אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוויה ושמה קבלה / פרק 4 - עבודה רוחנית
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

פרק 4 - עבודה רוחנית

תוכן העניינים:

על שולחן המלך

שאלה: אדם שמרגיש משיכה לרוחניות, איך הוא מתחיל להתקדם?

תשובה: המשיכה לרוחניות ראשיתה כשהאדם מתחיל להרגיש את הבורא. אך ברגע שמתחילים לחוש רוחניות, לחוש את הבורא, חשים אותו כ"נותן" וכאן מתעוררת הבעיה. נוכחות ה"נותן" גורמת לנו להרגיש שאנחנו רק נוטלים, וחושבים על איך ליטול מהעולם שלנו את הכול וליהנות.

הרב יהודה אשלג נהג לספר על כך בסיפור ה" אורח ובעל-הבית". זהו סיפור קבלי אמיתי שכל המקובלים נוהגים לספרו. נניח שאתה בעל-הבית ואני אורח שבא לבקר אצלך. אתה מכיר אותי מצוין, כמו שהבורא מכיר את האדם. כלומר, אתה, כבעל-הבית, מכיר היטב את כל הטעמים שלי, את כל הרצונות שלי ועל-פיהם אתה עורך את השולחן. אני, כאורח, בא לביתך, ורואה שהשולחן אכן ערוך ומתאים להפליא לרצונותי. במצב כזה אני מרגיש רעב דווקא לְמה שמונח על השולחן.

בעל-הבית מזמין אותי בלבביות: "היכנס בבקשה, הכנתי בשבילך כל מה שאתה אוהב". אני מתיישב אצל השולחן. מה אני אמור להרגיש? אני מבין שבעל-הבית רוצה בכל לבו שאיהנה, אבל לצערי זה לא מפיס את דעתי, שכן נוכחותו מפריעה לי ליהנות. אלמלא הייתי רואה אותו, והשולחן היה שלי, או-אז הייתי נהנה מכל הכיבודים והתענוגים; ברצון רב הייתי נוטל מהם ואוכלם ללא כל חשבון!

"הבורא ערך לנו שולחן ופרש"-זו ההרגשה הנוכחית שלנו. ברגע שהבורא (בעל-הבית) מגלה את עצמו, מתעוררת בקרבּי בעיה. כיוון שאני רואה אותו-את ה"נותן"-אני מתחיל להרגיש כ"לוקח". והרגשה זו של קבלת נדבה, של נטילת צדקה, מבטלת לגמרי את כל התענוגים בשולחן.

שאלה: האם זה לא חשוב לך שבעל-הבית הכין בשבילך את הכול, מכל הלב?

תשובה: זה לא חשוב. אפילו אם בעל-הבית רוצה לתת לאדם את הכול, האדם נשאר עדיין ה" מקבל" והבורא-ה" נותן". ועל ההבדל הזה בין האדם לבורא, האדם לא מסוגל לכסות. רק אם נכיר את השיטה שהקבלה מלמדת, לא תהיינה לנו יותר בעיות.

מהות השיטה היא, שיש בורא, בעל-הבית, שאנחנו חשים שקיים בו הרצון להעניק לנו. גם לו יש חיסרון, כמו שיש לנו, הוא חש "רעב" לכך שאנחנו ניהנה. ואם אנחנו לא נהנים, הוא חש סבל. כמו שאני סובל מזה שאני לא יכול ליטול את הכיבוד בגלל הבושה, כך בעל-הבית סובל מזה שאני לא יכול לקבל את הכיבוד שלו.

ובנקודה זו הכול תלוי באורח. בתפקיד האורח יש לנו אפשרות לקבל תענוג שלם ואינסופי. אבל אם האורח יאכל את הכיבוד שמונח על השולחן, הוא ייהנה רק מהכיבוד ובזה ייגמר התענוג.

מנגד-קיימת גם אפשרות אחרת: אפשרות לעלות לדרגות של תענוגים, של הבנות ושל תחושות הרבה יותר נעלות, ובכך להשתוות לבעל-הבית עצמו. הכיצד? אני מחליט שאני לא לוקח דבר מבעל-הבית. כתוצאה מהסירוב שלי, בעל-הבית סובל ומתחיל לשכנע אותי ליטול מהתענוג. אבל לי נפתחה האפשרות לעשות למענו, לתת לו-ולא לקבל ממנו וזאת על-ידי כך שאני מקבל את התענוג ממנו, רק כדי לתת לו ליהנות. אני פשוט עושה לו טובה. בזה שאני נהנה-אני נותן לו תענוג. ובמלים אחרות: אני הופך מ"מקבל" ל"נותן".

אני משתמש ברעב שלי, בעובדה שבעל-הבית הכין בעבורי כיבוד, ברצונו להסב לי תענוג, בבושה שבלעדיה לא הייתי מסוגל לעצור בעדי. כל הדברים האלה דרושים לי כדי שאוכל ליהנות, ובה-בעת ייהנה אף הוא. כשאני מקבל את הכיבוד, אני מרגיש כיצד הוא נהנה מזה. וכך אני משתווה לו והוא הופך להיות תלוי בי. זה מהות הקשר עם הבורא. האדם חייב להכין את עצמו בהדרגה, עוד לפני שהוא מתחיל לחוש את הבורא. ברגע שהאדם מוכן, הבורא מתגלה לו ומתפתח תהליך, שבו האדם הופך לנותן לבורא כמו שהבורא נותן לו. נניח שהבורא רוצה לתת לאדם מאה קילו של תענוג. אבל האדם מסוגל לקבל ממנו רק עשרים קילו, שכן אם הוא יקבל את שמונים הקילו הנותרים, הוא יקבלם כדי ליהנות מהם בעצמו, וזה יעורר בקרבו תחושות לא נעימות של בושה.

כאשר בעולם שלנו מתארחים אצל מישהו, מרגישים אותן תחושות: "את זה אני יכול ליטול, את זה אני לא יכול; את זה קצת לא נעים לי לקחת-מזה פחות נעים לי ליטול ומזה יותר". כך נוהגים כל-אימת שמרגישים את הנותן. זה טבענו ואי-אפשר להימלט מפניו.

במידה שהאדם יכול לקבל למען הבורא, כך הוא משתווה לבורא. למשל, אם אני יכול ליטול ממך עשרים קילו כיבוד, או-אז נכון יהיה לומר שהשתוויתי לך בעשרים האלה. בעולם הרוחני, להשתוות למשהו-משמעו להרגיש אותו עד הסוף. להרגיש את המצב הרוחני שלו, את המחשבות שלו, את הרגישויות שלו, פשוט להיות במקום שלו. לשון אחר: האדם על שולחן המלך מקבל את התענוג במידת השתוותו ל"מלך", לבורא.

הסולם של העולם הרוחני בנוי על-פי העיקרון הזה: האדם מקבל יותר ויותר למען הבורא, וכך הוא עולה בסולם עד למצב שהוא מסוגל לקבל מאה אחוז למען הבורא, באופן כזה שאת המאה אחוז האלה הוא נותן לבורא, בדיוק כמו שהבורא נותן לו מאה אחוז. שניהם תלויים זה בזה, שניהם מקבלים תענוג זה מזה ונותנים זה לזה תענוג. זה נקרא זיווג שלם של האדם עם הבורא. מצב זה מכונה " גמר תיקון". וזה המצב שאליו כולנו צריכים לשאוף להגיע.

באופן כללי, המצב הזה מדהים. אפילו קשר קטן עם הבורא פותח לאדם אפשרויות בלתי-מוגבלות להשיג שלמות שאין לנו למה להשוותה. בין האורח ובעל-הבית שוררת כל הזמן התמודדות, מפני שבעל-הבית רוצה שהאורח יקבל את כל המאה אחוז ואילו האורח חש שהוא צריך להתגבר על תחושת בושה נוראית, שנובעת מעצם נוכחותו של בעל-הבית, ולכן הוא לא מסוגל ליהנות ממה שבעל-הבית הכין לו. המצב הזה קיים גם בעולם שלנו. ככל שהאדם מפותח יותר מבחינה רוחנית פנימית כך הרגשת הבושה בו יותר גדולה, והוא מוכן אף למות כדי לא להרגיש את התחושה הנוראית של השפלה עצמית. התחושה של השפלה עצמית היא העונש הכי חמור שעלול לפקוד את האדם, מפני שהיא מנוגדת ל"נקודה המרכזית" של הבריאה-ה"רצון לקבל" למען עצמי.

אנחנו בעיקר מפחדים מהקשר עם הבורא. כל השיטה של הכנת האדם- בעזרת הקבלה-מבוססת על בניית הקשר עם הבורא והציפייה של האדם שהקשר יהיה נעים.

שאלה: דיברנו על הרגשת גדלוּת הבורא. מהי המשמעות של נוכחות בעל-הבית בעבורך, אם אתה האורח?

תשובה: אני מרגיש אותו כַּ"נותן" בכל תענוג, בכל מנה, בכל פיסה שאני מקבל. מה השתנה בסלט כלשהו, למשל, אם בעל-הבית נמצא לידך או לא? השתנה המילוי שלו ותוכנו הפנימי. הסלט הופך לא רק למקור לתענוג, אלא לכלי שבאמצעותו אני יכול להגיע לקשר רוחני עם משהו יותר גבוה ממני. או-אז כל הטבע, ה"רצון לקבל", כל התענוגים, הופכים לאמצעי כדי להשיג משהו אחר לגמרי-והאדם שנשען על זה מפליג למרחב הרוחני.

מדרגה רוחנית ראשונה

שאלה: כיצד האדם עובר את המחסום בפעם הראשונה?

תשובה: כאשר אדם משנה את כוונתו מ"למען עצמי" ל"למען הבורא", הוא מתחיל להרגיש בתוכו (או סביבו) את מה שהיה נסתר ממנו בגלל טבעו לקבל רק לעצמו. התחושה החדשה הזאת נקראת " העולם העליון" או " הבורא".

כעת האדם מרגיש את הבורא על-פי מידת כוונה זו. מידה זו מהווה את המדרגה הרוחנית הראשונה שלו. למעשה לא קיים דבר שהוא פחות ממדרגה זו. האדם יכול לעלות או לרדת אך ורק מהמצב הבסיסי הזה. אחרי המדרגה הראשונה, האדם מקבל רצון נוסף שכוונתו "למען עצמי". ונדמה לו שנפל מן המדרגה הקודמת, בעוד שלמעשה הוא לא נפל ממנה אלא ממדרגה גבוהה יותר-מהרצון החדש. כלומר, הנפילה מורגשת כאילו שהיא נפילה מהמצב הקודם, אבל היא מתרחשת כי הוסיפו לאדם רצון חדש לא-מתוקן. הנפילה- זו תחושה של המדרגה הלא-מתוקנת הבאה. וכך בכל פעם, האדם מתקן את הכוונה הגשמית שלו מ"למען עצמי" (ליתר דיוק, הבורא הוא שמתקן את הכוונה) לכוונה הרוחנית "למען הבורא".

שאלה: אם אדם כבר חש את הבורא, האם ייתכן שהרגשה זו עלולה להיעלם ולא להישנות?

תשובה: אם אדם עבר לעולם העליון, הוא מתקדם ונישא מעלה. אך תמיד הכול מתפתח בהתאם למאמצי האדם, כאשר עוצמת המאמץ קובעת את קצב ההתפתחות. אבל, אם הוא עדיין לא עבר לעולם העליון, ומרגיש רק את ה"אור המקיף", או-אז הרגשה זו נובעת עדיין מהרצון שלו לקבל למען עצמו, ולכן אינה מבטיחה שהתחושות הבאות תהיינה בהכרח רוחניות.

שאלה: האם ברגע "הנגיעה" ב"עליון" אפשר לעשות משהו אסור ונורא כל-כך, לטעות עד כדי כך, שהדלת הזאת לא תיפתח בשבילך יותר?

תשובה: זה בלתי-אפשרי לחשוב על משהו, שלא שייך לאותה מדרגה, בה נמצא כעת האדם. האדם מגיע לרמה מסוימת שקובעת את כל המחשבות, הרצונות, התוכניות והטעויות שלו. זוהי התוכנה הפנימית שלו, כמו במחשב.

נאמר: " מעלין בקודש ולא מורידין". ככלל, כל הטבע צועד רק קדימה. את הנפילה יש לקבל כמצב, שבו מקבלים כלי חדש, רצון-ודווקא כעת, אחרי שהאדם התחזק רוחנית, הוא מקבל את היכולת לתקן את המצב החדש הזה.

החלטת ה"צמצום"

שאלה: האם ניתן לענג את הבורא מבלי לוותר על משהו, מבלי לצמצם את עצמי-מבלי לבצע את צמצום א', אלא רק לשנות את הכוונה מ"למען עצמי" ל"למען הבורא"?

תשובה: כאשר תתחיל להתעמק ולהרגיש בגופך ובתוך-תוכך את הטבע שלך על שפלותו, תבין עד כמה זה בלתי-אפשרי לא ללכת שולל אחריו. טבע האדם עוטה תמיד צורות "אמיתיות", "טובות", "מועילות" ו"רצויות", ולא ניתן להבין, שכל הפעולות שלנו הן רק כדי לקבל למען עצמנו. לכן חייבים לנתק כל קשר עם הרצון והתענוג. זהו ה" צמצום"- ההחלטה לא להיענות לטבע שלך. לאחר-מכן מגיעים לרמה כזו של תיקון, שבה האדם אדיש לגמרי לגבי התוצאה, שהיא תכונות הבינה. רק אחרי השלב הזה ש-ועל-פי מידת התיקון והמידה שרכשת את תכונות הבינה-ניתן לחשוב כיצד להתחיל לפעול-לא למען עצמך אלא למען הבורא. מכאן אפשר לראות, שדרך התיקון מורכבת מכמה צעדים רצופים, כאשר הראשון מביניהם והכי הכרחי הוא ה"צמצום".

ניתוח הרצון

שאלה: באיזה אופן קובעים המקובלים אֵילו רצונות ניתנים לתיקון ואֵילו לא? האם יש בקבלה ביאורים, או שההבנה באה רק עם ניסיון והשגה?

