מהו ענין הדלקת המנורה, בעבודה
תשמ"ט - מאמר ל'1988/89 - מאמר 30
על הכתוב "בהעלתך הנרות" פרש"י, על שם שהלב עולה, כתוב "בהדלקתן" לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהה שלהבת עולה מאליה. "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".
מהו "פני המנורה" יש הרבה פירושים. ופשטות הלשון משמע, שכל שבעת הנרות יאירו אל מול פני המנורה. לכן, מי הוא פני המנורה. ויש להבין זה על דרך העבודה, את כל ענין מנורה.
הנה כתוב "נר מצוה ותורה אור", שפירוש, שמשמע שע"י התורה מדליקין את הנר. וכמו כן "נר ה' נשמת אדם". אנו רואים בגשמיות, שרק במקום שהוא חושך, שם צריכים להדליק אור שיאיר, כמו שכתוב "כי יתרון האור מתוך החושך", שענינו הוא, ש"אין אור בלי כלי", וכלי נקרא "חסרון וצורך". זאת אומרת, שכלי לא נקרא מה שהוא ריק ואין שם שום דבר, כי זה לא נקרא "חסרון". כי כלי, שיהיה מוכשר לקבל מלוי, צריך להיות חסרון להמילוי, שפירושו הוא, שכל דבר שהאדם רוצה לקבל, הוא בכדי שייהנה מזה שמקבל את הדבר.
אחרת, הגם שיכול לקבל איזה דבר בלי חסרון, אבל להנות מהדבר, זה תלוי במידת ההשתוקקות להדבר שחסר לו, וההשתוקקות קובעת מידת התענוג. לכן, בכדי להנות מהאור שיאיר, מוכרח האדם להמציא לו חסרון והשתוקקות להאור. וזה אי אפשר להשיג בלי צורך. ובכדי להמציא צורך, אז אין עצה אחרת, אלא שהאדם יחשוב על מטרת הבריאה, כלומר, בשביל מה ברא הבורא את הנבראים, ומה יש להנבראים לעשות, בכדי שיתמלא את רצון הבורא.
כלומר, לאחר שהאדם מאמין במטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, וכשהאדם עושה חשבון לעצמו, ורוצה לראות כמה טוב ועונג הוא מרגיש כל היום, שיש על זה לתת תודה לה', על זה שהוא מקבל ממנו רק טוב ועונג, ותהיה יכולת לומר לה' "ברוך שאמר והיה העולם", מטעם שכל כך הוא נהנה מהעולם, אז הוא מתחיל לראות, איך שכל ימיו הם מעט ורעים. ויש לפעמים, שחייו כאין חשוב, ובמקום שצריך לומר "ברוך שאמר והיה העולם", האדם אומר לפעמים "טוב שלא נברא משנברא".
וכשהאדם מאמין במטרת הבריאה, שהיא להטיב, אז מתחיל לחשוב, מהי הסיבה שאין הוא רואה את הטוב ועונג, שיהיה מגולה לכל. וכשרוצה לדעת את הסיבה, שיש העלם והסתר על הטוב ועונג, הוא גם כן מוכרח להאמין באמונת חכמים, במה שאמרו, שהיה תיקון על המטרת הבריאה. כלומר, בכדי שמטרת הבריאה תהיה בה שלימות בלי בחינת בושה, כידוע, שמצד הטבע נעשה, שכל ענף רוצה להדמות לשורשו.
לכן כמו שהבורא הוא המשפיע, לכן בזמן שהאדם צריך לקבל לעצמו, אז הוא מרגיש אי נעימות. ובכדי לתקן את זה, נעשתה בחינת צמצום והעלם והסתר, כדי שיהיה מקום לבחירה. היינו, שע"י ההעלם והסתר יש מקום לעבוד, אם האדם רוצה עמ"נ להשפיע. כלומר, שיש מקום עבודה, שאחר עבודתו תהיה לו היכולת לקבל בע"מ להשפיע, שזה נקרא "השתוות הצורה".
