אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ברוך שלום אשלג / כתבי רב"ש / מאמרי שלבי הסולם - עפ"י סדר פרשות השבוע / דברים / פרשת עקב / מהי הפעולה שבאדם בדרך העבודה, שמיחסים לה'
הרב ברוך אשלג (1991-1907)

מהי הפעולה שבאדם בדרך העבודה, שמיחסים לה'

תשמ"ח - מאמר ל"א

1987/88 - מאמר 31

הנה הזה"ק (עקב דף א' ובהסולם אות א') אומר שם וזה לשונו "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך. מצוה זו היא לברך את הקב"ה על כל מה שאכל ושתה ונהנה בעוה"ז. ואם אינו מברך נקרא גזלן להקב"ה. שכתוב, גוזל אביו ואמו, והעמידו החברים שסובב על הקב"ה. משום שהברכות שהאדם מברך את הקב"ה באים להמשיך חיים ממקור החיים, שהוא בינה, לשמו הקדוש של הקב"ה", עד כאן לשונו.

אנו רואים כאן, שצריכים להיות ב' דברים:

א) הנאה, מה שהאדם נהנה,

ב) שהאדם צריך לברך על ההנאה שקבל. ואומר, אחרת, שאם אין האדם מברך, הוא נקרא "גזלן להקב"ה". ואומר, הסיבה היא, שע"י הברכה הוא ממשיך שפע לשמו של הקב"ה. ויש להבין, מדוע אם אין האדם מברך, אינו נמשך שפע לשמו של הקב"ה. כלומר, אם בכוחו של הקב"ה ליתן שפע, למה הוא צריך להתעוררות על ידי הברכה.

ומפרש שם בהסולם, שאביו זה הקב"ה, ואמו זו היא השכינה, שע"י הברכה נמשך שפע לקודשא בריך הוא ושכינתא. אבל יש להבין, מהי החשיבות של הברכה, שתגרום המשכת השפע מלמעלה. ואם אינו מברך, הוא גוזל את השפע, מה שאביו ואמו צריכים לקבל.

המאמר חז"ל הנ"ל מובא גם כן בתלמוד (ברכות דף ל"ה ע"ב) וזה לשונו "כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה, כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, שנאמר, גוזל אביו ואמו. ואומר, אין פשע, חבר הוא לאיש משחית. ואין אביו אלא הקב"ה, שנאמר, הלא הוא אביך קונך. ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר, שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. מאי, חבר הוא לאיש משחית, אמר ר' חנינא בר פפא, חבר הוא לירבעם בן נבט, שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים".

גם המאמר הזה קשה להבין, שמי שלא עושה ברכה על הנאה שהוא נהנה, הוא חבר לירבעם בן נבט, שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים. ויש להבין, מה אנו מוצאים את חומר בהברכה. ולמה זה יותר גרוע ממי שעובר איזו עבירה, שמגיע לו עונש על העבירה שהוא עשה. וכאן, כאילו העבירה של מניעת ברכה דומה כאילו השחית את כל העולם.

ידוע, שכל העולם לא נברא אלא בשביל יראת שמים, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ו' ע"ב) וזה לשונם "כל אדם שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים, שנאמר, סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא. ושואל, מאי כי זה כל האדם. אמר ר' אלעזר, אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה". ופרש"י, בשביל זה, שיברא זה.

ויש להבין, מהו הפירוש "כי כל העולם לא נברא אלא בשביל יראת שמים". וזה נראה לכאורה לסתירה להכלל הידוע, שבריאת העולם, כמו שכתוב (מ"ר בראשית), שהקב"ה אמר למלאכי השרת, שהוא רוצה לברוא העולם, מטעם שזה דומה למלך, שיש לו מגדול מלא כל טוב, ואין לו אורחים, לכן הוא ברא את האדם, בכדי לתת לו טוב ועונג. וכאן הוא אומר, שהעולם לא נברא אלא בשביל יראת שמים. כאילו שהבורא צריך שיראו מלפניו, לכן ברא את העולם.

ובכדי להבין את זה, צריכים מקודם להבין, מה נקרא "עולם", ומה נקרא "יראה". ולפי הכלל שלמדנו, שסיבת בריאת העולמות היתה מטעם להטיב לנבראיו, ולסיבה זו ברא בהנבראים רצון והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג, ובחינה זו נקראת בשם "מלכות דאין סוף", מטעם שאז עדיין מלכות לא עשתה סוף על התפשטות השפע, אלא קבלה בהרצון להנות את עצמה.

