אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / חוויה ושמה קבלה / פרק 11 - היהדות שבקבלה
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

פרק 11 - היהדות שבקבלה

תוכן העניינים:

מיהו יהודי?

שאלה: לפי ההלכה, יהודי הוא מי שנולד לאשה יהודייה, או גוי שעבר גיור. האם הקבלה מסכימה עם ההגדרה הזאת? והאם אברהם אבינו נולד יהודי?

תשובה: כל שאלה שמתעוררת בך, שאל את הבורא! אך לפני-כן, עליך להבדיל בין המובן הגשמי של השאלה לבין מובנה הרוחני.

לפי עולמנו הבהמי, אדם הוא יהודי לפי בשרו, ואילו לפי העולם הרוחני, אדם נקרא "יהודי" לפי נשמתו. לפי ההגדרה בספר "הזוהר", המלה " יהודי" נגזרה מהמלה ייחוד, שמשמעותה ברית, השתוות לבורא לפי תכונותיו; והמלה " עברי" מקורה מהמלה עבר-אדם שעבר את המחסום, מהעולם הזה לעולם הרוחני. העברי הראשון היה אברהם, כך קראו לו אלה שישבו בארץ-ישראל (בעולם הרוחני), בגלל שבא מהעולם הזה, מעבר למחסום, ועלה לרוחניות. בהקשר זה אני ממליץ לקרוא את המאמרים של בעל-הסולם: " מתן תורה" ו" הקדמה לספר 'הזוהר" (מהאות ס"ו ועד הסוף).

מכל הנאמר ניתן להבין, שהקבלה מתייחסת לאדם, לכל אדם, כאל בריאה. היא מחלקת את כל הנבראים ללא-מתוקנים הנקראים "גוי" או "עם", ולמתוקנים הנקראים "גוי קדוש"- עם קדוש.

אני לא עושה שום הבחנות בין אדם לאדם, אלא רק לפי המרחק הרוחני שלו מהבורא, כלומר, עד כמה הוא תיקן את עצמו בהשתוות ובדבקות לבורא. רק בזה נבדלים האנשים זה מזה.

ייסוד המדינה שלנו מיוחס לדוד המלך, נכדה של רות המואבייה; כל התורה שבעל-פה ("הזוהר", המשנה והתלמוד) היא מרבי עקיבא-ושניהם יצאו מקרב הגויים!

באחרית הימים כולם יגיעו לבית-המקדש, והגויים ישאו את בני ישראל על כתפיהם: "ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה'"; "...ובנותיך על כתף תינשאנה". כלומר, הם יכריחו כל אחד ואחד להתייצב לפני הבורא. ניתן להתייחס לזה לפי המובן הפנימי, או לפי המובן החיצוני-הגשמי. אך יש לדעת, שהיהודים חייבים לתקן את עצמם ראשונים, ורק אחריהם הגויים. לכן נתנו ליהודים אגואיזם גדול יותר, שנותן להם רצון גדול יותר לרכוש ולהשיג, שיביא בסופו של דבר לאכזבה גדולה יותר ולחיפוש אחר משהו עליון יותר. ואם ישנם בין הגויים נשמות כאלה, כמו של רות המואבייה ורבי עקיבא-או-אז גם הם, לפי שאיפתם, מקבלים אפשרות להידבק בבורא.

תורה מהי?

שאלה: מהו המובן הקבלי של "תורה"?

תשובה: התורה היא אור-מה שהאדם מרגיש בתוכו, ובמה שנשמתו מתמלאת. התגלות מלאה של הבורא לאדם מורגשת כאור ונקראת " תורה". על-פי הגדרת הקבלה, זהו אור פנימי המתגלה בנוכחות מסך, על הרצון של האדם ליהנות.

נאמר: " כנר מצווה ותורה אור". סכום כל האורות מכל המצוות, מעשיו הרוחניים של האדם, נקרא " תורה". יש עוד הרבה הגדרות, אבל כולן מבטאות מהות של אותה תופעה, כי חוץ מהנברא-נשמה-כלי, והבורא-אור, אין יותר שום דבר!

שאלה: "תורה- חוכמת עולם האצילות", האם ייתכן שכל המלים שבתורה הן רוחניות בלבד? כיצד ייתכן שהתורה "בשמים היא ולא בארץ"? האם זה אומר שכל העולם הגשמי, וגם אנחנו, נמצאים מחוץ לתורה?

תשובה: למעשה, אנחנו חייבים להבין שהתורה מספרת על העולמות העליונים, כי רק בגישה כזו אנחנו נבין ונראה נכון את העולם שלנו ואת עצמנו בו. כמובן שהתורה כוללת בתוכה הכול, אבל כדי לבנות את זווית-הראייה הנכונה צריך לכוון את עצמנו רק כלפי מעלה. לפיכך, אני ממליץ להשתחרר לחלוטין מהתייחסות מילולית לטקסטים של התורה, שאם לא כן, תהפוך בעל-כורחך שבוי בסיפור ההיסטורי.

לעומת זאת, כשאתה לומד קבלה תוך השתוקקות לעולמות עליונים, אף פעם לא תתבלבל בין העולמות, מפני ששפת הקבלה נוקטת מושגים מיוחדים, שמות והגדרות. בקבלה הכול בנוי ומכוון כדי להדריך את התלמיד בכיוון הנכון לכניסתו לעולמות עליונים- ולא לעולם שלנו. רק בשלב מאוחר יותר, כשתרכוש חושים נכונים, פנימיים, רוחניים, ותהיה קשור אל השורש, תוכל להתחיל לקשור, לתועלתך, ובלי לגרום לעצמך נזק, את השורשים העליונים עם תוצאותיהם בעולם שלנו, וכך לחזור מחדש לתורה.

היה או לא היה?

שאלה: האם יש קשר בין התורה לבין ההיסטוריה האנושית?