מה שאם כן אם היה מגולה את הטוב ועונג, מה שמלובש בתורה ומצות, כמו שכתוב בזה"ק, שיש תרי"ג עיטין, הנקראים "תרי"ג עצות", שזהו בזמן ההעלם וההסתר, שע"י קיום התו"מ בבחינת עצות, זוכים אח"כ לתרי"ג פקודין. וכמו שכתוב בהסולם, שפירושו, שאח"כ, היינו לאחר שעבר את התהליך של תרי"ג עצות, אז זוכים לתרי"ג פקודין, שהם תרי"ג אורות, הנמצאים בבחינת פקדון בתרי"ג מצות. שרק אז מתגלה מה שיש בפנימיות תורה ומצות, המכונים בבחינת "שמות הקדושים", שהם פרטים, המגלים את השם הכללי של הקב"ה, המכונה בשם "טוב ומטיב". וזה נקרא בלשון הזה"ק בחינת "אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא".
ובהאמור מובן מהי עבודת האדם, כלומר, מה מוטל על האדם לעשות, בכדי שמטרת הבריאה של הקב"ה תצא לפועל, כלומר שהנבראים יוכלו לקבל את הטוב ועונג, והצמצום וההסתר יסתלק.
הוי אומר, שזהו רק דבר אחד, המכונה "דביקות", "השתוות הצורה", שזהו כל התיקון מה שהברואים צריכים לעשות, היות שכל הרע שיש לנו, שהוא המפריע מלקבל את הטוב ועונג מסיבת שינוי הצורה, המכונה "פירוד", את זה יש לתקן. ואז הכל יבוא על מקומו בשלום.
אולם, היות שמהטבע שאנו נולדנו, הוא דוקא רצון לקבל לתועלת עצמנו, ולא להשפיע, אם כן בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך עבודה, להגיע להאמת, שפירושו, שהאדם רוצה להגיע לבחינת רצון להשפיע נחת להבורא ולא לתועלת עצמו, אז מתחיל הגוף להתנגד בכל כוחו.
היות שהאדם אומר להגוף שלו, תדע לך, היות שאתה, בזה שאתה רוצה להתקיים בעולם לטובת עצמך, ולא מעניין שום דבר בעולם, אלא כל מה שאתה עושה, אתה מסתכל כמה הרצון לקבל ירויח, מזה שהוא עושה עכשיו מעשים דלהשפיע, ולתועלת הבורא אין אתה רוצה אפילו לחשוב על זה. נמצא, בזה אתה מפריע, שמטרת הבריאה, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים טוב ועונג, אתה הוא המפריע, ולכן, היות שאין אני יכול לבטל את דעתך, אבל אני מאמין בדברי חז"ל, שאמרו, שהקב"ה אמר "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", לכן אני רוצה לקיים תו"מ, שעל ידי זה אני יכול לבטל אותך לגמרי. ואני רוצה לקיים מה שאמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". לכן אני רוצה להמית אותך עם הסגולה, הנקראת "תורה".
נמצא, שהוא אומר להגוף, תן לי מנוחה מהדעות שלך, כי אני רוצה ללמוד תורה בכדי שאני אוכל להמית אותך. ובטח אז הגוף מתנגד בכל כוחו, והגוף מקיים אז את המאמר "הבא להרגך השכם והרגו". לכן היצה"ר מתאמץ בכל כוחו להפריע לו מקיים תו"מ על כוונה זו, או שמפריע לו במעשה, או שמפריע לו בשאלות ובמחשבות זרות, שמביא לו כל פעם, בכדי להפריע לו מעבודתו של עבודת הקודש.
ומזה נובע כל פעם, באלו אנשים שרוצים ללכת בדרך האמת, להגיע לידי ביטול הרצון לקבל לעצמו, ולעשות הכל לשם שמים, שיש להם עליות וירידות. מה שאם כן באנשים שמקיימים תו"מ בע"מ לקבל שכר, אין להם כל כך ירידות, מסיבת שהם לא הולכים נגד הטבע, שהוא נגד היצה"ר. אלא, היות ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה", לכן לפעמים גם באנשים האלו יש לפעמים ירידות.
אולם באנשים שרוצים לבטל את היצה"ר, בגלל זה הם עוסקים בתורה ומצות, זוהי מלחמה יומית. היינו, שיש לפעמים שהאדם מקבל עזרה מלמעלה, כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו", והוא חושב, שעכשיו כבר הוא על הסוס, היינו שעכשיו הוא ילך קדימה ויעלה בדרגת הקדושה. פתאום הוא נופל למטה. וכך הוא הסדר מלחמת היצה"ר, עד שהגיע למצב, שהוא זוכה לאמונה בקביעות, שזה נקרא שהוא "זוכה לפקיחת עיניים בתורה".
