אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / מאמרים / "הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה"

"הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה"

תמצית הרב לייטמן ל"הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה" מאת בעל הסולם

א) כל העולמות, העליונים והתחתונים, נמצאים בפנימיות האדם, וכל המציאות נבראה רק בשביל האדם, כך כתוב בספר הזהר. אז למה אנחנו מרגישים אחרת? אנחנו מרגישים, בתוך המציאות, ולא שהמציאות בתוכנו. ובכלל, למה לא מספיק לאדם העולם הזה? לשם מה הוא זקוק לעולמות העליונים?

ב) הסבה לבריאת המציאות היא רצון הבורא להנות לנבראיו. לכן ברא הבורא את הנברא עם טבע של רצון להנות, ממה שרוצה הבורא לתת לו. הבורא נמצא מעל לזמן ולמקום, ומחשבתו פועלת כמו המעשה עצמו. לכן, כאשר עלה ברצונו ובמחשבתו לברוא את הנבראים, בכדי למלא אותם בתענוגים, נבראו מיד כל הנבראים כשהם מלאים בכל התענוגים שקיבלו מהבורא. אבל אנחנו לא מרגישים את המצב הזה כיון שזהו רק השורש שלנו, שאליו אנחנו חייבים להגיע, לפי תוכנית הבריאה.

בבריאת שרשרת העולמות ("עולם" מלשון "העלמה") מעולם אין סוף ועד העולם הזה, הרחיק הבורא את הנברא מעצמו עד למצב השפל ביותר. חשוב להבין למה עשה זאת. האם הפעולה הזאת מורה על אי שלמות פעולותיו?

על שאלה זו עונה האר"י בספר "עץ החיים": "כדי לגלות שלמות פעולותיו", בכדי שהנבראים ישלימו את עצמם, ויגיעו לדרגת הבורא, שהיא השלמות האמיתית הבלעדית. לעזרתם ברא הבורא את סולם העולמות. בסולם הזה יורדות הנשמות עד למדרגה הנמוכה ביותר. שם הן מתלבשות בגופים גשמיים של העולם הזה, ועל ידי לימוד הקבלה מתחילות הנשמות בעצמן להתעלות ולטפס על אותו הסולם, דרכו ירדו, עד שהן חוזרות שוב לבורא.

ג) הנשמה כוללת אור וכלי. האור של הנשמה בא מהבורא, מתוך עצמותו. על ידי האור הזה נברא הכלי של הנשמה, שהוא הרצון לקבל אור, הרצון להנות מהאור. לכן מתאים הכלי בדיוק לאור, שבא למלא אותו. האור הוא חלק מהבורא. הנשמה היא בעצם הכלי. ולכן רק הכלי נחשב לנברא. והוא נברא מאין, היינו שלא היה רצון לפני שהבורא החליט לברוא אותו. ומפני שהבורא רצה להנות לכלי הזה בשלמות, כמו שמתאים לו, הוא ברא את הכלי הזה, היינו את הרצון לקבל הזה מאד גדול, לפי גודל האור (התענוג), שרצה לתת לו.

ד) בריאה זו התחדשות, דבר מה שלא היה קודם לכן. ההתחדשות הזאת נקראת "יש מאין". אבל אם הבורא הוא שלם, איך יכול להיות דבר כלשהו שלא כלול בו? לפי מה שכבר נאמר, ברור שלפני הבריאה לא היה בבורא רצון לקבל. כי הבורא שלם ויש בו רק רצון לתת. לכן מה שלא נמצא בו, מה שצריך לברוא, זה רק הרצון לקבל את התענוג ממנו. הרצון לקבל הוא כל המציאות. לכן כל ההבדל בין חלקי המציאות הוא רק בגודל של הרצון לקבל שבכל חלק, ואין שני חלקים עם אותו רצון.

ה) ברוחניות אין גופים פיזיים. העולם הרוחני הוא עולם של רצונות, של כוחות "עירומים" מהלבושים החומריים למניהם, לכן כל המילים שבהן משתמשים בחכמת הקבלה הם כינוים של רצון להנות או התפעלותו ממילוי האור שבו.