תשובה: כל העולמות דומים זה לזה. ישנם חמישה עולמות עליונים-רוחניים, וישנו העולם הגשמי שלנו, שהוא הנמוך ביותר. העולם שלנו שונה מכל העולמות העליונים בחומר שלו. לכן מושגים כמו "עולם", "זמן", "מקום", "מרחק", "נשמה", שונים אצלנו מאלה שבעולם העליון. כאשר האדם מבין נכון את שילוב המושגים של העולם שלנו ושל העולם הרוחני- הוא מבין נכון את הקשר בין העולמות. אולם לשם כך עליו להימצא בשני העולמות: בעולם שלנו, ובאחד מהעולמות העליונים.

בעולם שלנו חייבים להתרחש כל האירועים, המתוכננים בעולם העליון. הכול משתלשל מן העולם העליון אל העולם שלנו, וכל מה שקורה בעולם העליון מתואר בתורה. התורה מספרת על מה שקורה "שם", אך המתואר בה מתרחש עם כל נשמה ונשמה. כלומר, התורה פונה לכל אחד מאתנו, כאילו הוא לבדו קיים בבריאה, כאילו רק אותו ברא הבורא, כמו שכתוב: "תורה מדברת באדם אחד".

יוצא מזה, שכל מה שהתורה מתארת נמצא בנשמה של כל אחד מאתנו. בדיוק כך מרגיש כל מי שנכנס לעולם העליון. כלומר, כל נשמה חייבת לעבור בעולם הרוחניות את כל מה שמסופר בתורה, ולהשיג את כל המדרגות.

לעומת זאת, העולם שלנו נברא כך, שבגופים שאנחנו מקבלים קיימת תמונת מציאות דוממת, שלא ניתן לשנות אותה: האדם אינו משתנה בין אם הוא גוי, יהודי, לוי, כוהן או ישראל.

בעולם שלנו אדם לא יכול להיות, בו-זמנית, מלך ועבד, גבר ואשה, או בעל גורלות שונים, עם אופי שונה, תפקידים שונים וכיוצא בזה. בגופים שבעולם שלנו מהווה כל אחד מאתנו אחת מהתכונות החומריות של העולם העליון. מכאן, שבגופו של כל אחד מאתנו מתגשמת תכונה מיוחדת אחת, אך בנשמה של כל אחד קיימות כל התכונות. משום כך, חיצוניות התורה נועדה לגוף, ופנימיות התורה-לנשמה. הם שונים ואפילו מנוגדים לגמרי זה לזה, כמו שנאמר: " דעת תורה (לתת) הפוכה מדעת בעלי-בתים (הרוצים לקבל)".

בעולם שלנו, מתישהו, חייבים להתרחש פעם אחת, כל אחד מהמאורעות הכתובים בתורה. לכן היתה יציאה ממצרים פעם אחת בלבד, קבלת תורה פעם אחת, ודי בכך. ברוחניות, לעומת זאת, על כל אחד לעבור את כל השלבים.

מכאן מובן איך לקיים את המצוות (החוקים העליונים) בעולם הרוחני: בעולם העליון על האדם להידמות לבורא, ועל כן הוא חייב לקיים את כל המצוות בצורה הרוחנית שלהן- כלומר, לרכוש מסך על כל הרצונות, ועל-ידי זה להשיג את המדרגה העליונה ואת השתוות הצורה לבורא.

שאלה: אתה כותב, שמי שרואה בתורה רק סיפור היסטורי, עושה את זה בניגוד לנאמר: "כל התורה כולה-שמותיו של הקב"ה", "תורה זה לימוד של עולם האצילות". אתה מתכוון לומר, שבתורה לא מדובר על העולם שלנו ולא על האדם שבו. האם התורה היא בכל-זאת גם ספר היסטוריה?

תשובה: מתוך חוסר ידיעתו של האדם את פנימיות התורה (הקבלה), מבט על אמירות חז"ל מביאו להסיק מסקנות שגויות. אנחנו חייבים להתייחס לתורה כמדברת על העולם העליון, כי רק באמצעות גישה כזאת לתורה, אנחנו נבין נכון את העולם שלנו ואת עצמנו בתוכו. כמובן, שתורה כוללת בתוכה את כל העולמות, את כל הבריאה-מכיוון שתורה הינה אור הבורא והרגשת הנברא את הבורא. הכוח שבאור הזה, הרגשת הבורא, מתקן את האדם- " המאור שבה מחזירו למוטב". כל המלים של התורה קדושות, מפני שכל המלים שלה הן פעולות רוחניות עליונות, כוחות וצורות של העולם העליון.

כדי לחולל באדם את הגישה הנכונה, מוכרחים לוותר זמנית על פרשנות התורה, מכיוון שאם האדם נמצא עדיין עם כל מחשבותיו בעולם שלנו, ועדיין לא מסוגל לתאר לעצמו את העולם העליון, הוא באופן טבעי, מתוך ההגבלה שלו, יתאר לעצמו ויראה את התורה כהיסטוריה של עם עתיק.

ברור שגם מה שקרה בעולם שלנו הוא תוצאה של מעשי הבורא בעולם העליון, אבל מההיסטוריה אנחנו לא מקבלים את העיקר-את מטרת הבריאה, את עצמנו, את החיים שלנו. בשל כך מומלץ קודם ללמוד קבלה, ורק לאחר שבתוך עצמנו מתרגלים לתרגם את המלים שבתורה למעשים רוחניים, אפשר להתחיל לקרוא בתורה. אחרת מפרשים אותה "על הארץ" והתורה נשארת "בשמיים", כאשר באמת היא ניתנה בעולם הזה לצורך תיקון ועלייה רוחנית.