וזהו כמו שכותב (בהקדמה לתע"ס אות צ"ח) וזה לשונו "שהרי אפשר לכל אדם להתייגע בתורה, עד שימצא השגת השגחתו יתברך הגלויה, וכשזוכה להשגחה הגלויה, כבר האהבה נמשכת לו מאליה בצנורות הטבעיים. ומי שאינו מאמין, שאפשר לו לזכות לזה על ידי יגיעתו, יהיה זה מטעם, שיהיה נמצא בהכרח שאינו מאמין חס ושלום בדברי חז"ל "יגעתי ומצאתי", אלא מדמה לעצמו שהיגיעה אינה מספקת לכל אדם".
ובהאמור יש לפרש את ענין המנורה בעבודה, שפירש רש"י הטעם שכתוב "בהעלתך" על שם שהלהב עולה. כתוב "בהדלקתן" לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהה שלהבת עולה מאליה.
ויש לפרש, הנה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, הוא האור, והנבראים הם הכלים המקבלים את האור. אבל צריכים להכשיר את הכלים, שיהיו נקיים, כלומר שלא יקלקלו את האור הנמשך לתוכם. והיות שעיקר נברא, למדנו, נקרא "הרצון לקבל לעצמו", כמו שיצא מצד האין סוף ברוך הוא, אולם הכלי הזה כמו שהוא, היה חסר תיקון.
כלומר, הגם שהבורא ברא את הרצון לקבל, שיהיה לו רצון וחשק לקבל את הטוב והעונג, מה שהוא רוצה לתת, מכל מקום היה חסר ענין של שלימות פעולותיו, שהוא ענין הבושה שהיו התחתונים מרגישים בעת קבלת השפע. וזה נקרא "תיקון הכלים". כלומר, ענין הרע, הנקרא בחינת "פירוד", מסיבת שינוי צורה שיש בין מקבל למשפיע, וצריכים לנקות את הרע הזה, הנקרא "רצון לקבל לעצמו". ובזמן שהכלי יהיה נקי מהרצון לקבל לעצמו, אז הכלי מוכשר לקבל את השפע, המכונה "טוב ועונג". וכמו בגשמיות, שאין האדם ישפוך לכלי מלוכלך מן פסולת, יין, כי הפסולת מקלקלת את היין, ולכן יש לנקות מקודם את הכלי, ואז הכלי מוכשר לקבל לתוכו איזה משקה וכדומה, ולא לפני זה.
וזהו שהיה במנורה, ענין הטבת הנרות, שהיו מנקים את המנורה משמורי השמן והפחם, ואחרי נקייתם היה נותן בהם שמן. וענין זה מרמז לנו בעבודה, שהגוף שלנו צריכים לנקותו מהפסולת שנמצאת בו, שענינו הוא "הרצון לקבל לעצמו", ואח"כ יהיה הגוף מוכשר לקבל את האור תורה. אבל מטרם שהגוף נקי, אין הוא מוכשר שישרה בו האור תורה.
אולם מאוד קשה לנקות את הגוף מהרצון לקבל לעצמו, שכל מעשיו יהיו אך ורק לשם שמים, היות שזהו נגד הטבע שבו הגוף נולד. וניתן לנו תורה ומצות, שע"י יכלו לנקות את הרע שבו, בכדי שיהא מוכשר לשרות בו אור ה'. וזהו כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". אבל יחד עם זה, כלומר שהקיום תו"מ בלבד עוד לא מספיק שיהא בידו לנקות את הרצון לקבל, אלא צריכים תפלה גם כן.
וענין תפלה הוא, שידע, שהתורה ומצות שהוא מקיים, אין זה לתועלת הבורא אלא לתועלת הנברא. זאת אומרת, היות שהוא רוצה לטהר את לבו, כמו שכתוב "וטהר לבנו לעבדך באמת", נמצא שע"י התפלה, כשהאדם מתפלל על טהרת הלב, אז הוא יזכור שהתו"מ שהאדם מקיים, הוא לתועלת האדם. ואז הוא רואה, איך הרע שולט על האדם, שאין ביכולתו לצאת משליטתו. כלומר, שע"י קיום תו"מ, ומתפלל, שזה יביא לו טהרת הלב.
