עצמית, אלא הוא נמצא במצב, הנקרא בלשון הזה"ק "הב-הב", כמו כלב, שעל הכתוב "לעלוקה שתי בנות צווחין ככלבא הב-הב". מפרש, "הב לן עותרא דעלמא הדין, והב לן עותרא דעלמא דאתי".
שפירושו, שהם רוצים לקיים תו"מ, אבל בעל מנת לקבל הכל בהרצון לקבל לעצמו. וזה נקרא, שהוא לא מרגיש שום גלות, שירצה לצאת מהגלות. וכל זה הוא מרגיש בעת שנכנס בקו שמאל. מה שאם כן בזמן שהולך בקו ימין, אסור לו לעשות בקורת, אם עבודתו בשלימות או לא. אלא על משהו, שיש לו אחיזה, הוא נותן תודה לה'.
ומצב זה נקרא "הסתר בתוך הסתר", כמו שכתוב (וילך, חמישי) "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". שיש לפרש, שהוא נמצא בהסתר, שאין הוא מרגיש, שהוא נמצא בגלות. ומהי גלות. כמו שכתוב "ומפני חטאנו גלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו".
וזהו כנ"ל "ומפני חטאנו". שענין חטא הוא ההשתמשות עם הרצון לקבל לעצמו, שזה גרם לנו התרחקות מ"ארצנו". כידוע, "רצון" ו"ארץ" נקרא מלכות, שענינו הוא "מלכות שמים", ש"מלכות שמים" פירושו, שאדם מקבל על עצמו עול ולשעבד את עצמו ל"שמים", היינו להבורא, הנקרא "שמים", כמו שכתוב "שאו מרום עיניכם, וראו, מי ברא אלה".
וזה פירוש "גלינו מארצנו", כלומר מארץ שלנו, הנקראת "מלכות שמים", לעבוד ולתת יגיעה עבור שיהיה כבוד שמים, מרצון הזה אנחנו גלינו. ולאיזה רצון אנחנו נכנסנו. לרצון של "אומות העולם", הנקרא מקבל בעמ"נ לקבל.
וזה שכתוב "ונתרחקנו מעל אדמתנו". "אדמה" מלשון "אדמה לעליון", שהוא בחינת השתוות הצורה. והיות שאנחנו עסקנו עם הרצון לקבל שלנו, ממילא "נתרחקנו מעל אדמתנו", מלהיות השתוות הצורה להעליון. ובזמן, שאין אדם מרגיש את הגלות, שהוא בחינת הסתר. נמצא, ש"הגלות", המכונה הסתר, זה נסתר ממנו. נמצא, שהוא במצב של הסתר תוך הסתר.
אולם "הסתר בתוך הסתר" גם כן נקרא התגלות באפס מה. שיש הסתר בתוך הסתר, אבל יש לשאול, מאיפוא באה הידיעה הזו, שהוא נמצא בתוך ההסתר. זה צריכים לומר, שגם הידיעה הזו באה מצד הבורא. באופן ישיר או ע"י שליח.
ועל זה יש לפרש מה שכתוב "יוצר אור ובורא חושך". פירוש "החושך" הזה, מה שהאדם מרגיש, שהוא נמצא בתוך "הסתר", שהוא לא מרגיש, שה' נסתר ממנו, ואין לו שום רצון לחפש את ה', איפוא הוא נמצא, שממקום הזה הוא יכנע מלפניו, ויהיה לו זכיה גדולה, בזה שהוא משמש לפניו.
וגם אינו מרגיש הסתר, מזה שהתורה היא לבושים של הקב"ה. ויצטער על זה. אלא הוא נמצא בעולם אחר לגמרי. כלומר, שענין, שיש בורא, והבורא רצה לתת להנבראים טוב ועונג, אינו מעניין אותו כלל. הרגשה זו, הנקראת "הסתר בתוך הסתר", נקראת "חושך". והקב"ה ברא ונתן לו החושך הזה.
והאדם מצד עצמו, אנו רואים, שבדרך כלל אין האדם רואה רע לעצמו. והוא תמיד יודע שהוא בסדר, בין שהוא דתי ובין חס ושלום לא דתי. וזהו כמו שכתוב "כי השוחד יעוור פקחים". והואיל ש"האדם קרוב אצל עצמו", אף פעם לא יכול לראות את האמת. לכן זה שהאדם רואה, שהוא אינו בסדר, האדם צריך לומר, שמן השמים הודיע לו זה.
ב) שהוא נמצא בהסתר א'. כלומר שהוא מרגיש, שהוא נמצא בהסתר. זאת אומרת, שכואב לו, זה שהוא נמצא מרוחק מה', כלומר שה' נסתר ממנו ואינו מרגיש את ה' בשיעור שירצה להבטל אליו. אבל יחד עם זה כואב לו, בזה שהוא מרוחק. אז אין לו שום עצה, אלא שהקב"ה יתן לו עזרה, שתהיה לו היכולת להתקרב לה', שזה נקרא "דביקות והשתוות הצורה".
וכל הבקורת הזאת, שהוא עושה, הנקראת "קו שמאל", צריכה להיות בזמן מסוים. כלומר, דוקא לאחר שהוא הלך באותו יום בקו ימין, והרבה בשבחים לה', בזה שנתן לו שירות של משהו, ובזה הוא שש ושמח. וזה הוא דרך אמת כנ"ל. ואח"כ הוא יכול לעבור לקו שמאל בזמן קצר, ולא להאריך בזה. כלומר, בזמן שהוא עוסק בתורה ותפלה, אז הוא צריך להזהר, שלא יצא לקו שמאל, אלא דוקא להיות בימין, כי זה נקרא "ברוך מתדבק בברוך", כנ"ל.
ואז הוא הזמן, שיכול לזכות למדרגה יותר גבוהה, כמו שכתוב "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה". מה שאם כן כשהוא נמצא בבחינת קו שמאל, שאז הוא הזמן של בקורת, ובזמן הזה הוא המקום לראות רק חסרונות. ועבודת השמאל צריכה לתת לו צורך לתפלה. ותפלה שייך דוקא במקום שיש חסרון. ומקום חסרון נקרא "ארור". ואז "אין ארור מתדבק בברוך". ומטעם זה אין מקום להתעלות למדרגה יותר גבוהה. אלא להיפך, שבקו ימין הוא המקום להתעלות, שאז הוא במצב השלמות.