אגרת 1 - שיעור 2 | אגרת 1 - 1920, עמ' כ"ה, שיעורים | אגרת 1 - 1920, עמ' כ"ה | אגרות קודש | הרב יהודה אשלג, בעל הסולם | ספריית כתבי מקובלים -
אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / אגרות קודש / אגרת 1 - 1920, עמ' כ"ה / אגרת 1 - 1920, עמ' כ"ה, שיעורים / אגרת 1 - שיעור 2

אגרת 1 - שיעור 2

משל למלך שעבדו נשא חן בעיניו עד שביקש לגדלו ולנשאו על כל השרים, כי הכיר בלבו אהבה נאמנה בל - תמוט.

בקשתו היחידה של האדם מהבורא היא שיעלה אותו, שירומם אותו לדרגה רוחנית. והדחף שמרגיש הוא לעת עתה דחף טבעי מהנקודה שבלב, שהבורא בעצם מזמין את האדם לממלכתו. 

אבלאין זה מנימוסי המלכות לרומם אדם לרום המעלות בפעם אחת, ובלי סיבה נראית לעין.

דבר לא בא לפי חשבון האדם עצמו, אלא רק מה שמבקש, והרי כל אחד יכול לבוא ולבקש. אז מה נקרא "מבקש"? אם באמת יש לו, הכלים, ההבנה, היכולת להיות בדרגה שמשרת למלך בקומה הרצויה. יתכן שחובה להעניק לאדם את הזדמנות לבוא למצב כזה, אבל לא יתכן לשים אותו מיד במשרה כזו.

אלא שנימוסי המלכות לגלות טעמו לעין כל בחכמה עמוקה.

תחילה צריך להיות כלי, היינו באדם צריכה להיות היכולת להבין היכן הוא נמצא, ועליו ללמוד את כל חוכמת המלוכה, איך לשרת למלך ומהו רצונו. המלך אוהב את העבד, כי נשא חן בעיניו, ומשום כך מבקש לגדלו מעל כל השרים. כלומר, ראשית יש אהבה מצד המלך כלפי האדם, ומתוכה מתעוררת בו הנקודה שבלב, שאז רוצה להגיע לדרגת דבקות עם המלך, ולהיות מעל כל השרים.

"מעל כל השרים" נקרא שיודע את כל הבסיס, החוקים, העקרונות, התכונות, היינו את כל שישנו במלוכה, ועומד מעל מערכת זו, ומקיים אותה ושולט בה, ועושה בה אך שירות מלא למען מלכו. כיצד יהיה די ברצון האדם לשם כך? והלוא רצונו בא מתוך אהבת המלך כלפיו, שלכן מעורר באדם אהבה כתשובה. מכאן שמדובר באדם שבאופן מוחלט אינו מוכן לעבודה כזו, להיות מעל כל השרים, היינו מעל כל החוקים, ובדרגתו של המלך ממש.

מה עשה? הפקיד את העבד לשומר - סף בבתי בראי. ואמר לשר אחד חכם בחכמת הבדחנות שיתחפש וישים עצמו כמורד במלכות, ויצא למלחמה לכבוש הבית בשעה שאין אנשי החיל מוכנים.

יש מערכת שפועלת לטובת המלך, ומקיימת את כל חוקיו במציאות, בכל מלכותו. ועתה המערכת הזו, כביכול, יוצאת לחלוטין מתפקודה הנכון, ויתרה מזו, יש שליטה זרה, שרוצה להפעיל את המערכת נגד המלך. ורק באותו עבד שחפצים לרומם, תלוי האם יתרחש הדבר או לאו. כלומר המלך, הבורא, מוסר לידי האדם את כל המציאות, ואומר: "אם תרצה תוכל להנהיג אותה כמותי, ואם לאו, תוכל להנהיג אותה אף בהופכיות הגמורה להנהגתי, הדבר נתון לבחירתך".

ואז נכנס האדם למאבק, כי מחד התעוררה בו אהבה למלך, וחפץ לקיים במערכת כולה את אותם חוקים, אותה השליטה, אותו המנהג שמשליט בה המלך, השר הזה של המלך. ומאידך ישנו השר שמתפקד בהיפוך לכל המערכת, והתחפש לגזלן ורוצח.

ואז האדם מרגיש שקיימות בו שתי שליטות. שליטה טובה שמושכת אותו למלך, ושליטה רעה שמושכת אותו לכיוון ההפוך. וישנה מערכת אחת, שהיא האדם עצמו, כל תכונותיו, וכל מה שמבין ביחסו לעולם. ואותה אפשר להנהיג לטוב או לרע, לפי שתי השליטות שמונחות לפניו, והמלך שנמצא אי שם.