הבורא הוא רצון להשפיע, והנברא הוא רצון להנות מהשפעת הבורא. אם הנברא נהנה רק מפני שבזה הבורא נהנה ממנו, נחשבת פעולה זו כהשפעה, לפי כונתה, ולא פעולת קבלה. זה נחשב שרצון הבורא ורצון הנברא שוים, ואין מה שיבדילם זה מזה.

לכן, לפי החוק הרוחני, חוק השתוות הצורה, כתוצאה מהשתוות התכונות (הרצונות), הם הופכים להיות אחד. ואז אין שני הרצונות שוים אלא הם ממש אחד. המצב הרוחני הזה נקרא "השואת הצורה" או "דבקות".

לעומת זה אם אין להם אותו רצון, אותה כונה, אין להם אותה מטרה, והם נמצאים בפרוד. כתוצאה מהשינוי בתכונות (ברצונות), הם שניים ולא אחד. המצב הזה נקרא ברוחניות "שינוי צורה".

לפי מדת השואת הצורה בין הבורא לנברא כן מדת התקרבותם, ולפי שינוי הצורה כן שיעור התרחקותם זה מזה. מתחילה הרצון להשפיע של הבורא והרצון לקבל של הנברא שוים, מפני שהרצון לקבל שבנברא נולד מהרצון להשפיע של הבורא. ולכן :

ו) אין לנו שום השגה בבורא עצמו, בעצמותו, מפני שאופן ההשגה שלנו הוא רק מתוך הרגשת האור בתוך הכלי, מהמילוי שברצון שלנו. מה שלא נשיג לא נוכל לקרוא בשום שם, מפני שאנחנו נותנים שמות לפי ההתפעלות שלנו מהמילוי. לכן אנחנו לא יכולים להגיד אף מילה או לכנות בשום שם את עצמותו יתברך. כל התארים והשמות שלנו כלפי הבורא הם רק לפי מה שאנחנו מרגישים אליו.

אפשר להרגיש אותו ואת פעולותיו רק לפי מדת השתוות הצורה (הרצון, הכונה) עימו. לכן, במדה שהנברא דומה לבורא, הוא מרגיש את רצונותיו ואת פעולותיו, ולפיהם הוא קורא לבורא בשם. בעת שאנו מרגישים אותם, אנחנו יכולים לתת לו שם, לפי מה שמרגישים ממנו, וזה נקרא "ממעשיך הכרנוך".

ז) אנשים, שחיים בעולם הזה, ויחד עם העולם הזה מרגישים קשר עם הבורא, לפי מדת השתוות הצורה עמו, נקראים "המקובלים". מדות שונות בהרגשת הבורא נקראות "עולמות". "עולם" הוא מדת גילוי או הסתרה של הבורא כלפי הנבראים. ההסתרה המוחלטת נקראת "העולם הזה". התחלת הרגשת הבורא היא המעבר בין "העולם הזה לעולם הרוחני". המעבר בעצמו נקרא "מחסום". בין ההסתר לגילוי השלם ישנן 125 מדרגות של התגלות חלקי הבורא לנבראים. חלקים אלו נקראים "עולמות".

המקובלים עולים בעולמות הרוחניים ע"י כך שמתקנים את רצונותיהם (כונותיהם). הם מספרים לנו, בכתב או בעל פה, שלבורא יש רק רצון להשפיע טוב. הוא ברא הכל, כדי להשפיע לנו את כל הטוב מטובו. זאת הסבה שברא אותנו ברצון לקבל - כדי שנוכל לקבל את מה שהוא רוצה לתת לנו. הרצון לקבל לעצמנו הוא כל הטבע שלנו, אבל בטבע הזה אנחנו נמצאים בהפכיות הצורה מהבורא, כי הבורא הוא רק רצון להשפיע ואין בו רצון לקבל. לכן, אם נשאר ברצון לקבל לעצמנו, נשאר תמיד רחוקים מהבורא.