מה שאם כן מטרם שהאדם התחיל לחשוב על טהרת הלב, היה חושב שהכל תלוי בידו. כלומר שחשב, שאם הוא רוצה לעשות מעשים, שהם רק לתועלת הבורא, ולא מה שהוא לתועלת עצמו, והיות שאין רצונו לשמש עם הרצונות האלו הוא בידו. וזהו מטעם, שהאדם לא היה ביכולתו להעריך את הרע שישנו בגופו של אדם. וזה מתגלה לאט לאט, היינו לפי עבודת האדם, שרוצה לבטל את הרע שבו, אז בשיעור זה מגלין לו את הרע שבקרבו, עד שבא לידי הרגשה, שאם ה' לא יעזור לו, הוא אבוד.
אז האדם מתחיל לשאול, למה ה' עשה כך. היינו, מצד אחד אומר לנו, שאנחנו צריכים לעשות בחירה, היינו למאוס ברע, שהוא הרצון לקבל לעצמו, ולבחור בטוב, שהוא רצון להשפיע לה', בו בזמן שאני רואה, שאין אני מסוגל לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו ולעשות בע"מ להשפיע.
והתשובה היא, שרק בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאומר "שוא תשועת אדם", כלומר שאין האדם מסוגל לעזור לעצמו, ולעשות בחירה לבחור בהטוב. היינו, שהאדם רואה, שדבר זה קשה מכל הצדדים, אז באה לו העזרה מלמעלה, שאז יקוים "הבא לטהר מסייעין אותו", שהפירוש הוא, בזמן שהאדם בא לטהר, ומתחיל ללכת על דרך להגיע להשפיע ולבער מקרבו את הרע, ורואה שאין זה בידו, אז נגמר הכלי מצד האדם, היינו החסרון, שהוא נעשה נצרך לה', שהוא יעזור לו לצאת משליטת הרע.
מה שאם כן מטרם זה, היינו שהיה חושב, שהוא בעצמו היתה לו היכולת לנצח את הרע שבו, ולא היה אז נצרך לה', והיה מקבל את טהרת הגוף מרצון לקבל בכוחות עצמו, לא היה לו במצב כזה ענין חשיבות של דביקות בה', כמה שצריך להיות, והיה זה נבחן לפגם.
וזה היה דומה לאדם, שנותנים לו כלי של זהב, והוא מעריך זה לכלי של נחושת. והוא נותן תודה לאדם עבור זה, כמו שנותנים תודה על כלי של נחושת. איזה צער היה האדם גורם להנותן המתנה, הגם שהנותן אינו צריך את התודה רבה, שיתן לו עבור המתנה. אלא הצער של הנותן, הוא בזה, שהנותן רוצה שתהיה להמקבל הנאה גדולה. ומזה שיש להמקבל הנאה גדולה, זוהי השמחה של הנותן. נמצא, בזמן שאין המקבל יודע להעריך את חשיבות המתנה, וממילא אין המקבל בשמחה, כמו שהנותן המתנה היה חושב. נמצא, שיש צער להנותן מתנה.
והנמשל הוא, בזמן שה' נותן לאדם משהו, הוא בכדי להנות מהדבר. אולם אין האדם מסוגל להעריך שום דבר לפי חשיבותו, אלא לפי מה שהמקבל מעריך את הדבר. ועל זה כתוב "כיתרון האור מתוך החושך". היינו, החושך הוא כפי שהאדם מרגיש את החסרון שבו, ולפי הרגש החסרון, הוא יכול אח"כ להנות מהאור.
ואמרתי פעם, שאנו יכולים לראות אצלנו, ברוך ה' שאנו הולכים על הרגלים שלנו, בודאי אנו נהנין מזה, שאנו יכולים להשתמש עם הידים והרגלים. אבל איפוא השמחה שלנו, שאנחנו צריכים להיות בשמחה, שיש לנו כל כך דברים חשובים, שאנו יכולים להשתמש בהם, כמו ידים ורגלים.
