הסתכלות כללית
רצון הבורא הוא להיטיב לנבראיו. הנבראים הם אלו שאמורים לרכוש ולהשיג את הטבת הבורא בכוחות עצמם. לשם כך יצר הבורא נברא עצמאי, המנותק ממנו לחלוטין. הנברא לא מרגיש את הבורא, כי האור הוא יותר עליון מהכלי, וכשהוא ממלא את הכלי, הוא שולט עליו וקובע מה ירצה הכלי. לכן, חייב הנברא להיולד בהסתרה מהאור, בכדי להיות עצמאי, בלי הרגשת מציאות הבורא והרוחניות. הוא נולד במדרגה הרחוקה ביותר מהבורא. המדרגה הזאת נקראת "העולם הזה". יחד עם זה, כשהנברא עצמאי מהשפעת האור העליון (הבורא), הוא גם מחוסר כוחות להבין את מצבו, את המציאות, את תכלית חייו. יוצא מכך, שהבורא חייב להכין לנברא סביבה נכונה להולדתו ולהתפתחותו:
א) לצמצם את אורו למינימום האפשרי, צמצום אחר צמצום. כך נבנו המדרגות מלמעלה למטה, ממדרגת "אין סוף", העליונה, הקרובה לבורא, ועד מדרגת "העולם הזה", התחתונה, הרחוקה מהבורא. פעולה זו נקראת "התפשטות העולמות והפרצופים".
ב) לאחר שהוכנה נקודת המוצא עבור הנברא, יש להכין בשבילו אפשרות להתרומם מהמצב הזה ולהגיע עד לדרגת הבורא. איך אפשר לעשות זאת? הרי לאחר צמצום א' לא מגיע האור לכלי, לנברא, הנמצא בדרגת "העולם הזה". לכן הכין הבורא לאדם בעולם הזה סגולה - אור מקיף, שמאיר גם לכלי המצומצם.
על הסגולה הזו כתב הרב יהודה אשלג ז"ל, בעל הסולם, בסעיף קנ"ה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות":
"לפי זה יש לשאול: אם כן למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה? אמנם יש בזה דבר גדול וראוי לפרסמו : כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך לעוסקים בחכמת הקבלה. ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם.
הפירוש הוא: כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב הבורא במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא, מי שלא זכה בגילגול זה, יזכה בגילגול שני או שלישי וכו' - עד שיזכה להשלים את מחשבת הבורא, שחשב עליו.
והנה, כל עוד שלא זכה האדם לשלמותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכך את כלי הקבלה שלו, שאז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.
ולפיכך, גם בשעה שחסרים לאדם הכלים, הנה בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו בשיעור מסוים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הם את הכלים המוכשרים לקבלתם.
אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם בעת העסק בחכמת הקבלה, מושכים עליו חן ממרומים ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם עד, שיגיע לשלמותו.
אבל תנאי חמור יש בעת העסק בחכמה זאת, שלא יגשימו הדברים בענינים מדומים וגשמיים, שעוברים בזה על לא תעשה לך פסל וכל תמונה - כי אז מקבלים הנזק במקום תועלת".
יוצא מכל זה, שרק לימוד נכון של חכמת הקבלה יכול להביא את האדם לתכלית חייו. זה מה שאומרים המקובלים, ומי מבין במציאות יותר מהם?
האור המקיף זו הסגולה, שבעזרתה יכול כל אדם להתחיל לעלות, מהעולם הזה לעולם הרוחני. ללא עזרת ההארה של האור המקיף הזה, לא היתה לנו שום אפשרות לצאת ממצבנו. זאת מכיון שאפשר לתקן את הכלי רק על ידי האור, והאור עליון לא יכול להגיע לעולם הזה. לכן אנו זקוקים רק לאור המקיף.
מטרת הלימוד היא להגיע לדבקות בבורא. זה חייב להיות מול עיני הלומד, כי רק אז הוא מעורר על עצמו את האורות המקיפים. כתוצאה מהשפעתם הוא יכנס לעולם העליון.
"מילון ערכים" נועד לצורך ההבנה הנכונה של מושגי היסוד. אולם רק אם ידע האדם לפרש נכון את המילים שהוא קורא, בפירוש האמיתי, הרוחני, שלהם, ולא איך שהוא רגיל לפרשם בעולמנו, רק במדה הזאת מותר לו לקרוא וללמוד משהו מהתורה. אחרת הוא עלול לפרש את ספרי התורה כסיפורים היסטוריים.
כשמקובל שמשיג רוחניות, אין לו אפשרות לתאר אותה במילים, כי הרוחניות מכילה הרגשות בלבד. לכן כתובים ספרי הקבלה בשפת הענפים: לוקחים מילים מהעולם הזה, ומבררים בעזרתן את המושגים הרוחניים.
העולם הרוחני הוא מקום מופשט, כאילו "וירטואלי", שבו נמצאים ופועלים רק כוחות ורגשות, בלי לבושים של גופים. צריכים לחזור ולחדש את המושגים הרוחניים, בהתמדה, מפני שעד שיהיה לנו קשר רגשי עם רוחניות, נקרא בספרי הקבלה ללא הבנה מינימלית על מה שעומד מאחורי המילים.
עיקר הטעות היא שישנם "מקובלים", שמלמדים שיש איזה שהוא קשר בין גוף האדם לכלי הרוחני. כאילו הכלי הרוחני מתלבש בגוף האדם. כאילו שבכל איבר גשמי מתלבש איבר רוחני. על פי תפישתם, אם עושה האדם פעולה גשמית, או אפילו תנועה גשמית כל שהיא, יש בה כביכול תוכן רוחני. הם חושבים שהאדם עושה בזה ממש פעולה רוחנית.
הטעות שלהם נובעת מכך, שהמקובלים כתבו את ספריהם בשפת הענפים, והשתמשו במילים של העולם שלנו, כדי לכנות ולהגדיר מושגים רוחניים. לכן יש בתורה איסור חמור - "לא לעשות פסל ותמונה". זאת אומרת שאסור לדמיין רוחניות בצורות גשמיות, לא מפני שהאדם יכול לעשות איזה נזק למעלה, אלא שהדימיון השיקרי ימנע אותו מלהבין את דרכי ה', ולהתקרב למטרה.
לכן, חייב הלומד לחזור שוב ושוב על המושגים העיקריים שבחכמת הקבלה, כמו "מקום","זמן", "תנועה", "חוסר העדר", "גוף", "חלקי גוף" או "איברים", "זווג", "נשיקה", "חיבוק", עד שיקבל כל מושג פירושו הנכון. כך כותב בעל סולם בהקדמתו לתלמוד עשר הספירות. לרוצה ללמוד קבלה בדרך הנכונה, מומלץ לעזוב את כל הספרים בנושא הזה, חוץ מספר הזהר, כתבי אר"י, כתבי בעל הסולם וכתבי הרב"ש.
פירוש תורה כסיפור היסטורי, נמצא בניגוד לכתוב, שכל התורה היא שמותיו של הבורא, שהיא תורה של עולם האצילות, שכל המילים שבה הן שמות הקדושים. חשוב לזכור שלא מדובר בה על העולם הזה ועל האדם שבו (עיין בהקדמה לספר הזהר, אות נח).
כל השמות שבתורה הם קדושים, אפילו שמות כגון : פרעה, בלעם, בלק. לדוגמא, מי שעולה לתורה, מנשק אותה ולא בודק, שמא נישק את השם "פרעה" או "לבן". הזהר מסביר שכל שם מציין מדרגה רוחניות: פרעה כנגד מלכות, לבן כנגד לובן עליון, פרצוף חכמה עליונה, וכו'.