תשובה: הבורא ברא את ה"רצון ליהנות", מפני שתכונתו להיטיב ורצונו הוא להשפיע תענוג. אבל ה"רצון ליהנות", שהבורא ברא, זקוק לתיקון ולהשלמה. אין לו לאדם הרגשה של רצון עצמאי משלו, ובלי ההרגשה ש"הרצון בא ממני והוא שלי" אי-אפשר ליהנות.

הרצון ליהנות מקורו בבורא, אבל כדי לחוש תענוג נחוץ להרגיש את היעדרו של הבורא. מהו התענוג שמקורו בבורא? זהו התענוג משלמותו של הבורא וממצבו. רק אלה בלבד ראויים להתקבל כתענוג, מפני שהמצב הזה הוא המצב הכי נעלה. מכאן, שהנברא צריך לרצות להיות יחד עם הבורא, צריך לרצות להיות כמו הבורא. זאת מאחר שלהיות כמו מישהו, להיות עם מישהו, לדבוק במישהו-להתקרב אליו- אפשר רק כשאנו דומים ומשתווים אליו בתכונות, ברצונות ובמחשבות.

איך לגרום לכך שהנברא, עם רצונו ליהנות, ירצה ליהנות דווקא מהבורא-ממצבו, משלמותו, ושהרצון הזה ינבע מהנברא עצמו? לשם כך הבורא מסתיר את עצמו, על-ידי השתלשלות מלמעלה למטה, הבורא אט-אט מרחיק את עצמו, מסתיר את שלמותו בחמש מדרגות-ובורא חמישה עולמות (עולם-מהמלה העלמה): אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה, שנקראים בקיצור א"ק ואבי"ע.

כל מדרגה, כל עולם בהתפשטות ממעלה למטה, הם הסתרה נוספת של הבורא. למטה מהעולמות האלה נמצא העולם שלנו, בו לא מרגישים את הבורא. הרצון ליהנות, שהבורא ברא, מתרחק מהבורא מרחק של חמישה עולמות, עד הגיעו לעולם שלנו, לכן הנברא מרגיש בעולם שלנו את עצמו בלבד. את ההרגשה הזאת אפשר לחוש רק מבעד להסתרה שמחוללים העולמות. וכך אם הבורא מוסתר כולו, הנברא נותר לבדו.

כל הטבע בעולמנו שרוי בדיוק במצב הזה. הדומם, הצומח והחי מרגישים רק את עצמם, והם נותרים בתחושה זו-ואילו המְדבֵּר (האדם), חוץ מאשר להרגיש את עצמו ואת הרצון שלו ליהנות, מתחיל גם להרגיש כמיהה למשהו עליון.

במצב של הסתרה מוחלטת, הנברא לא מרגיש שהבורא מסתתר ממנו. ואילו תחושת היעדר הבורא מצביעה דווקא על קיומו, על האפשרות להרגיש אותו, שכן הבורא הוא זה שנעדר, הוא זה שלא נוכֵח.

האפשרות הזאת לשאוף לבורא, מופיעה באדם, מפני שבתוך ה" רצון לקבל" שלו נמצא "ניצוץ מלמעלה". הניצוץ הזה נמצא באדם כדי לתת לאדם, שנמצא בעולם שלנו, את האפשרות לנתח ולהחליט מה עדיף: שלמות הבורא או המצב שלו. לצורך זה נחוץ לשתול ברצון האגואיסטי של האדם את הרצון להרגיש את הבורא-את טבעו של הבורא ואת תכונתו להשפיע, לתת. הדבר מתבצע על-ידי פעולה רוחנית הנקראת " שבירת הכלים" (" כלי" הוא "רצון" או, ליתר דיוק, "כוונה"). בפעולה זו מתערבבת תכונת הנברא "לקבל הנאה", עם תכונת הבורא "לתת הנאה", והאדם מקבל את האפשרות לבחור מתוך שתי התכונות האלה את מה שטוב יותר-שלם יותר.

תהליך הבחירה-העדפת תכונות הבורא על-פני התכונות של טבע האדם-נקרא " תיקון השבירה". זהו תהליך שמתמשך לאורך הרבה מחזורי חיים, גלגולים, תחת הנהגה של מערכת מיוחדת לניהול התיקון, הנקראת " עולם האצילות".

בסוף התיקון, הנברא (נשמת האדם) רוצה להידמות לבורא בכול. לאחר שעבר את כל מצבי ההשתוות לבורא, ובהשוואה שהוא עושה בינו לבין הבורא, האדם מצדיק את הבורא במלואו. ההשתוות בתכונות (השוואת הצורה) מביאה לדבקות בבורא, ובאופן כזה מושגת מחשבתו של הבורא. זה הכול, בקצרה. את השאר-עליך להשיג בכוחות עצמך.

הגדלת החשיבות

שאלה: איך אפשר להעצים בקרבּך את משמעות מטרת החיים ואת גדלות הנותן?

תשובה: בעל-הסולם עונה על זה כך: (1) בלימוד (2) בקבוצה (3) תחת הנהגת רב.

הלימוד-רק לפי מקורות מסוימים, הכתובים במיוחד במטרה להביא את האדם אל הבורא, כבר מראשית הדרך.

הקבוצה-היות שהרוחניות מועברת, היא כביכול "נשפכת" מנשמה אל נשמה, שהרי כל הנשמות הן נשמה אחת, המחולקת לחלקים רבים על-ידי התחושות הגשמיות שלנו. או-אז אם יש קשר חזק בין החברים בקבוצה, גופם אינו מהווה בעיה, אלא, אדרבה, דווקא בזכות ההתגברות על הפרעות הגוף לקשר בין הנשמות, מתעצמת תחושת הרוחניות, אף לכדי הרגשת הבורא.

הרב-עליו להיות מקובל, תלמיד של מקובל ידוע, שממנו קיבל שיטת לימוד מדויקת ולמד את הדרך עצמה, ושבעצמו עבר לפחות חלק מהדרך.

משך זמן ההכנה

שאלה: בזמננו מובטח, שבמשך מחזור חיים אחד אפשר להספיק לעבור את כל המצבים- החל מהרצון הראשון לרוחניות ועד לגמר התיקון עצמו. אם לא הכול מצליח, האם לא כדאי יותר "להרוג את הזמן" בעיסוקי העולם הזה חסרי התכלית? הרי החיים האלו ניתנו רק כדי לעבור את דרך התיקון!

תשובה: ב" הקדמה לתלמוד עשר הספִירות" כתוב, שתוך תקופה של 3 עד 5 שנים אפשר להגיע לעולם העליון ולהתחיל את סולם המדרגות. אבל הדבר מתרחש רק במצב אידיאלי. בחיים עצמם דרוש, לפעמים, פי שניים או פי שלושה יותר זמן. הדברים אמורים לגבי הנשמות של שנות ה-90, ובמאה ה-21 התהליך אמור להתקצר-כי באות נשמות הקרובות מאוד לכניסה לרוחניות.

שינוי-גלגול חדש

שאלה: מדוע, כאשר אתה נמצא במצב מסוים, אינך מסוגל אפילו לדמיין שייתכן מצב אחר?

תשובה: כל מצב נקרא חיים, גלגול. אם המצבים הפוכים, המעבר ממצב אחד למשנהו נקרא "כף הקלע", כלומר, התרוצצות הנשמה מקצה העולם ועד קצהו לאחר מות הגוף. הרגשת העצמי והרגשת הסובבים אותי, בכל מצב ומצב, נקראות "עולם". מכאן, שבכל פעם שהאדם נמצא במצב חדש, הוא כביכול נמצא בעולם אחר חדש.

הדבר נכון מכיוון שה"אני" של האדם הוא ה"נקודה" ששוֹרשה במלכות של עולם "אין-סוף"- והיא אינה משתנה; מה שמשתנה הוא המסך שמעליה. ולכן משתנה מידת התחברותה ל-ט' הספירות הראשונות, תשע תכונות הבורא. בדרך זו, כאשר המלכות חשה שתשע הספירות הן מחוצה לה, היא חשה את עצמה ואת עולמה באופן שונה לגמרי. אלמלא תשע הספירות האלה-תכונות הבורא-המלכות היתה מרגישה רק את התענוג שבה או את חסרונו. אבל כאשר היא מחברת לעצמה את תשע התכונות של הבורא, היא חשה אותו בהן. הרגשה זו היא גלויה (כאשר האדם נמצא בעולם הרוחני), או נסתרת (אם האדם עדיין חש רק את העולם הזה). התחושה יכולה להיות פנימית (מורגשת בחושיו, בכלי), או עדיין חיצונית (נסתרת), ונקראת על-ידינו: "העולם", "העולם שלי".

אתה כבר מבין, עד כמה שינויים זעירים, אפילו בתכונות הטבעיות שלך, של "רכיבים" עדינים בתוכך, מציירים בך תמונה אחרת לגמרי. תמונה זו שונה עד כדי כך, שקשה לומר ששני המצבים האלה-הם אותו אדם. ובאמת אלה שני אנשים שונים לגמרי-הפְּנים שלהם (הנשמה, הרוחניות) שונה, אך החוץ-הגוף הפיזיולוגי-הוא אותו הגוף. לכן נאמר, שבכל רגע נתון, כלומר אחרי כל שינוי, אדם הופך למישהו אחר, מָשל נולד מחדש.

לחוש את הטוב

שאלה: איך להימנע מייסורים?

תשובה: הבורא מנהיג את העולם ושולט בו תמיד. אין ביקום דבר זולת הבורא. הבריאה נמצאת "תחתיו", ורק הבורא הוא השליט העליון. אין שום כוח אחר מלבדו. האדם מבין את בלעדיות הבורא לאשורו כאשר הוא הופך למקובל. ראה בהקשר זה את המאמר " אין עוד מלבדו" שבספר " שמעתי". אבל רק המוכנות שלנו, ובפרט התאמת התכונות הנפשיות שלנו לאור הבורא, קובעות אם נקבל את מה שהבורא רוצה לתת לנו. כמידת אי-ההתאמה שלנו לאור היורד אלינו מהבורא, כך אנחנו מרגישים ייסורים בִמקום הנאה. כוונת הבורא תמיד טובה, אבל החושים שלנו הופכים את הטוב לייסורים, כשתכונותינו לא תואמות את תכונות האור. הכול תלוי בחושים שלנו. אם אלה תואמים את מה שאנחנו מקבלים מהבורא, או-אז אנחנו חשים את הכוונה האמיתית של הבורא. חוכמת הקבלה מסבירה איך אפשר לשנות את עצמנו, עד להגעה להתאמה מלאה שלנו לתכונות הבורא, ובסופו של דבר לחוש רק את הטוב ואת הנצחיות. שיטת הקבלה מלמדת איך לקבל בצורה נכונה מהבורא, כיצד לחוש את מה שמגיע אלינו מהבורא.

סודות וטעמים

שאלה: אתה מרחיב בהסבר על הייסורים בעולם שלנו. הסברך הוא הקרוב אלי מכל אלה שנתקלתי בהם עד כה, אבל גם הוא לא מספק אותי לגמרי, כי הבורא בעצם הוא הכול-יכול, נצחי וטוב, ויכול היה לברוא את התפתחות הבריאה ותיקונה ללא ייסורים, או לפחות ללא ייסורים נוראים. במקביל אתה אומר, שההסבר הזה לא מושלם וקיים הסבר עמוק יותר, אבל הוא מסודות הקבלה. האם בעיקרון הסוד הזה מצוי בהישג-ידו של האדם-יותר נכון, המקובל-אחרי שנים ארוכות של עבודה רוחנית?

תשובה: השגת הרוחניות נחלקת לשני חלקים:

1 .טעמי הקבלה-כולם חייבים ללמוד ולהשיג את טעמי הקבלה. זו הרגשת האדם בעת התפשטות האור העליון בתוך נשמתו, כלומר, בתוך הרצונות המתוקנים שלו, ברצון לקבל על-מנת להשפיע נחת-רוח לבורא. גאולה מייסורים וביאת המשיח, אלה הכוחות המתקנים והמעמידים את האדם במצבים של תענוג והשגה נצחיים ושלמים. הגאולה והמשיח תלויים בלימוד ובהשגת "טעמי הקבלה"-כלומר, איך לבצע "זיווג דהכאה" (זיווג רוחני) עם האור העליון בעזרת המסך.

2. סודות הקבלה-לומדים ומשיגים אותם רק אנשים שהשיגו תיקון שלם. זהו ידע, שאיננו יודעים עליו דבר, כיוון שאיננו מסוגלים להבינו עד שלא נקבל את תכונות גמר התיקון.

את סודות הקבלה חייבים להסתיר מפני שההתקרבות אליהם מצד האדם, שלא תיקן את עצמו סופית, מזיקה לו. הם לא מתוארים בשום מקום ואי-אפשר להעבירם, אלא למי שהשיג מדרגה מיוחדת בעולם האצילות. אנשים שאינם מודעים לחלוקה של ספרי הקבלה, חושבים שכל הקבלה היא סודות הקבלה, לכן אוסרים לעסוק בה ולמעשה על-ידי האיסור הזה מביאים לעולם ייסורים (ראה ב" הקדמה לספר ה'זוהר" מהאות ס"ו ועד האות פ"א. הרב אשלג כותב שם על סיבת כל הייסורים בעולם-האישיים והכלליים). לכן אתה יכול ללמוד את כל מה שכתוב בספרי הקבלה ללא כל חשש.

התלמוד מספר על ארבעה חכמים, שנכנסו ל" פרדס" -גן של חוכמה עליונה. כתוצאה מכך, אחד השתגע, השני התחיל לעבוד עבודה זרה והשלישי מת ורק רבי עקיבא נכנס ויצא בשלום. משמעות הסיפור היא, שבאמצעותו מתוארות כביכול מידות הגילוי האפשריות לאדם. בספר " פרי חכם-אגרות קודש" ניתן למצוא מכתב בדף ל"ו, שמסביר את הסיפור.

יכולת החלטה

שאלה: אני בכל-זאת רוצה להבין בדיוק את המושג בירור-אנליזה. אתה אומר שמעשה בירור צריך להופיע בתהליך של למידה. האם זה אומר שהאדם עצמו לא צריך לעשות יגיעה כדי להגיע לזה? האם גם התפילה צריכה להופיע בתוככי האדם מאליה?