אלא אח"כ, לאחר שקבלה את האור, למדנו, שאז מלכות השתוקקה להשואת הצורה, מטעם שכל ענף רוצה להדמות לשורשה. לכן לא רצתה לקבל מטעם תועלת עצמה, אלא מטעם להשפיע נחת רוח להבורא. כלומר, היות שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, לכן מסיבה זו הוא רוצה לקבל.

וזה נקרא בדברי האר"י הקדוש בשם "צמצום, והעלם, והסתר", כמו שאומר בספר "עץ חיים", שמטרם שנבראו העולמות, היה אור העליון ממלא את כל המציאות. ולא היה לא ראש ולא סוף, אלא הכל היה בהשואה אחד. אלא, כשעלה ברצונו להאציל הנאצלים, ולברוא את הנבראים, אז צמצם את עצמו, ואז נשאר מקום פנוי. ואומר שם וזה לשונו "והנה אחר הצמצום הנ"ל, הנה כבר היה מקום, שיוכלו להיות שם נאצלים, והנבראים, והיצורים, והנעשים".

רואים אנו, שמטרם הצמצום לא היה ענין של העולמות, שעולם נקרא מלשון "העלם והסתר". וההעלם וההסתר שנעשה אז, היו כמו שכתוב "בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו". ומסביר שם באור פנימי, שהפירוש הוא, בכדי שתהיה השתוות הצורה, הנקרא "מקבל בעמ"נ להשפיע", אחרת לא יקבלו שום שפע, כדי שלא יהיה שינוי צורה, הנקרא "פירוד". והמלכות דאין סוף חשקה לבחינת זו.

ואם היה גילוי אור בכלי קבלה, לא היה מקום עבודה, שיוכלו פעם לבוא לבחינת השתוות הצורה. לכן נעשה הסתלקות האור, שנקרא "העלם והסתר". ואח"כ לפי כוחות התגברות, הנקרא "מסך על האור עליון", שיוכלו לקבל בעל מנת להשפיע, בשיעור זה מתגלה האור.

והיות שהכלי הזה בא מכח התחתון, היינו שהתחתון צריך לעשות את הכלי, לכן אין בכוחו של התחתון לקבל את כל האור, שהיה במטרת הבריאה, שהקב"ה נתן את האור בכלי שהוא עשה, הנקרא "רצון לקבל". אלא האור, שהיה מאיר בכלי קבלה, מתקבל עתה בבחינת שיעורים, בזה אחר זה, המכונה "לאט לאט", היות הכלים שהנבראים עושים, הנקרא "בעמ"נ להשפיע", אינם מסוגלים לעשות הכל בפעם אחת.

ומזה הטעם יצאו הרבה עולמות, כלומר הרבה מסכים, שכל מסך מצד א' הוא עושה העלם, ומצד השני נעשה על ידו גילוי. מה שאם כן לפני הצמצום, לא היה מקום לעולמות, כלומר שלא היה מקום להעלם, פשוט מטעם, כמו שכתוב "שאור העליון היה ממלא את כל המציאות".

ובהאמור יוצא שיש ב' פעולות באדם:

א) שהוא רוצה לקבל הכל לתועלת עצמו, המכונה, שרוצה לקבל כל הנאה ותענוג שהוא רואה לתוך הכלי, הנקרא "לקבל לעצמו".

ב) שהוא רוצה להשפיע לזולת.

וצריכים לומר לפי הנ"ל, שהפעולה, מה שהוא רוצה לקבל לתועלת עצמו, זו באה לו מהקב"ה, כלומר, שהבורא הטביע בהנבראים כלי, הנקרא "מקבל בע"מ לקבל". ועל הכלי הזה אין האדם צריך לעבוד, שיקנה אותו, אלא זה בא לו עם הטבע שברא הבורא.