המקובלים מספרים לנו, שמטרת הבורא היא לקרב לעצמו את כל הבריאה, וכי הוא הטוב המוחלט, ולכן הוא רוצה להיטיב לכולם. עוד הם אומרים, שהסבה לבריאת העולמות היא, שהבורא מוכרח להיות שלם בכל פעולותיו וכוחותיו. ואם הוא לא מוציא פעולותיו וכוחותיו לפועל ולמעשה שלמים, הוא, כביכול, לא נקרא שלם.

אבל איך אפשר מלכתחילה שמהבורא השלם יצאו פעולות בלתי שלמות, שפעולותיו יצטרכו תיקון ע"י הנבראים? אנחנו פעולותיו, ואם אנחנו חייבים לתקן את עצמנו זאת אומרת שפעולותיו בלתי שלמות?

הבורא ברא רק את הרצון לקבל, שנקרא "הנברא". אבל כאשר הנברא מקבל את מה שהבורא רוצה לתת לו, הוא נפרד מהבורא, כי הבורא הוא הנותן והנברא הוא המקבל. בזה הם הפוכים זה מזה. השתוות הצורה ברוחניות נקבעת לפי השתוות הרצונות (תכונות, כונות), ואם הנברא ישאר בפרוד מהבורא, גם הבורא עצמו לא יהיה "שלם" כי מפועל שלם יוצאות פעולות שלמות.

כדי לתת לנברא אפשרות להגיע לשלמות מבחירתו החופשית, צמצם הבורא את עצמו, את אורו, וברא עולמות, בצמצום אחר צמצום, עד לעולם הזה, שבו נמצא האדם כולו תחת שליטת הרצון להנות, לא מאור ה', אלא מהלבושים הגשמיים שעליו. האנושות כולה מתפתחת מהרצון לתענוגים שישנם גם לחיות. תענוגים מעושר, מכבוד, משליטה, וממושכלות - עד שהבורא שותל לתוך רצונות אלו רצון להנות ממשהו לא נודע, ממה שנמצא מעבר ללבושים שבעולם הזה.

מהרגשת הרצון החדש, נדחף האדם לחפש מילוי, עד שמגיע ללימוד הקבלה. במהלך הלימוד הוא מתחיל להבין את כונת הבורא אליו, ואז לומד לא כדי לקבל ידיעות, אלא כדי למשוך אל עצמו את המאור המחזיר למוטב (ראה "הקדמה לתע'ס" אות קנה).

ע"י המאור הזה מתחיל האדם לתקן את רצונותיו. סך כל הרצונות בכל אדם הן תרי"ג, ובכללם נקראים "גוף". תיקון הרצונות מתבצע ע"י שילוב כל רצון בשימוש עם הכונה על מנת להשפיע לבורא, כמו שהבורא משפיע לאדם. תיקון כל רצון וקבלת האור בו נקרא "קיום מצוה". האור שאדם מקבל ברצון המתוקן הכללי נקרא "תורה". המאור שמתקן את רצונות האדם (המחזיר למוטב) הוא האמצעי, אשר בעזרתו מגיע הנברא לשלמותו (ראה: פרי חכם - אגרות, עמ' סג).

השלמות היא בזה, שהנברא משיג בעצמו השואת הצורה (השואת התכונות) עם הבורא, כי אז הוא ראוי לקבל את כל הטוב והעונג, הכלול במחשבת הבריאה. היינו, שנהנה מהאור, ומהמעמד של הבורא עצמו, כי הגיע לדבקות, להשואת צורה, ברצונות ובמחשבות.

יוצא מכאן שרק ע"י לימוד הקבלה יכול האדם לתקן את עצמו ולהגיע למטרה שבשבילה נברא. כך כותבים כל המקובלים. כל ההבדל בין הספרים הקדושים (תורה, נביאים, כתובים, משנה, תלמוד ועוד) הוא בעוצמת המאור שבהם, המסוגלת לתקן את האדם. בספרי הקבלה המאור הוא הגדול מכולם, ולכן ממליצים המקובלים ללמוד לימוד זה דוקא.

