אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוויה ושמה קבלה / פרק 5 - הרצון ליהנות: גילוי ותיקון
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

פרק 5 - הרצון ליהנות: גילוי ותיקון

תוכן העניינים:

כוח הרע-כוח הבורא

שאלה: הופתעתי לקרוא ב"הגדה של פסח" שפרעה גרם לבני ישראל להתקרב לבורא. כיצד כוח שלילי מסוגל לעבוד למען הבורא ונגד עצמו?

תשובה: " פרעה" הוא כוח הבורא, כוח הטוב, שמתגלה בנו בצורה שלילית, כפי שנאמר: שני מלאכים מוליכים את האדם למטרה, ה"טוב" ו"הרע".

כל ההתקדמות מתמצית ברכישת כוחות חדשים של נתינה. אם באדם היה רק כוח הטוב, הוא מעולם לא היה יכול להתקדם קדימה. לשם כך קיים כוח הרע, פרעה-יצר הרע שבאדם-כדי שהאדם יוכל ליטול ממנו רצונות גדולים יותר ליהנות, לתקנם ולהתעלות.

לכן חשוב להתייחס ל"פרעה", ככוח הבורא שניתן לנו לעזרה. "פרעה" מניע אותנו בכך, שהאגואיזם שלנו מעורר בנו רצון להתקדם ולהתפתח חומרית. ומזה אנחנו מתחילים להבין שהתפתחות חומרית לא מוסיפה לנו דבר, וההתפתחות האמיתית היא רוחנית.

כאשר בהשפעת "פרעה", מתחילים להתפתח רוחנית, מחפשים גם בעולם הרוחני כלי מילוי לרצון ליהנות. מכאן שהאגואיזם שלנו, פרעה, הוא המניע אותנו לכול. זאת מפני שברצון שלנו לקבל, אי-אפשר לקבל את האור העליון, את הרגשת הבורא, את התענוג האינסופי, אלא רק את התענוגים של העולם שלנו, שהם תענוגים קטנים מאוד, שכשהם נמוגים הם מותירים בנו רצון יותר ריק, רצון שחסר לו מילוי.

"פרעה" מוכרח להניע אותנו לרוחניות כדי שאחר-כך, כשנקבל תענוג רוחני, הוא יינק אותו לעצמו. בעולם שלנו, ה"פרעה" מניע אותנו לקבל תענוג בעזרת רצוננו הרגיל ליהנות למען עצמנו. ב"הגדה של פסח" מכנים אותו "פרעה הישן". לאחר-מכן מסופר שקם מלך חדש במצרים, וזהו ה"פרעה" שמניע אותנו לרוחניות ואחר-כך נוטל אותה לעצמו.

העניין הוא, שבניגוד לתענוגי העולם שלנו, תענוגים רוחניים אפשר לקבל רק באמצעות הכלי, על-ידי הרצון הנקרא "אמונה למעלה מהדעת", כלומר על-ידי הכוונה ליהנות "לטובת הבורא". "פרעה", הרצון ליהנות, דוחף את האדם לקבל תענוג רוחני לטובת עצמו. באופן ישיר לא ניתן בידי האדם תענוג כזה, לכן הוא מניע את האדם לרוחניות, ללימודים, להשקעת מאמצים, ואחר-כך, כשהאדם מקבל הרגשה עליונה, הוא בא ונוטל את השגותיו של האדם, באמצעות מחשבות זרות שנשלחות לאדם.

שאלה: כיצד זה מתרחש?

תשובה: אחרי ההשגה, מופיעה פתאום בתוככי האדם המחשבה להשתמש במה שהשיג לטובת עצמו. לדוגמא: ליהנות ממעמד של "חכם", ממעמד של מקובל, לקרב או להרחיק בין אנשים, לרכוש כבוד, השפעה וכיוצא באלה. בכך ה"פרעה" נוטל לעצמו את כל הרוחניות שאדם השיג במאמצים עצומים, מתוך כלי ה"אמונה למעלה מהדעת", לתוך כלי ההנאה הפרטי שלו.

מה משיגים בזה? באמצעות פרעה, הבורא מניע את האדם ליגיעות חדשות. אבל לאחר שאדם משיג רגש רוחני חדש, הוא שב ומאבד אותו-משום שפרעה שוב מכניס בו רצון חדש לקבל למען עצמו, במקום הרצון לתת, כדי שהאדם ייהנה מהתענוגים הרוחניים שהשיג.

שאלה: מדוע פרעה מצליח בזה?

תשובה: הרי כל ה"רצון לקבל", שברא הבורא, נמצא ברשות פרעה. ותמיד הוא יכול להעניק לאדם רצונות "לקבל" חדשים, היותר גדולים מהרצונות "לתת" הקטנים, שרכש במדרגה הקודמת.

באופן כזה מוסיף פרעה לאדם רצון חדש לקבל, שהוא גדול יותר מהרצון שתיקן עד כה. "פרעה" מכניס לאדם, באמצעות תשוקותיו, את הרצון ליהנות של המדרגה הרוחנית הבאה, כדי שיתקן רצון זה, ובכך הוא נותן לאדם אפשרות להמשיך את עבודת התיקון שלו.

אלא שהאדם רואה רק איך תוצאות עבודתו יורדות לטמיון. יתרה מזו-האדם מרגיש, שבכל פעם, אחרי שהוא מגיע להשגה רוחנית גדולה יותר, הוא נופל ממנה ושוקע עוד יותר ברצונות לקבל להנאתו, בהם הוא מרגיש ברצון ליהנות גדול יותר מזה שהיה לו בפעם הקודמת. כך, פעם אחר פעם, כל "פרעה" גורם לאדם להתייאש-עד-כדי-כך שהוא צועק לבורא שיציל אותו מיד פרעה. בשלב הזה פרעה מסיים את תפקידו, ומתגלה לאדם כמלאך, שהוא בעצם שליח הבורא!

אגואיזם כרצון רוחני

שאלה: מדוע היהודים הם אנשים אגואיסטיים במיוחד?

תשובה: "יהודים" במשמעות רוחנית הם אותם אלה אשר שואפים אל הבורא. ברור, שלזה הם צריכים רצון מיוחד-הרצון לרוחניות הוא הגדול ביותר מכל הרצונות של העולם הזה, על כן התענוג הרוחני הקטן ביותר הוא גדול יותר מכל תענוגי העולם הזה. מכאן, שכדי להתאוות לרוחניות צריך להיות האגואיסט הגדול ביותר.

שאלה: נוצרה בי סתירה פנימית: מצד אחד, רוחניות היא אהבת-הזולת, אלטרואיזם והשפעה-ומצד אחר, כדי להתפתח בדרך הרוחנית נדרש מהאדם לרכוש רצונות ליהנות נוספים, עוד יותר גדולים ממה שיש לו עכשיו.

תשובה: העניין הוא, שהרצון ליהנות של העולם שלנו, מוגבל לתענוגים קטנים בלבד. והרגשת הבורא, שהיא העולם הרוחני, מתבטאת בתענוגים עצומים. לכן, לאנשים ששואפים לרוחניות נחוצים רצונות גדולים מאוד. אלא שהרצונות הללו חייבים להיות זהים בטבעם לתענוגים שמקורם מהבורא, כלומר, שאדם לא ירצה להתענג בעצמו אלא ירצה לגרום תענוג. השאיפות של האדם ושל הבורא צריכות להיות זהות.

אם האדם משתוקק לתת כמו הבורא, לפי מידת ההשתוקקות הזאת, הוא יכול להרגיש את הבורא ולהתענג ממנו. נשמת האדם מורכבת מרצונות לתת קטנים הנקראים " ישראל", ומרצונות לקבל גדולים שנקראים " גויים". בשלב הראשון של מצב שנקרא " קטנוּת", מתגלים באדם רק רצונות לתת קטנים, הוא מתקן אותם וממלא אותם, ולאחר-מכן במצב שנקרא " גדלוּת", מצטרפים אליהם גם רצונות לקבל גדולים.

התהליך הזה מתרחש באותו סדר גם בגשמיוּת בקנה-מידה עולמי: ישראל, כלומר היהודים, צריכים להגיע לרוחניות לפני כולם, ואחריהם-שאר העמים, הגויים. אך גם בפירמידה הזאת ובסדר הזה יש יוצאי-דופן. פרט לזה קיימים גלגולים, התחברות והתפרדות של נשמות. לכן לא כדאי להסיק מהאמור שום מסקנות כלליות (כדאי לעיין בעניין זה ב"הקדמה לספר ' הזוהר" מאות ס' ואילך).

רצון ליהנות-עם מסך

שאלה: האם אפשר להגיד, שאדם רחוק מהבורא יותר מכל אחד אחר, מפני שעוצמת הרצון שלו ליהנות גבוהה יותר מזו של האבן, הברוש או החתול?