תשובה: האדם לא מסוגל לשנות את עצמו בכוח. אם לא משנים אותנו מלמעלה, אנחנו לא משתנים. אם לא יתנו לנו מלמעלה תכונות חדשות, שׂכל ויכולות ניתוח וראייה חדה, כלום לא יעזור-לא מלותי ולא רצונך. לכן, כל מה שעלינו לעשות זה להשקיע יגיעה. למעלה כבר ישנו אותנו... ואולי השינויים שיחוללו בנו, לא יהיו כלל כמו אלה שהיינו רוצים, אלא דווקא להפך. שם-למעלה-יודעים טוב יותר...

לכן, השלבים הראשונים בלימוד ובהתקדמות הם קריאה וחזרה בקביעות על כל החומר הכתוב שקיים. לקרוא את הספרים של בעל-הסולם, של הרב ברוך אשלג (הרב"ש) ושלי, במיוחד את הקטעים שאנו חשים משיכה אליהם. בחומר הכתוב מוסתר אור עליון, הפועל בתוכך ומתחיל לשנות אותך בהדרגה. רק ההתמלאות במה שנכתב בספרים האלה תקנה לך יכולת ניתוח-בירור ויכולת החלטה שלא מנקודת-מבט גשמית-בהמית. או-אז יתחיל לפעול בתוכך החומר הנלמד, שטמון בו אור עליון, והוא יחדור לתוכך בהדרגה ויתחיל לפעול בך באופן נסתר. כתוצאה מתהליך זה יופיעו בתוך-תוכך ידע פנימי, ויכולת לברר מה יותר קרוב לרוחניות ומה יותר רחוק ממנה.

הערכה ובירור עצמי

שאלה: איך אני יכול להרגיל את עצמי לעשות בירור (ניתוח) לאחר מעשה? ואם לא הצלחתי לברר את המעשה, האם פירושו שהמעשה היה מיותר?

תשובה: רק קריאת חומר במשך חודשים רבים יכולה להביא אותך להרגיש ולהעריך את מה שמתרחש בתוכך, להיות מסוגל לנתח את מחשבותיך ולבדוק את מעשיך מנקודת-מבטה של הקבלה. או-אז יתחיל הבירור, קרי: היכולת לבקר את עצמך מנקודת-מבטה של האמת. עד לקבלה של יכולת זו האדם משול לבעל-חיים, מפני שאין בו שום דבר זולת טבעו הבהמי. רק כאשר מופיע אצל האדם זרע הנשמה העתידית, העליונה, בעלת המבנה הרוחני או-אז הוא מסוגל להעריך את עצמו נכון. רק בדרך זו הוא חדל להיות כשאר היצורים, והופך לאדם, כי האדם הוא מה שנקרא " חלק אלוקי ממעל", חלק הבורא שבנו.

מוח חדש

שאלה: לאחר שהתחלתי לקרוא בספרי הקבלה, אני מרגיש כאילו עברתי תִכנות מחדש של המוח-עד כדי כך שהתהפכו כל הערכים והעקרונות המוסריים שלי. עכשיו אני חושב, יותר ויותר, על שאלות פשוטות, שקודם-לכן ידעתי כביכול את כל התשובות עליהן. האם אתה יכול להסביר מה קורה איתי?

תשובה: מה שאתה מתחיל להרגיש זו תחילת ההבנה של ערכים חדשים, הערכה מחדש של העולם הסובב אותך, התייחסות חדשה ובוגרת יותר לחיים. פרק הזמן שבו מתחוללים באדם השינויים הוא די ממושך, מכיוון שאי-אפשר לערוך באדם בבת-אחת שינויים כה גדולים, ולהביאו מהעולם הזה לעולם העליון. זאת מאחר שהמוח שלנו, מערכת העצבים, מערכות הגוף, הקשרים והיחסים עם העולם החיצון-מכבידים עלינו ומהווים משקל-נגד. אבל אתה כבר התחלת את תקופת השינויים הפנימיים-נפשיים שלך, ולכן המשך לשאול שאלות. בדרך זו צריכות להשפיע התוצאות הראשונות של הלימודים הנכונים על עולמך הפנימי.

דעות מנוגדות

שאלה: מדוע אני תמיד מטיל ספק ברעיון, שזה עתה הבעתי?

תשובה: האמת היא שהכול משתנה בתוך-תוכך כל הזמן. הניגודים שבך מדהימים אותך, ובאמת מפליא עד כמה יכולות דעות כה מנוגדות להימצא, בעת ובעונה אחת, באדם אחד, במיוחד כאשר הן מתחלפות מרגע לרגע. כך בעצם מלמדים אותך, שהכול ניתן לך מלמעלה, שהכול יוצא מהבורא-בו מתמזגים כל הניגודים לשלמות אחת, ודווקא הודות להתחברות שביניהם, ולהתקרבותך לבורא, תוכל להשיג את מיזוג הניגודים שבתוכך.

עולם, שנה, נפש

שאלה: איך אפשר להיות שרוי בשמחה אם השכל מבין שיש סיבה לשמחה גדולה והלב אינו מבין זאת?

תשובה: תשקוד על המכתב בדף ע' בספר " פרי חכם-אגרות קודש": בכל מצב פנימי האדם צריך לשלב בהליכותיו כלפי הבורא, באופן מְרַבי ובו-זמנית, שלושה יחסים: "עולם+שנה+נפש". או-אז הוא משיג דבקות בבורא, בהתאם לאותה מדרגה בה הוא מצוי. אבל בלי שילוב זה-אי-אפשר.

גבולות האהבה

שאלה: לאהוב זה דבר מסוכן. ברגע שאדם מבין, שאתה מוכן לעשות הכול למענו, הוא מתחיל לנצל את יחסך הטוב. האם לא קיים משהו דומה ביחסים בינינו לבין הבורא?

תשובה: אהבה יכולה להתקיים רק ללא גבולות! אך אם אין לה גבולות, היא מעוררת בנאהב זלזול ואפילו שנאה. אנו רואים ביטוי לכך ביחסים של ילדים כלפי הוריהם, הנאמנים להם ללא גבול. לכן, כדי להשיג אהבה שלמה, ובה-בעת לשמור עליה, לחיות עימה בקביעות, הבורא יצר מערכת של יחסי-גומלין בינו לבין האדם, באופן שבתחילה הוא ואהבתו נסתרים מהאדם. זאת כדי למנוע מצב, שבו לאחר שהאדם ישיג את אהבת הבורא כלפיו, הוא יתחיל לחוש כלפיו שנאה.

האדם חייב להגיע תחילה לרצון "לתת הכול למען הבורא". רק לאחר-מכן יהיה מסוגל לחוש נכונה, מבלי להזיק לעצמו, את אהבת הבורא, יוכל לרצות לקבל מהבורא, ויוכל להביע את אהבתו האינסופית כלפיו. זהו מצב נצחי שאינו ניתן לשינוי. לכן הציווּי הראשון של התורה הוא-יִראה, והשני-אהבה. כתוב בספר " הזוהר", שמצוות ה" יראה" אינה מתייחסת לחשש לאבד אהבה, שכן לאבד משהו הוא סוג של פחד אנוכי. היראה היא השגה רוחנית של השאלה "האם כבר עשיתי הכול למען הבורא?". בדומה ליחס של אם כלפי בנה. רק במקרה הזה, יחסנו כלפי הבורא הופך להיות דומה ליחסו כלפינו.

אתה מבין, ש"לעשות חסד"-משמעו קודם-כול לצאת מגבולות הרצון לעשות חסד רק למען עצמך, ולעשות חסד ללא כל קשר לעצמך. במצב זה כל ביטוי של הרצון שלך לְהַנות עצמך, ביטוי שלילי ככל שיהיה, לא יערער את רצונך להמשיך לעשות מעשים טובים. כלומר, הכול תלוי ב"מי" עושה את המעשה הטוב, ולא "למען מי" עושים את המעשה הטוב. צריך לדעת מהן כוונותיו של אדם, כאשר הוא עושה חסד-האם כוונתו להיטיב לאדם, שלמענו הוא עושה את המעשה, או כוונתו לקבל ממנו תגמול למעשיו.

במידה וקיים קשר בין חסד לתגמול-ה"חסד" הוא לא חסד, אלא ביטוי אחר לקבלת הנאה באמצעות מישהו אחר. לזה אנו קוראים בעולמנו-אהבה. אבל אהבת אמת רוחנית נוצרת רק אחרי צמצום א', קרי: צמצום הרצונות שלך, לא לקבל שום דבר למען עצמך. זהו התיקון באמצעות ה" מסך" של הרצון שלנו ליהנות; שכן, רק בתנאי שמתקיים התיקון אין קשר ישיר בין הרצון-פעולת המקבל, לתענוג-תגובת הנותן. זהו תיקון שמגיעים אליו אך ורק באמצעות שיטת הקבלה.

אהבה-לפני המחסום ואחריו

שאלה: כמה טוב כאשר אתה מסוגל לאהוב, וכמה קשה במצב הפוך. האם הייסורים מחוסר היכולת לאהוב נעלמים, כשעוברים את המחסום, או רק בגמר התיקון?

תשובה: הייסורים האלה נובעים מהרצון הטבעי שלך ליהנות בעולם הזה, והם ייעלמו עוד לפני שתעבור את המחסום. המחסום הוא ויתור על המחשבה "רק למען עצמי", ולמעשה ויתור על כל דבר ודבר בעולם הזה. אחרי המחסום, הוויתור על המחשבה "רק למען עצמי" מתייחס כבר לרצונות ולתענוגים רוחניים.

הייסורים בעולם הרוחני

שאלה: בעולמנו, אדם סובל את ייסורי העולם שלנו, ובעולם הרוחני-את הייסורים הרוחניים שהם קשים בהרבה מייסורי העולם שלנו. איך אפשר שאדם יסכים להחליף ייסורים פחות קשים בייסורים קשים יותר?

תשובה: ייסורים רוחניים הם ייסורי אהבה, ייסורים הכרוכים בשאלה "מה עוד אני יכול לעשות למען אהובי?", המכונים "ייסורים מתוקים". הייסורים האלה לא מניחים לך, הם קיימים דווקא כדי שתחוש את התענוג שבנתינה, את הדבקות בבורא.

מעשים טובים

שאלה: איך אפשר לשאוף לעשות מעשים טובים, כאשר אתה יודע מראש, שלא תוכל לעשותם?

תשובה: נסה בעצמך ותיווכח, שאם לא כן איך תדע מי אתה? האור בא כתוצאה מיגיעת האדם. רק אם האדם שואף לטוב, הוא מבין עד כמה הוא רע. לכן, אם האדם חושב שהוא טוב, וכך הוא גם מעיד על עצמו, אפשר לראות באיזה שלב בהתפתחות הפנימית-רוחנית שלו הוא נמצא. העיקר שתקרא כמה שיותר, וכך תרגיש מהר יותר את טבעך האמיתי!

אמת ושקר או מר ומתוק

שאלה: כאשר קראתי את "הסתכלות פנימית" רציתי ליהנות, ובמקום זה התחלתי להרגיש ייסורי מצפון וייאוש. הכיצד?

תשובה: הלב מרגיש תענוג או ייסורים. המוח מנתח אמת או שקר, ואתה הוא זה שצריך לבחור מה יותר חשוב-אמת, למרות שהיא מרירה, או שקר ומתיקות. הבחירה הזאת מצויה בכל מה שאתה עושה, והיא מהווה גורם בתהליך התיקון- בתהליך השינוי הפנימי.

איפה ה"אני"?

שאלה: נאמר, שבתחילת כל מעשה יש לומר: "אם אין אני לי-מי לי", ובתום היגיעה יש לומר: "אין עוד מלבדו". איך להתייחס לרגשות בזמן המעשה, ואיפה אני בהחלטותי?

תשובה: דווקא בגלל שבאדם חסרה עדיין הרגשת הזהות בין ה"אני" לבין "הבורא", הוא צריך לעורר בכוח מצב, בו הוא כביכול דבוק כולו בבורא, כאילו אין הבדל בינו לבין הבורא, ואז אין מקום לשאלה: "מי עושה-אני או הבורא". בזה שאדם מעורר את מצב הדבקות, בכוח הרצון ובהשתוקקות אל הבורא, הוא מתחיל, במהלך הזמן, ממש לחוש את המצב הזה.

אבל זו אינה כל העבודה של האדם. משום שלהתקדם אפשר רק מתוך סתירות. לכן על האדם, לפני המעשה ובמהלכו, להתעלם מקיום הבורא, ולהכריח את עצמו לפעול. ולא באופן מלאכותי, אלא ממש כאילו "הוא איננו". התרגילים האלה נחוצים, מפני שפתאום, בשלב הזה, האדם מתחיל "להאמין בבורא", "להיות צדיק"-למרות שהוא לא באמת מרגיש את הבורא.

שאלה: מהי הסיבה שהאדם מעדיף "להאמין"-ולא לפעול באורח מציאותי וישר?

תשובה: זה בגלל שכוחות הטומאה, הקליפות, כלומר הרצונות הלא-מתוקנים שלנו, שאינם דבוקים בבורא, בכוונה לא נותנים לנו לפעול, כדי שתהיה לנו האפשרות לעשות יגיעה ולתקן את הרצונות והמחשבות האלו.

אפשר לומר שכל המכשולים האלה מקורם בבורא: בתחילת המעשה, הבורא שולח מחשבות שהוא קיים. אלה הן מכשולים, שהוא שולח לאדם ושמונעים ממנו לפעול. ובסוף המעשה, הוא שולח מחשבות על זה שהוא אינו קיים, וגם אלו הן מכשולים לאדם.

כל המכשולים האלה, על קיום או אי-קיום הבורא, קיימים כולם רק כדי לתת לאדם הזדמנות לבצע יגיעה. יגיעה שמתקנת מחשבות וכוונות. בסופו של דבר האדם דבק במחשבותיו במחשבות הבורא. הוא אינו עוקב אחר מחשבות הבורא, אלא דווקא דבק-כלומר, שהמחשבות של הבורא והמחשבות של האדם הופכות להיות זהות, במישור הזמן-אך לא בסיבה ובמסובב.