ח) בעסק ב"תורה ומצוות" יש "סגולה". "סגולה" היא הכח הרוחני, שמביא את האדם להשוות רצונו עם רצון הבורא. אבל הכח הזה מתגלה ופועל באדם רק כשעוסק ב"תורה ומצוות" שלא על מנת לקבל שום רווח לעצמו, אלא עוסק רק כדי להשפיע נחת רוח לבורא. רק בתנאי הזה קונה האדם לאט לאט את השואת הצורה לבורא.

תיקון האדם בהשואת הצורה לבורא הוא הדרגתי. יש בו בכללות חמש מדרגות : נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. כל מדרגה כללית נקראת עולם, מפני שאם אדם מושך בתיקונו איזו מדרגה, הוא מרגיש את מציאות הבורא לפי מדת תיקונו. התיקונים האלו נקראים עולמות מפני שהם מגלים את הבורא לפי מדת תיקונו של האדם, ומסתירים את הבורא לפי הכלים (רצונות) שעוד לא מתוקנים, מתוך סך תרי"ג הרצונות.

יוצא מכך, שאת חמשת המדרגות בדרכו לשלמות, מקבל האדם מחמשת העולמות : עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, אדם קדמון. בכל עולם ישנם חמישה פרצופים, ובכל אחד ישנן חמש ספירות. בסה"כ 125 מדרגות ב"סולם יעקב" מהעולם הזה ועד לרום הסולם.

על ידי קיום "תורה ומצוות להשפיע נחת רוח ליוצרו" זוכה האדם ומשיג לאט לאט, מדרגה אחר מדרגה, את הכלים של הרצון להשפיע. כך עולה האדם במדרגות, מדרגה אחר מדרגה, עד שבא להשואת הצורה השלמה עם הבורא. ואז מתקיימת באדם מחשבת הבריאה, שהיא - לקבל את כל העונג והשלמות, שחשב הבורא בעדו. בנוסף לכך הוא זוכה ברווח הגדול ביותר, הוא זוכה לדבקות אמיתית, מזה שהשיג את הרצון להשפיע כמו הבורא.

ט) כעת ננסח להבין את מה שכתוב: "כל העולמות, העליונים והתחתונים, וכל אשר בתוכם, לא נבראו אלא בשביל האדם" - כל המדרגות והעולמות האלה באו רק כדי להשלים כל רצון שבאדם בכונה על מנת להשפיע, כדי שירכוש את השואת הצורה לבורא. השואת צורה זו חסרה לאדם מטבע בריאתו.

מתחילה הצטמצמו והשתלשלו המדרגות, מדרגה אחר מדרגה, עולם אחר עולם, עד לעולם החומרי שלנו, בכדי להגיע ל"גוף של העולם הזה". כך נקרא בקבלה "הרצון לקבל לעצמו". במדרגה של "העולם הזה" האדם הוא כמו בהמה, כי אין בו שום יכולת השפעה. במצב כזה האדם הופכי מהבורא ואין התרחקות גדולה מזו.

אדם שלומד קבלה, מעורר על עצמו "אור מקיף", לפי תשוקתו לרוחניות. זה האור שנמצא מחוץ, סביב לכלי (לרצון, לנשמה) של האדם. האור המקיף מתקן את הכלי כך, שכונתו תהיה על מנת להשפיע. כונה על מנת להשפיע לבורא, ולא לעצמו, הופכת מעשה של קבלה למעשה של השפעה. לפי טבעו נשאר הכלי "רצון להנות", אלא שהכונה משנה את מהות הפעולה מקבלה להשפעה. ואז יכול האור המקיף להכנס לכלי המתוקן בכונה על מנת להשפיע לבורא. דוקא בעת לימוד הקבלה מסוגל האור המקיף לתקן את רצונותיו של האדם, עד שיהיו ראוים לקבל אותו כ"אור פנימי".