תשובה: לפי טבענו, ככל שהרצון ליהנות גדול יותר, כך האדם רחוק יותר מהבורא. ככל שהרצון ליהנות קטן יותר, כך האדם קרוב יותר לבורא. אבל אם האדם מתקן את עצמו-הוא מתחיל מביטול מוחלט של רצונו ליהנות, ומשתמש בו רק לפי מידת המסך שברשותו. לכן, במצב מתוקן, ככל שהרצון ליהנות, שמשתמשים בו עם המסך, גדול יותר-כלומר, כשהכוונה לגרום תענוג לבורא גדולה יותר, כך האדם הופך להיות דומה יותר לבורא. וככל שהרצון ליהנות, שמשתמשים בו עם המסך, קטן יותר, כך האדם רחוק יותר מהבורא. לכן חשוב להבין, שבלימוד הקבלה, כשהרצון ליהנות גדל, גם המסך גדל איתו, כלומר גדל עובי המסך, שהוא הכוונה לְהַנות את הבורא ולא את עצמך. לכן אדם גדול, מקובל, הוא בעל רצון ליהנות גדול, אבל מתוקן.

ייסורי העבר

שאלה: למה האדם מקבל תענוג, כאשר הוא נזכר בייסורים הקודמים שלו, והם אפילו גורמים לו תענוג גדול יותר מאשר תענוגי העבר, ובמיוחד אם הוא חולק אותם עם מישהו אחר?

תשובה: כיוון שמאורעות העבר עברו תיקון (המתקה), האדם חש מתיקות מהייסורים הקודמים שלו. זה דומה כלשהו לדרך שלנו. הרי הדרך שלנו לא מתוקה-אנחנו משתוקקים וסובלים, וכאשר אנחנו משיגים את המטרה, אנו מרגישים תענוג מהאהבה לבורא ומהמפגש עמו, ודווקא משאיפות ומייסורים שהיו לנו בעבר. זה דומה לאדם מאוהב, שמשתוקק מאוד למפגש עם האהוב, ולבסוף אף משיג אותו. גודל התענוג תלוי בעוצמת ההשתוקקות, בהכרה המדויקת כלפי מי מופנית ההשתוקקות, ובמשך זמנה.

ובכלל, אם האדם חולק את רגשותיו עם מישהו, נוצר כלי משותף, כלי גדול יותר להרגשה-לכלי נוספה עוד הרגשה: מה שהחבר מרגיש. לכן, לחלוק עם מישהו זה נעים יותר מאשר לחוות לבד (ראה " פרי חכם-אגרות קודש", דף ע').

להשפיע על הבורא

שאלה: האם רצונות האדם משפיעים על החלטות הבורא?

תשובה: לא!

שאלה: רק הבורא מחליט מה על האדם לעשות?

תשובה: כן!

שאלה: והבורא הכול-יכול יצר תמונה כזאת מוגבלת?

תשובה: אדם רגיל לא משפיע על הבורא, כי אין לו עם מה. לאדם רגיל אין מסך! אבל מי שהופך ל"אדם", במובן הקבלי של המלה, כלומר לבעל מסך, מסוגל להשפיע על הבורא ועל הבריאה כולה. הוא הופך, במקום הבורא, למנהיג של כל הבריאה, לשותף שווה. כל עוד אתה לא הופך ל"אדם", לבעל דרגה רוחנית, ושבוי עדיין ברצונות של הטבע הגשמי-בהמי שלך, אתה לא מסוגל להחליט על שום דבר, משום שאתה רואה תמונה של העולם הזה בלבד.

מה אתה רואה לפניך, שייתן לך את היכולת להחליט כיצד לנהוג? בעולם הזה מעניקים לך אשליה של חופש, ומלמדים אותך כמו חתלתול עיוור. בעצם מלמדים אותך להכיר בזה, שאתה אף פעם לא פועל נכון. וכאשר האמת הזאת תתגלה לך, מיד תבין עד כמה תמיד טעית.

הבורא הוא כול-יכול דווקא בזה, שהוא נותן לאדם הכול: חופש בחירה וכוחות לפעול, הבנה והשגה של חוקי המציאות. אבל בהיות הבורא כול-יכול, זה מאפשר לאדם לרצות לדבוק בבורא-ולא מכיוון שהבורא הוא כול-יכול, האדם רוצה בכך לתועלת עצמו, אלא הוא רוצה בכך למעלה מכל תועלת עצמית. בדרך זו אין הבדל בין פעולותיו של הבורא ורצונו לבין פעולותיו של האדם ורצונותיו (קרא את המאמר " אין עוד מלבדו" בספר " שמעתי" של בעל-הסולם).

תענוג רוחני

שאלה: אני חש שמסביבי שוררים המון תענוגים ועוד הרבה אנשים שנהנים. האם התענוגים האלה נחשבים ל"קטנים" או ל"גדולים", לעומת התענוגים הרוחניים שאתה מדבר עליהם?

תשובה: אנו רואים, שהאדם נולד בעולם שלנו עם רצונות קטנים מאוד, שאחר-כך הם מתפתחים: האדם משתוקק למשפחה, לשליטה, לכבוד, לידע, אולם רק לכל מה שנמצא סביבו בעולם הזה. הרצונות תובעים מהשכל את רמת ההתפתחות הדרושה להם. במלים אחרות, השכל מתפתח באותה מידה, הדרושה לסיפוק הרצונות.

אבל אם האדם מקבל השתוקקות לרוחניות, כלומר, מרגיש פתאום השתוקקות למַשהו, שהוא איננו מוצא מסביבו בעולם הזה, או-אז הוא מחפש-ומלמעלה מכוונים אותו אל הקבלה. אבל לעיתים קרובות מכוונים אותו לדרכים אחרות, ל"טכניקות רוחניות" אחרות, מה שאומר שעליו עוד לעבור שלבי התפתחות נוספים, ורק בעוד מספר גלגולים, הוא אכן יגיע ללימוד הקבלה.

כאשר אדם מתחיל ללמוד קבלה, כל הרצונות מתחילים לצמוח בתוכו, הוא נעשה אגואיסט גדול יותר ולכן הופך לחכם יותר. נוצרות השתוקקויות גדולות יותר לכל תענוגי העולם הזה, ובייחוד למין, כמו שכתוב בתלמוד: אחרי חורבן הבית "טעם ביאה נשאר לעובדי ה", הטעם האמיתי של תענוגי המין נשאר אצל אלה שצומחים רוחנית. למי שאינו בקיא במערכת מבנה העולמות ואינו מכיר את ההנהגה העליונה, זה נשמע כמו ההפך הגמור. אך ללומדי קבלה ברור, כי בעולם שלנו התענוגים, וההשתוקקויות אליהם-הם זעירים ביותר, וככל שעולים גבוה יותר אל הבורא, כך גדולים יותר ההשתוקקויות והתענוגים.

השתוקקות

שאלה: אם אדם משתוקק שהבורא יאהב אותו, האם זהו רצון אגואיסטי?

תשובה: ברור שזה אגואיסטי, אבל מה רע בזה? הסתכל על עצמך בצורה הגיונית. הערֵך את עצמך בהתאם לאותה מדרגה, שבה אתה נמצא. אל תדרוש מעצמך יותר מדי. אל תיקח על עצמך משימות לא מציאותיות, או מעל לכוחות שלך. אם אינך מסוגל לבצע אותן, או-אז סימן שאתה עדיין לא יודע מה משמעותן האמיתית.

בתקופה הראשונה של התפתחות הנשמה, לפני המחסום, אדם מכיר את התכונות האגואיסטיות שלו. הוא נוכח שהוא רחוק מהבורא ומפתח רצון להיות עמו, להנאתו האישית, כמו שכתוב ב"שיר השירים": " חולת אהבה אני", " עד שאינו מניח לו לישון" (כדאי לקרוא על זה ב" הקדמה לתלמוד עשר הספירות"). אם המדרגה הזו נשלמה, היא מובילה אל מַעבר לעולם הרוחני דרך המחסום, המעבר לעולם הרוחני הוא תשובה לרצון האגואיסטי העצום שהתפתח באדם- ליהנות מהבורא.

תחושת סיפוק

שאלה: כאשר אדם עובד הרבה, האגו שלו מרוסן. האם נכון לנהוג כך, לצורך תיקון פנימי?

תשובה: כאשר אדם משקיע הרבה בהתפתחות הרוחנית שלו, מופיעה אצלו תחושה של סיפוק עצמי, והוא מתחיל להתגאות במאמצים שלו. ראוי להיזהר, שלא יופיע סיפוק כזה. אך בכל מקרה, שום מסקנה לא צריכה לעצור בעדו מלהמשיך ולהשקיע מאמצים. ברור, שכל המאמצים הראשונים שלנו, לפני שעוברים את המחסום בין העולם שלנו לעולם הרוחני, מקורם-ברצון להשיג משהו בשביל עצמי. אבל המאמצים האלה חושפים בנו בהדרגה את הרע, ולכן נדמה לאדם שהוא נעשה גרוע יותר.

