מתי הם הזמנים של תפלה והודאה, בעבודה
תש"ן - מאמר ז'
1989/90 - מאמר 7
חז"ל אמרו (ברכות ל"ב) "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה, ואח"כ יתפלל". וכמו כן אמרו (ראש השנה ל"ה) "אמר רבי אלעזר, לעולם יסדר אדם תפלתו, ואח"כ יתפלל".
ויש להבין הטעם, מדוע צריכים מקודם לסדר שבחו של הקב"ה. בזמן שהאדם נמצא במצב של חסרון, והוא רוצה להתפלל לה', שימלא את חסרונו, אם כן הוא צריך לעזרתו יתברך. ומדוע הוא צריך מקודם לסדר שבחו של הקב"ה.
אצל מלך בשר ודם יכולים להבין, שמקודם צריכים לתת כבוד למלך, אז המלך רואה שהוא מאוהבי המלך, ובגלל זה המלך ימלא את בקשתו. אבל אצל הקב"ה, מה שייך כך לומר. האם הקב"ה צריך, שהאדם יראה לו, שהוא מאוהבי ה'. אז הקב"ה יעזור לו, אחרת לא.
הלא הקב"ה הוא רחום וחנון, אף על פי שאין האדם כדאי, ה' עוזר לאלו המתפללים אליו, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל פשט, על זה שאנו אומרים בתפלת "שמונה עשרה": "כי אתה שומע תפלת כל פה". היינו שלא חשוב איזה פה שהוא מתפלל, אלא תפלת של כל פה, אפילו שהפה הזה אינו חשוב, מכל מקום הקב"ה שומע אותו. אם כן מהו הענין שצריכים לסדר מקודם שבחו של הקב"ה.
ובכדי לפרש זה, נקדים לבאר את דברי הזה"ק (פרשת "חיי שרה", ס"ט, ובהסולם אות רכ"ד) וזה לשונו "תא חזי, ויהי הוא טרם כלה לדבר. והנה רבקה יוצאת, ושואל. היה צריך לומר, באה. כמו שכתוב, והנה רחל בתו באה. למה כתוב, יוצאת. ואומר, שזה יורה, שהקב"ה הוציאה מכל אנשי העיר, שכולם היו רשעים, ורבקה יוצאת ונפרדת מכלל בני העיר, שהיתה צדקת".
רש"י מפרש את הפסוק ("חיי שרה", חמישי) "אלי לא תלך האשה". וזה לשונו "אלי, כתיב. בת היתה לו לאליעזר, היה מחזר למצוא עילה. שיאמר לו אברהם לפנות אליו, להשיאו בתו, אמר לו אברהם, בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מתדבק בברוך".
ויש לפרש את ענין יצחק ורבקה, וכמו כן ענין של בת של אליעזר על דרך העבודה. הזה"ק ("חיי שרה", כ"ט, ובהסולם אות צ"ד) כתוב שם וזה לשונו: "אמר לו, יאמר אדני, אם שמע, איך אמרו בעלי המשנה פרשה הזו, שפרשוהו בעניני הנשמה, אשר אברהם הוא סוד הנשמה, ושרה הגוף".
ועל דרך זה יש לפרש את ענין יצחק ורבקה, כמו שכתוב בזה"ק ("חיי שרה", ע"ט, ובהסולם אות רמ"ט) וזה לשונו: "רבי יהודה אמר, שרה עמו, פירושו, כי כמו שצורתו של יצחק היתה כצורתו של אברהם, כן רבקה היתה צורתה ממש של שרה, ומשום זה כתוב שרה עמו".
לפי זה יש לפרש גם כן, שיצחק היינו הנשמה, ורבקה הגוף. הנה בסדר עבודת האדם, שרוצה להגיע לדביקות ה', יש תמיד ללכת בב' קוים, שהם ימין ושמאל. שענין ימין נקרא שלימות . היינו, שהאדם מרגיש סיפוק בעבודה. ועל זה הוא נותן שבח והודאה לה', על מה שזיכה אותו, להיות בין משמשי המלך. והוא רואה, שהגיע לדרגה ברוחניות, מה שאין זה נמצא בשאר עובדי ה'. והוא מכיר בשפלותו, ואינו יודע למה בחר ה' בו יותר משאר אנשים, שהם עוד לא הגיע לדרגה זו. ועל זה הוא מודה ומשבח את המלך. והוא יכול לקיים מה שכתוב "עבדו את ה' בשמחה". ואין לו אז על מה להתפלל לה', שיעזור לו, כי אין הוא מרגיש חסרון במצבו.