למשל, אם אנו היינו נכנסים לבי"ח, שיש שם, לא עלינו, אנשים שהם סובלים על מחלת השיתוק, זה ברגל וזה ביד, או עם שתיהן ביחד, ואם אנו אומרים להם, יש לנו תרופה שמיד שתקבלו את התרופה זו, תיכף אתם בעצמכם יכולים לשמש את עצמכם, היינו שתוכלו ללכת על הרגלים ולהשתמש עם הידים. נתאר לעצמנו, איזו שמחה היתה להם מזה. אין לנו להעריך אפילו את השיעור האמיתי מהשמחה שתהיה להם אז.
נמצא, מה חסר לנו, שאנחנו נהיה שמחים כמוהם. רק חושך. כלומר, שאם אנחנו היינו מרגישים חושך כמוהם, אז גם אנחנו היינו שמחים כמוהם. עתה נשאלת השאלה, מהו באמת, האם זה שאנחנו יכולים להשתמש עם הידים ורגלים, האם יש בזה לשמוח, היינו שזה דבר חשוב באמת, וכדאי לתת להבורא תודה על זה, ולשמוח עם זה.
או נאמר, שבאמת זה הוא דבר קטן, שלא כדאי לשמוח בדבר קטן כזה, ולומר, כמו שאנחנו נוהגים, כך צריך להיות. היינו, שאין עלינו מוטל חוב לשמוח בזה, היות שאין אנו מרגישים את החשיבות שבדבר. או לא, שבאמת אנו כן צריכים להודות לה', ברוך ה' שאין אנו משותקים, ומזה לקבל שמחה.
אולם אנו רואים, שאפילו אנחנו נעשה חשבון לעצמנו וניתן תודה לה', אבל שמחה אין אנו יכולים לקבל מזה, מטעם כנ"ל, "כיתרון האור מתוך החושך". ומזה אנו יכולים לראות, מדוע ענין הבחירה, לבחור בהטוב, היינו בהרצון להשפיע, ולהיות מואס ברע, הוא כל כך קשה. שהוא כדי, שאנו צריכים לטעום טעם חושך. אולם אסור להראות לנו את החושך כמו שהוא בצורה אמיתית, כי אם האדם היה רואה את שיעור הרע שבו, היה תיכף בורח מהעבודה, וממילא לא היה מרגיש חושך. היות שלא מעניין אותו, בזה שהרצון לקבל לעצמו הוא השולט, כי זה לא היה מורגש אצלו לחושך. שרק מי שמתייגע ונותן עבודה עד כמה שיכול, ויש לו עליות וירידות, אצלו שייך לומר, שטועם טעם חושך, בזה שהוא לא יכול להתגבר על הרצון לקבל לעצמו.
נמצא, שהירידות האלו, מה שהאדם מקבל בזמן שהוא רוצה ללכת בדרך האמת, הם כלים להרגשת העזרה, שיקבל. ואנו צריכים להאמין בדברי חז"ל, שאמרו "הבא לטהר, מסייעין אותו". ואסור לאדם שיברח מהמערכה, בזמן שהוא רואה, שאין הוא מתקדם. ולפעמים באות לו מחשבות של מרגלים, שאמרו, שאין עבודה זו בשבילנו, אלא צריכים אנשים מיוחדים, שהם מסוגלים ללכת בדרך של התגברות.
וכל זה בא לו מטעם, שהאדם מבין, שהוא צריך כל פעם לראות, איך שהוא מתקדם. אולם אינו עולה על דעתו של אדם, שהוא צריך להתקדם בהשגת החושך, שרק זהו הכלי שהוא צריך להשיג, כנ"ל, שכלי מכונה "צורך להמילוי". היינו, שאם אין לו המילוי להחסרון, הוא מרגיש שהוא נמצא בחושך. לכן אין להאדם לומר, שהוא לא מתקדם בעבודה.
לכן הוא רוצה לברוח מהמערכה, שזה לא אמת, מטעם, כי זה שהוא רואה כל פעם, איך שהוא מרוחק להשיג את האור, היינו שהקב"ה יתן לו את הכלי, הנקרא "רצון להשפיע", ואין הוא מסוגל להשיג את הרצון להשפיע מכוחות עצמו, שאז הוא בא לידי הרגשה, שהעולם חשך בעדו, אז בא האור, היינו עזרה מלמעלה, כנ"ל "הבא לטהר, מסייעין אותו".