לדוגמא, תמיד נהגתי להסיע את השכן שלי, להלוות כסף לחברים, לעזור לקרובים. הרגשתי סיפוק דרך המעשים האלה, בזכותם כיבדתי את עצמי. ועכשיו אני נוכח, פתאום, שההתנהגות שלי נבעה מתועלתנות צרופה-כדי שאוכל לחשוב טובות על עצמי, כדי שידברו עלי, כדי לקיים את מה שחינכו אותי אליו וכך להפיס את דעתי. ברור שעכשיו, כאשר אני מבין עד כמה אני אגואיסט, התחושות שלי קשות ומדכאות. אבל השלב הזה הוא שלב הכרחי.

לידה של רצון

שאלה: אמרת בסעודת ראש חודש שבט, תשנ"ו (ינואר, 1996): "דרך העלייה הרוחנית היא ארוכה וקשה. אתה צריך להיוולד מחדש בכל מדרגה ומדרגה, עד שתדמה לבורא בתכונותיך ותדבק בו לגמרי". כפי שאני מבין-להיוולד מחדש זה להרגיש תכונה חדשה של הבורא. אם הנשמה מרגישה תכונה חדשה ומצבים חדשים-האם המצב הקודם כבר לא נחשב לצורכי ההתקדמות הבאה?

תשובה: מדרגה חדשה נולדת דווקא על בסיס העבר. אפשר להגיד שעל בסיס שלילת המצב שעבר (חוק הפך ההפכים), נולד הצורך במצב החדש, כי הישן מיצה את עצמו. יש מעבר מהכתר (ה" רצון להשפיע") של הפרצוף התחתון אל המלכות (ה" רצון לקבל") של הפרצוף העליון יותר. המעבר הזה משמעו לידה-הופעת תכונת "לקבל" חדשה, הנרכשת מחדש. לפיכך, לידה היא לידה של רצון חדש; משך החיים של הרצון הזה הוא הזמן הדרוש לתיקונו; ואחריו, מיד נולד המצב (הרצון) הבא, העליון יותר.

רצון שלם

שאלה: אני נמצא במצב של לחץ פסיכולוגי חזק, שנובע מהמתנה לכל מיני צרות. יום אחד ניסיתי לתאר לעצמי מצב, שבו אני מאבד הכול: עבודה, דירה, בריאות וכדומה, אבל קיבלתי את זה כטוב, כדבר ההכרחי להתקדמות הרוחנית-ולפתע הוקל לי במידה רבה. האם שכנוע עצמי כזה יכול לעזור לאדם וכדאי לעשותו באופן קבוע מתוך הכרה? האם, מנקודת-מבטה של הקבלה, נכון לעשות זאת? שהרי הרצון לשפר את הבריאות הוא רצון אגואיסטי לשם תועלת עצמית.

תשובה: אתה מתאר תחושות, שאנשים רבים מרגישים. אבל למי שמחפש דרך למעלה, לבורא, נותנים הרגשות כאלה בכמות גדולה יותר ובמתכוון, כדי שירגיש שהבורא נחוץ לו וירצה בהתגלות שלו, אפילו אם ההתפתחות הזאת באה כתוצאה מבריחה לשם הצלת עצמו-כמו למשל: מסכָּנה לחייו, מפשיטת רגל, מבושה וכיוצא בזה.

הבורא מלכתחילה משתמש בכל האמצעים הרגילים, שברא בשביל האדם, כדי לקרבו אליו. כל מה שיש בנו הוא רק על-מנת להתקרב לבורא. הגאולה טמונה רק בכך, שהאדם יתחיל להרגיש את הבורא, שהבורא יתגלה לו. אבל רצונו של האדם אינו נוטה להשלים עם זה שהוא יחדל להיות "בעל-הבית" ויותר לא ישלוט באדם. גם אותו עשה הבורא כדי שהאדם ישנא את הטבע שלו "לקבל", שמנוגד לתכונת הבורא "לתת", עד כדי כך שירצה לבטל אותו. רק הודות להכרה שכל מה שמנוגד לבורא הוא שלילי-האדם נכנע בסופו של דבר ומבקש את הבורא. כך עשה הבורא מלכתחילה, על-מנת שהרצון אליו יהיה שלם.

שינוי רצונות

שאלה: אתה כותב על מחיקתם של רצונות מיותרים. אבל, מצד שני, אמרת שאין רצונות מיותרים, שאסור למחוק אף רצון, אלא צריך לתקן את הטבע האגואיסטי של האדם לטבע הבורא (האלטרואיסטי).

תשובה: כוונת השימוש במלה "מחיקה" היא: שינוי הכוונה מ"לא לשמהּ" ל"לשמהּ". בזכות שינוי הכוונה שלו, הרצון מקבל צורה חיצונית אחרת לגמרי. למשל, אם לאדם יש רצון להרוג-ניתן להשתמש ברצון הזה באורח חיובי, כמו, למשל, עבודה במשחטה.

שאלה: לכמה מהשאיפות שלי, אני לא מצליח לייחס כוונה רוחנית. האם זה נכון למחוק רצון גשמי, שלא ניתן לצרף אליו כוונה רוחנית-את הכוונה "למען הבורא"?

תשובה: בשום אופן אל תחטט ברצונות הלא-מתוקנים שלך: "במקום שאדם חושב, שם הוא". אלא חשוב על הבורא, על מחשבתו, על גדלותו. רק " אור מקיף", שבא כתוצאה מלימוד, יכול לשנות אותך.

אבל לא אתה את עצמך. ולפיכך-אל תנסה. זוהי אינה הגישה הנכונה. לצערי, בידי האנשים אין את שיטת הקבלה, ולכן הם חושבים שאפשר למחוק מחשבות ורצונות רעים. הקבלה מלמדת שרק תפילה לבורא ותשובה ממנו, יתנו לך את הכוח, שיאפשר לך להיפטר מיד מכל החסרונות.

אופי, תכונות והרגלים

שאלה: האם זה מסוכן להרשות לעצמך להתרגש מסרט, או מספר, שאין בהם אפילו רמז לרוחניות, ולהשתמש בהם רק כדי להירגע? ומה לגבי ההרגלים הפחות חיוביים שלי, כיצד אתמודד איתם?

תשובה: לא תוכל לעשות עם עצמך שום דבר. התגובות שלך ומה שאתה היום, ייוותרו גם אחר-כך. במידה שתעסוק בקבלה, תתחיל להשתנות מבפנים, אבל לא בתכונות האופי שלך. ספר " הזוהר" אומר שאין לזה שום קשר לרצון הטבעי שלך ליהנות-אלה הן רק תגובות. תשנה את המטרה שלך, ואז תקבל מציאות אחרת. לכן, צא מזה והתחל להתייחס לדברים אחרת.

היום אתה רק יכול לומר לעצמך שהכול מקורו בבורא. אחר-כך זה יתבטא בהרגשה שלך, בבהירות מוחלטת. ואז לא תצטרך להגיד לעצמך שום דבר. התכונות החדשות שלך יקבעו את זה.

לכן האדם חייב לחשוב רק על העלייה לדרגת הבורא. אם הוא חושב על תכונות האופי השליליות שלו, הוא מרשיע בזה את בוראו. כיוון שאדם שאינו מתוקן-גם מחשבותיו אינן מתוקנות, בבחינת "במקום שאדם חושב-שם הוא", לכן מוטב לא לחשוב על עצמך, אלא על הבורא. בצורה כזאת אתה כבר נמצא בעליון.

קנאה ותאווה

שאלה: מה צריך לעשות עם הקנאה, התאווה וכיוצא בזה? האם הקבלה מתקנת את התכונות האלה ואת היחסים בין אדם לחברו?

תשובה: במהלך לימודי הקבלה, אתה מקבל השפעה הדרגתית של האור המקיף, שמשנה אותך. בהתחלה זה קורה במנות קטנות, ולאחר-מכן באופן מתמיד. במהלך הזמן אולי אתה נראה כלפי חוץ יותר אגואיסט, כי אתה מגיב בצורה שונה למה שמתרחש, ליחסים ולסבל, והאנשים נוטים לפרש את זה כהפגנת חוסר אכפתיות כלפיהם. אבל למעשה אתה פשוט התחלת להבין את מהות המתרחש, ואינך בוכה יותר, כמו אחרים, או שאתה לא שרוי בפאניקה כמוהם... אלא שאתה שואף להעניק לכולם עוד יותר, אך עושה את זה בצורה מיוחדת- באמצעות תיקון היקום דרכך-ואהבת הזולת הזאת, הכי גדולה שיש, יכולה להיראות בעיני אחרים כמו אגואיזם צרוף. למרות שאתה מתייחס לסובבים אותך, כמו אב אוהב שלא ייתן לילדו סכין כדי שישחק איתו ויזיק לעצמו, הם לא מבינים אותך. ככלל, ניתן להבין את הקבלה רק על סמך הניסיון האישי. ולצערי, ניסיון כזה יש רק לאנשים שהם בעלי השגה...

לשקר ל"טבע המקבל"

שאלה: מה לעשות אם ה"רצון לקבל" שלי אינו מתיר לי לעשות את מה שאני מתכוון לעשות? האם ניתן לשקר לו, לחשוב על איזו תחבולה?