האדם משיג את הרצון להשפיע בסדר הדרגתי, "מלמטה למעלה", מרצון קטן, שקל לתקנו, עד הגדול ביותר, באותו סדר שירדו והשתלשלו המדרגות מלמעלה למטה. כל המדרגות הן מדות של הרצון להשפיע. סולם המדרגות מסודר כך שככל שמדרגה יותר עליונה, היא יותר רחוקה מהרצון לקבל לעצמו ויותר קרובה לרצון להשפיע. האדם רוכש בהדרגה את כל מדרגות ההשפעה, עד שזוכה להיות כולו בכונה על מנת להשפיע, ללא קבלה לעצמו. אז נשלם האדם בדביקות אמיתית בבורא. זוהי מטרת הבריאה. רק בשבילה נברא האדם. לכן, לא נבראו העולמות ומלואם לעצמם, אלא רק כדי לסייע לאדם לעלות בסולם המדרגות. כשמתקן האדם את עצמו ומתמלא באור, נכללת כל מערכת העולמות ומה שבהם בתוכו.

י) לאדם שיודע וזוכר את מה שנאמר כאן, מותר ללמוד את חכמת הקבלה, בלי שום פחד מלהגשים אותה. כי לימוד חכמת הקבלה בלי הדרכה נכונה מבלבל את הלומד: מצד אחד כל הספירות והפרצופים, מעולם האצילות ועד עולם העשיה, הם אלוקות גמורה, ונמצאים באחדות עם הבורא. ומצד שני, איך יכולים להיות באלוקות ובאחדות שינויים, עליות, ירידות וזווגים!

יא) מהמתבאר מובן, כי כל השינויים האלה: העליות, הירידות, הצמצומים, הזווגים - נבחנים רק כלפי הכלים של הנשמות, המקבלות את האור. אפשר לחלק את כל המציאות לשני חלקים : כח ופועל. בדומה לאדם שרוצה לבנות בית ויש לו כבר במחשבה תוכנית של הבית. אמנם, תוכנית הבית לא דומה לבית בנוי, לתוכנית שיצאה לפועל. כי המחשבה על הבית היא מחומר מחשבתי ונמצאת ב"כח". אבל כשהבית מתחיל לצאת מהמחשבה לפועל, הוא הופך לחומר אחר, חומר של עצים ואבנים.

כך יש להבחין בבחינת הנשמות כח ופועל: יציאת הנשמות מהבורא "בפועל" מתחילה רק מעולם הבריאה. לכן, כל השינויים ומה שנעשה לפני עולם הבריאה נחשב ל"בכח", בלי שום הכר ממשי מהבורא.

לכן אומרים שכל הנשמות כלולות עוד במלכות דאין סוף, בנקודה האמצעית של כל המציאות. כי נקודה זו כוללת ב"כח" את כל הכלים של הנשמות, העתידים לצאת ב"פועל" מעולם הבריאה ולמטה. גם צמצום א' נעשה בנקודה האמצעית רק על בחינת "כח" כלפי הנשמות העתידיות.

כלפי הנשמות, כל הכלים של הספירות והעולמות, שיוצאים ומשתלשלים מהנקודה האמצעית לאחר צמצום א', ועד לעולם הבריאה, הם רק ב"כח". כאשר הנשמות מתחילות לצאת בפועל, מעולם הבריאה ולמטה, רק אז פועלים עליהם השינויים שבמדרגות של העולמות.

יב) זה דומה לאדם, המתכסה ומעלים את עצמו בלבוש ובכיסוי, כדי שלא יראו ולא ירגישו אותו, אבל לגבי עצמו הוא נשאר כמו שהיה קודם. כך עשר הספירות : כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות, הן רק עשרה כיסויים, שבהם מתכסה אין סוף ונעלם מהנשמות.