לפי הגדרת הקבלה, תורה היא אור שמתגלה בנוכחות ה"מסך", על הרצון של האדם ליהנות למען עצמו. כלומר, אם האדם רכש "מסך" על הרצונות שלו ליהנות ("מסך" הוא הכוונה "למען הבורא", הנקראת גם "הכוונה 'לשמה'") אז ברצון הזה הוא מרגיש את הבורא, את אור התורה, שהם היינו-הך, מפני שהוא השתווה בתכונותיו לבורא. לכן נאמר: " ישראל, אורייתא וקוב"ה חד הוא" ("ישראל"-רצון לקבל שמתוקן על-ידי המסך, הכוונה "למען הבורא"; הבורא והתורה-חד הם). ההשתוות לבורא היא מטרת הבריאה.

לכן נאמר: " כנר-מצווה ותורה-אור". תורה-זה אור פנימי, שהפרצוף הרוחני מתמלא בו, בזמן התפשטות האור, מהפה עד הטבור, כתוצאה מזיווג דהכאה. סך כל האורות הפנימיים של המעשים הרוחניים של האדם נקראים "תורה".

התגלות מלאה של הבורא לאדם מורגשת כאור, ונקראת תורה. יש עוד הגדרות רבות, אך כולן מבטאות מהות של אותה תופעה: מה שהאדם מרגיש בתוכו, ומה שהנשמה מתמלאת בו.

מחבר התורה

שאלה: האם משה כתב את התורה בעצמו, או קיבל אותה מוכנה מהשמיים?

תשובה: תורה היא אוסף חוקים לניהול העולם, לתיאור חוקי העולמות, לתיאור הבריאה. אלה הם חוקים רוחניים המהווים חוקי יסוד כלליים. החוקים הם מעין רשת- רשת כוחות- שעליה מונחים כל העולמות והיא זו שמנהלת אותם. בהתחלה נבראה רק הרשת הזאת, ולאחר-מכן נוצרו בתוכה "גושים" של חומר גס יותר. החומר הזך ביותר מכונה עולמות רוחניים, ואילו החומר הגס ביותר נקרא "העולם שלנו". כשהתגשמה המדרגה האחרונה נברא העולם שלנו ובתוכו האדם. בין האנשים הופיעו כאלה, שנמשכו לגלות את הסיבה לכול. בתת-מודע הם חיפשו את הבורא, ובהדרגה הם החלו להשיג את בריאת העולם ממצבם הגשמי, מהחומר שלהם, מהחומר הגס ביותר, ועד לזך ביותר ואף למעלה ממנו. אנשים שמשיגים את העולמות העליונים נקראים " מקובלים", מלה הגזורה מהמלה קבלה- לקבל ידע עליון. את ההשגות הרוחניות שלהם הם רשמו בכתב.

כך נכתבו ספר " רזיאל המלאך", על-ידי אדם הראשון, ו" ספר היצירה" על-ידי אברהם אבינו. הספר הבא, המספר באופן מלא יותר על-אודות חוקי הבריאה, " ספר התורה", נכתב על-ידי המקובל משה רבנו. הספר מספר על חוקי הבריאה באמצעות לשון גשמית, לשון "בני-אדם". ספרים רבים נכתבו על-ידי מקובלים, וכולם נקראים "קדושים", כי כולם, ללא יוצא מן הכלל, מתארים עולמות רוחניים, עליונים, עולמות קדושים. (המלה " קדוש" פירושה "נבדל", "מובלט", "מיוחד". למשל, אומרים לכלה: "את מקודשת לי"-משמע, מיוחדת לי, מיוחסת רק לי).

רק במאה שלנו התחילו להפיץ ספרים של מחברים, שאינם נמצאים במדרגה הרוחנית, שעליה הם כותבים בספריהם. לגבי המשנה, התלמוד וכל שאר הספרים שנכתבו עד המאהשה-20 - הם כולם עוסקים באיך צריך להיתקן רוחנית, לרכוש מסך ולחבר בתוכך את העולם הזה והעולם הרוחני. בכל הספרים, המקובלים מגלים את חוקי הבורא.

הבורא מגלה לאדם את חוקי הבריאה, והאדם מתאר אותם. יש המתארים לעצמם את הבורא בדמותו של זקן חכם שכותב ספר. לתאר את הרוחני כדמות חומרית-זוהי עבודת אלילים. החטא הנורא ביותר נקרא עשיית תמונה (פסל, עגל הזהב וכדומה), והוא הנורא ביותר, מפני שאם האדם מתאר לעצמו כך את העולם הרוחני, הוא לא יוכל בשום אופן לתאר אותו נכון. לזה קוראים "עבודה זרה"-עשיית פסל.

שפת התורה

שאלה: כיצד יש להתייחס נכון לתורה?

תשובה: תורה הינה אוסף חוקים רוחניים עליונים, המסבירים את כל מערכת הנהגת העולמות והנשמות. היא ניתנה כדי שהאדם יתמצא בהנהגה בעצמו ויהפוך למפעיל שלה ולמנהיג הטוב, ממש כמו הבורא. התורה מדברת על כך בלשון עקיפה, ולכן נדמה לנו שמסופר בה סיפור היסטורי. אולם זוהי ראייה שטחית, ולא כדאי להתייחס לספר הזה באופן כזה, משום שבדרך הזאת מורידים את ערך התורה עד לדרגה גשמית, והיא מאבדת את משמעותה כהוראה לצאת אל העולם העליון, ובהתאם לזה מורידים את הבורא עד לערכו של כותב אנושי. אם תחפור עמוק יותר-יתגלו לך מרחבי הבריאה העליונים, ואתה תרגיש את כל הבריאה מחוץ לזמן, ותבין בדיוק על מה מדבר כותב התורה- הבורא.

שאלה: את מי רצח משה במצרים?

תשובה: "משה" ב"מצרים"-שהיה שבוי בידי ה"רצון לקבל" שלו, הרג את ה"מצרי"- את הרצון עם הכוונה "למען עצמי" שהיה בתוכו. "משה", הכוח שמושך את האדם מהעולם שלנו לעולם הרוחני, פחד שכל ה" רצון לקבל" שלו, הנקרא " פרעה", שהוא כלל הטבע האנושי שנמצא בו, ינסה למרוד בו-ויכבוש אותו, כלומר ימית בו את תכונת " משה". ואנחנו, בדומה למשה, היות שאנחנו מורכבים מכל תכונות העולם, עלינו לתקנן דווקא בתוך עצמנו, ולא באנשים הסובבים אותנו.