ובהאמור, שהמנורה בעבודה מרמזת על הגוף, שצריכים להדליק את הגוף, שיאיר, כמו שכתוב "נר ה' נשמת אדם", היינו שהגוף צריך להשיג את הנשמה. ואז נקרא שם ה' על האדם, כנ"ל, נר ה'.
מתי הגוף הוא בחינת נר ה'. הוא, שצריכים להדליק אותו שיאיר. וזהו בזמן שהאדם משיג בחינת הנשמה, היינו שהוא משיג את הרצון להשפיע, וזה נבחן לבחינת נשמה, כמו שאומר הזה"ק "הבא לטהר, מסייעין אותו". ושואל הזה"ק "במה מסייעין אותו". ואומר "בנשמתא קדישא", היינו שנותנים לו מלמעלה בחינת נשמה. ואז נקרא הגוף "נר ה'", מטעם שנשמת ה' מלובש בהגוף, כלומר שמטרם הסיוע מלמעלה, היה הרצון לקבל לעצמו מלובש בגוף, ועתה הרצון להשפיע מלובש בגוף.
אולם, עד שמשיגים עזרה מלמעלה, האדם נמצא בחושך. וכל פעם שהוא מתגבר ומדליק את המנורה, היינו הגוף, שיהא בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים", הוא בבחינת עליות וירידות. לכן מכנה הכתוב הדלקת המנורה בשם "בהעלתך את הנרות", היות שהלהבה אינה עולה בפעם אחת בעת שמדליקין אותה, היינו בעת התגברות ומדליק את הגוף, ומתחיל לעבוד בעבודת הקודש, אולם אח"כ הוא יורד ממדרגתו.
נמצא, שהאדם, בזמן שעוסק "בהדלקת המנורה", שהגוף ישמש לעשות נחת רוח ליוצרו, ושתהיה לו אהבת ה', כרשפי אש שלהבת יה, השכל מחייב, שבזמן שהתגבר והתחיל ללכת בדרך לעשות הכל בע"מ להשפיע, אם כן זה שקבל באמצע עבודה ירידה, ושוב נפל לכלי קבלה, והגם לאחר זמן הוא שוב מקבל רצון וחשק לעבוד בע"מ להשפיע, אבל עוד הפעם הוא נופל ממדרגתו.
וכך חוזר חלילה. והוא רואה, שאין לדבר סוף. לכן הוא אומר, שאני רואה, לפי סדר שצריכה להיות התקדמות בעבודה, ושזה סימן שהעבודה הזו, שהוא הולך בה, היא עבודה בשבילו, היינו הוא יגמור את מה שהוא רוצה, היינו שיגיע לעשות הכל לשם שמים. אבל הוא רואה את ההיפך. לכן האדם רוצה לומר, את מה שאני רוצה להדליק את המנורה, היינו הגוף, זה לא בשבילי, אחרת לא היו לי כל כך ירידות בעבודה.
לכן בא הכתוב ואומר לנו "בהעלתך" ולא "בהדלקתן", בכדי להשמיענו, שכל מה שנראה לעיני האדם, בזמן הזה שעוסק בהדלקת המנורה, הכל, היינו כל המצבים, הם עליות. כלומר, אפילו הירידות הכי גדולות, שהוא מקבל באמצע עבודה, הם שייכים לעליות, כנ"ל, מטעם "כיתרון האור מתוך החושך".
זאת אומרת, שאין האדם יכול לומר, שעבודה זו דלהשפיע אינה בשבילו, מטעם שהוא רואה לפי הירידות שלו. על זה אומר הכתוב "בהעלתך הנרות". וזהו בכדי להשמיענו, שהכל הוא בגדר עליה. לכן, אל יאמר האדם שזהו לא בשבילו אלא לאנשים יותר מוכשרים ממנו. ובכדי לדעת יותר, שכך הוא סדר העבודה דלהשפיע, בא הכתוב ואומר "וזה מעשה המנורה מקשה".
במדרש (בהעלתך) כתוב שם וזה לשונו "מעשה המנורה כיצד היה, שבשעה שעלה משה, היה הקב"ה מראה לו בהר, היאך יעשה את המשכן, כיון שהראה לו הקב"ה מעשה המנורה, נתקשה בה משה. אמר לו הקב"ה, הרי אני עושה לפניך. ואף על פי כן נתקשה בה משה. ואמר, מקשה תיעשה המנורה. כלומר, מה קשה לעשות. אמר לו הקב"ה, השלך את הזהב לאש, והמנורה תיעשה מאליה, שנאמר, מקשה תעשה המנורה".