אור אין סוף נמצא במנוחה מוחלטת, וכך הוא מאיר בתוך הכיסויים. אבל, מפני שהנשמות מקבלות את אור אין סוף דרך הכיסויים, הן מרגישות כאילו חלו שינויים באור. לכן, נחלקות גם הנשמות המקבלות אור, בעצמן, לעשר מדרגות, לפי התחלקות הכיסויים.

כל הכיסויים הם רק מעולם הבריאה ולמטה, כי רק משם ומטה נמצאות כבר הנשמות, המקבלות מעשר הספירות דרך הכיסויים. בעולמות "אדם קדמון" (א"ק) ו"אצילות" עוד אין שום מציאות של נשמות, כי שם הן רק בבחינת "כח".

למרות שעשרת הכיסויים שבעשר הספירות שולטים רק בעולמות בי"ע : בריאה יצירה, עשיה, נבחנות גם שם עשר הספירות לאלוקות, כמו לפני צמצום א'. ההפרש הוא רק בכלים של עשר הספירות : בא"ק ובאצילות הם ב"כח" ומבי"ע מתחילים הכלים של עשר הספירות לגלות את כח ההעלמה והכיסוי שבהם. כל זאת למרות שבאור עצמו אין שום שינוי מחמת הכיסויים.

יג) נשאלת השאלה : אם בתוך עולמות א"ק ואצילות אין עדיין גילוי בפועל של הנשמות, המקבלות אור מהעולמות, אם כן לאיזו מטרה משמשים הכלים של א"ק ואצילות, וכלפי מי הם מעלימים ומכסים בשיעוריהם, את אור אין סוף? - בעתיד, יעלו הנשמות, יחד עם עולמות בי"ע, לא"ק ולאצילות, ויקבלו מהם אור. לכן, גם בא"ק ובאצילות חלים שינויים לפי מדות הנשמות, כפי שהם עתידים להאיר לנשמות, שיעלו אליהם בעתיד.

יד) נתבאר, שהעולמות, החידושים, השינויים, המדרגות - כל זה נאמר רק כלפי הכלים, המשפיעים לנשמות ומודדים להם, שיוכלו לקבל מאור אין סוף. אבל כשהנשמות עולות במדרגות, הן לא עושות שום שינוי באור אין סוף עצמו, כי הכיסויים לא פועלים על המתכסה, אלא רק על מי שרוצה להרגיש את המתכסה, ולקבל ממנו.

טו) יש להבחין בספירות ובפרצופים, בכל מקום שהם, את ג' הבחינות : עצמותו, כלים ואורות.

א. בעצמותו, אין למקבלים שום מחשבה ותפיסה.

ב. בכלים, יש תמיד שתי הבחנות הפוכות: העלמה וגילוי. מתחילה, מעלים הכלי על עצמותו כך שעשרת הכלים, שבעשר הספירות, הם עשר מדרגות של העלמות. אמנם אחר שמקבלות הנשמות את אותם התנאים שבכלים, הופכות אותן ההעלמות לגילויים, להשגות של הנשמות. במצב זה נעשות שתי הבחינות ההפוכות של הכלים כאחת, כי מדת הגילוי שבכלי היא ממש כמדת ההעלמה שבכלי. וכלי יותר עב, שמעלים יותר על עצמותו, מגלה קומה יותר גדולה.

ג. האורות שבספירות זה אותו שיעור קומה, הראוי להתגלות להשגת הנשמות. אמנם, הכל נמשך מעצמותו, אבל ההשגה באור היא רק בתכונותיו של הכלי. לכן, יש בהכרח עשרה אורות בעשרת הכלים הללו, דהיינו עשר מדרגות של גילויים. באופן שאין להבדיל בין האור לעצמותו, אלא רק בזה שבעצמותו אין תפיסה והשגה. כלפינו מתגלה רק כמה שמגיע אלינו מהבורא דרך התלבשותו בכלים של עשר הספירות. לכן, כל הבא בהשגה אנו מכנים בשם "אורות".

הקדמה לפתיחה לחכמת הקבלה
חזרה לראש הדף
Site location tree