בין התורה לקבלה

שאלה: מדוע יש אומרים שהקבלה והתורה אינן עולות בקנה אחד?

תשובה: אין שום דבר בקבלה שסותר את פשט התורה: אם אתה מקבל מכל היוצא מאור הבורא רק את ה"פשט", הפשוט, ההבנה האנושית של התורה, כמו היסטוריה (למרות שגם זה נכון), או-אז קליטת המציאות שלך תהיה מוגבלת מאוד.

באופן הזה נצטמצם רק במתרחש בעבר ובעולם שלנו, בעוד שהתורה מדברת על כל הזמנים שבעולם שלנו ועל כל העולמות, כלומר, לא רק על גופים, אלא גם על נשמות ועל קיומן הנצחי, שלא במסגרת העולם שלנו, כי אם מעבר לזמן, כמו שנאמר: "אין מוקדם ומאוחר בתורה". לפיכך, הפירוש הפשוט של התורה אינו מהווה את כל התורה. אבל אם אנחנו משתוקקים להבין נכון את כל המציאות, אין דרך זולת הקבלה. היא מגלה לנו את מה שכתוב בתורה, ודרכה רואים שאין שם היסטוריה, אלא הנהגה עליונה ויחס הבורא לנשמות.

על מה כתוב בתורה?

שאלה: אתה נוהג להפנות את הקוראים למקורות קבליים. מדוע אינך מפנה אותם לתורה, לתלמוד וכיוצא בזה, הרי שם מצוי הכול?

תשובה: כבר כמה מאות שנה האנושות קוראת בתורה-אך לא מחכימה, כיוון שאינה מבינה את השפה, את הדרגה עליה מדברת התורה. סתם קריאה מרובה לא מניבה כלום. נחוץ מפתח לפענוח הטקסט. את ההבנה הנכונה של התורה נותנת רק הקבלה, ובלעדיה האדם מפרש את התורה, שמדברת רק על העולם הרוחני, כאילו היא מדברת על התרחשויות בעולם הזה. לכן התורה נקראת "סם החיים" או "סם המוות", בהתאם למה שהיא מביאה את האדם-לקשר עם הבורא, או לרצון גדול יותר ליהנות.

שאלה: האם גם התלמוד מדבר על קבלה?

תשובה: אחת מארבע השפות לתיאור העולם העליון היא שפת התלמוד. אנחנו לא מרגישים את העולם העליון, אך המקובלים משיגים אותו, ומרגישים אותו כמו שאנחנו מרגישים את העולם הזה. הם מתארים את הרגשותיהם באמצעות כל ארבע השפות. עיינו בנושא זה במאמרים " תורת הקבלה ומהותה" (הספר " פרי חכם-מאמרים"), ו" הסתכלות פנימית" בספר " קבלה למתחיל". שפת הקבלה היא המדויקת ביותר לתיאור הפעולות הרוחניות, והשפות האחרות- משלימות אותה.

שמות מהתורה ומהקבלה

שאלה: מאין נלקחים שמות של ערים ומה השורש שלהם?

תשובה: רק השמות שמוזכרים בתורה, כלומר, אלו שנכתבו על-ידי המקובלים- שנמצאים בשני העולמות ורואים את השורשים הרוחניים של העצמים בעולם שלנו, ולכן מסוגלים גם להצביע על השורש של כל דבר, כולל של עצמים גיאוגרפיים-רק השמות האלה נכונים ומשמעותם האמיתית גלויה.

בקשר לפענוח השם והסיבה בשלהּ ניתן השם הזה ולא אחר-את זה יקשה להסביר, כי זה נוגע לתכונות פנימיות מיוחדות, שאנחנו, הנמצאים למטה, בעולם שלנו, לא יכולים לראותן, או שהן עוד לא התגלו עד כה.

אי-אפשר אפילו לנסות להסביר תכונות עליונות למי שלא נמצא בעולם העליון ולא רואה במבט-על את כל השורשים של העולם העליון, מלמעלה עד למטה. זה נדון לטעויות ולכישלון מראש. לצערנו, אדם שלומד קבלה, סוטה, לעתים קרובות, לכל מיני 'חקירות', כגון חיפוש גימטריות, פרשנויות לתופעות היסטוריות, הֶקשרים בין תופעות, נבואות וכיוצא בזה. וכל זאת במקום לעסוק בתיקון עצמי ובכניסה מהירה לעולם העליון, שם הוא יכול לקבל את כל התשובות לכל השאלות האלה. מאחורי זה עומד הטבע שלו, ה"רצון לקבל", אשר בתת-ההכרה של האדם, מחליף את המטרה האמיתית בשקרית, שכן המטרה האמיתית תובעת מהאדם יגיעה וּויתורים.

מהי האמת? האמת היא במטרת הבריאה-אם האדם לא קושר את מחשבותיו, רצונותיו ומעשיו בבורא-הם יוצאים לריק.

מהי מצווה?

שאלה: איך מגדירה הקבלה את המושג מצווה?

תשובה: הדבר היחיד שנברא על-ידי הבורא נקרא נשמה. היא מורכבת מתרי"ג (613) חלקים המכונים איברים, שהם גם חלקי הגוף או הפרצוף של הנשמה. תיקון כל איבר בנשמה, המכונה גם רצון, נקרא מצווה. מלכתחילה הרצונות של הנשמה הם ליהנות "למען עצמי". מצווה היא פעולת תיקון על הרצון ליהנות: פעולה עם מסך שנרכש קודם-לכן, כלומר מעשה עם כוונה. האדם חייב להגיע למצב של עשייה עם כוונה "למען הבורא", עם כל התרי"ג חלקים, עם הרצונות. בתוך רמ"ח (248) רצונות אפשר לקבל תענוג עם הכוונה "למען הבורא" (" מצוות תעשה"), ובתוך שס"ה (365) (248-613) רצונות אפשר רק לא לקבל (" מצוות לא תעשה"). מַדרגת התיקון הראשונה של הרצון היא הסירוב להשתמש ברצון. אחרי זה, בכל פעם נעשה זיווג רוחני עם מסך, ומתקבל אור שנקרא " תורה". אחרי תרי"ג (613) זיווגים, האור כולל את כל תרי"ג המצוות והוא נקרא "בורא". עיין בספרו של הרב יהודה אשלג: " פרי חכם-מאמרים" (דף ס"ד).