תשובה: אם אתה מנסה לגרום ל"רצון לקבל" שלך (הטבע שלך ליהנות, להתמלא, פשוט לחיות) לקבל את עמדתך, זה אומר שהמצאת לו איזה "פיתיון" אחר, שבעזרתו אתה מבטיח לו הנאה. זה גם מתאים לך, מפני שהוא מאפשר לך לקבל את מה שאתה רוצה גם בדרך זו. כאילו שזה קורה לא באדם אחד, אלא בין אנשים, המשקרים איש לרעהו-כמו שבתורה, ובשאר ספרי הקודש, מסופר כביכול על הרבה אנשים, אבל בעצם מדברים שם על הרבה תכונות באדם אחד, והקשרים שביניהן; מתבררות שם שאלות שדומות לשלך: כיצד לנהוג, האם האדם יכול לשקר לטבע שלו, ובכלל, מה עדיף. לכן מומלץ לקרוא הרבה, כמו שכתוב: " כל אשר תמצא בידך ובכוחך לעשות, עשה". האדם חייב לנסות הכול, עוד לפני שה"טבע המקבל" שלו יגלה, שהוא לא מקבל מזה הנאה-ורק אז הוא יסכים לבקש מהבורא...

שאלה: האם לא חשוב לך מאילו סיבות אתה חדל להיות אגואיסט?

תשובה: בהתחלה המטרה היא: "למען עצמי"-"לא לשמה". האדם מערבב בין "למען הבורא" לבין "למען עצמי". אבל דווקא מצב כזה מאפשר לו לתת יגיעה, שכתוצאה ממנה בא ממעל אור תיקון, והאדם מתחיל להבין את המשמעות של "מחוץ לעצמי", "לא למען עצמי", "למען הבורא". השאלות צריכות להישאל, אבל התשובות הן הרגשות, שמתלוות לרצונות המתוקנים. השאלה היא "כלי", התשובה היא "אור". ובינתיים, התשובות מועילות רק בשביל להרגיע את עצמך, ולתת יגיעה. בעל-הסולם עונה לשאלתך ב" הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

בכלל, האדם מתפתח כמו תינוק, שחוזר באופן לא מודע אחר מעשיו של המבוגר. כך גם לומדים שחקני תיאטרון. ובעצם, כל לימוד מבוסס על חזרות, מפני שאתה לומד את מה שאתה עדיין לא יודע, את המדרגה שאתה עדיין לא נמצא בה. התהליך הזה נקרא: " מלֹא לשמה בא לשמה"-מ"למען עצמי" ל"למען הבורא"-מהרגשת העולם הזה להרגשת העולם הרוחני.

הרצון הגשמי משתנה

שאלה: קשה לי לתאר את עצמי, אחרי כל-כך הרבה שנים, משנה את טבעי הגשמי לרוחני. איך זה קורה?

תשובה: האדם מתחיל את דרכו לבורא מתוך אינטרסים אישיים-מצב שנקרא " לא לשמה", ולאחר-מכן, בהשפעת האור הרוחני העליון, הוא רוכש פתאום כוונה חדשה: "למען הבורא"-מצב של " לשמה". השינוי בכוונה של האדם אינו אפשרי בשום דרך אחרת, אלא בהשפעת האור. את השפעת האור ניתן לעורר רק באמצעות מאמץ שיטתי בלימוד הקבלה בקבוצה. ובסוף, האדם באמת מקבל דווקא את האפשרות להתמלא בלי הגבלה-את מה שמייחל הרצון שלו, ליהנות-אבל אין לו יכולת לקבל אותה בגלל המוגבלות של הטבע שלו; אלא רק כשהוא יוצא מחוץ לגבולות של עצמו, או-אז הוא רוכש את היכולת לקבל אינסופית- ללא הגבלה. לכן, חוכמת הקבלה היא מדע על איך מקבלים מהבורא.

שינוי התכונות מתרחש לפי העיקרון: " יגעת ומצאת, תאמין"-השקעתי מאמצים ומצאתי, במלים אחרות, השקעתי מאמצים בלימוד עם הקבוצה ובהתחברותי אליה, אמנם עם כוונה "למען עצמי", אבל בסופו של דבר, הגיע אלי האור ותיקן אותי. אני מעריך את זה כמציאה, כי לא יכולתי להתכוון לצאת מהטבע שלי מראש, בעודי שבוי בתוכו. אני ממליץ לעיין ב" הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

התגלות התכונות האמיתיות

שאלה: האם אנשים אחרים יכולים לשים לב, שנעשיתי יותר אגואיסט, למרות שהשינויים המתחוללים בי הם פנימיים?

תשובה: כל אדם נברא בשלמות, כלומר: יש לו מלכתחילה את כל הדרוש לו לתיקון ולהתפתחות. האדם הוא כמו זרע חיטה, המכיל את כל המידע העתיד להתגלות בו, ונותר רק להזין אותו כדי שיתגלה מה שטמון בו.

דבר זה שייך לאופיו של האדם, לתכונותיו הגשמיות, וזה נכון גם לגבי תכונותיו הרוחניות. נשמתו של האדם מתגלה בהתחלה כנקודה. בעקבות לימוד הקבלה היא תופחת עד למידות שנקבעו לה מראש, ונעשית פרצוף שלם.

כל הרע שמתגלה באדם, היה בו גם מקודם. אלא שזה היה נסתר ממנו, כיוון שחסרו לו המוכנות, הכוח והרגשת הצורך לתקן את עצמו, ולכן בזמן לימוד הקבלה כל הרע מתחיל להתגלות.

גם בתוככי כל האנשים שסביבנו מקנן הרע הזה, אלא שהוא נסתר מהם, עד כדי כך, שלא זו בלבד שהם לא מרגישים אותו, אלא שיש אנשים שחושבים כבר את עצמם לצדיקים. כשיגיע זמן התיקון, לכל אחד יתגלו תכונותיו האמיתיות, ורק על-ידי תיקונן ניתן יהיה להשיג את הבורא.

כאשר מתגלות לאדם תכונותיו הרעות הוא נעשה עצבני יותר וחסר שביעות רצון, כיוון שהוא לא רוצה לראות את עצמו ככזה. אבל אנשים אחרים לא מבינים מה מתרחש בתוכו ולמה זה קורה. הם לעולם לא יקשרו את זה להתגלות הרע, בגלל שהם עצמם עוד לא עברו את זה. וכתוב: "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו".

נסתר מאחרים

שאלה: כל מה שהיה בתוכי מקודם, מתגלה עכשיו כלפי חוץ. האם זה גם מה שאחרים רואים?

תשובה: מה שנמצא בתוך האדם בנקודה שבלב-זרע הנשמה, הוא הטבע הלא-מתוקן שלו, שמופיע בהתחלה במנות קטנות, ובהדרגה מתגלה בתחושותיו ובהכרתו במנות גדולות. אך על האדם לתקן את התכונות שלו, מנה אחר מנה, ולכן מי שלומד במרץ באופן יותר מרוכז, מגלה את הטבע שלו מהר יותר ובמנות גדולות יותר. הוא מכיר בטבע שלו כרע ונדחה מהשימוש בו.

הקבלה היא מדע שימושי וניסיוני-כל מה שאנחנו יודעים על העולם הרוחני ועל הבורא, נודע לנו מהמקובלים, אנשים שעל-ידי תיקון עצמי נכנסים לעולם הרוחני העליון, ומרגישים אותו בתוך-תוכם, כמו שאנו מרגישים את העולם הזה. ואת מה שהם מגלים שם, הם מתארים לנו בספריהם, ובהם אנו יכולים לקרוא על העולם הרוחני.

קבלה היא מדע מעשי. אם האדם לא לומד על עצמו ולא שוקד על תיקון עצמו, הוא לא יכול להבין את מה שהוא קורא בספרים. וכיוון שמדובר שם על דברים שאין להם ביטוי בעולם שלנו, הוא פשוט לא יידע כלום על הקבלה.

אשר על כן נקראת הקבלה " תורת הנסתר", כיוון שאי-אפשר לראות את מה שמוסתר אלא רק את מה שמתגלה. להיות מדען וחכם בקבלה אין פירושו לקרוא הרבה ספרים, אלא להשיג את מדרגות ההתגלות העליונות. מידת ההתגלות של העליון משקפת את הדרגה של החכם בקבלה.

למרות שה"רצון לקבל" מתגלה בכל פעם עד למידותיו האמיתיות האינסופיות, הוא לא נראה לאחרים-מפני שזה בלתי-אפשרי לראות כל מיני "לחצים בהתנהגות", "חוסר סבלנות לדברים ריקים וחסרי טעם", "דחיית תענוגים רגילים, הנראים כילדותיים" וכדומה. בעיקר בולט באדם חוסר סבלנות, כיוון שהקבלה לא סובלת פילוסופיות או דיונים על מושגים תיאורטיים ולא מוחשיים.