אולם בזמן שהאדם הולך אח"כ לעבוד בקו שמאל, היינו שעושה בקורת על המצב שבו הוא נמצא. והוא רואה, שהן במוחא והן בליבא אין הוא בסדר. ויותר מזה, הוא רואה לפעמים, איך שהוא משוקע באהבה עצמית יותר מהרגיל. ולפעמים האדם בא לידי שפלות כל כך גדול, שאין הוא רוצה שה' יעזור לו להוציאו משפלותו. אלא להיפך, הוא ברוגז על מה שאין הוא מקבל הנאה ותענוג מחיי הגשמיים. נמצא, שלפעמים השמאל לא נותן לו אפילו להתפלל ולבקש מה'. ואיך הוא יכול להרגיש עצמו לאדם השלם, ולתת תודה לה'.
אלא צריכים לדעת, כי עיקר העבודה היא בזמן עליה. כי רק בזמן עליה שייך עבודת האדם בב' קוים: ימין ושמאל. מה שאם כן בזמן הירידה, האדם נחשב למת. והאם שייך לומר שמדברים למת, או שרוצים משהו מהמת, שיעשה איזה דבר.
לכן מוטל על האדם, בזמן שהוא נמצא במצב העבודה, שאז שייך לומר, שיש להאדם לעבוד בשני אופנים: א) ימין, וב) שמאל. שענין ימין נקרא בעיקר, שהשלימות שבו נבנית על למעלה מהדעת. והשמאל שבו נבנה דוקא על בחינת דעת ושכל. כלומר, שאז הוא דן את עצמו כפי מה שהוא רואה, כמו שאמרו חז"ל: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (ב"ב קל"א).
נמצא, שבזמן שהוא עוסק בבחינת השמאל, והוא רואה את האמת, איך שהוא כל כך בשפלות, והוא משוקע באהבה עצמית, איך אפשר לומר אח"כ, שהוא נמצא במצב של שלימות, ולתת תודה רבה לה', על זה שנתן לו מתנה כל כך גדולה, שהוא נמצא בקדושה, שזהו ממש ההיפך ממה שהוא רואה את האמת. ואיך עוד אפשר להיות בשמחה, בזמן שהוא רואה את האמת.
התשובה היא בשני אופנים:
א) כמו שכתוב במאמר תש"ג, בענין "אמונת רבו", שאמר זצ"ל, שהאדם צריך ללכת באמונת חכמים, כפי שהם סדרו לנו. וזה לשונו בשינוי לשון: "שהתלמיד צריך להאמין, כמו שרבו אומר לו, ללכת בדרך ימין ושלימות. והתלמיד צריך לצייר לעצמו, כאילו כבר זכה לאמונה שלימה בה'. וכבר יש לו הרגשה באבריו, שהבורא מנהיג את כל העולם בבחינת טוב ומטיב. כלומר, שכל העולם מקבלים ממנו רק טובות. ואף על פי כשהוא מסתכל על עצמו, הוא רואה שהוא בעירום וחוסר כל. וכמו כן כשהוא מסתכל על העולם, הוא רואה שכל העולם סובל יסורים. וכל אחד, לפי דרגה דיליה, הוא סובל. ועל זה הוא צריך לומר, כמו שכתוב "עינים להם ולא יראו". היינו, שכל זמן שהאדם נמצא בבחינת "להם", שיש "להם" שתי רשויות, אין "הם" יכולים לראות את האמת. לכן האדם צריך להאמין למעלה מהדעת, שהאדם נמצא בשלימות, וגם כל העולם כולו".