"ואהבת לרעך כמוך"

שאלה: מדוע הכלל של "ואהבת לרעך כמוך" הוא כל-כך חשוב, שבכל מקום מציינים אותו?

תשובה: עיין במאמר " מתן תורה" (בספר " קבלה למתחיל"). שם נאמר ש" ואהבת לרעך כמוך" היא מצווה כללית לכל היקום, הכוללת בתוכה את כל המצוות האחרות, כמרכיבים, מכיוון שבצורתה הסופית היא מבטאת את שיעור ההתרחקות מה"אני". ניתן לקיים את הכלל הזה, רק לאחר שמקיימים את כל תרי"ג מצוות התורה (כל מצווה ומצווה בדרך ההתקרבות לבורא)-חוקי היקום הפרטיים. החוקים האלו משקפים באדם את כל הרצונות שלו לתענוג, שאותם עליו לתקן מהכוונה הטבעית, הראשונית שלו "למען עצמי", לכוונה "למען הבורא" הייעודית המתוקנת. תיקון הרצונות (לעתים נוקטים תרי"ג [613], ולעיתים נוקטים תר"ך [620] אבל זה היינו-הך), מהווה בעצם את המדרגות, שבהן האדם עולה בהתפתחותו הרוחנית.

ברית-מילה

שאלה: מהו טקס הברית במובן הרוחני?

תשובה: "ברית-מילה" היא תיקון שעושה האדם על ה" רצון לקבל" שלו, כלומר, על הכוונות שלו למען עצמו. לא סתם נאמר: "חתוך את קצה לבך". ברית בשפת הקבלה היא קיום התנאי של "צמצום ב" (צ"ב). כל התיקונים שעושה האדם אפשריים רק תוך שמירה על התנאי הזה. לכן ברית-המילה היא היסוד לכל המצוות. מי שמסוגל להכניע את טבעו, ומסוגל לשמור על הצמצום הראשון והשני (צ"א וצ"ב), הוא זה שמתייחד עם הבורא, כורת עימו ברית, חיבור, ייחוד, ולכן נקרא " יהודי"-מהמלה ייחוד.

אם האדם מקיים את שני הצמצומים, או-אז הוא יכול לקבל את אור הבורא. קבלת האור מכונה " מצווה". כל פעולות האדם אחרי שהוא מקיים את צמצום א' וצמצום ב' נקראות מצוות. ביצוע פעולות רוחניות-מצוות, גורם לאור העליון לחדור לתוך נשמת האדם. האור הזה נקרא כללית "תורה", כמו שנאמר: "מצווה נר ותורה אור".

אם האדם מתקן את עצמו לפי שיטת הקבלה, הוא נעשה למקובל: אדם המקבל ידע עליון; הוא רואה ומרגיש את כל הבריאה, את כל כוחות הבורא, ולכן אצלו לא קיימת מקריות, כי כל הפעולות, סיבותיהן ותוצאותיהן גלויות לו, והן לא נדמות לו כמקריות, אלא להפך, הן בהירות ויש ביניהן קשר ברור. הדבר נכון לא רק לגבי מה שקרה בעבר, ומה שקורה בהווה, אלא גם לגבי מה שיקרה בעתיד.

לעומת האדם המשיג, מדענים כמו איינשטיין, ומלומדים אחרים, לא רואים את כל חוקי בריאת העולם. הם רואים רק את אותו חלק קטן מחוקי הבריאה, שמתגלה לאדם הכבול בתכונות העולם שלנו ואינו מתקן את עצמו.

שאלה: אני מנסה לבקש מהבורא שיכרות איתי ברית רוחנית, אבל בינתיים זה לא קורה. אולי אני לא מבקש נכון?

תשובה: הבקשה מהבורא לעשות לנשמה "ברית-מילה", ברית וקשר נצחי עם הבורא, צריכה להיות מורגשת ב"רצון לקבל" שלך (המכונה בקבלה "גוף")-ככאב וכהיפרדות, ובנשמה-כאושר ושמחה. ושני הרצונות האלה (הגוף והנשמה) צריכים להיות הפוכים ומנוגדים זה לזה באורח מְרַבּי. התיקון הזה, משמעותו לדחות את החשבונות "למען עצמי" במלואם: חיתוך המלכות, חיתוך העורלה, והימנעות מלהשתמש בחלק התחתון של ה"יסוד" (התואם ל"אור החיה"), שמתאים לעור מגולגל, שנשאר לאחר החיתוך בעור.

ברור מכאן, למה זה קורה באיבר המין של הגבר-שכן, המקום הזה מתאים לזיווג, ומביא ללידת גוף חדש. האשה, לפי התיקון, טובלת במקווה, במים שמקורם בשמיים או בארץ (לא מתוך הברז אלא מתוך מעיין נובע). תיקון נוסף שצריך להיות לפני הזיווג, לפני ההתמזגות של החלק הזכרי עם החלק הנקבי של הבריאה, הוא השגת מצב גדלות בשניהם, ההתחברות לזוג, החופה. כל זה תואם לאותם שלבים, שצריכה לעבור נשמת האדם עד לזיווג עם הבורא, ההתמזגות.

מצוות הגבר והאשה

שאלה: אילו מצוות צריכה לקיים אשה ואילו מצוות צריך לקיים הגבר?