מה שאם כן הפעולה מה שהאדם עושה לטובת הזולת, זה בא מצד הנבראים, כלומר שהאדם צריך לתת יגיעה, בכדי שיקנה הכלי הזה, מסיבת שלא היה מצד הבורא הכוונה שהתחתונים יתנו לו, אלא שהבורא יתן להנבראים. אלא, בכדי שלא תהא בחינת בושה, בגלל זה התחתון עשה צמצום והסתר, שלא לקבל שום אור, אלא לפי מה שהוא יכול לכוון בע"מ להשפיע. לכן, היות שהפעולה הזו התחתון צריך לעשות מכח עצמו, לכן צריך התחתון לתת יגיעה רבה, שהוא יקנה את הכלי הזה, היות שהוא נגד הטבע שבה נבראו הנבראים.

נמצא, השאלה ששאלנו, איזו פעולה שהאדם עושה, שאנו מיחסים אותה להבורא, כלומר שהבורא ברא אותה. הוי אומר, זה שהאדם רוצה לקבל כל טוב לתועלת עצמו, זה בא ישר מהבורא, מה שאם כן פעולה של השפעה, זה אנו מיחסים להנברא. לכן הכלי זה, קשה לאדם לרכוש אותה, היות שזהו נגד הטבע.

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, מה שאמרו חז"ל, שכל העולם נברא בשביל זה, היינו בשביל יראת שמים. וכמו כן כתוב (קהלת ג' י"ד) "והאלקים עשה שיראו מלפניו". והלא זהו בסתירה למה שאמרו חז"ל, שבריאת העולם היתה בכדי להטיב לנבראיו, כנ"ל, ולא מטעם שתהיה בחינת יראה, לכן נברא העולם. כמו שאמרו חז"ל, שכל העולם לא נברא אלא בשביל זה, היינו בשביל יראת שמים, שמשמע, כאילו הבורא צריך שיראו מלפניו, לכן ברא בשביל זה נבראים.

וכפי שהסברנו, שעולם פירושו "העלם והסתר", מתעוררת השאלה, מדוע ברא הקב"ה העלם והסתר, בזמן שסיבת בריאת העולם היתה להטיב לנבראיו. אלא שיש כאן ענין תיקון, המכונה בדברי הרב בספר "עץ חיים" "בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו, צמצום את עצמו". רואים אנו, שענין העלם והסתר, הנקרא "צמצום", היה בכדי שיוכלו לקבל האור עליון, וישארו בבחינת הדביקות, המכונה "השתוות הצורה".

כלומר, הגם שמקבלים טוב ועונג, מכל מקום, היות שמקבלים בע"מ להשפיע, נקרא זה "השתוות הצורה". זאת אומרת, מצד רצון והשתוקקות שיש להם להשפע עליון, הם מוותרים על קבלת הטוב ועונג, אלא מטעם שיש מזה הנאה ותענוג להבורא, מזה שהם נהנים, שזו היתה מטרת הבריאה, לכן הם מקבלים, היות שהקב"ה רוצה שהם יהנו, ולא מצד שהם רוצים לקבל הנאה לעצמם.

והתיקון הזה הוא דוקא ע"י ההעלם וההסתר, שאז יש מקום לבחירה, לומר, אם לא על הכוונה דלהשפיע, הוא לא רוצה לקבל. מה שאם כן אם היה האור מגולה, כמו שהיה מטרם הצמצום, איך אפשר לומר, בזמן שאור העליון ממלא את כל המציאות, שיהיה מקום לבחירה, כלומר, שאם הוא לא יכול לכוון בע"מ להשפיע, הוא לא מקבל.

זה היה בלתי אפשרי, היות כי אנו רואים, שלאחר כל הצמצומים שהיו, ואינו מאיר בעולם הזה בבחינת גילוי, אומר האר"י הקדוש, אינו רק, נהירו דקיק ירד מהקדושה להחיות את הקליפות. זאת אומרת, כל התענוגים הנמצאים בעולם הגשמי, אינו יותר מאור דק מאוד בערך האורות שיש בקדושה. ואנו רואים, איך שקשה לאדם בזמן שמקבל תענוג גשמי, שהוא תענוג קטן בערך רוחניות, ששם הוא עיקר התענוג, מכל מקום קשה לו לומר, שאם אין אני יכול לכוון בע"מ להשפיע, אני מוותר על התענוג. אם כן נצייר לעצמנו, אם היה מגולה האור, למשל האור המלובש במצות ציצית, איך האדם היה מסוגל לומר, שהוא מוותר על התענוג, אם אין ביכולתו לכוון בע"מ להשפיע.