בעל-הסולם כותב על זה בספר " פרי חכם-אגרות קודש" (דף ס"א):

"כבר אמרתי בשם הבעל שם טוב, כי קודם עשיית המצווה, אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: 'אם אין אני לי מי לי'. אבל אחר המעשה מחויב האדם להתיישב בעצמו, ולהאמין שלא מכוחי ועוצם ידי עשיתי המצווה, אלא רק מכוח ה', שכן חשב עלי מכל מראש, וכן הייתי מוכרח לעשות.

כמו כן הסדר במילי דעלמא, כי שקולים הם הרוחניות והגשמיות. לכן טרם שאדם יוצא לשוק להרוויח דבר יום ביומו, צריך הוא לסלק מחשבותיו מהשגחה פרטית, ולומר אז: 'אם אין אני לי מי לי'. ולעשות כל ההמצאות שעושים הגשמיים, בכדי שירוויח מעותיו כמותם.

אולם בערב, כשבא לביתו ושכרו אתו, חס ושלום מלחשוב שבריבוי המצאותיו, עשה את הרווח, אלא אפילו היה מונח במרתף כל היום גם היה מצוי שכרו בידו. כי כן חשב עליו השי"ת (השם יתברך) מכל מראש, וכן מוכרח להיות.

ואף-על-גב שבשכל החיצון הם דברים הפכיים, ואינם מקובלים על לב, מכל מקום מחויב האדם להאמין כן, כי כן חקק עליו השי"ת בתורתו, מפי סופרים ומפי ספרים.

וזהו סוד הייחוד 'הויה אלקים', שסוד הויה הוא סוד ההשגחה הפרטית, שהשי"ת מהוה את כל, ואינו צריך שיושבי בתי חמר יעזרו לו. ואלקים, בגמטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על-פי הטבע שהטביע במערכות שמים וארץ הגשמיים, ושומר חוקם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הויה, כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, והיו לאחדים בידו, ועושה בזה נחת-רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות.

שזה סוד ג' הבחינות: מצווה, עבירה, רשות. אשר המצווה היא מקום הקדושה.העבירה היא מקום הס"א (הסיטרא אחרא). ורשות שאינה-לא מצווה ולא עבירה. היא מקום המערכה, שעליה נלחמים הקדושה והס"א. בהיות האדם עושה דברים הרשותיים, ואינו מייחד אותם לרשות הקדושה, נופל כל המקום הזה לרשות הס"א. ובהיות האדם מתחזק לעשות במילי דרשותא, ייחודים כפי כוחו, מחזיר הרשות לגבול הקדושה.

ובזה פירשתי מה שאמרו חז"ל: 'מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות'. פירוש, אף-על-גב שהרפואה ביד ה' בלי ספק, ותחבולות אנושיות לא יזיזוהו ממקומו, מכל מקום הודיענו התורה הקדושה: 'ורפא ירפא', להודיעך שרשות הוא, שהוא מקום המערכה בין מצווה לעבירה כנ"ל. אם כן הרי מחויבים אנו מצד עצמנו, לכבוש תחת הקדושה את 'רשות' הזה; והכיצד נכבשת? אלא בהיות האדם הולך לרופא האומן, והרופא נותן לו תרופה בדוקה המנוסה אלף פעמים, ואחר שזכה לקבל הרפואה הבריא, אז מחויב להאמין, שבלעדי הרופא, היה השם יתברך גם-כן מרפא אותו. כי כבר קצוב חייו מכל מראש, ובמקום לשיר ולשבח את הרופא האנושי, הרי הוא מודה ומשבח להשי"ת, ובזה כובש את הרשות תחת גבול הקדושה.

ועל דרך זה בשאר דברי 'הרשות'. ובזה הולך ומרחיב גבולי הקדושה, על דרך שהקדושה מתרחבת בכל שיעורה, ופתאום רואה עצמו וכל קומתו עומד וחי בהיכל הקודש, כי כל-כך נתרחבה הקדושה וגבוליה, עד שהגיעה למקומו עצמו. והבן זה.

כל האמור ביארתי לכם כבר כמה פעמים, מפני שעניין זה, הוא אבן מכשול לכמה בני אדם, שאין להם קבלה מבוררת בהשגחה פרטית, ו'עבדא בהפקירא ניחא ליה', ובמקום עבודה רוצה ביותר לבטוח; ועוד יותר חושק לבטל הקושיות מאמונתו, ולקנות לעצמו אותות ומופתים שלמעלה מהטבע, ולכן נענשים ודמם בראשם. כי מחטא האדם הראשון ולמעלה, המציא ה' תיקון לחטא זה בסוד הייחוד 'הויה אלקים', על דרך שביארתי, וזה סוד: 'בזעת אפיך תאכל לחם', ומטבע האדם, שמה שמשיג על-ידי ריבוי כוחותיו, קשה לו מאוד לומר, שמתת השי"ת הוא. ממילא יש לו מקום עבודה, להתאמץ באמונה שלמה בהשגחה פרטית, ולהחליט שאפילו בלי עבודתו היה משיג כל זה. ובזה הולך ונמתק עוון זה".

בזמן עלייה

שאלה: כאשר אני מרגיש בעלייה, כאשר אני מרגיש טעם בעבודה רוחנית, האם אני צריך לחשוב על זה שהתגלות הבורא בי היא רק בכלים גשמיים, ולהתחיל לחפש חסרונות במצבי זה, על-מנת לא ליפול?

תשובה: עלייה נועדה דווקא כדי לעלות ממנה והלאה, ולא כדי לרדת. תקרא הרבה, כמה שיותר ובאופן סדיר, על-מנת לראות בטקסטים את מה שלא ראית קודם. בשום פנים ואופן אל תיהנה מהרגשת העלייה עצמה, אלא שלוט בעצמך, ויחד עם הרגשת העלייה אל תחמיץ את עצם המחשבה על סיבת העלייה ועל הקשר עם מקור המצב הזה.

כל ההבדל בין המצב הראשון של הבריאה לבין מצבה הסופי, אחרי גמר התיקון- הוא רק בהרגשת האדם את הבורא. בדומה לדוגמת בעל-הבית והאורח: האורח מקבל את מה שהכינו לו, אבל הוא לא מרגיש ממי קיבל. רק הרגשה נוספת, הרגשת בעל-הבית, מבדילה בין שני המצבים האלה. לכן חייבים לנסות בכל הכוחות, למרות כל ההפרעות ששולח הבורא, לא להתנתק מהמחשבות עליו. וההפרעות שהוא שולח לנו הן רק כדי להדק את הקשר עמו.

ברגע שתשכח את הבורא ותישאר רק עם תחושת ההנאה ממצבך, אתה תתחיל לרדת, מכיוון שההנאה תהיה "למענך", ולא "למען ההתקדמות". זו אינה התאכזרות עצמית, אלא למידה על-מנת לקשור את הסיבה והתוצאה יחדיו. השאר תוכל לקרוא במאמר " אין עוד מלבדו" שבספר " שמעתי" ובמכתבי בעל-הסולם בספר " פרי חכם-אגרות קודש".

רצון חדש-תיקון חדש

שאלה: העולם הרוחני הוא עולם הרצונות האלטרואיסטיים. העולם שלנו (העולם הזה) הוא עולם הרצונות האגואיסטיים. מי ששׂם מסך על הרצונות של העולם הזה ומקבל רצונות אלטרואיסטיים של עולם העשייה, לעולם לא יוכל לרצות את התחושות "למען עצמו". ואם כך, כיצד הוא יעלה לעולמות אחרים?

תשובה: לכל אחד יש רצונות פרטיים, שנתנו לו אותם מלמעלה כדי להרגישם בעולם הזה. את הרצונות האלה אפשר לאמוד בכמות ובאיכות. כאשר האדם יכול לעשות להם צמצום, כלומר כשהוא כבר מסוגל לא להשתמש בכל רצון ורצון שלו למען עצמו-או-אז הוא עובר את המחסום, שהוא המעבר בין העולם הזה לעולם הרוחני.

העלייה למדרגות הבאות באה אחרי שרוכשים מסך-אחרי תיקון-הכוונה "לא לקבל" למען עצמך-על הרצונות החדשים, הגדולים יותר ליהנות. לאחר-מכן, משתמשים ברצונות, עד כמה שיכולים-כדי להיטיב לבורא, כדי ליהנות למענו. בזה אנו גורמים לו תענוג כמו שהוא גורם לנו.

אתה צודק. אם אין לאדם מה לתקן הוא לא מסוגל לעלות. אם הוא עשה תיקון-כוונה על רצונות חדשים-מהכוונה "למען עצמי" לכוונה "למען הבורא", רק אז העלייה אפשרית. העלייה היא קבלת רצון אגואיסטי חדש (רצון עם כוונה "למען עצמי") ותיקונו-כלומר, שינוי הכוונה מ"למען עצמי" (קליפות) לכוונה "למען הבורא" (קדושה). מידת העלייה היא כגודל הרצון המתוקן.

לאחר שנתנו לאדם רצון עם הכוונה "למען עצמי", והוא תיקן אותה לכוונה "למען הבורא", הוא עלה למדרגה רוחנית גבוהה יותר. אבל אז, נוסף לו רצון חדש וגדול יותר ליהנות עם כוונה "למען עצמי", והוא שוב צריך לתקן את הכוונה. כך האדם מתקדם.

הסתגלות, העדפה-ולא ויתור

שאלה: האם ניתן לומר, שכאשר אדם מוותר על תענוגי העולם הזה הוא בעצם מגלה רצון לחיות בעולם הרוחני, או שזה לא מספיק?

תשובה: העולם העליון, כלומר תחושת האדם את הבורא, הוא מצב עדיף על פני העולם הזה. לכן עלינו לשאוף אליו כאל משהו מושלם, ולא מתוך הפחד מעונש. גם בעולם הזה, לפני שאנחנו משיגים בכוחות עצמנו את העולם העליון כמשהו נשגב, אנו מתענגים-וזה נחוץ לנו כדי להתפתח רוחנית ולבנות קשר נכון עם הבורא. מי שמבטל את רצונו להתענג, לא יכול להמשיך ולהתפתח.

לכן הדחייה של העולם הזה אינה הגיונית. עלינו פשוט ללמוד איך לקבל את העולם הזה כדי ליהנות יותר, באופן שלם ונצחי, ולחיות בו. פה טמונה היכולת שלנו לנצל את "חוכמת הקבלה".

לצורך זה כדאי:

1. לחוש את העולם העליון, כלומר, את הבורא.

2. להשתכנע, שהעולם העליון טוב ללא שיעור מהעולם הזה.

3. להבין את שיטת ההסתגלות למצב הזה.

4. לממש את המצב הזה ולהיות נצחי ומושלם בכול.

הצורך בקשר

שאלה: אתה תמיד ממליץ לקרוא. מה עלי לעשות אם בדרך לעבודה זה בלתי-אפשרי, ואני מרגיש צורך להיות בקשר עם הבורא?

תשובה: תמיד ובכל דבר תוכל למצוא בתוכך את הבורא קורא לך לקשר איתו. הבעיה היא שהקשר הזה כל הזמן מתנתק. הבורא חפץ להעמיק את הקשר, ולכן ברגע שהאדם נכנס איתו לקשר כלשהו, מיד שם הבורא לאדם מכשולים, כדי שהאדם ישמור על הקשר למרות המכשולים ובדרך זו יעמיק את הקשר. אמנם האדם לא תמיד מסוגל לעשות את זה... אבל הכול מתרחש בהדרגה. בהקשר זה קרא את המאמר " אין עוד מלבדו" מתוך הספר " שמעתי".

לפני הגילוי

שאלה: מה לעשות כאשר עדיין אין קשר קבוע עם הבורא? האם ניתן להרגיש את הבורא לפני התהוות המסך?

תשובה: לא ניתן לִצפות את הצעד הבא. להפך, זה נברא דווקא כך, שהצעד הבא חייב להיות לא ידוע לאדם. שאם לא כן, האדם יהיה דומה לגנב, שרץ וצועק לפני כולם: "תִפסו את הגנב". כמו שכתוב במאמר ה' שבספר " שמעתי": "בזמן שאנשים רודפים אחרי הגנב כדי לתופסו, גם הגנב רץ וצועק, 'תִפסו את הגנב!'. ואז אי-אפשר להכיר מי הגנב האמיתי, כדי לתופסו ולהוציא את הגניבה מידו".

אל לך להצטער על מה שעדיין לא מתוקן בך, על מה שמונע ממך לצעוד קדימה ומפריע לך להתקשר עם הבורא, אין בכך תועלת, כי דווקא הצער הזה דוחף אותך לשקוד על הטבע שלך ולשאוף להיגאל ממנו, מהכוונה שלו "למען עצמי". ההפרדה הזאת שקיימת בהרגשה ובהבנה שלך, בין הרצון ליהנות לבין הכוונה "למען עצמי", עוד תתרחש.

אתה תרגיש דחייה רק כלפי הכוונה שלך. ככל שאשתדל להסביר לך, עד כמה שיש לי זכות לכך, בכל-זאת המעבר עצמו יישאר לא מובן לך. הרי זה לא רק שינוי של התכונות שלך, אלא מהפכה ביחס שלך לכול.

נאמר במזמור בתהילים: " בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחולמים"-זהו בדיוק מצב המעבר, כמו תהליך לידת האדם, שיורד עליו מלמעלה ומתרחש ללא מודעותו. אך לאחר המחסום, העבודה היא אחרת לגמרי.

רק קריאה אינטנסיבית של מקורות קבלה אמיתיים בלבד מזרזת את הדרך. אני ממליץ לך לעיין גם ב" הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות קנ"ה ובספר " קבלה למתחיל".

תחושות לא רוחניות

שאלה: מדוע אתה טוען, שמה שאני מרגיש הן תחושות לא רוחניות?

תשובה: אתה סבור, שמה שאתה מרגיש הוא אכן רוחני, אבל זה לא יותר מאשר הרגשה פסיכולוגית. להרגיש את הרוחני אפשר רק כשרוכשים מסך, ואת המסך אפשר לרכוש רק בשיטת הקבלה, שהיא השיטה המלמדת איך לרכוש מסך. רק מי שמקבל את העצה ללמוד את שיטת הקבלה, מתחיל להרגיש ולהכיר כמה טעה עד כה. אבל את זה אי-אפשר לגלות מראש.

באים אלי אנשים, הטוענים שהם כבר בעולם אין-סוף, בגמר התיקון. אך העניין הוא, שלאדם אין שום כלים לדעת איפה הוא נמצא.