השר עשה כמצוות המלך, ובתחבולות ובחכמה גדולה שם עצמו נלחם על בית המלך. והעבד שומר הסף שם נפשו בכפו, ומילט את המלך, ולחם נגד השר בגבורה נפלאה ומסירות נפש עצומה, עד שנגלה לעין כל אהבת לבו למלך.

האדם עבר הסתר כפול והסתר רגיל, נלחם בטבעו הרע, ובמהלך מלחמתו זו גילה את כל מבנה הטבע, וכיצד יש להילחם ולנצח. היינו למד את כל המערכת וכיצד היא מתפקדת, ואילו הם חוקי המלך שעומדים כנגד החוקים ההפוכים, שרצה להשליט אותו בדחן, אותו השר שהתחפש לרוצח. וזאת אמנם שהמלחמה הייתה קשה מאוד, כי היה שרוי בבלבול, ונדמה היה לו שלא המלך עומד מאחורי התחבולות, ולא הבין זאת, כי המלחמה נראתה לו אמיתית.

אז פשט השר לבושו, ונעשה שחוק גדול (כי נלחם בעוז רוח ובגבורה רבה ועתה נוכח אשר דמיון ולא ממשות היה כאן).

התברר שהמלך עצמו סובב לעבד את המצב. כפי שאנו מאתגרים ילדים על ידי משחקים גבוהים מרמתם, שאז נדרש מהם לטפס, לעקוף, לחשוב, להתאמץ ולבצע בעצמם. ובאמת הילד מזיע, ולא יודע כיצד יפתור את הקושיה, ואפילו חש כעס וצער, אבל אנו יודעים שבלי זה, לא ילמד ולא יידע כיצד להתמצא בחייו. יוצא, שאף שאנו פועלים מתוך אהבה, הדבר מתראה כלפי הילד כבעיות קשות וממשיות, ומצד הטבע היה שמח לוותר עליהן. אלא שלפי טבעו הוא גם נדחף לעבוד ולהצליח.

מה שאם כן ברוחניות, אנו צריכים לטכס רצון חזק, כדי לעבור את כל ההסתר, ולהילחם כנגד כל אותן קושיות שבאות אלינו, נגד שליטת המלך. שלא המלך זה שולט, אלא הבדחן, ה.. הכוח אחר, ההפוך.

וביותר צחקו כאשר סיפר השר עמקות הדמיונות מאכזריותו ומרוב הפחד שדימה לעיניו. וכל פרט ופרט במלחמה נוראה זו היתה לסבב שחוק ושמחה גדולה.

האדם המסכן לחם בדם ויזע משך שנים ארוכות, אז היכן הרחמנות והאהבה? אין רחמנות ואין אהבה נגלית כלפי העבד בזמן המלחמה הזו, בזמן ההסתרה. כי אם ברצונו להיות מעל כל השרים, אז חייב בחוכמתו לרכוש את כלל המערכת, ולדעת כל תפקודה מהשליטה השלילית ביותר ועד לשליטה החיובית ביותר, ורק אז יהיה באמת מעל כל השרים.

הבורא הוא שמסובב לו את המלחמה, והוא שמתלבש בגזלן וברוצח במערכה הזו, ונלחם עם האדם, כגדול שמשחק עם ילד כדי ללמדו.

אין אפשרות אחרת, אלא ללמד את האדם את כל חוקי מערכת ההשפעה לעומת חוקי מערכת הקבלה. ומובן שהם קוטביים מאוד, ועוברים על האדם בהרגשה קשה וממשית ובצער רב, אבל כנגדה גם מזמינה אחרי כן "שחוק ושמחה גדולה". וזה מה שנקרא "הבורא משחק עם לוויתן". "משחק וצחוק", הם, למעשה, כל עבודת הבורא עם הבריאה. והמשחק נועד כדי ללמד את כל הנשמות, כיצד להיות מעל מערכת הטבע שבתוכן.

אבל עם כל זה - עבד הוא! ואינו מלומד.

לא די בכל מה שעבר, בתחבולות שסיבב לו אותו השר, אלא יש כאן לימוד נוסף. ולכן "אין הוא מלומד". אמנם שכביכול מסר נפשו, ונלחם בכל כוחו ועוזו עם השר, אבל עדיין לא רכש חוכמה, ולא נעשה "מלומד", אלא התמודד עם השר בלבד. 

ואיך אפשר לנשאו על כל השרים ועבדי המלך?

אם אינו חכם ומלומד.

חשב המלך בלבו, ואמר לאותו השר שהוא מחוייב להתחפש בלבושי גזלן ורוצח, ויעשה עמו מלחמה כבושה. כי יודע המלך אשר במלחמה השניה יגלה לו חכמה נפלאה, עד שיהיה ראוי לעמוד בראש כל השרים.