נמצא, באופן כזה הוא יכול וצריך לתת תודה לה', על מה שנתן לנו כל טוב. וזה נקרא "קו ימין" , שהוא ממש להיפך מקו שמאל. כלומר, שבקו שמאל אנו הולכים בתוך הדעת, כנ"ל, ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". היינו, דוקא בבחינת השכל ולא למעלה מהדעת. מה שאם כן כשעוברים לעבוד לבחינת ימין, נמצא, השמאל הוא הגורם, שהימין יהא בנוי על בסיס של למעלה מהדעת.
וזהו כמו שאמרו חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת". היינו, שמצב "השמאל" מראה להאדם איך נדחה ונפרד מעבדות ה'. ו"ימין מקרבת", שפירושו, שמראה לו, איך שהוא מקורב לעבודת ה'. זאת אומרת, שבזמן שהוא עוסק בשמאל, אז השמאל צריך להביאו לראות מצב של דחיה, איך שהוא נדחה ונפרד מהעבודה. ובזמן שהוא עוסק בימין, הוא צריך להגיע לידי מצב, שיראה איך שהוא מקורב לה'. ועל ימין הוא צריך לתת תודה לה', ובשמאל הוא צריך לתת תפלה לה'. שרק על שתי רגלים האדם יכול ללכת בגשמיות. וזה נמשך מרוחניות, שזה מראה, שהאדם צריך ללכת בשני קוים.
ובענין השלימות יש עוד אופן. היינו, אם האדם בא לידי מצב, שהוא רואה, שהוא בעירום וחוסר כל. היות שהוא מפגר, הן בבחינת מוחא והן בבחינת ליבא. היינו הוא רואה, איך שהוא משוקע באהבה עצמית, ורואה שאין לו שום אבר, שיהיה לו איזה רצון לעבוד לתועלת ה', והוא רואה עכשיו, איך שהגיע למצב האמיתי שלו, הנקרא "הכרת הרע".
והוא אומר, זה שהוא רואה עכשיו את הכרת הרע, זהו מתנה מן השמים, שגילוי לו את האמת. אחרת הוא היה מרמה את עצמו, והיה חושב, שאין לו לשנות את דרכו, היות שבטח הוא הולך על דרך האמת, והיה יכול להישאר עם הרע שלו לעולמים. ועתה בא לו גילוי מן השמים, לראות את האמת.
וזהו כמו שכתוב בזה"ק על פסוק "או הודע אליו חטאתו". פירש, שהקב"ה הודיע לו שחטא. כלומר, שהודיע לו מן השמים, שהוא חטא. זאת אומרת, הכרת הרע זהו גילוי מלמעלה. לכן הוא שש ושמח על זה שהקב"ה מטפל עמו, ומדריכו, ומראה לו את מצבו האמיתי. ומזה הוא מקבל שלימות. כלומר מזה שזכה לגילוי האמת מיד הקב"ה, שבחינה זו שהוא מקבל שלימות, היינו שאומר, שהקב"ה מקרב אותו ומראה לו את האמת.
נמצא, שהוא עכשיו לא במצב שיאמר, שהקב"ה דחה אותו מקדושה, בזה שהוא מרגיש את הרע. אלא להיפך. ומזה הוא מרגיש, שה' מקרב אותו. וזה נקרא "ימין מקרבת". וממילא הוא יכול במצב כזה, שהוא רואה, איך שהוא כולו רע, להתגבר ולעשות עצות איך לצאת מהרע הזה, לכן הוא מודה ומשבח לה'.
נמצא, עתה הוא נבחן לברוך. היינו בזה שהוא רואה, שקיבל ידיעה מלמעלה על הכרת הרע, ובזמן שהוא נותן תודה לה', בטח שהוא נקרא "ברוך", היות שקיבל ברכה מה'. ואז יכול לבוא לידי דביקות בה', "כי ברוך מתדבק בברוך".
וזהו על דרך שפירוש אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל: "לא איברי עלמא, אלא או לרשיעי גמירי, או לצדיקי גמירי" (ברכות ס"א). ושאל, בשלומא בשביל צדיקי גמירי, מבינים. אבל בשביל רשיעי גמירי, היתכן לומר כך.