אגואיזם בחברה

שאלה: אדם שמתחיל ללמוד קבלה ולהתקדם לעבר-רוחניות, מגלה בתוכו תכונות אגואיסטיות נסתרות, שלא ראה קודם. אבל אותן התכונות אמורות להשפיע עכשיו על כל מעשיו, כלומר האדם צריך להתנהג באופן יותר אגואיסטי כלפי הסובבים אותו. אם הדבר נכון, איך ייתכן שיכולות להתקיים קבוצות אנשים, שמתקדמות יחד? באיזה אופן האנשים יכולים לבנות מערכת יחסים ביניהם, אם הם הופכים במהלך הלימודים לכל-כך "רעים"?

תשובה: אתה צודק. כאשר תלמיד מתקדם רוחנית, רצונו לקבל רק בשביל עצמו גדל, שאם לא כן איך יתקדם? ממדרגה למדרגה, מתגלית באדם שכבה חדשה של רצונות לא-מתוקנים, עם הכוונה "למען עצמי"; ועל-ידי כך שהאדם מתקן את הכוונה מ"למען עצמי" ל"למען הבורא", הוא עולה. כלומר, הרצונות החדשים שתיקן הם המדרגה החדשה שנוספה לו, שאליה הוא עלה.

אבל אם כך, מקובל היה צריך לחוש עצמו כל הזמן במצב גרוע כלפי הסובבים אותו-זה היה יכול להיות נכון, אילו זו היתה תוספת של רצונות ליהנות מדברים גשמיים של העולם שלנו. אמנם מתגלים באדם גם רצונות כאלה, אבל זה לא הכי חשוב, לא זו הבעיה הגדולה של האדם, לא בה הוא צריך להילחם. אם אתה רוצה לאכול יותר, לשתות יותר, לישון יותר- זה לא נורא, זו תופעה זמנית, בתקופה של ירידה רוחנית, כאשר אין תענוגים אחרים.

העיקר שמוסיפים לאדם רצון אגואיסטי ליהנות מהעולם הרוחני: האדם צריך להילחם במה שמתקומם בתוכו כנגד הבורא, כמו שאמר פרעה: " מי ה', אשר אשמע בקולו!", כלומר, להתמודד עם מחשבות של חוסר אמונה, עם ספקות לגבי קיום ההשגחה העליונה. יחידוּת הבורא-היא הדבר החשוב ביותר.

נכון, גם היצרים הפיזיים גדלים, אבל זה נעשה בכוונה, על-מנת להסיט אותך מהמאבק הנכון נגד מה שבאמת מרחיק אותך מהבורא. הדבר הכי חשוב הוא לא להחליף את האובייקט שנאבקים בו, לא להיאבק ברצונות העולם הזה, ברצונות וביצרים של הטבע הבהמי, במקום המאבק האמיתי בהפרעות שמרחיקות מהבורא.

קליפה-זו מחשבה לא טהורה, כוונה לא טהורה נגד הבורא. היא נמצאת רק בעולם הרוחני, במקביל לקדושה וכנגדה, ולא נגד הפיתויים הגשמיים שלנו. לכן בקבוצת לימוד, למרות שמתגבר האגואיזם, הוא מתגבר אצל כל אחד בצורה של הפרעות אישיות-פרטיות כלפי הבורא, ולא כשאיפה להפוך למנהיג וכיוצא בזה. ומתוך ההשתוקקות המתעוררת אל הבורא, כל אחד שואף לתרום יותר בקבוצה. הרב יהודה אשלג כותב במאמר "הדור האחרון", שקבוצה חייבת ליצור בסיס לחברה העתידית. ייסוד של חברה קטנה כזו אפשרי בזמננו, והבורא גומל לחברה כזאת ממעל-בעזרה גדולה וביחס אישי.

במקום שאדם חושב

שאלה: במאמר של הרב ברוך אשלג, קראתי שהאפשרות היחידה להימנע ממצבים של נפילה רוחנית וחוסר מודעות היא לברר את המצב הנוכחי, כאשר האדם עדיין נמצא בעלייה רוחנית, להבין שאין שום דבר יותר שפל ומרוחק מהבורא מקיומו כבהמה, ללא אפשרות לבקר את מצבו, תחת הדיקטטורה של רצונות הגוף. מה פירוש לברר: לרדת בכוונה למדרגה תחתונה יותר?

תשובה: לעולם אין לחפש מצבים נמוכים יותר, כיוון ש"במקום שאדם חושב, שם הוא". כלומר-ככל שהאדם יותר למטה, כך הוא רחוק יותר מהבורא. תמיד יש לרצות להרגיש את הקשר עם הבורא, ואת היתר להשאיר לבורא: אם לצורך התקדמותו של אדם צריך להפילו למקום של שפלות, או-אז שהבורא ייצור את המצב הזה-והאדם בעצמו, בכל מצב שהוא נקלע אליו, צריך רק להמשיך לרצות להישאר קרוב אל הבורא. רק הסטרא- אחרא דוחפת את האדם להתייסר ולאכול את עצמו! התשובה לה צריכה להיות מיידית-בכל דרך אפשרית יש להגיע לשמחה, לדבקות במטרה, להתרוממות-רוח, להתלהבות בחיפוש.

ביחס לרוחניות, הגוף שלנו נחשב למת, ולכן הוא מבין רק תנועות מכאניות ולא את הנשמה. במצב של מחשבות ללא מוצא ובמצבים של העדר מטרה, של ריקנות, של חוסר כוחות-תתחיל לרקוד, לבד באמצע החדר, עם דמעות בעיניים-ותראה עד כמה בקלות יוצא הגוף ממצבו הרע בגלל שהגוף לא מבין רוחניות, אלא רק תנועות מכאניות. על זה כתוב בספר " הזוהר" הקדוש, שאין למלאכים ששולטים בנו את הנשמה ולכן ניתן לשקר להם...

הכרה עצמית

שאלה: בפני האדם עומד מצב כלשהו, וה"אני" שלו רוצה להגיב. האדם עצמו מעריך שתגובתו לא אמיתית, האם הוא יכול לשנות את תגובת ה"אני" שלו?

תשובה: אחרי כל החשבונות שתעשה, עכשיו ובכל מצב, בסופו של דבר תמיד תפעל כמו שתפעל, מפני שאתה הוא "אתה"-ואינך יכול לפעול אחרת. רק בדרגת ההתפתחות הבאה שלך תבין מדוע פעלת דווקא כך ולא אחרת. לכן, במקרים כאלה, אני פשוט מציע להרבות בקריאה במקורות שאני ממליץ עליהם, מפני שבכוחם לכוון אותך, במודע ושלא במודע, להבין את המתרחש. ככלל, אנשים לא מהרהרים אפילו בשאלות כגון "מה בעצם מוביל אותי?", אלא טרודים רק ב"איך להשיג את מה שרצוי לי"-ואצלך, מתחיל כבר תהליך של הבנה והכרה עצמית.

אבחון רוחני

שאלה: כתבת, שהאדם לא מסוגל להעריך את המצב נפשי שהוא שרוי בו. על-מנת לאבחן את המצב נכונה, הוא צריך לצאת מהמצב הנוכחי, לשנות אותו ורק אז הוא יוכל לראות באיזה מצב הוא היה. לדעתי, מתעוררות כאן שתי בעיות:

1.ראשית, במצבו החדש הוא צריך לחזור אל העבר, כלומר הוא לא יכול לחיות את ההווה.

2.שנית, אם הוא לא יכול להעריך את מצבו, הוא בעצם שבוי במצב הזה, הוא עבד למצבו.

תשובה: ברור לחלוטין שהאדם לא מסוגל לאבחן, באופן לא משוחד, את המצב הרוחני שבו הוא שרוי. משום שתמיד הוא נמצא ברצון מסוים, שמתוכו הוא מעריך את מצבו, ואז מתעוררת השאלה: באמצעות מה האדם עושה את הערכת מצבו, באמצעות המוח או הלב?

איך בכל-זאת להעריך את המצב הנפשי שהאדם שרוי בו? האדם בעצמו לא מסוגל להעריך נכונה את מצבו ולאדם אחר הוא לא יכול להאמין-משום שגם האדם הזה שרוי עם הרצונות הפרטיים שלו ונשלט על-ידיהם.

שאלה: מבחינה מעשית, האדם צריך לברר מה עליו לעשות בכל רגע נתון. אבל לעיתים קורה שאיני יודע כיצד להגיב למה שקורה איתי. האם עלי להיות פסיבי ולחכות שהכול יעבור או לנסות להגיב, לתקן בכל מחיר?

תשובה: המסקנה היחידה היא שרק הבורא יודע, ורק הוא יכול, ולכן הוא זה שצריך לתת את הרמז. יש לפנות אליו, לבקש ולדרוש תשובה-זה הדבר היחיד, הנכון והאמיתי שצריך לעשות-ובקבלה השיטה הזו נקראת "מעל הדעת", כלומר מעל הידע, התחושה וההבנה- כי כל צעד שלנו, אם הוא אמיתי, אמור להביא אותנו לעלייה לדרגה הרוחנית הבאה. אבל המחשבות והרצונות שבדרגה הבאה לא סתם הפוכים לאלה שבדרגה הנוכחית, אלא הם אחרים לגמרי! לכן, סתם שינוי בהם או היפוך שלהם לא מביאים להשגת המחשבות והרצונות של המצב הרוחני הבא.