עצתי היא: קרא את כל מה שיש באתר האינטרנט שלנו, או את ספרי ההקדמות בהם מבואר הרעיון העיקרי של הקבלה בכל מיני דרכים, בגרסאות שונות ומנקודות-מבט שונות. הקשב לקלטות אודיו נוספות... והפוך לתושב העולם העליון האמיתי, במקום להיות שקוע ברעיונות אופנתיים.

תחושות אמיתיות

שאלה: מקובל, המגלה את כוונות הבורא, חש אותן אך לא ברצונות הטבעיים שלו. האם, למרות זאת, התחושות שלו הן מציאותיות ואובייקטיביות?

תשובה: למרות זאת, התחושות הן עדיין מהרצון ליהנות. אלא שההבדל הוא רק בכוונה, שהיא לא "למען עצמי" אלא "למען הבורא", ולכן המקובלים מרגישים את המציאות בצורה אחרת- לא מעוותת, לא מתוך עניין אישי.

כוונה היא מדיטציה?

שאלה: מדוע אתה נגד מדיטציה?

תשובה: כוונה-היא "הכלי" בו מורגש הבורא. השיטה ליצור כוונה נכונה "למען הבורא", או מה שאתה קורא לו "מדיטציה" נכונה, נקראת קבלה. איני מכיר טכניקות אחרות ושיטות מדיטציה כדי ליצור כוונה ושאיפה נכונות. ולמיטב הבנתי, הן אינן קיימות! לדעתי, מה שאתה קורא מדיטציה זה לא יותר מאשר תרגול פסיכולוגי.

האדם צריך לשהות בכוונה הזאת בקביעות, בלי להתחשב בכך שכל הזמן מתחלפים בו המחשבות והרצונות-המכשולים. אמנם המכשולים מתחלפים כל הזמן, אך מאחר שהכוונה היא בכיוון אחד, ברור שהיא צריכה להשתנות בעוצמה ובאיכות, בהתאם למחשבה, לרצון או למכשול שעליו היא מתייצבת. זוהי חוכמה שלמה. התוצאה הסופית שלה נגלית בסידור קבלי, הבנוי משילוב רציף של סימנים ואותיות, המציינים את המצב של כוונת המקובל. למשל, סידור הרש"ש.

מדרגות

שאלה: עד כמה ניתן להפריד באופן אובייקטיבי בין כל אחת מ-125 המדרגות? למשל, מקובל שהגיע אל העולם הרוחני ונמצא במדרגה מסוימת, נניח, בעולם העשייה, בספירת הבינה, האם הוא מודע לכך שהוא נמצא בדיוק במקום זה, ובהמשך הוא צריך לעבוד על הבנת התכונות של המדרגה הבאה-ספירת החוכמה בעולם העשייה?

תשובה: כיוון שאפילו החלק הכי קטן של המציאות נכלל מהחלקים האחרים שבתוכו, הוא מורכב מעשר ספירות. על-כן, כבר בהשגה הרוחנית הראשונה יש מידע על כל הקיום. כי כל הקיום זה בסך הכול עשר ספירות, רק בצורה גבוהה יותר, ברורה יותר ומורגשת יותר פי תרי"ג פעמים. במלים אחרות, כשהאדם רוכש את המדרגה הראשונה בלבד הוא כבר יכול להרגיש את כל חלקי המציאות, אך ביחס המתאים למדרגה הראשונה, כמובן.

שלוש הדרגות של התפתחות הנשמה: עיבור, יניקה ומוחין, נמצאות בכל אחת מ-613 המדרגות. ודאי שאם האדם עוד לא עבר את כל שלושת המצבים, שבמדרגה הכי נמוכה, לא תהיה לו השגה בהם. אבל לאחר שעבר את הסדרה הראשונה של עיבור-היניקה-המוחין, האדם מסוגל להבין את כל המצבים עד "גמר התיקון". אבל " גמר התיקון" עצמו לא ניתן להשגה, כיוון שאין לו אף "מקבילה" במדרגות התחתונות. "גמר התיקון" הוא המדרגה האחרונה, שנקראת " ביאת המשיח"-על שם האור המתקן את כל כוחות הטומאה, את הקליפות.

"אור מקיף" מתקן

שאלה: מאין מגיע כוח התיקון? כיצד בדיוק הוא עושה זאת?

תשובה: על-מנת לעזור לעלות למדרגה גבוהה יותר מורידה המדרגה הגבוהה את החלק התחתון שלה הנקרא "אח''פ" (אוזן-חוטם-פה) אל המדרגה שמתחתיה. מכל זה מתברר לאדם איך הוא צריך להשתנות, איך להיתקן ומאיפה לשאוב את הכוחות לכך.

התיקון נעשה על-ידי ה" אור המקיף". היות שבכלי (התחתון) עדיין אין מסך, הוא אינו יכול לקבל לתוכו אור. שכן אילו היה יכול-אזי כבר לא היה צורך בתיקון! התיקון בא תמיד מן המדרגה היותר עליונה, שאליה צריך להעלות את הכלי בעודו לא-מתוקן. לכן התיקון הוא תמיד מהחוץ, על-ידי כוח עליון שפועל כ"אור מקיף". עיין ב" הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות קנ"ה).

מסך-החלטה רוחנית

שאלה: המסך מאפשר לנשמה לקבל החלטות בעולם הרוחני. האם לאדם בעולם שלנו יש כלי דומה שהוא יכול להסתמך עליו?

תשובה: האדם המצוי בעולמנו, שהוא עדיין אינו מבין כלום, כי הוא עיוור ללא אור, חייב לבצע רק את הפעולות הדרושות לו לצורך היציאה לעולם העליון, כלומר לשם השגת המסך. הוא אינו מסוגל להעריך מראש את מצבו ולקבל החלטות, כי עדיין לא קיבל את המסך, את כוחות הבורא. מקבלים את המסך בעקבות השפעת האור על הרצון, כמו שבחינה ב' נולדת מבחינה א' (בינה מחוכמה).

שאלה: כיצד נוכל לקבל מסך, אם אין בנו אור?

תשובה: ישנה השפעה נסתרת של האור, וניתן לעורר את ההשפעה הגלויה רק באמצעות קריאת טקסטים אמיתיים של הקבלה. המסך נרכש במהלך הלימוד, מתוך המקורות האמיתיים ומהקשר עם הרב. לכן, קרא טקסטים אמיתיים, כי אפילו בלי להבינם אנו צועדים קדימה, בכיוון הנכון. האור הנסתר אכן משפיע! לגבי התקופה שהאדם נמצא בעולמנו נאמר ב "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שכל אשר בידך ובכוחך לעשות-עשה. זאת, מפני שרק באמצעות מאמצים רבים ואיכותיים, יוכל האדם לקבל השפעה של האור העליון הנסתר, השפעה שתיתן לו את הכוח להיוולד מחדש, לצאת לעולם העליון, למציאות של הרגשת הבורא, לקבל את המסך הראשון שלו ולפעול "למען הבורא" בניגוד לרצון לקבל תענוג למען עצמך.

שאלה: מדוע מכונה הנברא "יש מאין"?

תשובה: בראשית הבריאה, המלכוּת נקראת נקודה, נקודה שחורה על גבי האור הלבן, החלל הריק. לאחר-מכן היא מתפשטת, מכסה את כל האור הלבן, ומתקנת את עצמה כך, שהיא מאירה כמו האור הלבן, יחד איתו. המלכות נקראת " יש מאין", כי לפני הבריאה ה"רצון לקבל תענוג" עוד לא היה קיים, לא היה מורגש. כאשר האדם מתחיל להרגיש שכל טבעו הוא "רצון ליהנות מאור הבורא", הוא נחשב לנברא.

ניסיונות לחוש את הרוחני

שאלה: אני מנסה לחוש את הצמצום, את המסך, ואת הרצון המתוקן, האם זה אפשרי ליישם אותם גם בחיי היומיום?

תשובה: כל מה שנדמה לך שאפשר ליישם, יַשֵׂם. אחרת, חפש מסביבך. אין זה חשוב שאחר-כך יתברר, כי זה לא לגמרי נכון-שאלו הקְבּלות מוטעות. בעולם שלנו מותר לך הכול! מכיוון שהעולם הזה קיים דווקא כדי ללמוד ממנו, והטעויות שמתחוללות בו אינן נחשבות לטעויות. כמו בעבר, כאשר הנייר היה יקר, היו נותנים לילד לכתוב על לוח צִפחה, כדי שלא יבזבז את הנייר כל עוד הוא אינו יודע להשתמש בו נכון.

בכל שלב מוצגת בפני האדם תמונת עולם אחרת. כל מדרגה חדשה היא שלילת המדרגה הקודמת. לכן, קבל את חטאיך ותכונותיך בראייה נכונה-עליך לתקן אותם, שכן בלעדי זה לא תוכל לעלות אל הבורא. כאשר תשתמש ברצונות שלך בכוונה נכונה, תעלה אל המצב המושלם ביותר והנצחי.

אמונה וביטחון

שאלה: חשש מאכזבות מפריע לשמוח בהווה. האם הוא מפריע גם להתקדמות?

תשובה: אצל המקובל ההתקפה היא פעולה מתמדת. הפחד הוא לא פחד בפני עצמו, אלא פחד שנובע מחוסר היכולת להרגיש את המטרה.

הרגשת המטרה נקראת " אמונה", ודווקא היא נוסכת את הביטחון להתמודד עם ייסורים. ורק במידה שהלומד יכול לרומם בעיני עצמו את גדלות מטרת הבריאה, הוא הופך לנברא ודבק במטרת חייו. לכן, חובה לעבוד על הגדלת המטרה, ואז הכול נראה לא מפחיד.

בנוסף לכך, מה שחשוב במטרה הוא הקשר שלה עם הבורא. הרי הבורא עצמו הוא המטרה! אם אתה תמיד נמצא במאמץ להגיע לזה, קורא בתוכך למחשבות עליו, לקשר איתו בכל מה שקורה אתך או-אז אתה מסוגל לכול. אתה רוכש ביטחון, והפחד נעלם. לא יכולות להיות אכזבות, אם המושלם והנצחי הוא זה שמוליך אותך אליו. לכן דרוש להרגיש אותו!

התעוררות הרגשות

שאלה: עוד מגיל בית-הספר אני חש שהרגשות שלי אינם אמיתיים. הדבר מעורר בי תחושת שעמום ורצון לברוח מזה. אני רוצה להרגיש משהו אמיתי.

תשובה: זוהי הערכה נכונה של העולם שאנו מרגישים. העולם מורגש לא באמת, אלא כמו בחלום, כדברי דוד המלך: " בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים"-כאשר הבורא מחזיר אותנו אליו, אנו מרגישים שעד אז היינו שרויים בחלום.

חששות מיותרים

שאלה: האם יש משהו, שלא כדאי לגעת בו בזמן שהאדם מצוי בעבודה עצמית?

תשובה: אני לא מבין את החששות והפחדים מפני שבמהלך לימודי הקבלה אנחנו יכולים "לגעת" במשהו מסוכן-משהו נישא מעל להבנתנו או אף ליפול לאיזה מקום מסוכן. רק התגלות מלאה של היקום משנה את עולמו הפנימי של האדם-היא מכריחה אותו להשתנות, שכן הוא כבר לא מסוגל יותר לשקר לעצמו, והסתרה מכוונת מצדו גורמת להתפשרות פנימית, שבולמת את כל תהליך ההשתנות וההתפתחות הרוחנית. הייתי נדהם, כאשר התחלתי ללמוד אצל הרב שלי, הרב ברוך אשלג: האדם צריך לחפור עד לעומקים הכי עמוקים, להוציא לאור את הכול, לא לפחד כלל (למרות שזה עלול להיות לא נעים!), ואחר-כך לבקש מהבורא לאפשר לו לראות עוד יותר לעומק...

עליות וירידות ברוחניות

שאלה: מה זה אומר, שירידה גוררת ירידה ואיני מרגיש ביניהן שום עלייה?

תשובה: כאשר האדם מעריך כל מצב כירידה, היינו: שאינו מסופק משום דבר, זהו מצב מצוין, משום שאם היה מסתפק בעצם השגתו הוא היה נעצר-ומוטב היה אלמלא היה נעצר בכלל עד לגמר התיקון!

אבל אם זו ירידה אחת כוללת, איך היא מורגשת כירידות נפרדות, שאין ביניהן שום עלייה? כפי הנראה הירידה מורגשת כירידות נפרדות בגלל שהיא מתרחשת ביחס לכל מיני נושאים: כוונות, צורות תענוג, הרגשת ייאוש ממטרות קודמות, מתן משמעויות חדשות לערכים מהעבר. באופן כללי, אלה הם מצבים מצוינים! דווקא הם אלה שמעניקים את הרצונות- את הכלים לקליטת הבורא. הרי אין דבר מנוגד לאדם יותר מאשר הבורא! ולכן, בסופו של דבר, הבורא מורגש רק בתחושות ההפוכות לתחושות כלפי עצמנו (ראה " פרי חכם- אגרות קודש", דף י"ח).

לדבוק בעלייה

שאלה: בזמן עלייה רוחנית-כשאתה אמור לחשוב על מצב ירוד, האם כוונתך לרדת באופן מלאכותי למצב הזה?

תשובה: רק כוח הטומאה דוחף את האדם לסבול ו"לאכול את בשרו". לעולם, ובשום מקרה, אין לחפש מצבים ירודים, מפני שבמקום בו נמצאות מחשבות האדם-שם נמצא האדם בעצמו-וככל שהמצב שנמצא בו האדם נמוך יותר, כך הוא יותר מרוחק מהבורא. יש לשאוף תמיד רק להרגיש את הקשר עם הבורא, והשאר-זהו עניינו של הבורא. למשל, אם לצורך התקדמותי הרוחנית נדרש לזרוק אותי לתהום-שיעשה את זה, הרי אני רוצה להיות קרוב אליו, יהיה אשר יהיה.

שאלה: האם נכון, שבמצבים "ירודים" כדאי להיזכר במצבים "גבוהים"?