ובהאמור נבין, שענין עולם פירושו העלם. ובזה נוכל לפרש מה שאמרו "אין העולם נברא אלא בשביל זה", היינו בשביל יראת שמים. אולם מה הפירוש "יראת שמים" בדרך עבודה להגיע להאמת. הפירוש הוא, כמו שמובא בהקדמת ספר הזהר (דף קצ"א טור ב') וזה לשונו "אמנם, הן היראה הראשונה, והן היראה השניה, אינן חס ושלום לתועלת עצמו, אלא רק מפחד, שמא ימעט בעשיית נחת רוח ליוצרו".

ובזה נבין מה שכתוב "כל העולם נברא אלא בשביל יראת שמים". שהפירוש הוא, שכל ענין ההעלם, שנקרא "עולם", לא נברא ההעלמה הזו, אלא בכדי שיהיה מקום להגיע לבחינת השפעה. כלומר, שאם לא היה ההעלם, לא היה מקום שנוכל לעבוד בע"מ להשפיע.

ולפי זה יהיה הפירוש על מה ששאלנו, שמה שכתוב, שהעולם נברא בשביל להטיב לנבראיו, הכוונה על מטרת הבריאה, כנ"ל, במה שאמר הקב"ה, שזה דומה למלך שיש מגדול מלא כל טוב. ואח"כ בא תיקון הבריאה, שהוא לעבוד בע"מ להשפיע, שתהא בחינת דביקות, השתוות הצורה, שזה נקרא "יראה". ועל התיקון הזה נעשה בחינת עולם, שפירושו, שיהיה העלם והסתר.

נמצא, שהעולם, שהוא ההעלמה, נעשה בכדי שיראו מלפניו. זאת אומרת, שהיראה היא לטובת האדם, שתהיה לו אפשרות לעבוד לטובת הקב"ה. ואין לומר, שהקב"ה צריך שיראו מלפניו. אלא כנ"ל, שהיראה היא, שהאדם מפחד, אולי לא תהיה לו יכולת לעבוד בע"מ להשפיע. לטובת זה נעשה ההעלם. והעבודה זו שייכת להאדם, שהוא צריך לתת יגיעה גדולה עד שיקנה הכלים האלו, כנ"ל, שהוא מסיבה שהוא נגד הטבע, היות שהקב"ה נתן בהנבראים רצון לקבל הנאה ותענוג.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו". כלומר, שבכדי שהאדם יחזיק את היראה, הנקראת "מלכות שמים", עשה תיקון. היינו, ברגע שהאדם עוזב את המלכות שמים, הנקראת "אמונה למעלה מהדעת", עשה ה' מעשה, שהוא, שהאדם תיכף יורד ממצבו, שהיה חושב על רוחניות, ונופל לתוך עולם הגשמי, שאין שום קשר בין זה לזה.

והנפילות האלו גורמות, שהאדם ישמור עצמו, שלא ישנה את סדר העבודה של האמונה למעלה מהדעת. ועיין בהקדמת ספר הזהר (דף ק"ל), דיבור המתחיל פירוש: "אולם כל עניני יראה, הוא רק ענין לטובת האדם, ולא שחסר להבורא, שהנבראים יכבדו אותו, כדוגמת מלך בשר ודם. אלא הכל מה שעשה, הוא לטובת האדם, שע"י התיקונים האלו, שהבורא עשה, הם ידריכו את האדם ללכת בדרך הישר, שהוא יגיע למטרת הבריאה, שהיא, שהנבראים יקבלו טוב ועונג".

ועתה נבאר מה ששאלנו בענין הברכה, מה שכתוב "הנהנה בעוה"ז בלי ברכה, הוא דומה כירבעם בן נבט". ושאלנו, מדוע העבירה של הנהנה בלי ברכה כל כך חמורה, יותר משאר עבירות. כאילו בשאר עבירות שאדם עושה, הוא לא דומה לירבעם בן נבט, שהיה חוטא ומחטיא את הרבים. מה שאם כן הנהנה בלי ברכה, הוא דומה לירבעם, שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.