שאלה: איך בכל-זאת משיגים את המצב הרוחני הבא?

תשובה: במהלך חיפוש התשובה מהבורא זה הדבר שמתרחש: ישנו מעשה מסוים בעולם הרוחני, שבו החלק התחתון של הפרצוף העליון יורד לחלקו העליון של הפרצוף התחתון. הפרצוף העליון נקרא " בורא", הפרצוף התחתון נקרא " נברא", שהוא המדרגה הנוכחית של האדם. במלים אחרות, האדם צריך לנסות ולהרגיש בכל כוחותיו את החלק הזה של הפרצוף העליון, שנמצא בתוכו, לאחוז בו, ולהתעלם מכל המחשבות והרצונות שלו, או ליתר דיוק-ללכת כנגד הרצונות והמחשבות שלו, ולקבל את הרצונות והמחשבות של העליון, או-אז העליון מעלה את האדם אליו. מזה מסתבר, שכל התוכן הפנימי שלנו, המחשבות והרצונות שלנו, ניתנים לנו רק כדי שבאמצעותם נוכל להתקדם למעלה!

עובדות עקרוניות

שאלה: האם האדם לא מקבל שכר ולא נענש על מעשיו בעולם הזה, כי אין לו בחירה חופשית לעשות את מעשיו? האם רצונות האדם לא משפיעים על החלטותיו ופעולותיו של הבורא בעולם הרוחני? האם רק הרצונות שלנו הם המשפיעים על העולם שלנו? מהות האדם היא הרצונות שלו?

תשובה:

1. מהות האדם-זה הרצון שלו-נכון!

2. האם משפיעים רצונות האדם על מעשי הבורא?-לא!

3. רק הבורא מחליט מה לחולל לאדם-כן!

4. האדם לא מקבל שכר ולא נענש על מעשיו בעולם שלנו, כי אינו חופשי לחולל אותם או לא לחוללם-נכון!

5. כל מה שקורה בעולם שלנו מתרחש רק לפי רצון הבורא-כן מוחלט!

מלכתחילה האדם חייב לפעול, כאילו הבורא לא קיים והכול תלוי בו עצמו, כלומר, רק הוא משפיע על התוצאה ולא הבורא. אבל לאחר המעשה וקבלת התוצאה הוא חייב לייחד את כל מה שעשה עם הבורא-"אין עוד מלבדו". הרי הייחוד-הוא היציאה להשגחה מחוץ לזמן, הנקראת: "השגחת הוי"ה-אלוקים". ראה גם במכתבי בעל-הסולם בספר " פרי חכם-אגרות קודש" (דף כ"ה, דף ס"א, דף ע', דף ק"ז).

חופש הבחירה

שאלה: היכן, ובמה מתבטא חופש הבחירה? מהי בדיוק הבחירה של האדם במהלך חייו? במה עליו לבחור?

תשובה: הבחירה, שיש לאדם במהלך חייו, מצטמצמת לגילוי הסיבות שמאלצות אותו ללמוד קבלה. חוץ מהעיסוק בקבלה, כל שאר העיסוקים שיש לו בחייו נמצאים בתחום העולם שלנו, שנחשבים לעיסוקים בהמיים, מפני שהם כָּלים ונעלמים יחד עם מותו של הגוף הפיזי. חופש הבחירה של האדם הוא רק בבחירה האם ללמוד קבלה.

בסך הכול ישנן שלוש סיבות, המאלצות את האדם ללמוד קבלה:

1. שכר ועונש בעולם הזה.

2. שכר ועונש בעולם הבא.

3. למען הבורא, מכיוון שהאדם רוצה להידמות לו ביכולת הנתינה (בתכונת ההשפעה). לכן הוא לומד תורה, או נכון יותר את החלק הפנימי שלה-קבלה. הלימוד הזה הוא האמצעי להשגת המטרה, רק באמצעותו אפשר להשיג את הרצון והשאיפה להשפיע לבורא.

לכן הרוחניות היא עליונה יותר מאיתנו, היא מעל לממד של זמן ומקום. כלומר, האדם אינו מסוגל לשכנע את גופו להשפיע לבורא, כי גופו מיד חוזר אליו בשאלה: "מה יהיה השכר שלי?" שהרי הוא לא מסוגל להבין אחרת.

לכן, לאדם לא נותר אלא לבקש מהבורא, שייתן לו רצון וכוח להשפיע, לפעול ולחשוב, מבלי להתחשב בתועלת העצמית שלו. אם האדם ממקד את כל המחשבות והרצונות שלו בהשגת התכונה הזאת, הבורא מחליף את הטבע שלו בטבע רוחני. ואז, כמו שלפני-כן האדם לא היה מסוגל להבין, איך אפשר לפעול שלא למען עצמו, כך כעת הוא אינו מבין כיצד אפשר לפעול שלא למען הבורא. מכאן תבינו מהו חופש הבחירה של האדם.

"קריעת ים-סוף"

שאלה: לעשות צמצום א' על כל הרצונות שלי זה מאוד קשה, ולכן רציתי לברר אם ניתן לעבוד עם כל רצון בנפרד בזה אחר זה, ללא צמצום על כולם בבת-אחת?

תשובה: כל אחד מאתנו נולד עם מכסה מסוימת של רצונות גשמיים, רצונות ליהנות למען עצמו. אצל אחד ניתן למלא את הרצונות האלה במידה גדולה יותר של תענוג גשמי, ואצל השני- במידה קטנה יותר, על-ידי הגבלת הרצון. לכל זה אין שום קשר לאותו סוג של "רצון לקבל", שאיתו ניתן להיכנס לרוחניות. כאשר אדם נכנס לרוחניות, ה"רצון לקבל" שלו גדל מבחינה איכותית-הוא רוצה ליהנות מהבורא, ולא מההנאות ומהתענוגים של העולם הזה, שהם "לבושים" על התענוג שבא מהבורא.

בכל דרגה רוחנית, נוספת לאדם מנה גדולה יותר של רצון ליהנות. והאדם צריך להתגבר עליה, כלומר, למרות התוספת של הרצון, עליו להשתמש בה ולחפש קשר עם הבורא. בהדרגה מוסיפים לאדם רצונות לקבל חדשים, גדולים יותר, והוא צריך קודם כול לאזור כוח שלא להשתמש ברצונות האלה למען עצמו. זה נקרא לעשות צמצום א' על הרצון הנתון. כך הוא רוכש מסך בעביות שורש, וכבר מסוגל להשתמש ברצון זה למען הבורא ולא למען עצמו. מזה אנו למדים, שבכל מדרגה על האדם לאזור כוח לבצע צמצום א' בעצמו, על הרצון של המדרגה הזו.

רק בפעם הראשונה, כשאדם יוצא מהרגשת העולם הזה לעולם העליון, הוא מקבל מסך על רצונו הגשמי ליהנות, את הכוונה "לא להשתמש בו למען עצמי". זהו רגע מיוחד, שנקרא " קריעת ים-סוף" שבא אחרי "יציאת מצרים", כלומר, אחרי שהשתחרר מהטבע שלו. באמצעות המעבר הזה האדם עובר למרחב הרוחני שבו הוא חש את הבורא. ותחושת הבורא היא העולם העליון.

שאיפה לאמת

שאלה: לפעמים קורה שמצב מסוים מוציא אותי מדעתי עד כדי כך, שבמשך כמה ימים אני פשוט רותח מזעם. אני מנסה לנתח את המצב, כביכול מהצד, ולהבין מתי מדבר בתוכי האגואיזם הפרימיטיבי ולא השאיפה לאמת, לרוחניות. לפני-כן תמיד הצלחתי לא לשקר לעצמי וראיתי מה אני צריך באמת. אבל עכשיו, למרות הרצון הכן שלי, המאמצים שלי לא מועילים. נדמה לי שההתמרמרות שלי מוצדקת. כיצד ניתן ללמוד לפרש את התחושות? הרי כדי שאני אוכל לפנות לבורא ולבקש ממנו עזרה בתיקון, אני צריך להיווכח שבכול אשם האגואיזם שלי.

תשובה: כאשר אנחנו קוראים ספרי קבלה וצוברים את חוכמתה רק בתיאוריה, אנחנו סבורים שכך אנו אוגרים בתוכנו ידע, ניסיון ושיטה. כך באופן כללי קורה בחיים שלנו: יש לימוד, תרגילים, ניסיונות ואימונים. אבל ברוחניות לא קיימים דברים כאלה. אם אדם לא עובר את המצב בעצמו, באופן פיזי, שום ידיעה, ושום הכנה, או תרגיל, או עצה, שידועים לו מראש, לא יעזרו לו!