תשובה: חלוקת המצוות, ל"מצוות של גברים" ול"מצוות של נשים", נובעת מהשוני בין מבנה הנשמה של הגבר לבין זו של האשה. מכאן גם השוני, המתבטא בגופים שלנו שבעולם הזה. כל אלה, שחושבים שגברים ונשים צריכים לקיים מצוות בשווה, כמו היהדות המתקדמת, לא מבינים מהיכן באות המצוות: כולן נובעות ממקור אחד, מהבורא.

אין דבר יותר בולט מזה, שלאחר שהבורא הוליד את הנברא, המציאות התחלקה לשניים: לבורא ונברא, או לתכונות הבורא ולתכונות הנברא, המכונים גם ימין ושמאל, בהתאמה. השתוות הנברא לבורא-בקו אמצעי, בדבקות, מוגדרת כשלמות. אבל זה קורה לא בכך שמבטלים את השוני בין החלקים או המינים, אלא על-ידי תיקונם המלא, כל אחד לפי טבעו. הטבע של כל צד, או מין, אינו נמחק, אלא להפך, מתבלט ועובר תיקון-הוא נשאר כמו שהוא, ועם השוואתו לבורא הוא נעשה שלם.

חתונה יהודית

שאלה: ממה נובע ההבדל בין חתונה אזרחית לבין חתונה יהודית, הרי שתיהן מתבססות על הקשר בין גבר לאשה?

תשובה: חתונה אזרחית-אינה אלא הסכם משפטי רגיל, הנוגע לחיים משותפים, לניהול משק הבית, גידול הילדים וכדומה, אבל בשום פנים ואופן היא לא מעשה רוחני ואף לא דומה לכזה. בעולם שלנו על הכול להיות דומה לעולם העליון. גם במעשים המכאניים שלנו אנו צריכים לשאוף לכך. לכן הקשר בין גבר לאשה צריך להתבצע בדומה לברית רוחנית בין פרצופי זעיר-אנפין ומלכות של עולם האצילות, המשקפים את הגבר והאשה בעולם שלנו.

טקס החופה בעולמנו תואם לפעולת איחוד רוחנית-התמזגות הנברא עם הבורא. אפשר לערוך אותו בכל קצוות העולם.

מקווה טהרה

שאלה: מהי המשמעות של טקס הטהרה, הנקרא "מקווה"?

תשובה: משמעותו-תיקון של הרצון, שכוונתו לקבל לעצמו. רצונו של האדם לקבל תענוג להנאת עצמו הופך לרצון לוותר על קבלת התענוג כדי להידמות לבורא, לטובת ההתאמה וההתקרבות לבורא ולדבקות בו. מצב בו הנשמה לא רוצה לקבל למען עצמה נקרא " בינה". תענוג שמקורו בדבקות בבורא נקרא "אור חסדים" או "מים". אור חסדים שיוצא לכסות את הרצון "לקבל רק לעצמי" מתקן אותו. מעשה הטהרה הזה, תיקון הנשמה, נקרא "מקווה".

שאלה: מדוע דווקא האשה מחויבת בטקס הזה?

תשובה: טקס הטהרה בעולם שלנו מסמל בעולם הרוחני את טיהור הנוקבא, הנקרא "טיהור מדם", שמשמעותו תיקון הכוונה "למען עצמי", כדי שהנוקבא (הנשמה) תוכל לקבל מהעליון, מהבורא (הנקרא " בעל"), את האור (הזרע) בהידבקות הנשמה עם הבורא (זיווג בני-זוג). המושגים הגשמיים האלה נתפסים בהתחלה כמושגים גסים, אבל אחר-כך הם מקבלים משמעות אחרת לגמרי- משמעות רוחנית, משמעות עליונה, טהורה, נעלה.

בעולם שלנו, בהתאמה לכוחות הרוחניים, האשה מסמלת את הרצון לקבל והגבר-את הרצון לתת. ומשום שבעולם שלנו ההתאמה קיימת רק בגופים ולא ברצונות האמיתיים, לכן אנחנו מקיימים את המצווה הזו רק במעשה-רק בצורה גופנית.

הכוח שבתהילים

שאלה: בהתחשב בכך, שכל מזמור בתהילים אוצר בתוכו כוחות מסוימים, האם יש משמעות לשפה בה מבטאים אותו? אם עליו להיות מבוטא בעברית, האם יש משמעות לכך שהאדם יודע את השפה, או לא? האם יש משמעות לאיזה מזמור קוראים כאשר מתפללים למשהו מוגדר? האם קריאת אותו מזמור יכולה להועיל במצב אחד ולהזיק במצב אחר?

תשובה: פעם אחת, כאשר חלה בעל-הסולם, הביאו אליו רופא. הרופא רשם תרופות ויעץ לו לנוח. הוא גם המליץ לו במקום לעסוק בלימוד, לקרוא מזמורי תהילים. כאשר הרופא הלך אמר בעל-הסולם: "לו הרופא היה יודע עד כמה זה קשה לקרוא את המזמורים האלה, יותר מאשר כל טקסט אחר".

דוד המלך, בעל המזמורים, מסמל את המלכות כולה, את הבריאה, ולכן הוא נקרא מלך ישראל. נאמר עליו: "דוד מלך ישראל חי וקיים", כי שורשיו הרוחניים מתאימים לרמת "דוד" בפרצוף ז"א (זעיר- אנפין) בעולם האצילות. זהו השורש הרוחני שלו, והוא השיג אותו. הכיבושים שלו בעולם הזה (דוד לחם כל חייו), מתאימים לגבולות הרוחניים של "ישראל השלמה", שכוללת את השטחים שנקראים "כיבושי דוד"-מסיני ועד הפרת והחידקל. כאשר האר"י חוקר את העולמות הרוחניים, הוא משרטט לנו את המפה הזאת (ראה לדוגמא, חלק ט"ז בספר " תלמוד עשר הספירות" של בעל-הסולם). הרי בסופו של דבר, גבולות ישראל ושאר העולם יהיו לפי הגבולות שבעולם הרוחני. אני אומר את כל זה כדי שיהיה ברור שדרגת "דוד"-היא מצב מלא ומושלם של היקום. לכן, יחסיו כלפי הבורא, שתוארו במזמורים, זכו לתפוצה רבה כל-כך בעולם כולו. יש במזמורי דוד מקום לכל סוגי הנשמות, בכל המצבים שלהן, ולכן כל העולם קורא אותם.