המלחמה הראשונה לא הייתה נוראה, כי לא היה גזלן ורוצח, אלא מעין גנב, מורד במלוכה, שרצה לכבוש את המלכות. כלומר אין בה אכזריות מיוחדת, אלא במקום שליטה אחת, ישנה שליטה אחרת. ואילו המלחמה השנייה היא מלחמת חיים ומוות, שאז השר גזלן ורוצח.

על כן מינה את העבד לממונה על אוצר המלכות.

גם העבד מונה הפעם לתפקיד אחר. לפני כן היה שומר פשוט, וכעת שומר על אוצר המלכות, דבר בעל חשיבות רבה פי כמה, כי לא כל אחד מגיע לשמור על גנזי המלך. שאז בידו מונחים כל אוצרותיו של המלך, כל הכלים, מלבד החוכמה כיצד לנהל את הדברים.

ואותו השר התחפש הפעם בלבוש אכזרי ורוצח. ובא לבוז את גנזי המלך.

המלחמה עתה היא על כלים דקבלה ועל המילוי שבהם.

הממונה האומלל נלחם עמו בכל עוז ובמסירות נפש, עד שנתמלאה הסאה.

העבד הנלחם אינו יודע מתי "נתמלאה הסאה", מתי יגמר המצב, אפילו רגע אחד לפני הסוף, אלא עליו להמשיך, וכשיהיה סוף, אז יתגלה לו. בפעם ראשונה נלחם העבד על כלים דהשפעה, ובפעם השנייה נלחם על כלים דקבלה, לומד אותם ורוכש אותם.

בפעם הראשונה רכש את תכונת ההשפעה בלבד, ולכן כעת נמצא כבר בשמירה על כלים דקבלה. ובמלחמתו עם הגזלן מתחיל להעביר את הכלים מהכוונה על מנת לקבל, שמגיעה מהרוצח, לעל מנת להשפיע. שעתה נלחם העבד את מלחמתו בעזרת אותה תכונת ההשפעה שרכש קודם, במלחמתו הראשונה.

אז פשט השר לבושו, ונעשה שמחה גדולה ושחוק עצום בהיכלא דמלכא, עוד יותר מקודם.

זוהי מלחמה אחרת לחלוטין בטיב איכותה, בעוצמתה ובמהותה, כי העבד לא מנע את כניסתו של פושע זוטר, אלא של גזלן, שיכול היה לכבוש את כל אוצרות המלך.

כי מעשי תחבולות השר עד פרטיהם מעוררים צחוק רב, מחמת שעתה היה צריך השר להתחכם יותר מלפנים, כי עתה ידוע המנהג בעליל שאין שום אכזר במדינת המלך, וכל מיני האכזרים אך בדחנים המה, עד שאותו השר בתחבולות עמוקות סיגל לו כח התהפכות לבגדי רשע.

מובן שהמלחמה השנייה קשה בהרבה מהראשונה, כי לאחר שאדם רוכש כלים דהשפעה, וכבר נמצא בדביקות עם הבורא, ומבין ש"אין עוד מלבדו", וכי השפעה היא הכוח השולט בכל, ואין שום כוח קבלה במציאות. עתה, בתחיית המתים, שוב מתחילה להתגלות בו מציאות אחרת, שלא חשב שקיימת כלל וכלל. ונעשה כאן הסתר מאוד מיוחד, שאז מתעוררות באדם קליפות הטומאה, שמבלבלות אותו בכל כלי הקבלה, וכשמתעוררות הקליפות, האדם "מאבד את הראש".

ואף שקודם נראה היה לו שהוא זך, ומצוי רק בכלים דהשפעה, וכבר דבוק לעליון, אז פתאום נופל מדרגתו זו, ומסכים עם הרצון לקבל שהתעורר בו. ואז צריך להבחין שהוא עצמו הרוצח, הוא הגזלן, הוא אותו האכזר שבא אליו, וגונב ממנו את האוצר.

אלו מצבים לא פשוטים, אבל בזה אדם רוכש את מערכת הכלים דקבלה שהם אמת טבעו. ולכן במלחמתו השנייה, הוא רוכש את החוכמה, כיצד לעבוד עם כלים דקבלה, כלומר כיצד לקבל את אור החוכמה בעל מנת להשפיע.

אבל ביני לביני(בין כך ובין כך), יורש העבד "חכמה" - מידיעה שבסוף. "ואהבה" - מידיעה שבתחילה.

האדם עבר את שלבי ההסתרה, אחריהם בא לדרגת שכר ועונש, להשפיע על מנת להשפיע, וכעת בא לקבל על מנת להשפיע, שזו כבר דרגת האהבה. ואז "רכש חוכמה מידיעה שבסוף ואהבה מידיעה שבתחילה",. שמגלה שגם בעבר, בהווה, ובעתיד הכל נעשה מטעם אהבת הבורא אליו וכי הוא "טוב ומיטיב" לו ולכל הנשמות. ומתוך ידיעה שאליה מגיע בסוף הדרך, מגלה שכך היה כבר מלכתחילה.