ורש"י מפרש על הכתוב "כן עשה המנורה" על ידי הקב"ה היא נעשית מאליה. ויש להבין, מה מרמז לנו זה שהיה קשה לעשות את המנורה, בעבודה. אלא כנ"ל, שענין המנורה מרמז לנו על הגוף, שצריכים להדליק את הגוף, שיעבוד בעבודת הקודש, כדוגמת שמדליקין מנורה שתעבוד בגשמיות.
אולם זה קשה מאוד, היות בכדי לעבוד לשם שמים ולא לתועלת עצמו, זהו נגד הטבע, לכן נתקשה משה. כלומר, היאך הוא יכול לומר להכלל ישראל, שיעשו עבודת המנורה, שצריך להאיר אל מול פני המנורה, שמול המנורה הוא ה'. כלומר, שהבורא הוא עומד מול האדם, כמו שכתוב "שיויתי ה' לנגדי תמיד", והגוף שמדליקין, הוא צריך להאיר לא לתועלת עצמו. אלא זה שהגוף צריך להאיר, הוא לתועלת ה'. זה נקרא "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", ש"שבעת הנרות" זה הוא ששת ימי המעשה ושבת. זאת אומרת, שהגוף צריך שיאיר מאור הנשמה בסוד "נר ה' נשמת אדם", שהכל צריך להיות "אל מול פני המנורה", כלומר, שהכל צריך להיות לא לתועלת עצמו אלא לתועלת ה'.
ובזה יש לפרש, באמת קשה, מדוע אמר הקב"ה "וזה מעשה המנורה מקשה זהב". כלומר, מדוע אמר הקב"ה "מקשה", שמשמע שמעשה המנורה צריך להיות קשה. ויש לפרש, שזה הוא שאמרו חז"ל "כיון שהראה לו הקב"ה מעשה המנורה, נתקשה בה משה", היינו ששאל, מדוע עשה ה' כך, שיהיה קשה. על זה יש לתרץ, כנ"ל "כיתרון האור מתוך החושך", לכן עשה בכוונה תחילה שיהא קשה, שיטעמו טעם של חושך, ואז ידעו את חשיבות של התקרבות ה', בזה שנותן להם כלים דהשפעה.
אולם משה שאל, נכון שצריך להיות חושך, בכדי שיהיה ההבחן בין אור לחושך, אולם אין בכוחם לצאת משליטת הרצון לקבל, אם כן מהי התועלת שהוא קשה. נכון, החושך הם יטעמו, אבל אף פעם לא יוכלו לבוא להאור. אם כן אף פעם לא יזכו להיתרון האור מתוך החושך. כלומר, הם יקבלו חושך, אבל איך תהיה מציאות לבוא לזכות להאור, היינו כנ"ל, שיזכו לכלים דהשפעה.
ויש לפרש, שעל זה באה התשובה של הקב"ה. "אמר לו הקב"ה, השלך את הזהב לאש, והמנורה תיעשה מאליה". שפירושו, נכון, הקב"ה הסכים לדעתו של משה, שאין זה ביכולת של אדם להגיע לכלים דהשפעה בכוחות של עצמו. ומה שאתה שואל, אם כן איך הם יבואו לזכות לכלים דהשפעה, אמור להם "השלך הז - הב", שפירוש, הרצון לקבל הנקרא "זה -הב", כלומר שרק אם הם ירצו לזרוק את הרצון לקבל לעצמו, המנורה, היינו הגוף, שיאיר אל מול פני המנורה, שמול המנורה הוא הקב"ה, זאת אומרת, שהמנורה תיעשה מאליה.
וממילא הקב"ה בודאי הוא יכול לתת להאדם כלים דהשפעה, כמו שנתן להאדם כלים דקבלה. וזה שפרש רש"י על הכתוב "כן עשה המנורה", שהשאלה היא, מי עשה המנורה, ע"י הקב"ה, היא נעשית מאליה. היוצא מזה, שאל יסתכל האדם בזה שיש לו ירידות, אלא הכל הוא בבחינת עליות, כמו שכתוב "בהעלתך".