אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / האר"י / שער מאמרי רז"ל / מאמר פסיעותיו של אברהם אבינו
המקובל האלוקי רבי יצחק לוריא אשכנזי

מאמר פסיעותיו של אברהם אבינו

שם פרשה מ"ג וז"ל ר' לוי בש"ר יוסי ן' זמרא אמר פסיעותיו של אברהם אבינו היו שלשה מילין כו'. קודם שאכנס בביאור המאמר הזה מוכרח אני להציע קצת הצעות וכללים בחכמת הקבלה כדי שתוכל להבין מעט קט מזער עם שאקצר ועולה בחזקת היד. תחילת כל צריך לבאר ענין אדם וחוה הם זו"ן הם ב' אותיות אחרונות משמו הגדול ית' אשר ז"א הוא כולל ששה ספירות מחסד עד יסוד ולכך נק' ו' ונוקביה היא בת שבע ספי' שביעית שהיא אות ה' תתאה והמעיין בראות היות הז"א נק' ו' לא יטעה בו לומר כי אין בו רק ו' ספירות אלו כי אין קדושה פחות מעשרה והנה עם ראש ו' זו יושלם לי"ם והענין הוא כי כל יו"ד כלולה מג' בסוד רישא וגזע' ושביל' הנז' בזוהר בפ' בלק דר"ד ע"א והאי הוא עצמו מ"ש בפ' ויקרא ד"י ע"ב בגין דהאי יו"ד קוצא א' לעילא כו':

והענין הוא בקצור מופלג כי אין לך דבר פחות מעשר כמ"ש והוא צורת הוא"ו יש בה ראש ותוך וסוף והם סוד ג' יודין וכל אחת מהם נחלקת לרישא גזעא ושבילא הרי ט' והם חב"ד י' עילאה וחג"ת י' אמצעיתא ולה"י י' תתאה ושלשתם אות י כזה ועל זה נק' ז"א א"ח בגי' ט' ובהתחברות י' עמה נהר דנגיד ונפיק בחי' היסוד ו' זעירא בלתי ראש אז נעשת ה', ד' על ו' כי ו' דיסוד גנוז ברחם דידה כי היא צורת ד' בסוד משרז"ל כשם שיש צירים ודלתות לאשה כמש"ה כי לא סגר דלתי בטני ונאמר כי נהפכו עליה ציריה וסוד הצירים היא צורת י' שבאחורי הד' וכשהדלת נשבר ציר שלה נעשת ר' בסוד אל אחר ואין להאריך בזה. ואמנם לכן ד' דאחד רבתי להיות בה עובי ב' דלתין הרי כזה מצאנו היות בה ב' דלתות וב' צירים ובהתחבר ב' דלתות אלו יהיו צורת מ"ם סתומה כזה ם' ואז נעשית סוד (ד"ש ע"ג) י"ם כי תחי' בהיותה דלת לא נכנס בה היסוד רק צורת ו' ומתחברות שערים ו' עם ד' ונעשת ה' ועתה בעשותה מן אות ד' צורת מ"ם סתומה גם הוא עלה במחשבה והרים ראש באות ו' שלו ונעשה למנין עשר ונתחברו ונעשו (דף י' ע"א) י"ם והנה ה' וי"ם הם שוים במספרם אלא שזה לחשבון זעירא וזה לחשבון רברבא:

ונחזור לעניינינו כי גם ז"א הוא נק' ו' אלא שבתחילה היה קטן בסוד חדל נא מי יקום יעקב כי קטן הוא ולכן נק' או ו' שבשמו הגדול ית' ז"א כי ב' אותיות הראשונות אין בהם שנוי האמנם בשתים האחרונות יש עלייה וירידה והכל תלוי ע"י מעשה התחתונים בסוד תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו ואין הגאוה אלא בראש והוא סו' מנחל בדרך ישתה ע"כ ירי' ראש כי ע"י נחל קדומים שהוא הבינה מרים הז"א ראש ונעשה אות ו' בסוד כונן שמים בתבו' וזמ"ש מי יקום יעקב מ"י שהיא הבינה הוא יקום ראש יעקב כי עתה בזמן הגלות קטן הוא ואין לזאת הו' ראש אך לעתיד לעה"ב יגדל לו ראש ואז לא יקראו לו ו' כי אם י' כי יהיה שלם בכל עשר ספירותיו וז"ס לא יעקב יאמר עוד שמך המורה על לשון עקב בלתי ראש כי אם ישראל הם אותיות ל"י רא"ש וז"ס הנרמז בפ' ויקהל דרי"ד שמע ישראל יש"ס בגין דאית ישר' זוטא כו' ורזא דא יהיה ה' אחד ושמו אחד פי' כי מה שהיה עתה חבור א' י"ה והב' ו"ה יהיו לעת"ל שניהם שוים ויהיו י"ה י"ה וזמ"ש יהיה ה' אחד ושמו אחד הם ב' פעמים אחד ב' היחודים הנז' שוי' ואל תתמה אם ס' הזוהר מפרשו בעת התפלה של כל יום כי כן האמת כי מה שיהיה לעתיד תמידי הוא עתה לפרקים ע"י מעשינו:

ונחזור לעניינינו כי הלא ז"א הוא לבדו בעל י"ם שלימות אך לא כל הזמנים שוים ואמנם הג' ספירות עליונו' הנתוספת בו אינם חב"ד העיקריות הג"ר שבי"ס אלא הם ג' ספירות הנמצאות בז"א עצמו ובזה יהיה לך מפתח גדול בראותך בס"ה שפעמים אומר או"א ופעמים אומר חו"ב והבן זה והנה נודע כי גם דרך טבע קומת האשה קצרה משל איש וראש האשה מתחיל מאמצע קומת האיש ההוא מתחת החזה דז"א הנז' מצד אחוריו כנז' באדרא רבא דפ' נשא וז"ל בהאי אדם שארי ותקין כללא דדכו"ן כו' ואשתליף לאחורוי ועבד גלגלתא דנוק' כו' והבן אומרו בהאי אדם ולהורות כי כל זה בז"א אשר הוא אדם שלם בכל י"ס ועוד יש גבוה מעל גבוה וכלם נקראים בשם אדם וז"ס הצלע אשר משם נבראת חוה מאחורי אדם כי בצלע שאחורי החזה שם התחלת ראש הנוק' והנה נמצאת כי היא מתחלת מחצי גופא דז"א שהוא סוד מדת הת"ת שבז"א ובחציו ולמטה מתחלת ראש הנוק' הרי כי י"ס דנוק' דיליה שעור קומתם כמדת ג' ספי' וחצי שלו שהם חצי הת"ת ונה"י:

אמר שמואל כך מצאתי כתוב ולאו דוקא חצי ת"ת כי אם בשליש האחרון כמו שנתבאר אצלינו בשער ההקדמו' בכמה מקומות ובפרט דף צ"ו ע"ג. בסוד המזוזה ומצאת שם כי תדרשנו האמנם שעור הכתר דידה הוא כשעור חצי הת"ת האחרון שבו ושאר ט' ספי' הם כשיעור נה"י שלו נמצא כי כל ספירה אחת שלו מאלו הג' נה"י הם כוללים שעור ג' ספירות שלה כי קו ימין דידה חח"ן נאחזים בנצח שלו וקו שמאל דידה שהם בג"ה נאחזים בהוד שלו וקו אמצעי דידה שהם דת"י נאחזים ביסוד שלו הרי שנה"י שלו (ע"ב) נק' שלש של שלש שלש והם סוד התקיעות של ראש השנה שאז נברא אדם וחוה בו ביום כמו שנאמר זה היו' תחלת מעשיך אלא שלא השלים העשירית שהיא המלכות דידה דתקינו סוד התרועה ולכן היו תשר"ת תש"ת תר"ת ובחי' זו היא הנק' דינא רפיא תרועה וכנגדם תשעה ברכות דר"ה ג' ראשונות ג' אמצעיות ג' אחרונות וג' אלו נה"י עצמם סוד מלכיות זכרונות שופרות ואין להאריך יותר בזה. והנה כתר דידה מקומו בת"ת שלו וז"ש עטרת ת"ת לעמוסי בטן. כי עטרת דידה היא בת"ת דידיה מחציו ולמטה שהיא סוד הבטן אשר שם המעין אשר היו הנשמות של בני ישראל גנוזות קודם נתינתם ברחם הנוק' וזמ"ש לעמוסי בטן הם ישראל הנק' עמוסים מני בטן. והנה אין דרכינו להאריך לשון ולהרחיב פה בענין מציאות הכת' ודרכינו להכנס במנין הי"ס אמנ' טעם הדבר לא ניתן להכתב כי הדברים ארוכים ואין (ד"ש ע"ד) הדעת סובלתם:

הכלל העולה מכל הכתוב לעיל כי קומת המל' שהוא מתחי' מחכמה דידיה (נ"ל דידה) ולמטה עד מלכות שבה הם באחורי הז"א כנגד נה"י דידיה ממש וז"ס וירא והנה באר בשדה והנה שם ג' עדרי צאן רובצים עליה הם נה"י דידיה רובצי' על כל מדת המלכות הנק' באר בשדה. ואגב אורחין נבאר קצת ענין באר בשדה כי ב' כינויים אלו נק' שם במלכו' ומה עניינם אמנם הענין הוא כי בית נק' בית מושב בני אדם והוא מקום מושב הספי' בעצמם אך מאחורי הז"א אינו נק' בית זולתו שדה כי יצא מכלל מדבר שמם ונכנס לכלל שדה הראויה לזריעה בסוד אסתר קרקע עולם היתה ולכלל בית לא באתה עד היותה פב"פ ואז תקרא בית ואין כח בזה זולתי ביעקב אשר הוא המזווג פב"פ נמצא כי בית ושדה ומדבר ג' כינויים אלו הם במלכות האמנם בית תקרא בהיותה פב"פ כנגד נה"י ולכן נק' בית כי צור' קוים אחד מכאן ואחד מכאן ואחד באמצע הוא היםוד האוחז בנו"ה ושלשתם צורת ווי"ן כי כלם הם ו' דשמא קדישא המכונה בשם ז"א ולכן כל י"ם צורת ווין בסוד כל הנפש הבאה ליעקב ששים ושש כי היא היא הקו בעצמה וחלקיה הנחלקים לעשרה ווין נעשים ששים ועצמות ו' זו הוא סוד היסוד אשר עליו פי' בזוהר בפ' שמות ס' דא יעקב ושש דא יוסף דא תרין ווי"ן ואין להאריך בזה אעפ"י שיראה למעיין כי דברי סותרים זה את זה אי איפשי להאריך בזה:

נמצא כי סוד בית הוא מורה על עת הזווג בהיותם פב"פ ובהיותה באחו' כנגד נה"י דידיה אלא שכבר היא מוכנת ומקושטת ואין חסר בה זולתי החזרת פב"פ אז נק' שדה כעין שדה הראויה לזריעה אך עדיין אין בו ישוב ואז נקרא' חקל תפוחין הם נה"י הנק' תפוחין. ואם נרצה להאריך בזה נאמר כי חקל הוא אחורי נה"י ותפוחין כנגד אחורי חב"ד כי הם סוד הקדש כי לעולם כל קדש אינו אלא במוחין שהם ג"ר ושמור כלל זה בידך כי אז בע"ש היא מקבלת מכל אחורי הז"א עד ג' ראשונות לכן צריך לבעלי מעשה לצאת בשדה בע"ש לחקל תפוחין קדישין ולהכניס אז הכלה העומדת שם בשדה ולהכניסה בביתו פב"פ וז"ס בתי גואי ובתי בראי ואין להאריך (ע"ג) בזה ונק' שדה להיות כי הש' צורתה ג' ווי"ן והם אחורי נה"י דידיה אלא שלהיותה באחור הוצרכו להתחבר אורם ונעשו צורת ש' לאזור כח מחמ' הקלי' העומדים באחוריים אשר הוא סוד אלהים אחרים מלשון אחוריים וז"ס לא יהיה לך אלהים אחרים על פני והבן זה וז"ס ש' של שקר הנאחזים בה ק"ר ונעשים שקר והנה גם זה לעומת זה עשה האלהים וכמו שיש נה"י דקדושה יש נה"י דקליפה וגם הם בצורת שי"ן אלא דאינון בפרודא כי ק"ר הם בגי' ש' אלא דאינון בפרודא שנפרד היסוד דסטרא אחרא מנצח הוד דידיה וז"ס ק"ר כי אז נתפרדו נחש ורוכבו ולא יכלו להזדווג יחד כי היסוד שלו נכרת מן הנצח הוד שלו ונעשה סריס ונתקרר וזהו ק"ר וז"ס כי הנה אויביך ה' כי הנה אויביך יאבדו יתפרדו כל פועלי און ולכן נרמז זה ביום שבת כי אז בתחלת ליל שבת נעשה שדה כנז' והם רוצים להתחבר שם בשד' במעשה קין זוהמא דנחש דכתיב ביה ויהי בהיותם בשדה וגו' ואז יתפרדו כל פועלי און ואין להם כח להזדווג וז"ס המזיקין שנבראו בע"ש שלא נברא להם גופות משום דאל אחר אסתרס ולא עביד פירין כנז' בסבא דמשפטים ולכן נק' אל אחר משום דיתיב באחוריים וזמ"ש בפ' בלק על פסוק אשר הלך חשיכים שראן בחבורא ומתפרשאן מיד וזהו הנז' בסבא דמשפטים על ההוא נחש דפרח באוירא הוא הנחש העליון אשר פורח באויר ואין לו על מה שיסמוך והם הרגלי' סמכי דגופא והנחש אתקציצו רגליו והוא פורח באויר ואין לו על מה לסמוך וז"ס השקר אין לו רגלים והנה רוצה לפרוח ולעוף עד מקום אחורי נה"י דז"א באויר הפנוי אשר שם וז"ס אם תגביה כנשר האמורים בעשו ואם בין ככבים שים קנך הוא אשר בו כוכבי' ומזלות הוא אחורי יסוד דז"א כי עד שם רוצה לעלות הנחש כדי ליקח הארה משם כי מתקנא בראות אדם הרוצה להזדווג עם חוה בע"ש ביום שנברא ואז עולה להטיל זוהמא ואז משליכים אותו למטה וזמ"ש משם אורידך נאם ה' וזמ"ש שארי בחבורא ומסיימי בפירודא וז"ס הנז' בפ' ויקהל וז"ל ת"ח יומא שתיתאה כד מטי זימנא דליק כו' ע"ש והבן:

(ד"ש דף ח' ע"א) ונחזור לענין כי בהיותה באחור אז נק' שדה עפר הראוי לזריעה ומאחורי הנוקבא עומדים הקליפות ומקומם שם נק' מדבר שהעפר שלו נקרא אבק שאינו ראוי לזריעה בסוד ויאבק איש עמו ואמנם נק' שדה ע"ש שעומדת אחורי הש' שהוא נה"י דידיה והוא סוד ד' דשדה והיא מתקשט' בקשוטי' הם הארת פנים בנה"י מצד עצמם מצד פנים ששם הם ג' ווי"ן כנ"ל ונעשים מכחם ה' שצורתה ג' ווי"ן כי עם היות שבתחילה מקבלת מנצח הוד לבד ואינה ראויה לזווג ונק' ד' ואח"ך נתוסף בה ו' ביסוד ונעשת ה' וראויה לזווג ואח"ך חוזרת פב"פ ונעשת בית כנז':