ועל דרך העבודה יש לפרש, בזמן שהאדם נהנה מאיזה דבר, והאדם מברך עליו, יש כאן ענין חידוש האמונה, כלומר שהאדם בזמן הברכה צריך להאמין, שה' נתן לו את הנאה, שזה נכנס בבחינת רצונו להטיב לנבראיו. לכן גם בתענוגים גשמיים מלובש שם את התענוג מה שהבורא רוצה לתת להנבראים, כי רק הבורא הוא מחיה את כל, כמו שכתוב "ואתה מחיה את כולם". אלא כל זמן שאין האדם ראוי להרגיש מי הוא המפרנס שלו, אז הקב"ה מתלבש בלבושים גשמיים, כלומר שרק בלבושים הנמוכים, שגם בעלי חי מסוגלים גם כן להרגיש בהלבושים האלו הנאה, וגם לבחינת המדבר ניתן לו להרגיש בהם הנאה.

ומאלו התענוגים הגשמיים, שבהם האדם מרגיש הנאה ותענוג כמו בעלי חי, יש מקום לבחירה. כלומר, שיש כאן מקום לומר, שכל התענוגים שיש באלו הלבושים, הוא טבע. זאת אומרת, שהם אומרים, שאין שום מנהיג חס ושלום להטבע. ומזה בא, שכל החילוניים, שלא רוצים להאמין שיש מנהיג להטבע. כי יש להם ראיות ברורות בתוך השכל, שהוא כמו שהם אומרים.

ויש מאמינים, שאומרים, שהם הולכים למעלה מהדעת. כלומר, הגם מצד השכל יש לומר שהכל הוא רק טבע, מכל מקום הם בני מאמינים, ויש להם אמונת חכמים, שהם אומרים, שיש בורא ומנהיג את הטוב. נמצא, שזה שהבורא מתלבש בתענוגים גשמיים, והם מקבלים הנאה ותענוג, זה מספיק להם לחיות חיים מאושרים, ואין להם שום צורך לדעת, אם יש מנהיג את הטבע. כי מה יוסיף לנו בהתענוגים. אלא הם רוצים להרבות התענוגים על ידי ריבוי לבושים.

למשל, להרבות יותר כסף, ויותר כבוד, ויותר למלאות את הגוף באכילה ושתיה, וכדומה. והסיבה, שאין להם צורך לחפש, אולי יש כן מנהיג את הטבע, זהו נמשך מטעם "כי עבדא בהפקירא ניחא ליה", שפירושו, שחז"ל אמרו, שאין אדם רוצה לקבל על עצמו שום שעבוד ממי שהוא, אלא האדם רוצה לחיות בחופשיות ולא יהיה משועבד לשום אדם. נמצא, בזמן שהאדם יחפש לעשות תחבולות, בכדי לדעת שיש מנהיג את הטבע, נמצא, באם יקבל על עצמו את הדעה שיש מנהיג, הלא הוא מוכרח לקיים את פקודי המנהיג, ויהא מוכרח לומר, שיש שכר ועונש. אם כן יותר טוב לומר, שהטבע הוא בלי מנהיג חס ושלום. ובזה הוא יכול לחיות חיי הפקר. ובהאמור יוצא, זה שמוסתר לנו הטוב ועונג בתורה ומצות, הוא בכוונה תחילה, בכדי שיהא מקום לבחירה, מטעם כי בתו"מ אי אפשר לומר שאין חס ושלום מנהיג, כי מי הוא הנותן תו"מ.

אולם מי הוא המעורר לעשות בחירה, ולהאמין שיש מנהיג להטבע. אלא בזמן שהאדם עושה חשבון לעצמו, שאי אפשר להיות, שאדם שהוא בחינת מדבר, תהיה לו אותה רמת החיים כמו בעלי חי, כלומר, שלא יכולים להשלים עם עצמם, לומר שאין להם תפקיד יותר חשוב בהחיים שלהם יותר מבעלי חי, הם מתחילים לחפש לעצמם מטרת החיים.

כמו שאמרו חז"ל לגבי אברהם, ששאל "וכי יש בירה בלי מנהיג". מיד נתגלה לו בעל הבירה, ואמר לו "אני הוא בעל הבירה". כלומר, שראה בירה אחת דולקת, היינו שראה שכל העולם, הנקרא "בירה", כולם סובלים יסורים. על זה אמר, וכי יש בירה בלי מנהיג. בטח שאין הטבע המייסר את העולם בלי מנהיג הטבע. והתחיל לחפש את המנהיג. תיכף נתגלה לו המנהיג ואמר לו, אני הוא הבעל בית של העולם.