ואז הוקם לנצחיות.

הכל מתחבר יחד, מתחילת הבריאה ועד סופה במצב אחד, שנקרא "מלכות דאין סוף". שמצבי א', ב', ג', מתחברים יחדיו במציאות אחת. ואין זמנים, אין תנועה, יש רק תכונת ההשפעה, תכונת האהבה ביניהם.

והאמת שמראה נפלא הוא כל המלחמות, שבאותו הגלות, והכל יודעים בטוב פנימיותם שהכל מין בדחנות ושמחה המביאים רק טוב.

אם המלך "טוב ומיטיב", כפי שאומרים מקובלים, וכל הבריאה נמצאת בשליטתו ו"אין עוד מלבדו", אם אין זמן, תנועה ומקום, וכולנו מצויים במצב אחד, שנקרא "אין סוף", עולה השאלה, מהם כל אותם המצבים שעוברים עלינו לעת עתה? אלא שסך כל המצבים באים, כדי שנחווה אותם כסרט, ודרכם נחכים, ונרגיש היכן באמת אנו נמצאים.

כי הבורא אכן ברא אותנו במערכת אין סוף, אלא שכעת במקום שנרגיש שנמצאים במצב אין סוף, ובקשר תמידי קבוע עם כל הנשמות, אנו שרויים בערפול, חשכה, גלות, וכך גם מרגישים. וממצבנו זה צריך להתעורר, ולהגיע לידי ההרגשה האמיתית. כי אין במציאות יותר מלבוא לידי ההרגשה האמיתית, בכוחות ובמאמץ מתוכנו.

כי גם מצבנו זה נמשך מאותו המצב הקבוע, אלא שההבדל קיים רק בהרגשה. אבל אפילו נדבר בזה רבות, עדיין אדם חי רק בהרגשה, בהתפעלות שלו, ולא בידיעה שהוא נמצא באין סוף, בשליטת המלך. ולכן יש כאן שתי נקודות, מצד אחד, עלינו להחזיק כל הזמן במחשבה קרה, שאנו נמצאים במצב אחד, באין סוף, "כאיש אחד בלב אחד", בערבה חרותה, תחת שליטתו של הטבע העליון, "טוב ומיטיב לרעים ולטובים", וגם אנו עצמנו כאלו.

ומצד שני, בהרגשתנו נמצאים רק בחמשת החושים הגופניים, שהם חמישה כלים בדרגת הדומם, שדרגה זו נמצאת בנו עד הגיענו לגמר התיקון. ולפיכך המציאות שמתגלה לנו מורגשת בערפול חושים, אלא שגם מציאות חמשת החושים, מתגלה למעשה, על פני הרגשתנו במערכת אדם הראשון, היינו על פני הכלים שלנו במערכת אדם הראשון.

ולא שישנה מערכת נוספת, אלא זו אותה מערכת אדם הראשון, וגם עכשיו נמצאים כולנו בקשר עם כל יתר הנשמות, כשהכלים שלנו הם קוצו של י', י-ה-ו-ה. אלא שכעת התעוררו להרגיש רק לפי תכונת הקבלה שבהם, ורק במידה שנקראת "גשמית". ולכן אנו מרגישים את מציאות אדם הראשון, שנקראת "העולם הזה" והוא עולמנו, וזו המציאות שמורגשת.

דרגה זו נשמרת כל הזמן, ואדם צריך לעלות מעליה, על ידי שבונה מתוכו יחס מתוקן על פני כל המערכת עד לאין סוף, כך שיחסו אט-אט יגיע לאותם החוקים המתקיימים באין סוף. ואז מחד, האדם נשאר "עם רגליו", בהרגשת העולם הזה, ומאידך מגיע לראיה ולהרגשת המציאות בחמשת הכלים האחרים, ברמת עולם אין סוף. ואז מהעולם הזה ועד עולם אין סוף, המציאות כולה שלו, הוא רכש אותה והיא כולה נמצאת בו. בדומה למלכות דאין סוף, שבתחילה הייתה בדרגת "אפס" לעומת מלכות דזעיר אנפין, וכעת עולה עד לדרגת כתר דזעיר אנפין, ונמצאת איתו בקומה שווה, בזיווג, בדביקות דלא פאסיק. ולכן לא עלינו לשנות את המצב שבו אנו נמצאים, אלא רק לעלות מעליו ללא הרף, בבניית מערכת היחסים הרוחנית, עד לאין סוף.

חזרה לראש הדף
Site location tree