תשובה: לא, זה לא נכון להיזכר "כמה טוב היה לי" במצב העלייה, מפני שכבר קִלקלת את מצב העלייה בזה שנפלת ממדרגתך. ואם עכשיו אתה מתעלה, כי אתה נזכר במצב העלייה, זה לא נחשב לתיקון חדש או לבירור חדש. ומבחינה איכותית, מדרגתך הנוכחית לא תהיה שונה מזו הקודמת. לכן טוב יותר לחפש סיבות חדשות לעלייה-לעשות הערכות חדשות לגבי גדלות הבורא, מטרת הבריאה, אפסיות מצבך וכיוצא באלה.

כיצד להימנע מנפילות?

שאלה: כנראה, שלא ניתן להימנע מנפילות. אך האם אפשר לחזות אותן מראש ולחוש בהן לפני התרגשותן? הרי אף פעם האדם לא נופל מיד. ואם זה נכון, אולי אפשר לנסות לא ליפול או להקל על הנפילה? האם הניסיון לא ליפול עכשיו, יכול לחזור ולהצליח גם בכל המצבים הבאים?

תשובה: אין שום תרופה נגד ירידות ולא יכולה להיות כזאת, כיוון שירידה זו נפילה לתוך רצונות חדשים של לקבל "למען עצמי", שאותם אתה מתקן-ועולה למדרגה הבאה. כל "מדרגה הבאה", היינו המדרגה היותר עליונה, שונה מקודמתה בזה שמקבלים בה רצונות חזקים יותר וכתוצאה מזה, מתקנים אותם עם הכוונה "למען הבורא" בעוצמה גדולה יותר.

אומרים: " מעלין בקודש ולא מורידין", אבל לפני התיקון, כל תוספת של רצון עם הכוונה "למען עצמי", נראית לנו כירידה, כנפילה, למרות שדווקא התוספת המסוימת-אחרי שנתקן אותה-נרגיש בה כגורם לעלייה. את הרצון החדש מקבלים רק בזמן הנפילה לתוך "מחסן" הרצונות ליהנות, שנמצא בנו מטבע בריאתנו, ואז מתחילים אט-אט לחיות איתו ולתקנו. לכן, הנפילות הן בעצם קבלת החומר לתיקון.

אבל בהרבה מקרים אפשר להימנע מהנפילה, כלומר, לקבל את הרצונות הלא-המתוקנים החדשים-אבל ללא התחושה שאתה נופל רוחנית ומאבד קשר עם הבורא, אלא בשיטה אחרת: בשליטה על המצב באופן מודע, כלומר אתה מעדיף בעצמך ללכת לקראת קבלת רצון-ליהנות חזק יותר, על-מנת להדק את הקשר עם הבורא. השיטה היא לחפש בעצמך את החסרונות בכוונות שלך עוד בזמן העלייה וכך לא תצטרך לחכות עד שהבורא "יפיל" אותך לתוכם.

באגדה של הרב ברוך שלום אשלג כתוב על ה"זקן" (זקן, על שום שהשיג חוכמה) שהולך כפוף (כופף את שׂכלו בהבנה שהוא "אפס"), כאילו מחפש משהו שאבד לו. כי הוא יודע שיש לו בנשמה עוד הרבה רצונות ליהנות עם הכוונה "למען עצמי", שאת כולם הוא חייב להכיר, כלומר לחוש אותם, על-מנת שאחר-כך הוא יוכל לתקן אותם, ובעזרת התיקון- לעלות.

האדם הוא זה שמגדיר את המצבים-לפי הרגשתו, לכן הוא יכול וחייב לשאוף לצאת מהמצב שהוא מגדיר כנפילה. ובמקום שאדם חושב-שם הוא. אבל חוץ מזה, " נפילה" היא כל המחשבות שאינן על הבורא, אלא על כל הדברים האחרים, והיא לא סתם תחושה רעה ודיכאון, כמו שאנחנו מתארים אותה לעצמנו, ברצונות הטבעיים שלנו.

במלים אחרות, מצב נפילה יכול להיות דווקא בזמן שהאדם נמצא במצב-רוח מרומם, ועם רצון ליהנות מהחיים, אבל במצב הזה אין לו שום קשר עם הבורא ועם מטרת הבריאה. לכן תחילת הנפילה היא כאשר האדם חש עצמו בפסגת העלייה. פתאום, דווקא במצב כזה, המלא כל טוב, הוא מתנתק מהמחשבה על הבורא ופשוט נהנה ממצבו הטוב, ממצבו הרוחני. ומיד מרגע זה, אפילו באופן לא מודע, בלתי מורגש, בלתי נשלט, הוא כבר מתחיל ליפול. הוא עדיין נהנה אבל מגלה שנפל, שהוא כבר למטה.

לכן, קחו דוגמה מהזקן, שבעוד מועד מחפש מה הוא יכול להוסיף לשיפור מצבו. הוא מתחיל לבקר את המחשבות שלו ואת הקשר שלו עם הבורא, דווקא כאשר הוא מלא באור חוכמה. אבל בגלל שהוא בעצמו משתוקק למצוא את החסרונות שלו בכוונות שלו "למען הבורא", הוא לא נופל, כיוון שאת כל המחשבות שהן לא על הבורא-אם הן באות-הוא הופך לתיקון ולעלייה.

גילוי האור מהחושך

שאלה: התברר לי עד כמה אני אנוכי כלפי הסובבים אותי. זה נורא! אני חולם להשתנות. האם זוהי הבקשה הרצויה, האם לתפילה הזאת הוא מצפה ממני? הרי אני רוצה לתקן את היחסים שלי עם אנשים, ולא איתו.

תשובה: אתה מתאר את המצב שלך נכון, ומנתח אותו היטב. אתה צודק. כעת מראים לך, שתכונה מסוימת שלך רעה, אבל עדיין לא מראים לך כיצד מרגישים אותה בהשוואה לתכונות הבורא. הבורא עדיין נסתר ממך. אתה עדיין לא מרגיש אותו כלל. אך דווקא דרך השוואה זו, באמצעות גילוי הדרגתי של התכונות השליליות שלך, תתחיל להרגיש את הבורא כמשהו הֶפכי לטבע שלך, אך בו-בזמן כמשהו קרוב, רך וטוב כלפיך. אז תבין את העיקרון כ" יתרון האור מתוך החושך". כי אנחנו- כלי, ולכן אנחנו מבינים את האור רק בתור ניגוד. שאם לא כן, נרגיש אותו כתענוג, ולא כתכונה אחרת.

מייאוש לאושר

שאלה: יש לי נקיפות-מצפון בשל חוסר רצון אמיתי-"שלא מניח לי לישון". האם באמת יכול האדם להגיד, מתישהו, שעשה את כל מה שבכוחו כדי להשיג את מטרתו? איך אפשר להגיע למצב כזה?

תשובה: כמו שנאמר ב" פרי חכם-אגרות קודש" בדף קס"א:

"אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצויר בכוחו לעשות, ותרופה-אין. כי אז ראוי לתפילה שלמה לעזרתו יתברך. שהרי יודע בבטחה, שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפילתו שלמה".

לכן נחוץ לתת במהירות יגיעה שלמה, בכמות ובאיכות, כדי להשיג ידיעה שלמה על הנחיצות של עזרת הבורא. אבל חוץ מזה נחוץ לעבוד תמיד על הצורך בהשגת המטרה, שאם לא כן מופיע רק מצב של ייאוש.

מרשם בדוק להצלחה: לקרוא, לתרגם, להפיץ את הקבלה (עוזר יותר מכול), ולהתפלל, לבקש מהבורא במידה שזה אפשרי-ומה שלא יעשה השכל, יעשה הזמן.

התחלפות המצבים

שאלה: איך מתחלפים המצבים של האדם? למשל, האדם מרגיש חסר כוחות, ומבין שזהו מצבו האמיתי והוא אינו יכול לעשות דבר כרגע-איפה היציאה למצב האחר? או, שאולי האדם צריך "לצבור" כמות מסוימת של מצבים כאלה, ואז הבורא עצמו מוציא אותו משם, שהרי הוא בעצמו פסיבי ובקשתו חלשה?

תשובה: התחלפות מצבי העליות והירידות אינה תלויה באופן ישיר בכמות ובאיכות היגיעה, בעוצמת הלימוד ובעבודה בקבוצה. אין לנו אפשרות לגלות, שהגברת קצב התחלפות המצבים תלויה ביגיעה, כיוון שאנחנו לא מבינים את ההבדל בין המצב הנוכחי למצב העתידי. הנה, דווקא בתמורה לזה שהשקענו ונתנו הרבה יגיעה, אנחנו מרגישים לפתע את המצב הבא, כקשה ורע יותר; או שפתאום מתחוללת התקדמות מהירה! ואנחנו-כמעט שלא התייגענו!

בעתיד, כאשר נעבור כבר את המצבים האלה, נבין את הסיבה ואת המסובב, ואת התוצאה ממנה. לכן, האדם חייב להמשיך בדרכו ולא לשים לב לתוצאה המיידית, כי ההסבר יתגלה רק בסוף ההתפתחות, שאז תוּבן הכרחיותה. אלא שהאדם בנוי כך שהוא תמיד מחכה לתגובה על מעשיו-לתגובה שצריכה להיות לפי דעתו.

במשך הזמן הוא אוזר אט-אט סבלנות וצובר ניסיון בהתקדמות שלו, אפילו כשהוא לא מקבל תשובה מספקת לכל דבר... הוא ממשיך להתייגע. הרבה תשובות נמצאות בספר " שלבי סולם", במאמרים של הרב"ש, בעיקר מהשנים תש"ן- תשנ"א (1990-1991).

השגחת "שכר ועונש"

שאלה: אם הבורא קיים, הוא חייב להשגיח על כולם בבחינת אהבה נצחית! אז מדוע כל-כך הרבה נענשים?

תשובה: בשאלתך אתה רק מצדיק את המקום שלך, כי אדם מסיק מסקנות, דן את המצב רק מדַרגת התפתחותו והבנתו. אם תעלה רוחנית, הכול ישתנה בשבילך: מסקנותיך, דעותיך ואפילו השקפת-העולם שלך. אתה תראה את העולם כדבר טוב ומושלם, בעוד שבמצבך, כאשר אתה רואה רק חלק מהמציאות שמראים לך, קשה לך מאוד להבין ולהצדיק את הבורא. את זה אני יודע מניסיוני! נחכה עד שהבורא יתגלה לפניך, ואז תוכל להצדיקו. המצדיק את הבורא נקרא " צדיק". אדם חייב להיות צדיק גמור-לגלות את הבורא ואת מעשיו ולדעת עליו הכול, כדי להצדיקו. לכן הוא חייב להיות לגמרי דומה לבורא, כיוון שלדעת עליו אפשר רק מתוך השתוות הצורה שלו אליו. אני ממליץ לך ללמוד את ה" הקדמה לתלמוד עשר הספירות" של בעל-הסולם.

תיקון חושים

שאלה: האם קיימת טכניקה קבלית של התנהגות, שבאמצעותה ניתן לרכך או להגביל את קבלת הרע?

תשובה: הכול-מקורו בבורא. כעיקרון, יוצא מהבורא דבר אחד בלבד- אור פשוט, הטוב המוחלט, אשר בחושינו הלא-מתוקנים, אנו מרגישים אותו בהתאם למידת ההשתוות שלנו אליו, בטווח התחושות מ"ההפך הגמור" עד ל"מה שהוא באמת".

ההבדל בינינו לבין האור נתפש אצלנו כסבל. הסבל הזה יכול להיות בתת-מודע, כאשר האדם בעצמו אינו יודע ממה כל העולם סובל כל-כך: החל מדוממים, צמחים, בעלי-חיים ועד לאדם, שעדיין לא התחיל להרגיש את הבורא; או שהסבל הזה הוא במודע: כאשר אדם מתחיל להרגיש את הבורא, והוא מרגיש שהבורא אינו מקור הסבל שלו, אלא שהוא דווקא מקור של תענוג, של הטוב ביותר. ומקור הסבל והסיבה לו הוא השוני בין תכונות האדם לתכונות הבורא.

השיטה להינצל היא די פשוטה-קרא ולמד רק את המקורות של רשב"י-האר"י-אשלג. בהדרגה הסבל שלך יתחלף-במקום להרגיש את הסבל "למה אין לי" יתחיל הסבל של "למה אין בי אהבה כלפיו", ולאחר-מכן יופיעו " ייסורי אהבה"-התשוקה להיות דבֵק באהוב. אלה בינתיים רק מלים, והן די ארציות. רק מי שהשיג את המצבים האלה, מסוגל להבין את המשמעות הרוחנית של המלים האלה. לפעמים גם אנשים רגילים חשים שהם קצת במצבים האלה וכותבים עליהם.

בכל מקרה, הסיכום הוא: לקרוא הרבה ובתדירות גבוהה, לקרוא הכול בערבוביה, לקרוא את כל החומר שהוצאנו לאור, כתוצאה מכך תעבור דרך מצבים שונים, אשר ילמדו אותך איך לחיות. הקשר למנהיג, לרב, למקובל הוא הכרחי. שאם לא כן, ברגע של חולשה, אתה עלול לסטות מהדרך. ברור שאתה תחזור אליה, אך כנראה אחרי הרבה זמן, או אפילו אחרי כמה גלגולים.

יחידוּת הבורא

שאלה: אתה כותב: "בחירה (חופש)-לא מצווה ולא עבירה, אלא אותו המקום שעליו נלחמים כוחות טובים וכוחות רעים. אם האדם, שעושה מעשים חופשיים, אינו מחבר אותם עם שליטת הכוחות הטובים, כל המקום נופל תחת שליטת הכוחות הרעים. אבל אם האדם מתייגע ועושה ייחוד, עד כמה שמאפשרים לו כוחותיו, הוא מחזיר בכך את הבחירה למקום קדוש". כאן נשאלת השאלה-אם לא הספיקו לו כוחותיו של האדם, ונפל תחת שליטת הכוחות הרעים, האם גם זה נקבע על=ידי הבורא? ובמקרה כזה, באיזו קלות ניתן לאדם להצדיק את עצמו?

תשובה: אתה פשוט חייב לקרוא על "יחידוּת הבורא"-במיוחד את " פרי חכם-אגרות קודש", בדף כ"ה, על איך צריך לחשוב לפני המעשה ואחריו. האדם לא צריך להצדיק את עצמו, או לא להצדיק את עצמו, לא בכך העניין. הוא צריך לייחס נכונה את הכול לבורא.