רואים אנו, שצריכה להיות התעוררות מצד התחתון, שירצה לדעת ולהרגיש, שיש מנהיג להטבע, ומשתוקק להידבק בו יתברך, ועושה מה שביכולתו לעשות, אף על פי שרואה, שקשה לו לראות זה בתוך הדעת, שהמנהיג את הטבע הוא בבחינת טוב ומטיב, היות שהוא רואה, איך שהוא עצמו מחוסר מטוב ועונג, וכמו כן כשמסתכל על העולם, הוא רואה, שכל העולם נמצא בסבל ועוני, הן בגשמיות והן ברוחניות, מכל מקום הוא צריך להאמין באמונה למעלה מהדעת, שהקב"ה הוא המנהיג את העולם, והוא משפיע לכל העולם רק טוב.

כמו שאומר אאמו"ר זצ"ל (ספר "שמעתי", מאמר א'), שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת, שהקב"ה מנהיג את העולם בהשגחה פרטית בבחינת טוב ומטיב. ואף על פי שבתוך הדעת הוא רואה להיפך, הוא צריך לומר "עינים להם ולא יראו", שכל זמן שהאדם עוד לא זכה להכנס לרשותו של הקב"ה ולבטל את רשות עצמו, אין האדם מסוגל לראות את האמת.

ובהאמור אנו רואים, שבזמן שהאדם נהנה בעוה"ז, שפירוש, בהרצון לקבל הנאה לעצמו, הגם שהרצון הזה בא מצד הבורא, כלומר, שרק זה היה רצון הבורא, שהנבראים יהנו מכל טוב, נמצא, בזמן שהאדם נהנה, הוא מקיים רצון ה'.

אם כן מדוע הוא צריך לברך לה'. האם הכוונה דלהטיב לנבראיו היתה מטעם שחסר להקב"ה שיברכו אותו. שענין ברכה הוא, שמברכים להנותן, שיבוא ברכה בכל מעשי ידיו.

ויש לשאול, וכי הקב"ה צריך שיתנו לו ברכה והצלחה, שזה נוהג רק אצל הנבראים, שמצד עצמם הם חלשים, לכן הם צריכים ברכה והצלחה, על מה שהם לא יכולים להשיג ע"י מעשי ידיהם, כי המה חסרי כח. ואיך אפשר לומר זה אצל הבורא.

אולם כפי שלמדנו, שמבחינת תיקון הבריאה היה ענין צמצום והעלם, בכדי שיהיה מקום לתחתונים לקבל, ולא תהיה בחינת בושה בעת קבלת התענוגים. ובענין זה ניתן לנו להבחין ב' דברים:

א) מעשה, היינו שהאדם מקבל הנאה.

ב) כוונה, היינו סיבה. כלומר, מי הוא המחייב לו לקבל את הנאה, הנקרא "מעשה". אז בא האדם לעשות חשבון נפש, שהאדם בא לראות, מי ומה גורם לו הנאה. מזה שהוא נהנה. ורואה, שכל הנאה תלויה בההשתוקקות להדבר. וזה אנו מיחסים להטבע שלנו. כלומר, שהבורא נתן לנו רצון והשתוקקות לקבל הנאה מאיזה דבר, שאנו מסוגלים להוציא משם הנאה. וכשהאדם עושה חשבון נפש, הוא רואה, שע"י זה הוא בא לידי פירוד מהבורא. כלומר שהוא רואה, שמקבלה זו הוא יקבל התרחקות מעבודת ה', מסיבת שינוי צורה. והוא מוכרח לקבל ע"י זה התקרבות לגשמיות, שעיקר פירוש גשמיות הוא, שמקבל על עצמו לעבוד בשביל תועלת עצמו, שהאדם נקרא "גשם", ולא לתועלת ה', שהבורא נבחן לבחינת "רוחני". ולכן מוטל על האדם לעשות כוונה על המעשה של הנאה:

א) שיאמין, שהנאה הזו שקבל, באה מצד הבורא ולא מצד כח אחר.

ב) שיעשה כוונה בע"מ להשפיע, ולומר, היות שהבורא רוצה שהנבראים יקבלו תענוג, לכן הוא עושה רצון הבורא, אחרת, אם לא שיכול לכוון לטובת הבורא, הוא מוכן לוותר על ההנאה זו.