באופן כללי, למידע רוחני, ובפרט לטקסט רוחני, אפשר להתייחס בשני אופנים:

1.במקורות קדמונים (המקור העתיק ביותר הוא 1,700 שנים לפני הספירה והאחרון הוא מהמאה ה-18) נאמר: "אפילו לאופן ביטוי שמות עשר הספירות יש משמעות של קסם-ביכולתן לעזור, לסייע לאחרים. ולכן מומלץ, ואפילו חובה, להתייחס לכל הטקסטים של קבלה". זה נכון אך ורק לגבי כל האנשים שלא מתקדמים באופן אישי. לכן נכון בשבילם פשוט לבטא את הטקסטים מבלי להבין את משמעותם, שכן לזה אנו עדים היום. לפעמים במשך היום קוראים את כל ספר תהילים, שבו יותר מ-150 מזמורים.

2.לאלה שמשתמשים במידע רוחני כדי למצוא קשר אישי עם הבורא, חובה לחוות בתוככי עצמם את הטקסט. לכן אדם כזה צריך לקרוא רק לפי מידת ההסתגלות הרגשית שלו, וזה אפשרי רק בשפת האם שלו, או בשפה שיכולה לבטא את הרגשות שלו בצורה הטובה ביותר.

עצתי היא לקרוא מעט, אפילו שורה אחת, אבל לשאוף לחוות את הטעם שלה במלואו, עד כמה שזה ניתן. עם הזמן, כמה מלים ישמשו מזון בשבילך למשך הרבה דקות, ולאחר-מכן תבין את משמעות האותיות ואת צירוף התכונות של המרכיבים שלהן. אז ממשפט אחד יהפכו התחושות שלך לבעלות קיבולת אינסופית ויתמלאו באור עליון אמיתי.

תפילין

שאלה: מה זה תפילין בקבלה?

תשובה: מהבורא יורד אל האדם אור עליון. האור הזה עובר דרך עולמות-דרך מנגנונים שמחלישים את האור-וזאת כדי שהאדם יוכל לקבל את האור במידת התיקון הרוחני שלו. אור בא מלמעלה, מהבורא, ועובר דרך חמישה עולמות: אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. אם האדם מתקן את עצמו, הוא כביכול עולה בעולמות מלמטה למעלה, מעולם העשייה עד העולם העליון-עולם אדם קדמון.

בכל עולם יש חמישה פרצופים. למשל, אם האדם, בתיקון הרוחני שלו, השיג השתוות הצורה לעולם האצילות, הוא מקבל אור מכל חמשת חלקיו, הנקראים " פרצופים". בעולם האצילות הם נקראים (לפי סדר יציאתם מלמעלה למטה): עתיק, אריך-אנפין, אבא ואמא, זעיר-אנפין, נוקבא.

לא כל האור העובר מזעיר-אנפין נספג על-ידי נוקבא: חלק מהאור יוצא מלפנים דרך החלק העליון של זעיר-אנפין, וחלק מאחוריו, דרך החלק התחתון של זעיר-אנפין. בהתאמה לזה, התפילין של ראש הם מלפנים, והקשר שלהם הוא מאחור; והתפילין של יד הם תיקון קו השמאל, היינו, תיקון כל הרצונות שלהם הכַּוונה "למען עצמי" על-ידי האור, כדי להפוך אותם לראויים לעשות רק מעשי השפעה. באופן זה, תפילין הם יציאת האור מהמדרגה הרוחנית העליונה לאחוריה-אל המדרגה התחתונה ממנה, כדי לתת לה כוח לעשות מעשי השפעה.

טלית וציצית

שאלה: האם הטלית והציצית הן בסך-הכול לבושים של אדם דתי, או שהן סמלים למה שקיים ברוחניות?

תשובה: בעולמנו שולט עולם האצילות, או, ליתר דיוק, שני הפרצופים האחרונים שלו: זעיר-אנפין (ז''א) ונוקבא-מלכות-שכינה. זעיר-אנפין-מקור האור, נקרא גם "קדוש-הברוך-הוא". במצבו תלוי מה תקבל מלכות ודרכה-יתר הנשמות, שהן בעצם חלקיה. במצבו הגבוה זעיר-אנפין מקרין אור נוסף שנקרא "ציצית". בהתאם לכך ישנה בעולמנו מצווה, שעל האדם (לא אשה, מכיוון שמדובר בנותן האור זעיר-אנפין, החלק הגברי בבריאה) ללבוש בגד עם ארבעה קצוות-בהתאם לרצון המלא שבשם ה-ו-י-ה או לארבע מדרגות הרצון בכלי המלא, המורכב מארבעה חלקים. האדם מחויב להוסיף לקצוות בגד הציצית את החוטים, הקשורים בצורה מסוימת ב-613 קשרים-בדומה לאור הרוחני. בתפילה מניחים על הכתפיים צעיף מיוחד, טלית, המתאים במידותיו ליחסי הכוחות הרוחניים, כביטוי לכך שבזמן התפילה האדם נמצא, בדומה לזעיר-אנפין, במצב רוחני גבוה, כי הגיע למדרגה שנקראת " תפילה", בה הוא דומה ברמתו הרוחנית לזעיר-אנפין.

קדיש

שאלה: כאשר נפטר אדם קרוב, נוהגים לקרוא תפילת קדיש, אבל בתפילה עצמה אין אזכור לנפטר. מה אומרת על זה הקבלה?