"אני או הבורא?"

שאלה: איך מיישבים את הסתירה בין "הכול תלוי רק בי" לבין "הכול חזוי מראש על-ידי הבורא"?

תשובה: כל ה"תרגילים" האלה, איך ומה לחשוב לפני הפעולה ולאחריה, נחוצים לנו לתחושה הראשונית של הבורא, כדי לאחוז בתחושה הראשונית של נוכחותו-של היכן הוא מסתתר- אי-שם במבוכי "הטבע המקבל" שלנו, מעבר למחשבות שלנו ולרצונות שלנו. דווקא מפני שהאדם עדיין לא מרגיש את תחושת האיחוד של ה"אני" שלו עם הבורא, הוא צריך להביא את עצמו למצב כזה בכוח, ורק אחר-כך הוא ירגיש את תחושת האיחוד עם הבורא.

במשך הפעולה ולפניה, צריך להתעלם לחלוטין מנוכחות הבורא (ברור שהבורא לא נמצא בהרגשת האדם, שאלמלא כן לא היינו צריכים לבצע את התרגילים האלה); להכריח את עצמך בכוח, ולנהוג כאילו הוא לא נמצא שם לחלוטין. מה מפריע לנו לנהוג כך באופן הגיוני וריאלי? למה אנחנו פתאום מתחילים להאמין ש"הבורא יעזור", מנסים להיות "צדיקים"? התשובה היא, שכל כוחות הרשע, הקליפות, כלומר רצונותינו הלא-מתוקנים, לא התאחדו עם הבורא, והם לא מאפשרים לנו לנהוג כך, במתכוון, כדי שתהיה לנו הזדמנות להתאמץ, להתייגע, ולתקן את הרצונות והמחשבות האלה.

מובן מאליו שאפשר לטעון, שכל השיבושים האלה מקורם בבורא: בתחילת הפעולה הוא שולח מחשבות שהוא קיים-זהו למעשה מכשול, ובסוף הפעולה הוא שולח מחשבות שהוא אינו קיים-וזהו למעשה מכשול נוסף. כל המכשולים נועדו לדחוק בנו שנעשה מאמץ ונתקן את מחשבותינו, כי בסופו של דבר, האדם מתאחד במחשבותיו עם מחשבות הבורא: הוא לא רק פועל בעקבות מחשבות הבורא, אלא הוא מתאחד איתן, כלומר לאדם ולבורא יש, בעת ובעונה אחת, את אותן המחשבות, ולא כסיבה ותוצאה.

דרך ה"למעלה מהדעת"

שאלה: מהי שיטת המקובלים הידועה בשם "אמונה למעלה מהדעת"?

תשובה: בפני האדם קיימות שלוש דרכי פעולה, וביכולתו לבחור כל אחת מהן, והן: למעלה מהדעת, בתוך הדעת ולמטה מהדעת. דעת היא כל ה"אני" של האדם, כל שׂכלו, המושגים שלו, הניסיון, המנטליות, החינוך.

למטה מהדעת-זו פעולה בלי בדיקה וביקורת אישית. מצב שבו הדעת לא נלקחת בחשבון. זוהי קנאות, אמונה בכל מחיר, בלי ביקורת. ככל שהאדם מסוגל יותר לנתק את שכלו וללכת רק באמונה, כך האמונה היא יותר למטה מהדעת. זה מתבטא בקנאות ובחינוך, שהאדם הולך אחריהם כעיוור, מחוץ לתחום של חקירה והחלטה. בשיטה הזאת משתמשים כדי ללמד אנשים הרגלים מסוימים, כדי שהם יישארו עימם כל החיים. לכן ככל שאדם דוגל יותר באמונה מתחת לדעת, כך הוא נעשה יותר ויותר טיפש, עד שהוא מתחיל להאמין בנסים וכיוצ"ב.

בתוך הדעת-משמע שהאדם בודק ומקבל רק את מה שמתאים לתפישתו. זוהי אמונה פנימית, מצב שבו האדם פועל רק על סמך הדעת שלו, התחושה שלו וכל מה שמעניק לו הטבע הפנימי שלו, הגוף שלו.

למעלה מהדעת-משמע שהאדם בודק את הנתונים, רואה שהם בניגוד לתפישת המציאות שלו-אבל למרות זאת הוא מקבל אותם, בניגוד לדעתו ולהבנתו, מפני שדעה זו יוצאת מהעליון, ולו הוא רוחש יותר אמון מאשר לעצמו.

כל אופני העבודה שלנו מצטמצמים לשיטת ה" אמונה למעלה מהדעת". האדם נמצא תמיד במדרגה מסוימת של השגה רוחנית. ככל שהמדרגה גבוהה יותר, מידת הנתינה שלה גדולה יותר. ולכן היא לא מובנת לאדם; לא ברור לו איך הוא יכול להשיג את המדרגה העליונה הזאת, לקבל את תכונותיה, להשקיע יגיעה, ואף למצוא אנרגיה שתזין את היגיעה הזאת.

כל זה אפשרי רק ב"אמונה למעלה מהדעת", חרף רצונות והבנות הגוף-מפני שרצון הגוף שייך למדרגה הנוכחית, ואילו האדם מקווה לעלות למדרגה עליונה יותר. ואז מוסיפים לו דעת ועוד דעת בצורה של הפרעות, וככל שהוא מתנהג יותר באמונה מעל הדעת, הוא נעשֶׂה חכם יותר. בעצם, הוא מסתמך על הדעת הזו כדי להתקדם הלאה, ללכת "מעלֶיה". הידע הזה נשאר בתוכו כבסיס, שעליו הוא צועד ואותו הוא רומס ברגליו ("רגליים" מהמלה "מרַגלים"-אלה שמביאים ידיעות וגורמים לספקות); בדרך זו, ממדרגה למדרגה, הוא נעשה חכם יותר. העניין הזה יובן לך בהדרגה, תוך כדי ניסיון מעשי בכוחות עצמך.

המקובלים הולכים ב" אמונה למעלה מהדעת". אם הם היו פשוט מנסים "למחוק" את ההפרעות, כפי שעושים ההמונים, הם היו חיים ב"אמונה מתחת לדעת". אבל הם בודקים, לא מתעלמים מהסתירות ועובדים בניגוד להן, ולכן הם מוסיפים דעת כנגד האמונה, ואת האמונה הם בונים מעל לסתירות, מעל לרצונות הגוף. ולכן הם מסוגלים גם להבין דברים, שמעבר לדעת שלנו. במלים אחרות, נפתח בפניהם העולם הרוחני, שמעבר לעולם שלנו, כי באמצעות ה"אמונה למעלה מהדעת"-נרכש המסך.

אפסיות מודעת

שאלה: אדם מנסה לעשות מעשים שנחוצים לבורא, משתדל, ומתחיל לחוש מיאוס מעצמו, מכל ההתעסקות והטִרחה הזאת. כל מה שהוא שואל, נדמה לו כשקר, אבל הוא ממשיך כאילו משהו דוחק בו. האם יש לי איזו אפשרות אחרת?

תשובה: קיימת ברירה אחת-להמשיך עד כמה שמצבך מאפשר לך לקרוא בספרי קבלה, לשמוע את המוזיקה שלנו, לשמוע קלטות של השיעורים שלנו, לעסוק בספורט שעה-שעתיים, וכל זאת מתוך כוונה שזה יעזור לך לצאת ממצבך. כל מה שלא עושה השכל, עושה הזמן. המצבים האלה הם נחלתו של מי שמתקדם בדרך, ויהיו עוד נפילות רבות. וזה מה שנקרא " הכרת הרע", הכרת האפסיות של טבענו. לאחר-מכן המבוכה הזאת תתחלף בבושה האמיתית, שדובר עליה כעל הסיבה לצמצום א'. אני מציע לך לקרוא את הספר " יושר דברי אמת" ואת עשרת המאמרים הראשונים מהספר " שמעתי". אך אני חושב שעוד לפני שתקרא את הספרים האלה מצבך ישתנה... ובאופן כללי אני יכול לייעץ לך לעלות את מחשבותיך על הנייר-זה עוזר לעבור את המצבים האלה יותר מהר, להביאם למודעות ועל-ידי זה לשנותם- בקיצור, לזרז את קצב ההתקדמות.

התגברות על חוסר אכפתיות

שאלה: מה לעשות, כאשר אדם מתחיל פתאום להתייחס לנסיבות שפקדו אותו מלמעלה באי-אכפתיות: הוא פשוט לא מרגיש כלום, לא את הייסורים ולא את התענוגים, שיכול היה להרגיש במצבו "הרגיל". מהו המצב הזה? האם צריך לעשות משהו לגביו, או שהוא יעבור מאליו?

תשובה: את כל ההרגשות אתה מקבל מלמעלה והן כולן הכרחיות, ויש בהן צורך. אתה עוד תשתכנע בזה, ואם לא עכשיו אז בעתיד! בתקופה הזאת העיקר הוא להתבונן מהצד עד כמה אינך יכול לעשות כלום עם עצמך, ולצורך זה יכולים להביא אותך מלמעלה לכל מיני מצבים ומעשים... אתה תיווכח, שבלי שכר, בלי תענוג או מטרה אתה לא יכול להזיז אפילו אצבע. בן-רגע יכולים מלמעלה לשנות לך את מצב-הרוח, את המטרה ואת היחס שלך לחיים! וחובה עליך ללמוד את המצבים האלה.

קבלה היא לימוד טבע הבריאה, לימוד על עצמך, על בשרך, על כאבך, על שמחתך ושאיפותיך-מהזַכות ביותר ועד המעובות ביותר. אין זה קל לעבור מצבים של חוסר אכפתיות. אבל כדי לזרז אותם, הדבר הבטוח ביותר הוא להיות בקבוצה של אנשים שדומים לך, כאלה שלומדים קבלה כמוך, לעשות משהו יחד אתם, או לתת שיעורים בקבלה ולעסוק בהפצתה. כל מעשה פיזי, המכוּון למטרה, עוזר מאוד לעבור את המצב של חוסר אכפתיות. כל מלאכתנו היא להחיש את הדרך שלנו.

מצבי אדישות

שאלה: למה במקום התלהבות אני מרגיש פתאום אדישות מוחלטת?

תשובה: כל אדם, שמתחיל להיות מודע לתכלית הבריאה, להשגת הבורא ולאמצעי להשגתה-קיבל בעצם הזמנה מלמעלה ללמוד את חוכמת הקבלה, וכל השאר תלוי רק בו. כל מה שאתה חש, ולא משנה מה-כי אתה עוד תרגיש תחושות מאוד שונות ומגוונות, מאדישות מוחלטת ועד רצון עז להתקדם-כל זה ניתן לך על-מנת שתוכל להתקדם. והתשובה היחידה היא להמשיך וללמוד ללא הפסקה, וללא תלות במצבי-רוח ובמידת הרצון. במצבך, אני מציע לך לקרוא את הספר " שמעתי" של בעל-הסולם.

מאבק פנימי

שאלה: מדוע יש ניגוד בין הבנת השכל והרגשת הלב? מדוע לאחר שאדם כבר נוטה אחרי לבו, כי הוא לא יכול אחרת, הוא מגלה שהראש צדק? מהו המאבק הזה באדם, איך להתמודדאיתו?

תשובה: מה שקורה בתוכך הוא בדיקות פנימיות של עצמך והתחלת לימוד ה"אני" שלך. ייתכן שהניתוח הזה של עצמך היה בעבר, עוד לפני לימוד הקבלה. הפסיכולוגים אף הם עוסקים בזה. ההבדל הוא שהניתוח הפסיכולוגי לא נעשה תחת השפעה של כתבי קבלה, אלא על-ידי זה שאנחנו לומדים את עצמנו בתוך מסגרת העולם הזה בהתאם לדרגת השכל האנושי.

כאשר האדם לומד קבלה, כל הניתוח שלו הוא תוצאה מהשפעת ה" אור המקיף" על נשמתו. לכן את כל הרגשות שלך אתה תייחס לבסוף לקשר עם הבורא. לכן קרא יותר את הכתבים, ובעיקר את מה שמושך אותך-ובנוסף לזה, טוב גם לקרוא תהילים. חפש במאמרים מצבים דומים לשלך, שהמקובלים כותבים עליהם. אתה תראה שאתה עובר את מה שהם עברו. אתה מתקדם לעבר המטרה, למרות שהדרך נראית מבולבלת, מייגעת, חד-גונית, ריקנית-אבל זוהי תנועה לעבר המטרה, הנצחיות, השלמות.

לא תהרוג

שאלה: מהי השיטה היעילה ביותר, בלי להמית את הרצונות שבי, שלפיה אהיה מסוגל להפסיק ליהנות למען עצמי ואתחיל ליהנות למען הבורא?

תשובה: האדם לא יכול לשנות את רצונותיו-הם נתונים מלמעלה. גם את כוונתו הוא לא יכול לשנות באופן ישיר. אבל נאמר ש"האור מחזירו למוטב". לכן, התוצאות ניכרות רק בהדרגה- מהיגיעה בלימוד, מהניסיונות להרגיש קשר עם הרב. מהשאיפה לקבל כוח מלמעלה, שמוציא את האדם מהעולם הזה אל העולם העליון, אתה תרכוש את תחושת העולם העליון-הבורא, וכבר תתקדם באור בכוחות עצמך.

כוונה נכונה

שאלה: כיצד ליצור בתוכי כוונה נכונה?

תשובה: כדי להרגיש את הבורא, האדם צריך לבנות בתוכו את הכוונה לקבל תענוג לטובת הבורא. לכן עליו לקרוא במקורות הנכונים. ישנו רק כוח אחד המסוגל לשחרר ולהוציא את האדם מטבעו ולטעת בו כוונה נכונה-אור התורה המחזירו למוטב. הוא חזק מספיק רק בספרים האמיתיים שנועדו לכך ונכתבו במיוחד למטרה זו : כתבי יהודה אשלג, ברוך אשלג, האר"י הקדוש וספר "הזוהר" של רשב"י.

מהי אמונה רוחנית?