אבל זוהי עבודה, שלא בפעם אחת מגיעים לזה. וזה נקרא, שמברך את ה'. כלומר, שע"י העבודה דלהשפיע, נבחן שהאדם נותן כלים להבורא, שתהיה לו האפשרות להשפיע להאדם תענוג. כי הצמצום, שהיה שלא להשפיע בכלים דקבלה, תהיה עכשיו מציאות, שהקב"ה כן יכול להשפיע, משום שהצמצום עבר מהם, מסיבת שמקבל עכשיו לא לתועלת עצמו, אלא בשביל תועלת ה'.

לכן יכולים לומר עכשיו, שהאדם שהוא עושה ברכה, היינו שמכוון בעת קבלת הנאה, שהנאה שלו היא בזה, שהוא ממלא רצון ה', מה שהוא רוצה להטיב לנבראיו, זה נקרא, שנותן ברכה במעשי ידיו של הקב"ה. כלומר, היות שמעשי ידיו של הקב"ה הוא להשפיע להנבראים, ובזה שהוא מכוון בעמ"נ להשפיע, יש כח למעלה להשפיע להתחתונים, היות שעתה אין התחתונים יתרחקו ע"י הקבלה. אלא להיפך, עתה ניכר שהם דבוקים בה'. והוכחה לזה היא, שהשפע יכול להתפשט לכלים המוכשרים לקבל, כי הכלים ישארו בקדושה. נמצא, שהוא גורם ע"י הברכה התפשטות השפע לתחתונים.

ובזה נבין מה ששאלנו, מהי חומרת ענין של ברכה. כנראה, שהוא עושה יותר היזקות משאר עבירות. ובהנ"ל, ענין ברכה הוא ענין של הכשרת כלים, שהבורא תהיה לו האפשרות לתת לתחתונים טוב ועונג, והשפע הזה הוא לא יהיה לרעתם. כלומר, שלא יתרחקו ע"י קבלת טוב ועונג ממנו יתברך, מחמת שינוי צורה. כידוע, ששינוי צורה גורם התרחקות מהבורא.

נמצא, מי שאינו עושה ברכה על ההנאה, כלומר שאינו מכוון שיהיה בעמ"נ להשפיע, הוא גורם מניעת השפע מלמעלה. נמצא, כאילו הוא גורם שלהקב"ה לא תהיה לו היכולת להוציא לפועל את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וזהו כנ"ל, שבאדם נמצאות ב' פעולות:

א) מה שבא מצד הבורא, שהוא הרצון וחשק להתענוגים.

ב) היא הפעולה שאנו מיחסים אותה להנברא, שהיא הכוונה דעמ"נ להשפיע, שזה מיחסים להתחתון, שהוא צריך לכוון בע"מ להשפיע.

נמצא לפי זה, שהכלי תהיה מוכשרת לקבל את השפע, ותשאר בדביקות בעת קבלת השפע, ב' תנאים, כנ"ל, המעשה והכוונה. ויש כאן להבחין בחינת שותפות בעשיית שלימות הכלי:

א) הבורא,

ב) הנבראים.

וזהו כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר דף ע"ט, ובהסולם אות ס"ז) וזה לשונו, ולאמר "לציון עמי אתה". "עמי אתה" אל תקרא "עמי אתה" עם עין פתוחה (פתח), אלא עמי אתה, עם עין חרוקה (חיריק), שפירושו להיות שותף עמי. מה אני עשיתי שמים וארץ בדברי, כמו שנאמר "בדבר ה' שמים נעשו", אף אתה כך, שבדברי חכמה שלך עשית שמים וארץ חדשים, אשריהם העמלים בתורה. זאת אומרת, ע"י התורה, שהמאור שבה מחזירו למוטב, יכולים לבוא לדרגת ביטול הרשות של עצמו. וכל מה שהאדם עושה, יהיה הכל בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו.

ובהאמור יוצא, שאם אין האדם נותן את חלקו שבהכלי, שהוא חלק הב', הנקרא "רצון להשפיע", הוא גורם בזה, שהשפע מה שצריך להגיע להתחתונים, ע"י המעשה של התחתון, בזה שהוא לא נותן את הכוונה, השפע מתעכב בגללו. כלומר, בזה שלא נתן את הברכה, חסר את הקשר של עליון ותחתון, כי העליון הוא המשפיע והתחתון הוא המקבל. אם כן יש ביניהם שינוי צורה, ואין להם דביקות, אם כן איך יכול השפע לבוא להתחתון.