אל מטרת הבריאה מתקדם גם מי שלא לומד קבלה, ואפילו מי שלא שמע על מטרת הבריאה. אלא שהם מתקדמים לאט, במשך אלפי שנים, ללא ידיעתם. בזמן לימוד קבלה, כל דבר שאנחנו מרגישים כדבר הבא שבא ממעל, אנחנו מרגישים אותו בחושים שלנו, בדיוק כמו שמרגישים דברים גשמיים. התחושות העליונות לובשות צורה של תחושות רגילות, גשמיות, ומורגשות לא רק בנשמה אלא גם בגוף כולו. לכן מהצד נראה, כאילו יש לנו עכשיו מצב-רוח טוב, או מצב-רוח רע, כאילו אנחנו עכשיו עצבניים או רגועים.

אם לפני לימוד הקבלה, יכולת לחלוק עם אחרים את התחושות והמצבים האישיים שלך, עכשיו אסור לך לספר על המצבים הפנימיים שלך לאף אחד, כי הם כולם נובעים מהמסע הרוחני, האישי שלך. ניתן להתייעץ לגביהם עם רב, במקרים מיוחדים, כאשר מצב מסוים עלול לגרום לבעיות, כגון: רצון לעזוב את לימודי הקבלה, כוונה להפסיק את הקשר עם הקבוצה, רצון לעזוב את בת-זוגך וכדומה.

כל מצב שנשלח אליך, נמצא בתוכך בדיוק למשך הזמן, שלוקח לך להכיר בו. אורך הזמן הזה לא תלוי בך. פרק הזמן הזה עובר, ומתחלף במצב הכרחי אחר, שמונח עליך ממעל. אפילו בזמן שאני עונה לך הכול כבר משתנה בתוכך... העוצמה, הקצב, מהירות התנועה לרוחניות, תלויים בך, אבל אתה לא יכול למדוד אותם.

אני זוכר, שגם אני אמרתי לרב שלי: "אני משקיע כל-כך הרבה ושום דבר לא משתנה!" אז לא הבנתי את תשובתו, שבתוכנו מתרחשים שינויים מהירים, אשר לאנשים אחרים, שלא לומדים קבלה, לוקח עשרות או אפילו מאות שנים של חיים רגילים להגיע אליהם. ולכן- יותר סבלנות וקצת יותר שמחה.

להביט מהצד

שאלה: מה לעשות אם האגו שלי לא מאפשר לי לעשות מעשים למען הבורא? אני מאוד מצטער על כך, אבל אני לא מסוגל לעשות שום דבר נגד זה. האם זה אומר שבכל מה שקשור לעבודה פנימית לא נותר לי אלא להביט על המתרחש מהצד?

תשובה: במהלך ההתפתחות הרוחנית של האדם, הבורא מראה לו את מהותו, את הטבע שלו, את ההבדל בינו לבין הבורא ואת המרחק ביניהם. ככל שהאדם מתקדם יותר, כך הוא מתחיל להרגיש יותר ויותר את הנחיתות שלו. הוא רואה את התכונות שלו כשליליות, באופן שונה מצורת ההתייחסות של אנשים אחרים לעצמם (אם זה בכלל קורה להם), וזה מפני שהוא לומד את עצמו בהשוואה לבורא: האור העליון כבר מתחיל להגיע אליו, עדיין לא בעוצמה גדולה, לא בגלוי, אבל מספיק על-מנת לחוש את ההבדלים בינו לבין האור הזה.

אני ממליץ לך לקרוא יותר בחומר שאתה מרגיש שהוא הכי קרוב אליך וזה יעזור לך "לעבור" את התקופה הזו. אבל גם בעתיד תיתקל במצבים שונים, לא אחת. לא לחינם נאמר: " מרבה דעת, מרבה מכאוב".

"עשר מכות"

שאלה: אני מצטט מספריך: "עוד לפני היציאה אל העולם הרוחני וללא הרגשת הרוחניות, האדם מקבל 'עשר מכות', שרק הן מביאות אותו אל העולם הרוחני". על איזה "עשר מכות" אתה מדבר? אולי על עשר הספירות? ואם-כן, למה מדובר על "מכות"?

תשובה: "אין לך עשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה שמכה אותו ואומר לו: גדל!" אפשר לגדול רק אם מכים את ה"רצון לקבל" (שנקרא "פרעה"), כיוון שרק במקרה כזה הוא מחפש דרך איך להימלט מהמכות, כמו שכתוב על היציאה ממצרים, על פרעה, שהיה מוכן לכל דבר, אפילו לתת הכול, ובלבד לא לסבול, לא להרגיש כאב. אך בשלב התחלתי האדם עדיין אינו מסוגל להבדיל בין המכות השונות, ולספור אותן כמו ב"הגדה של פסח".

"יצר-טוב" ו"יצר-רע"

שאלה: מצד אחד, הרצון של האדם לקבל וליהנות, גורם לו לעסוק בעבודה רוחנית ובשיפור עצמו. הוא רואה בזה רווח כלשהו לעצמו. אבל מצד אחר נאמר, שאם פתאום אתה מרגיש טעם וחשק לעבודה רוחנית, פירוש הדבר שהבורא בעצמו קירב אותך אליו- וכתוצאה מזה הבנת בעבור מי באמת צריך לעבוד. איך ניתן להבדיל ולדעת מה גורם לכל עלייה ועלייה, והאם יש לזה בכלל איזו משמעות בעבודה רוחנית?

תשובה: שני מלאכים מובילים את האדם בידיו קדימה לתכלית הבריאה: מימין- " היצר הטוב", רצון הבורא להשפיע, ומשמאל-" היצר הרע מנעוריו"-הרצון לקבל שלו. שניהם יוצאים מהבורא, שהוא המקור היחיד לכול. השוני הוא באופן בו השפעתו יורדת אלינו: באופן ישיר-בגלוי, או באופן נסתר-בדרך עקיפה.

האם הסיבה כל-כך חשובה לאדם? האם הוא יכול תמיד להבין אותה? אולי עדיף לחשוב מרגע זה והלאה: "קדימה, למטרה!", ולא להיות שקוע בעבר או לחפש את הסיבות למצב העכשווי-גם אם הוא טוב. חיפוש כזה אומר, שהאדם חי על חשבון זכיותיו הקודמות, חי בחוב, פוחד מהמשימה שהוצבה לפניו, פוחד להישאר ביחידות עם עצמו.

על מה לחשוב

שאלה: אם אחשוב רק על תיקון ואפעל בהתאם, אני עלול להזניח דברים אחרים בעולם הזה. האין זה אגואיזם?

תשובה: קרא על ייחוד הבורא במאמר " אין עוד מלבדו" בספר " שמעתי" ובספר " פרי חכם-אגרות קודש" (דף כ"ה, דף ס"א, דף ס"ג, דף ע', דף ק"ז) ואז תבין, לפחות תיאורטית, על מה צריך ורצוי לחשוב ולְמה כדאי לשאוף. ואת כל היתר, כל מה שמחוץ למחשבות אלה, אתה תתחיל לקבל כהפרעות, או ליתר דיוק-כאמצעים שהבורא נותן לך כדי לחזק את המחשבות והשאיפות שלך אליו.

חוקי הטבע

שאלה: כיצד תיקון הכוונה של 613 הרצונות קשור לחוקי הטבע המוחלטים, הלא משתנים?

תשובה: כל מה שנראה לנו כאילו הוא קורה סביבנו, זה בסך הכול תגובה של חושינו לאור העליון הפשוט של הבורא, או ליתר דיוק, לתכונותיו. אנחנו לא חשים את הסובב אותנו, אלא רק את התגובות שלנו למשהו חיצוני. הדבר החיצוני הזה, האור או הבורא, אינו משתנה. אנחנו עצמנו משתנים, ולכן משתנות תגובותינו לאור החיצוני, וכך נדמה לנו שמשהו קורה סביבנו. כאשר נשיג את תכונותיו של הבורא, תכונותינו לא יהווּ מעצור או מכשול אל האור ונהיה כמו הבורא-ללא שינוי ובמנוחה מוחלטת. זאת כיוון שסיבת השינוי, התנועה, היא רק הצורך למלא את הרגשת החיסרון.

ברור שחוקי הטבע הפיזיים והרוחניים לא משתנים, הם רק מתפתחים ומתווספים לחוק הכללי והכי פשוט, שהוא תכונת הבורא: " טוב ומטיב". כל שאר החוקים מבטאים אי-האלו שאיפות רוחניות, פיזיות, ביולוגיות וכימיות, הנלוות לחומר ולרצון, המשתוקק למילוי עצמי-למעני או למען הבורא. ברור מאליו שכל החוקים האלה, שאינם משתנים עד גמר התיקון, יורגשו אז כמשהו אחר לגמרי בחושינו, בחושים הגשמיים, איש איש לפי קומתו הרוחנית. הרי גם היום, אנחנו מפרשים כל מעשה באופן שונה איש מרעהו.

רשעים מפסידים כפליים

שאלה: האם תוכל להסביר את מה שכתוב ב"תלמוד עשר הספירות" חלק א'- "הסתכלות פנימית": "לפי שהרצון לקבל אינו נמצא בשורשנו, אנו מרגישים בו בושה ואי-סבלנות"; "רשעים מִשנֵה שברון שִברם. וצדיקים יירשו משנה" (רשעים מפסידים כפליים. צדיקים מרוויחים כפליים).