שאלה: האמונה צריכה להחליף לאדם את כל החושים, כאילו כל המציאות מונחת לנגד עיניו, למרות אי-הרגשת הבורא והנהגתו. האם זו לא אמונה עיוורת?

תשובה: אסור להאמין בבורא באופן עיוור, כיוון שאמונה נקראת "אור חסדים", שרוכשים אותו רק באמצעות המסך, שהוא הרגשת הבורא. יש אמונה-אור בינה, אור חסדים, ויש אמונה שלמה-אור בינה וחוכמה הנקרא גם "אור חסדים בהארת חוכמה"-אותו צריך להשיג. ואז הכלי-נשמה-אדם נמצא במצב מושלם-בגמר התיקון-בשורשו-בבורא.

"צמצום"-כניסה לרוחניות

שאלה: במידה שאקיים בחומרה את התנאי של הצמצום הראשון (צמצום א'), אחרי כמה שנים אוכל לפחות להרגיש את העולם הרוחני? אני עדיין לא מדבר על הכניסה לעולם הרוחני ועל השליטה בו, שלמענה צריך לכל הפחות להיות באותה קבוצה עם הרב ולחיות בארץ-ישראל.

תשובה: ברגע שאדם מסוגל לבצע צמצום א' על הרצונות שניתנו לו, ולא להשתמש בשום דבר "למען עצמו", אלא "למען הבורא" בלבד, הוא מיד חש את הבורא ואת העולם העליון לפי מידת עוצמת הצמצום שעשה, לפי כמות הרצונות שתוקנו בעזרת צמצום א'. אם לאחר-מכן, הוא מסוגל גם להפוך את כוונותיו הגשמיות הקודמות מקבלה "למען עצמי" לכוונות רוחניות של "קבלה למען הבורא" עם אותם הרצונות שהוא מסוגל לעשות כן, הוא מבצע פעולות רוחניות, כלומר, נוטל את ההגה לידיו, בִּמקום שהבורא ישלוט בו וינהיגו.

לא לחינם יורדות לעולם הזה נשמות, שצמאות לבורא, וזה קורה לא רק בישראל אלא בכל העולם. אני חושב, שלימוד הקבלה יתפשט בכל העולם וניתן יהיה ללמוד אותה אצל מורים רבים, והלימוד לא יתרכז דווקא בישראל, למרות שלצערי אינני רואה כרגע אף מורה במקום אחר.

"נצחוני בני"

שאלה: למה השלב האחרון מארבעת שלבי ההתפתחות מאופיין כ"וויכוח עם הבורא"?

תשובה: בגרות הנשמה ורצון האדם נקבעים על-ידי השאיפה שלו לעלות מעל לרמתו. הדומם מתאפיין בחוסר עצמאות, הצומח עצמאי יותר, בעלי-החיים אף יותר והאדם עצמו מורכב מארבעת שלבי ההתפתחות האלה. ברמה של ה" דומם" שבאדם, האדם אינו משתנה ונשאר במצבו הטבעי, כפי שנברא מלכתחילה.

ברמתו האחרונה-ה"אדם" שבאדם- רוצה לעזוב את טבעו המקבל ולנהל מאבק עם הבורא, שיצר בו את הטבע הזה, לפי העיקרון של "נצחוני בני": הבורא ברא את "הטבע המקבל"- והאדם מאלץ את הבורא לשנות אותו.

איזון בקו אמצעי

שאלה: קו השמאל שבי משתבש ומכאיב לי כל הזמן. מה אני צריך לקרוא, או לשמוע, כדי להחזיר לעצמי את האיזון?

תשובה:

1.קרא בעיון את המכתב בדף ס"ג מתוך הספר " פרי חכם-אגרות קודש".

2.למד את כל מה שמתרחש סביבך ואת כל התגובות שלך בהכרה מלאה. הסתכל על עצמך מהצד, נתח והערך את ה"אני" שלך ואת העולם החיצוני, כלומר את הבורא-יחסו כלפיך והשגחתו עליך.

3.הבט על המתרחש באופן אובייקטיבי יותר, אבל אל תדחיק את החוויות המסעירות על-ידי ניתוח יבש.

להאשים את הבורא

שאלה: כיצד אפשר לדלג על אכזבות במהלך המסע הרוחני? הרי נוח יותר לאדם להרגיש שהבורא קיפח אותו. נוח לו להאשים את הבורא שהוא לא נותן לו אפשרות ורצון להתקרב אליו. אז הוא מצדיק את עצמו ומאשים את הבורא. אבל אם האדם מבין עניין זה, האם הוא מסוגל לתקן את התהליכים האלה בתוך-תוכו? הרי אין דבר כזה שאדם נוטל ומתקן והכול נעלם כאילו לא היה מעולם.

תשובה: כל מה שנמצא באדם, מן ההכרח שיהיה בו. כשם שהוא נברא, כך הוא יישאר. אבל אם הוא מתייגע בעשיית תיקון, או-אז הוא מתקן את השימוש בתכונות שלו, דווקא את אלו שאיתן הוא נברא; הוא רק משנה את הכוונה משימוש בהן "למען עצמי" לשימוש בהן "למען הבורא".

לכן אין מה להתלונן על התכונות הראשוניות שלך, ואם כבר נולדת בעל-כורחך, אתה חי בעל-כורחך ותמות בעל-כורחך, אז כדאי לך להביט סביבך ולהתחיל לפעול.

שאלה: כיצד אפשר לדלג על אכזבות במהלך המסע הרוחני?

תשובה: במהלך המסע הרוחני האכזבות הן בלתי-נמנעות, משום שאלה סימנים של חוסר סיפוק של רצונך ליהנות. כלומר, זהו סימן שמוכיח שאתה פועל בכיוון הנכון. האדם שפועל למען עצמו מלא מרץ, שכן הוא חושב שבדרכו זו יזכה בגן-עדן נצחי.

שאלה: הרי נוח יותר לאדם להרגיש שהבורא קיפח אותו.

תשובה: השאלה היא: איך אדם מגיב אחרי שהוא חש חוסר סיפוק ממצבו: או שהוא מאשים את הבורא, שהוא לא מפנק אותו, או שהוא מבקש ממנו עזרה נגד טבעו (ראה המאמר " אין עוד מלבדו" בספר " שמעתי").

שאלה: "...ואז אתה מצדיק את עצמך ומאשים את הבורא".

תשובה: הפוֹך את הדברים: הצדק את הבורא והאשם את עצמך. במצב בו האדם מאשים את הבורא, על שאינו מאפשר לו להתקרב אליו, קיימת סתירה פנימית.

ההתקרבות לבורא-משמעותה מצב, בו אדם אינו דורש למען עצמו דבר, אלא מקבל הכול כַּטוב ביותר בשבילו, כי הוא מאמין, שהכול נמשך מהבורא. אם כן, על איזו בקשה בכלל ניתן לדבר?

שאלה: נוח להאשים את הבורא, שהוא אינו נותן אפשרות ורצון להתקרב אליו.

תשובה: אם האדם ממשיך לטעון שהבורא אינו נותן לו, כביכול, אפשרות ורצון להתקרב אליו-זהו בדיוק המצב, בו יש לו מה לבקש. עליו לבקש, שהבורא יעניק לו יותר תכונות של אהבת הזולת, כדי שהאדם יבוא לידי סיפוק מלא בכל דרך ההנהגה של הבורא, ובמקום להאשים, יברך. יש ביכולתו של האדם לעשות כן.

הימצאותו של אדם בקו שמאל הכרחית לשם קבלת (התגלות) תכונות חדשות של קבלה עצמית. לאחר-מכן תכונות אלה מתוקנות, מתמלאות באור ובידיעה, וכך האדם מתעלה מעל למצבו הקודם. וכך קורה כל הזמן. אנחנו יכולים רק להאיץ את קצב התפתחותו של התהליך ולצמצם את משך הנוכחות שלנו בכל מצב. הדבר תלוי בקצב הסתגלותו של האדם למצב נתון.

להאשים את הבורא ולבכות-זה נוח, כי זה אינו מחייב לתת יגיעה ולפעול. אך מה שלא עושה השכל, עושה הזמן. הכול חולף ועובר. בהדרגה אתה תתרגל לשינויים של מצבים אלה, ותתחיל, במידה מסוימת, לשלוט בהם.

בכל מצב תפעל כפי שנאמר: "כל אשר תמצא בידך ובכוחך לעשות-עשה!". אפילו אם אינך יודע איך לעשות את המעשה, זה לא משנה-עשה! מפני שאפילו המעשה השגוי והכי לא מובן, מאיץ את המסע ומקרב את השלב הבא, שכן הוא תמיד יותר קרוב לתיקון מאשר השלב הקודם!

שבירת המסך

שאלה: נאמר שככל שהספירה היתה גבוהה יותר, ככל שגדולים יותר היו רצונה והמסך שלה לפני השבירה, כך עמוק יותר נפלו ניצוציה אחרי אובדן המסך. מדוע?

תשובה: ספירה גבוהה ועליונה פירושה, שיש לה רצון גדול יותר, ובהתאם לזה-מסך גדול יותר. כמובן, שאם המסך בספירה העליונה אבד-נשאר רצון גדול יותר "עירום",

נשאר רצון "למען עצמי" גדול יותר מאשר של ספירה נמוכה, תחתונה יותר, שהמסך שלה ורצונה קטנים יותר. מכאן נובע הכלל: מי שגדול וגבוה יותר מבחינה רוחנית, או-אז רצונו גדול ומשובח יותר (רצון אגואיסטי גדול-עם המסך), ואם הוא נופל (מאבד את המסך), נפילתו עמוקה יותר והוא נעשה גרוע יותר. כך זה גם בטבע שבעולם הזה, אך בעולם הרוחני-המרחקים (ההבדלים בתכונות) בין מצבי העלייה והירידה הם אדירים! אם תתעקש נחרצוֹת תוכל לעבור את כל המעברים, ולהתקדם בלי לשים לב למצב-רוחך ולמצבך הנפשי-הפנימי.

חובת התיקון

שאלה: הבנתי, שמקובל אחד מספיק כדי לבצע עבודה רוחנית במקום שבעה מיליארד איש. אך לא הבנתי מדוע לשם התיקון הסופי חייב כל אדם (כולל נשים, זקנים, ילדים, מפגרים וכדומה) לחוש את המשיכה כלפי הבורא ולעבור את 125 המדרגות?

תשובה: מבנה הנשמה הכללית-אדם הראשון-מורכב מכלים הנקראים "גלגלתא ועיניים" (גו"ע) ומכלים "אוזן-חוטם-פה" (אח"פ). גו"ע-אלה הכלים שעובד אתם מקובל שנמצא בעולמנו. גו"ע הם כלים שמספיקים כדי להכין את כל אוכלוסיית העולם באופן לא מודע, לכך שגם בה תימצא "הנקודה שבלב". אך לאחר-מכן כל אחד חייב לעבור את המסע בכוחות עצמו. כל אחד-משמע, כל נשמה פרטית.

ישנם גלגולים חלקיים ולא שלמים, ישנם כאלה שהולכים בזוגות עם גלגולים אחרים, ובכך מתקנים זה את זה, כמו, למשל, ילד מפגר ואמו הסובלת. איננו יכולים לראות את המטרה ואת התיקון המשותף של הנשמות הקשורות האלה, שכן הקשרים מורכבים ביותר ומתקיימים במחזורים רבים.

זה לא אמור להיות העיסוק שלנו, שכן זה רק גורם לנו לסטות מן העיקר: אם נתנו לך מקום, וחיים והבנת היעד, עליך לפעול! אחרי שתשיג היעד, תבין הכול, ואילו עכשיו רק תתבלבל ותחמיץ את הסיכוי שלך בהווה. לכן הרצונות שלנו להבין מה מתרחש אינם מתאימים לרמתנו. רצונות אלה נשלחים אלינו מלמעלה בעיקר כדי שנאבק בהם, ולא כדי שננהג לפיהם.

סיבת ההתגלות

שאלה: הרב אשלג מדבר במאמריו על חשיבות הרגשת גדלות הבורא. אדם נוטה לשרת את הגדול, ולכן ברור שהגוף ייכנע לדרישה זו. אך הגדלות היא במקום שישנו חסד, ואילו חסד הבורא-נסתר מעינינו. נניח שהבורא כול-יכול ומנהיג את הכול. אך אם העולם מלא סבל, כיצד ניתן לראות את גדלותו של הבורא? האם המלך הוא גדול, רק מפני שיש לו שלטון? המלך הוא גדול במעשי החסד שלו כלפי נתיניו. אז כיצד ניתן לראות את גדלות הבורא?

תשובה: אתה צודק בכך, שאם הבורא מתגלה, או-אז האדם נכנע, כמו שקורה גם בעולמנו. כל ההבדל הוא במטרה שלשמה זה קורה. הבורא לא יתגלה למטרה אחרת, אלא לתיקונו של האדם. האדם מבקש מהבורא להתגלות כי הוא רוצה להיות בטוח בקיומו-אך זה צריך להיות רק לצורך התיקון. אם אדם מבקש מהבורא את התיקון, הבורא מתגלה בפניו דווקא כמי שמבקש לעשות מעשה של חסד. בתגובה, האדם מיד מרגיש מצדו אהבה ללא מצרים כלפי הבורא.

במי תלוי האדם

שאלה: אחרי שקראתי את הרמב''ם: במי אני תלוי, בכל-זאת, במאמצי- או בחסדי הבורא?

תשובה: הכול נמצא בידי האדם והכול בידי הבורא ("הכול צפוי והרשות נתונה")-זהו בדיוק העניין, שהרמב''ם עסק בו. האדם צריך לומר לפני תחילת המעשה שהכול תלוי בו: " אם אין אני לי-מי לי". אבל אחרי שעשה את הכול, הוא צריך לומר שכל תוצאות מעשיו הן בזכות מעשי הבורא ורצונו, מכיוון ש" אין עוד מלבדו". אנחנו נמצאים תמיד במגבלות הזמן, ולא מבינים איך אפשר להיות מחוץ לזמן, ולכן איננו מסוגלים לתאר לעצמנו איך הכול יכול להיות תלוי גם בנו-ובה-בעת גם בו. להשלמה-עיין ב" פרי חכם-אגרות קודש" (דפים כ"ה, ס"א, ס"ג, ע', ק"ז).

חזרה לראש הדף
Site location tree