ותירץ, היות שבזמן, שהאדם יודע בעצמו שהוא רשע, בטח שיעשה כל מה שביכולתו לעשות תשובה. ויש לפרש דבריו "בשביל צדיקי גמירי", אז הם נהנים מהעולם, בזה שהם זוכים להטוב והעונג, שהיה ברצון ה' בעת בריאת העולם, היות שכבר יש להם כלים לקבל אור ה' בע"מ להשפיע, כי בכלים הללו מתגלה המטרת הבריאה, שנקרא "רצונו להטיב לנבראיו".
וכמו כן בזמן שהוא כבר זכה להכרת הרע, זהו כלים, שיש לו דחף פנימי לעשות מה שביכולתו בכדי לצאת מהמצב של רשעים. מה שאם כן כשאינו מרגיש את הרע, אין לו מי שיעורר אותו לצאת מהמצב הרע הזה, היות שהוא לא מרגיש שכל כך רע לו, שהוא צריך לעשות מה שביכולתו לצאת מהמצב הזה.
נמצא, זה שהגיע למצב, שהוא רואה, שהוא כולו רע, כבר יש בזה מעלה גדולה. וראיה לזה, שכבר יכולים לומר, שבשבילו נברא העולם, כנ"ל "לא איברי עלמא אלא או לרשיעי גמירי". מה שאם כן מטרם שנגלה לו מצב הרע, לא היה לו שום זכות קיום בעולם, כנ"ל, "שלא איברי עלמא, אלא או לרשיעי גמירי או לצדיקי גמירי". נמצא, שמטרם הכרת הרע אין לו שום זכות קיום בעולם.
נמצא לפי זה, שאם הוא הגיע להכרת הרע, כבר נבחן שיש בו אחיזה בעולם. ומבחינה זו נבחן, שיש לו שלימות, וכבר יכול לתת שבח והודאה לה' על זה, וכבר יש לו חיבור עם ה', וכבר יכולים לומר, שהוא נקרא "ברוך", ו"ברוך מתדבק בברוך", כנ"ל.
ואז הוא יכול להיות, ואז הוא הזמן שיכול לעלות בדרגה. כלומר, שכל התפלות שנתן על חסרונותיו, הוא יכול לקבל בזמן השמחה, כנ"ל, כמו שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה", כמו שכתוב "ויהי כמנגן המנגן, ותהי עליו רוח ה'". נמצא, שעיקר הזמן שהאדם זוכה לבחינת השראת השכינה, הוא דוקא בזמן השלימות, שדוקא בזמן השלימות, אז הוא הזמן שיכול לקבל לבחינת הנשמה שלו.
ובהאמור נוכל לפרש את מה שאמרו חז"ל "בת היתה לו לאליעזר. והיה רוצה, שהיא תהיה אשה ליצחק". ובפשטות קשה להבין, הלא בתו של אליעזר היתה בת של תלמיד חכם, כמו שאמרו חז"ל (יומא כ"ח ע"ב): "ויאמר אברהם אל עבדו, זקן ביתו המושל בכל אשר לו. אמר רבי אליעזר, שמושל בתורת רבו הוא דמשק אליעזר". וכמו כן אמרו שם "אליעזר עבד אברהם זקן ויושב בישיבה היה".
על השידוך הזה אברהם לא הסכים, והשיב לו: "אין ארור מתדבק בברוך". מה שאין כן השידוך של רבקה, שהיא היתה בתו של בתואל ואחות לבן הרשע. ובתואל, אמרו חז"ל, שביקש להאכיל לאליעזר סם המות, כדי שישאר להם הממון". היינו שלא היה סתם רשע, אלא היה רוצח גם כן, ובא גבריאל והחליף הקערה, ונתנה לבתואל, ומת. וגם רבקה באה מסביבה של רשעים. והשידוך הזה הוא שידוך הגון, כמו שכתוב: "ורבקה יוצאת". היינו שהקב"ה הוציאה אותה מכל אנשי העיר, שהיו רשעים, "ורבקה יוצאת", שהיתה צדקת. ובפשטות, אם היו מציעים לאדם שני שידוכים, אחד בת תלמיד חכם, והשני שבא מבית רשעים ומעיר של רשעים, בטח שהיה בוחר בבת תלמיד חכם.