תשובה: נכון, קדיש היא התפילה שקורא האדם הקרוב ביותר לנפטר. תפילת הקדיש היא תפילת ברכה לבורא, שמדגישה כי כל מעשי הבורא טובים, ומשבחת את שמו בין כולם. דברי השבח האלה לבורא, על-ידי האבל, שדווקא הבורא, ולא אחר, הוא שנטל ממנו את האיש היקר לו מכול, נאמרים מכיוון שמוות הוא תיקון ועלייה למעגל חדש של קיום.

נכון יותר לומר, שמצבו הקודם של כל אדם שמשתנה רוחנית מוגדר כ"מת", והמצב הנוכחי-החדש מוגדר כ"חי". כאשר האדם משיג מצב רוחני חדש, הוא מברך את הבורא על העלייה, על קבלת המילוי הרוחני החדש, על רכישת נשמה חדשה. כל מצב רוחני חדש וגבוה יותר, הוא למעשה מות המצב הקודם ולידתו של מצב חדש.

"שמע ישראל"

שאלה: מהו פירושה של תפילת "שמע ישראל"?

תשובה: תשובה על כך ניתנה בספרו של האר"י " שער הכוונות", שבו מוסבר מהי משמעותה של תפילה. תפילה היא כוונה נדרשת, שצריך לבנות כדי להשיג כל דרגה רוחנית. המקובל לומד זאת, על-מנת לדעת לְמה עליו להשתוקק. אי-אפשר להתפלל- כלומר, ליצור כוונה אחרת, שלא לפי הדרגה הרוחנית שהאדם רכש. במלים אחרות-אתה לא יכול להיות שונה ממה שאתה באמת. כוונה לא יוצרים. כוונה מתגלה לפי דרגת התיקון. על-פי זה, טקסט של תפילה הוא בעצם הסבר למצבו הרוחני של האדם, בכל דרגה רוחנית, כאשר מוטל עליו לעבור מהמצב הנמוך ביותר עד למצב הגבוה ביותר. ברור שאדם לא יכול לעבור את כל המצבים האלה בתוכו, בזמן קריאת הסידור. אך במאמצים שהוא משקיע במשך שנים, הוא אט- אט משנה את עצמו, וברצונות המתוקנים, שהתפתחו אצלו, לבו "נושא תפילה". על-מנת להגיד את מלות התפילה, מספיקות דקות ספורות, אבל כדי שהאדם ישיג את הדרגה הרוחנית של כל מלה ומלה בתפילה, דרושה עבודה של שנים.

תפילה נקראת כוונת הלב. היא לא תלויה בך. על כוונת הלב צריך להשפיע, לתקן אותה בעקיפין. " שמע ישראל"-זו הדרגה הגבוהה ביותר לאיחוד הנשמה עם הבורא. זו דרגה בה האדם כבר השיג אהבה לבורא, בשני יצריו (ברצונותיו) לתת ולקבל, בשני הלבבות-כשעשה כבר תיקון, גם על הרצונות שלו לקבל רק לעצמו, וגם על הרצונות שלו לתת לבורא. כך הוא יצר בתוכו כלי רוחני שנקרא: "לתת למען הבורא" וכלי רוחני נוסף שנקרא: "לקבל למען הבורא". לכן כתוב: "ואהבת את ה' אלוקיך בשני לבבך ובשני יצריך". זוהי דרגת התיקון האחרונה. עד אליה צריכות להגיע כל הבריות, ולכן מצווה זו היא מטרת תפילת "שמע ישראל".

"קריאת שמע" שעל המיטה

שאלה: בתפילה שאומרים לפני השינה, נמצאות המלים: "מימיני-מיכאל, משמאלי- גבריאל, מלפני-אוריאל, מאחורי-רפאל ועל ראשי שכינת אל". אילו כוחות רוחניים מסמלים השמות הללו?

תשובה: הכול מחולק לארבע: חוכמה, בינה, זעיר-אנפין ומלכות; ארבע אותיות שם הבורא: ה-ו-י-ה, ארבע רוחות השמיים, ארבע דרגות עביות (מידת הרצון לקבל) של הכלי וכדומה.

כנגדם יש ארבעה כוחות פעילים, המניעים ומפתחים את כוחות האדם:

  1. הכוחות החיוביים-אלה ארבעה מלאכים נטולי רגש, המתפקדים כרובוטים, ככוחות הבורא, ומבצעים תפקידים מסוימים אצל הנברא.

  2. הכוחות השליליים-באים כנגד הכוחות החיוביים, ומשימתם "להזיק", אולם הם אך "מנערים" את האדם, כדי שייאלץ לחפש את דרך התיקון, אם הוא עצמו לא שׂשׂ לחפש אותה.

בדרכו הרוחנית, עובר המקובל מצבים שונים בזה אחר זה. אחד מהם הוא מצב רוחני שנקרא " שינה". זהו מצב מעבר, שבו המקובל מאבד את הידע ואת הרגשות הקודמים שלו; הוא רוצה לעלות למדרגה הבאה, ולשם כך עליו להיפטר מהעבר.

במצב של תחושת "ריקנות" ושל התקדמות תוך "חוסר הכרה", האדם באופן טבעי רוצה שיובילו אותו ה"כוחות הטובים". במצב הזה הוא לא מתקדם באופן פעיל, מאחר שהוא איבד את האור הקודם, ואילו את האור החדש הוא עדיין לא קיבל. לכן, הוא רוצה שיובילו אותו ארבעת המלאכים הטובים קדימה.

את הכוונה הזאת הוא מקיים בפעולה רוחנית מיוחדת, שנקראת "תפילה על המיטה". הוא מכין את עצמו להתקרבות אל הבורא, בזמן שהוא לא יכול לעשות זאת באופן פעיל. בספר " תלמוד עשר הספירות" מוסבר, על-פני עשרות דפים וביתר פירוט, על השינה, ה"דורמיטא"-המצב ההכרחי של מעבר בין דרגות רוחניות והתקדמות מלמטה למעלה.

חזרה לראש הדף
Site location tree