תשובה: כיוון שנבראנו על-ידי הבורא, כל מה שיש בתוכו, מורגש בתוכנו כטוב ונעים, וכל מה שאין בתוכו, כלומר ה" רצון לקבל", מורגש בתוכנו כייסורים, כבושה. רשעים מפסידים כפליים בגלל שלא רק שהם לא מקבלים תענוג, אלא הם גם מקבלים ייסורים. צדיקים משיגים "קבלה על-מנת להשפיע לבורא", מקבלים תענוג, נהנים מדבקות בו.

התאבדות

שאלה: מדוע התאבדות נחשבת ביהדות לדבר נורא, לחטא כל-כך חמור? אם אדם לא מרגיש טעם בחייו, מדוע אסור לו לבחור במוות? הרי זה ידוע שאדם לא מסוגל לסבול ייסורים, אם-כן כיצד זה מתנגש עם מטרת הבריאה?

תשובה: אני בשום פנים ואופן לא בעד לבחור במוות. אם אדם מיואש, נפרד מהחיים, רק כדי לא לסבול ייסורים-זה מעיד על כך שהדבר הכי חשוב לו איננו החיים אלא התענוג! אם אין תענוג, החיים הם עול שכל אחד ישמח להיפטר ממנו. פירוש הדבר, שאנחנו איננו אלא רצון להתענג בלבד! האדם צריך להיות מודע תמיד לכך, שאת הייסורים נותן לו הבורא לצורך התיקון שלו, לשם ההתקדמות שלו ורק לשם כך!

התאבדות היא סירובו המלא של האדם להצעת הבורא ללכת קדימה. המתאבד דוחה את אמצעי התיקון הנשלח לו. להתקדם אפשר רק בעולם הזה, ורק בגוף הזה. אלה מלים קשות, הן כמו מכות, אבל אלה הם חיינו...

תענוג-חיים או מוות

שאלה: אתה כותב: "למרות שהעניין נראה כסותר את עצמו, אור החיים, מקור התענוגים שלנו, יכול להביא גם למוות. הסיבה לכך היא, שתענוג שהוא למעני, מורגש רק בחלק מהכלי, ולכן מביא לתוצאה הפוכה-מוות. כאשר התענוג הוא 'למען הבורא' הוא מורגש בכלי כולו". השאלה היא: למה הרגשה, המופיעה רק בחלק מהכלי, יכולה להביא למוות? למה תענוג למעני יכול להיכנס רק לחלק מן הכלי?

תשובה: אחרי צמצום א' האור לא יכול להיכנס לתוך הרצון-לתוך הכלי, שכן עומד בדרכו מסך. אם המסך יכול לעמוד בפני הרצון ליהנות שבכלי, כלומר לבנות כוונה "למען הבורא", אז במידת גודלה של כוונה זו (של " אור חוזר"), המהווה את כוח המסך-מתלבש בתוכה האור וזה יכול להיכנס לתוך הכלי. רק כך יכול האור למלא את הכלי, הנשמה שנבראה על-ידי הבורא. מטרת הבריאה היא התמלאות שלמה של הכלי (הנשמה) באור-באמצעות המסך. אם במקרה האור נוגע בכלי, שאין בו מסך, הוא חוזר אל מקורו, כתוצאה מצמצום א', והכלי, לא די שלא היה בו מסך, אלא בעוד האור נוגע בו, הוא מיד מתחיל לרצות אותו לעצמו, ללא קשר למקור האור, ואז הוא נקרא "קליפה", טומאה, מוות.

הניצחון על האגואיזם

שאלה: כתוצאה מחיפושים רוחניים ממושכים הצלחתי לגלות תיאוריה חדשה של הקבלה שנקראת: "תיאוריית הצורות". יש לה השפעה רוחנית עצומה, היא מלאת מסתורין וסודות מעניינים, ובעזרתה ניתן להשיג ניצחון אדיר על האגואיזם.

תשובה: האדם אינו יכול להשיג ניצחון על האגואיזם, על הרצון ליהנות "למען עצמי", מפני שרצון זה כולו נמצא בתוכו; הכוונה "למען עצמי" ספוגה בכל תא של גופו, החל מהחומר הדומם, הצומח, עד החי ואפילו המדבֵּר, שהוא החלק בעל המחשבה שבו, הנשמה (הרצון). האדם לא מסוגל לתקן לבד את הכוונה שלו מ"למען עצמי" ל"למען הבורא".

רק אחרי שהאדם מבין שהוא לא מסוגל לתקן את הכוונה שלו, והוא רוצה מאוד לתקן את עצמו, הוא יכול להתחיל לבקש מהבורא את הנס הזה. או-אז, כשהבורא רואה, שהאדם מתאווה רק להיפטר מהכוונות "למען עצמי", הוא מתגלה בפניו. והאדם, שרואה את הבורא ככוח נצחי, עליון וכול יכול, נהיה חדור רצון וכוח לשנות את הכוונה שלו מ"למען עצמי" ל"למען הבורא".

פעולה זו נקראת "המאור שבה (בתורה) מחזירו למוטב". האור הוא כוח התיקון, שיורד על האדם מהבורא. את הרצון לתיקון הטבע שלך, כלומר הרצון להכיר את עצמך ולהבין מי ה"אני" שלך, ניתן לקבל רק על-ידי לימוד קבלה. בכל דרך אחרת אתה אמנם תבקש לשנות משהו בתוכך, אבל זו לא תהיה הבקשה לשנות את ה"טבע ליהנות" עצמו-למרות שיהיה נדמה לך שאתה בטוח, שאתה מבקש דווקא לשנותו.

אין שום תיאוריה ואין שום ניסיון מעשֵׂי אחרים! אך אם אתה רוצה להסביר לי את התיאוריה שלך, אני מוכן לקרוא אותה וביחד נפרש אותה. אם אדם השקיע הרבה עבודה כדי להיפטר מהטבע שלו, אפילו באמצעות תיאוריה שגויה, זה ראוי לתשומת-לב ואולי בכל-זאת אראה לו את הדרך הנכונה!

חופשי מהטבע-חופשי לבחור

שאלה: האם לפחות למי שהגיע להיות מקובל יש חופש בחירה?

תשובה: האדם יכול להימצא רק בשני מצבים:

1. להיכנע לטבע שלו. נדמה לנו, שבמקרה זה האדם פשוט הופך להיות שלם עם עצמו. אבל ברגע שהוא מתחיל לחוש את העולם העליון, כלומר משהו רוחני מלבדו, הוא מגלה שהאגואיזם שלו אינו הוא עצמו, אלא הוא גוף זר שחדר לתוכו ומכריח את האדם לשרת אותו.

2. לציית לטבע הבורא. נדמה לנו, שמצב זה משקף ציות לבורא. מה שקורה בפועל הוא שהמקובל:

א. יוצא מהטבע שלו, ובזה הוא הופך לנייטרלי.

ב. מקבל את תכונות הבורא, כמידת יכולתו, אך הדבר הזה תלוי במידת הבחירה החופשית שלו!

המקובל תמיד חופשי ומשוחרר מהשפעות חיצוניות, ובוחר, אך לפי רצונו, מה ישפיע עליו.

חשיבה בקול רם

שאלה: בעודי קורא את "פרי חכם", ספרו של בעל-הסולם, פתאום הבנתי, ש"חורים שחורים" בחלל-הבולעים אפילו את האור של עצמם-וכל הגלים למיניהם-הם רק השתקפות של האגואיזם שמקנן באדם. מהו שיעורו של האגואיזם שלי? איזה מסך צריך לרכוש כדי להתנגד לכוח שנוצר מההתמלאות בהנאה הנשלחת על-ידי הבורא?

תשובה: אני חושב, שבמהלך כתיבתי לך את התשובה, מצבך כבר השתנה ואתה עצמך כבר לא מאמין, שיכולת לכתוב מכתב בהתפעלות כזאת-מפני ש"האור המקיף" הסתלק לו וכל ההתפעלות נעלמה. כולנו תלויים בתדירות ביאת אור הבורא. אור הבורא משנה בנו הכול. הוא ברא אותנו, את כל מה שבתוכנו; את כל מה שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו, את כל זה הוא מפעיל ומווסת בנו.

האור-הוא הבורא. אם תתחיל לקשור את כל הרגשות שלך למקור, הם יסתדרו מעצמם. אבל במקביל צריך ללמוד את חוכמת הקבלה. חובה ללמוד את מבנה העולמות, ולא רק את העבודה שבהתעלות האישית.

האמן לי, שההרגשה הרוחנית הכי קטנה, גדולה פי מיליארד מכל האחרות גם יחד, ובאמת צריך מסך גדול כדי שתהיה יכולת לקבל את ההרגשה הרוחנית "לשמה". האדם לא מסוגל לפתח כוח רצון שכזה. את כל זה, כמו גם את הרצון שלנו, אנחנו מקבלים מהבורא. המטרה שלנו היא לרצות באמת לקבל את הכוח הזה.

חזרה לראש הדף
Site location tree