ובבחינת עבודה יש לפרש, שמצב של אליעזר הוא מצב של שמאל , שהיה צועק כל הזמן: "אלי-עזר, היות שאני נמצא תחת שליטת הרע". נמצא, שאשה זו, היינו בת של שמאל, שהיה מתפלל שיתנו לו את בחינת יצחק, שנקרא "נשמה", ל"אשה", שהוא הגוף, בכדי לקבל את הנשמה לא הסכים אברהם, מטעם שבזמן שהאדם נמצא בשמאל, וצועק "ה', עזור לי לצאת מהרע", נמצא שהגוף הזה הוא בבחינת "ארור". והוא אמר לו, שיצחק, היינו הנשמה, היא "ברוך", "ואין ארור מתדבק בברוך".
כמו שכתוב בזה"ק (תולדות, דף כ"ב, ובהסולם, אות מ"ט), "לכן אף על פי שאליעזר היה תלמיד חכם, אולם היה מרגיש, שחסרה לו מידת האמת. היה תמיד הולך בבחינת השמאל, והיו לו טענות תמיד, מדוע אין ה' רוצה לשמוע בקולו, שיתן לו בחינת נשמה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". והגם שהשמאל "מדבר להענין", כי הכל בנוי על הדעת כנ"ל, ש"אין להדיין אלא מה שעיניו רואות", אבל באמת הוא "ארור".
לכן אמר לו אברהם: "אין ארור", היינו הגוף, בזמן שהוא נמצא במצב של ארור, יכול לקבל בחינת השראת השכינה, הנבחן לבחינת נשמה הפרטית של האדם. כי השכינה נקראת "מלכות", שהיא כלל הנשמות, שמטעם זה נקרא מלכות "כנסת ישראל". לכן אין הגוף במצב הזה, מוכשר לבחינת "יצחק", הנקרא "נשמה", כנ"ל " הגוף נקרא אשה, והנשמה נקרא בעל".
מה שאם כן בחינת "רבקה", מכונה בעבודה, שהגוף רואה את כל מה שהשמאל מראה לו, את מצבו האמיתי, שכל האברים שלו הם רשעים, שרק מה שנוגע לאהבה עצמית הוא מבין, מה שאם כן מה שנוגע לתועלת ה', אין הוא מסוגל לעשות שום דבר בדיוק כמו שהשמאל מראה לו.
וזה נקרא ש"כל בני העיר היו רשעים". כי הגוף נקרא עיר, כמו שכתוב (קהלת ט', י"ד), "עיר קטנה, ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול, ומצא בה איש מסכן חכם, ומלט הוא את העיר בחכמתו. ורבקה, שהיא צדקת אחת, יוצאת מכל בני העיר".
ולמה כתוב "יוצאת". ואומר "זה יורה, שהקב"ה הוציאה מכל אנשי העיר".
פירוש, שהגוף הזה היה מרגיש עצמו לשלם, היינו לצדקת, מזה שהקב"ה הודיע לו האמת. ומזה הוא שמח ונחשב זה עצמו לשלימות, בזה שהקב"ה הודיע לו כנ"ל. או מטעם הב' הנ"ל, שהוא מאמין למעלה מהדעת, שיש לו שלימות, מטעם שהוא מאמין באמונת רבו, שצריכים ללכת למעלה מהדעת, ולומר "עינים להם ולא יראו".
ובמצב של שלימות יכולים לזכות לבחינת "יצחק", הנקרא "נשמה". זאת אומרת, שהשני הפכים הם נמצאים בגוף אחד, אלא בב' זמנים. ואומרים לנו, שעיקר הוא ללכת בקו ימין, לאחר שיש לו קצת מקו שמאל. וזהו, "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום", שזה נקרא "ימין". "ואח"כ יתפלל", שנבחן לשמאל. ואח"כ חוזר לימין.