לכן כשיש בחינת מקשר, כלומר שגם התחתון רוצה להיות משפיע כמו העליון, כבר יכול השפע להגיע להתחתון, מסיבת הקשר שיש ביניהם. מה שאם כן אם אין הקשר הזה, דומה כאילו גזל את המזונות, מה שאביו ואמו צריכים לתת להילדים, האדם הזה גזל, ואין להילדים במה לחיות.

כלומר, זה שנהנה ולא עשה ברכה, היינו שלא נתן את הכוונה לתועלת ה', לכן לקח את ההנאה, שהיא בחינת קבלה, ומסר אותה להס"א, שהם לוקחים את כל בחינת קבלה בע"מ לקבל, ובזה הם ניזונין. זאת אומרת, במקום שע"י הברכה, אם היה מכוון בע"מ להשפיע, היתה הקדושה ניזונית מזה, כלומר שע"י היה ניתוסף שפע בעולמות דקדושה, הוא ע"י המעשה בלי כוונה, נתן כח להקליפות.

ואין לשאול, מהו הפירוש, שהשחית את העולם, הלא הוא לא קלקל את בחינתו עצמו. ואיזה שייכות יש לו לכל העולם, זה צריכים לפרש, כמו שאמרו חז"ל (קידושין מ' ע"ב) "ר' אלעזר בר ר' שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה".

רואים אנו, שאיש אחד, ע"י החוב שלו, הוא גוזל את המזונות, מה שצריך להגיע לכל העולם. לכן מי שאינו עושה ברכה, הוא גוזל את אביו ואמו. כלומר, מה שהם צריכים לתת לו שפע, ומה שצריכים אביו ואמו לתת לכל העולם, הוא מונע זה מהם. נמצא, שהוא השחית את העולם לאביהם שבשמים.

זאת אומרת, מה שאביהם שבשמים היה צריך לתת שפע ומזון לכל העולם, הוא גזל את זה הכח, שהיה צריך לקבל בכדי שיתוסף קדושה בכל העולם. ומסר זה הכח להס"א. היות שע"י כל בחינת "מקבל בע"מ לקבל" שעושים התחתונים, נעשו מזה תוספות כח לס"א. וע"י כל כוונה על המעשה, שמכוון בעמ"נ להשפיע, גורם תוספות שפע בהקדושה.

ובהאמור מובן לנו את ענין חומרת "מי שנהנה בעוה"ז ולא נתן על הנאה ברכה". היינו כנ"ל, שהיא הכוונה, שרק ע"י הברכה ניתוסף שפע בכל העולמות, ומגיע שפע לכל העולם.

ובהאמור יוצא, שאם כוונת האדם היא רק לעשות נחת רוח לה' ולא לתועלת עצמו, אז אין הוא מסתכל על גודל הנאה. ורק הוא מסתכל על גודל התשוקה, מה שהוא רוצה להנאות להבורא. היות שע"י השתוקקות להנות להבורא, הוא גורם בחינת השתוות הצורה בשורש נשמתו. וזה גורם שימשך שפע במידה יותר מרובה. היות שהעליון רוצה לתת יותר משהתחתון רוצה לקבל, רק חסר כלים דהשפעה. נמצא, בזה שהוא מתגבר בבחינת להשפיע, ממילא נמשך שפע מרובה. לכן אין לבקש, שיהיו לו אורות גדולים, רק להשתדל שיהיו לו כלים גדולים, שהם כלים דהשפעה.

וזהו כנ"ל שפירשנו, שאמרו חז"ל "מהו שכתוב "כי זה כל האדם". ומשיב, "אמר רבי, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה". היינו, בשביל יראת שמים. כמו שכתוב "מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה". וענין יראה הוא כמו שאומר בהסולם, שהוא מתיירא אולי לא יוכל להשפיע לה'. "וזהו כל האדם". זהו כל מה שיש לאדם לעשות, היינו להמציא לו כלים דהשפעה, והשאר, היינו אורות, ה' נותן. וזהו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".

חזרה לראש הדף
Site location tree