כלל העולם מכל זה כי קומת המלכות נחלקת לג' קוים קו ימין חח"ן שיעורם באחורי נצח דז"א וקו שמאל דידה בג"ה באחורי הוד שלו וקו אמצעי דת"י באחורי יסוד שלו ואמנם כל זה הוא בהיותה ראויה לזריעה ונק' שדה כי המקום ההוא יקרא שדה אמנם מציאות המלכות עצמה תקרא באר (ע"ד) הנובעת מ"ן לקבל מ"ד מבעלה בסוד הבאר שעלה לקראת יעקב כמ"ש חז"ל וזהו והנה באר בשדה פי' כי ראה יעקב שכבר היתה רחל העליונה מוכנת להזדווג כי כבר היתה באר בשדה וגו' האמנם לפעמים אין שעור קומתה זולתי באחורי היסוד לבד ולפעמים תחת היסוד בסוד השליך משמים ארץ ולפעמים יורד' לברי' בסוד לכי ומעטי את עצמך להיותם בסוד נקודה לבד ולא בסוד פרצוף והוייא תמן ראש לשועלים והנה הוא סוד המחלוקת של רב ושמואל במס' ברכות פ"ט חד אמר פרצוף היתה וחד אמר זנב היתה ואלו ואלו דברי אלהים חיים. והענין הוא ברמז כי ב' נשים היו לו לאדם חוה אחת וב' וכנגדם אמרו פרצוף וזנב והענין הוא כי הא' יצאה מאחוריו העליונים והב' מאחוריו התחתוני' כי כבר ביארנו לעיל כי קומת האשה חצי קומת האיש נמצא שיש באיש ב' קומות מבאשה וז"ס מ"ש רז"ל במס' בתרא פ' הספינה וז"ל ואולך אתכם קוממיות ב' קומות של אדה"ר והם ר' אמה מאה אמה בלבד הם נ' לזו ונ' לזו בסוד ב' ההי"ן כל א' כלולה מעשר והם ב' חצאי האדם הכולל י"ס והם כל א' כלולה מחמשים ספי' שלו הם חמשים ומאתים:

ואמנם הא' היתה פרצוף והב' עדיין לא היתה אלא זנב נקודה לבד בלתי פרצוף עד שאח"ך כתיב ביה ויבן ה' אלהים את הצלע כו' ומי שיחפוץ להבין יסתכל בדברי רז"ל של רב ושמואל ונחזור להבין הך דרו"ש ע"ד האמת כי הנה שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם וכמו שהיו לאדם ב' נשים חוה א' וב' כך ליעקב לאה ורחל כי חוה הא' היא הקליפה החופפת על לאה שבקדושה ולפי שחשב יעקב כי היתה דוגמת חוה א' לא היה חפץ לקחתה וז"ס כי שנואה לאה כי כפי מה שחשב הוא היה שתינתן לעשו דוגמת חוה אחת לילית חייבתא כלתא דסמאל שרו של עשו אלא שע"י תפלותיה ודמעותיה לקחה יעקב ולאה היא סוד פר' לפי שיצתה מאחורי פרצוף דז"א וזה סוד קשר של תפילין של ראש מאחוריו ורחל היא זנב כי היא מאחו' ולמטה ואח"כ גם היא נתקנת כאחותה ונעשת פרצוף והיא תפלה של יד במקום החזה כנגד הלב כי שם ביתה ולכן נאמר בלאה ועיני לאה רכות כי יונקת מצד העינים כי היא במקום הפרצוף אך ברחל לא ניכר בה מציאות העינים זולתי נאמר בה ורחל היתה יפת תואר וגו' וז"ס הנאמר בסבא דמשפטים עולימתא שפירתא דלית לה עיינין והיא סוד כוס של ברכה דצריכים למיהב עינוי ביה להמשיך לה אור מיסוד העינים שאין לה. וענין ב' נשים הם סוד הא לחמא עניא מה דרכו של עני בפרוסה היא סוד המלכות הנק' עוני ובהיותה בסוד העוני שהוא בפסח קודם נתינת התורה אז נק' עוני ואז היא פרוסה בסוד פריס פריסת מלכותך והוזכרו ב' מיני פרסות אחד מה שנחלקה המלכות ממנו ונטלה וניתנה לזולתו ועוד כי גם שם היא פרוסה וזמ"ש ויהיבת למדי ופרס החצי למדי והחצי לפרס כאשר התנו ביניהם כמ"ש ז"ל אי מינן מלכי מינייהו אפרכי והענין הוא כי בכל מקום שגלו שכינה עמהם והמלכות העליונה גלתה בבבל הוא רישא די דהבא וכשנסתיים הגלות בטלה (דף י"א ע"א) השררה מבבל בסוד היו צריה לראש ונתנה למדי ופרס וגלתה השכינה בין ב' המלכיות ההם נמצא כי אותה המלכות שהיתה גולה ממקומה אצלו פרס פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס וסוד הענין הוא כי בבל היא רישא ולכן אין שם פירוד אך מדי ופרס הם כנגד ידוהי ודרעוהי די כסף ושם נחלקו לב' זרועות ולכן מלת פרס נקרא כן ע"ש הפרוסה והחלוק' הנעשית בימיו כמש"ה אשר שם (ד"ש ע"ב) שמות בארץ וכיוצא בזה נאמר בפ' שלח לך וז"ל ופרסין מלכין דפרס אשתמודע הכא:

ונחזור לענין כי אלו הם סוד ה' תתאה וזה מ"ש הא לחמ' ולכן נפרסת לשתים כי כן אות ה' היא יכולה להתפרס וניכר בה יותר משאר האותיות כי היא ד' על ו' כנגד רחל הלוקחת ה' מדות באחורי הז"א והם בת"ת ונה"י וכנגד לאה ששעורה ששה מדות באחורי הז"א והם כחב"ד חו"ג והנה בשם פרסין נעשים שנים אך בעת העושר אז כלם נעשות בחי' אחת ואין ביניהם פירוד וז"ס יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל והנה מלת שתיהם היא מיותרת כי כבר נודע כי רחל ולאה שתים היו בלבד ולא שלש ועוד מניינא למה לי והענין הוא כי בזמן רחל ולאה היו נפרדות להיות כי עדיין לא נתנה התורה ועדיין הין נקראים לחם עוני שהוא בפרוסה האמנם בימי רות כבר נתנה התורה והיא לבדה כוללת שתיהם ביחד לכן נאמר שתיהם וסו' הענין הוא כי הנה ערפה היא כנגד לאה כי כן שמה מורה עליה על שהיא בסוד העורף דוגמת לאה שבקדושה שהיא קשר של תפילין ואלו זכתה להתגייר היתה נתקנת דוגמת לאה שנתקנה על ידי תשובתה ודמעותיה ולכן לא נתנה לעשו האמנם ערפה כאשר לא נתגיירה אז חלק הטוב אשר בה הוברר ממנה ונתנה אל רות וחלק הרע שבה גרם ששבה אל עמה ואל אלהיה נמצא שהיתה רות כלולה ברחל ובלאה ולכן אמר הכתו' יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר הם היו שתים נפרדות וזו לבדה היתה כוללת שתיהם יחד כאמור וכן היה הענין בבעליהם כי היו שנים מחלון וכליון ולפרקים היו שניהם בבחי' אחת אך יש זמן שהם משמשים לשנים דוגמת יעקב ויש' וכשנתקנה רות נתקנו ג"כ מחלון וכליון ושניהם נכללו בעובד אבי ישי ודברי' אלו הם עומדים ברומו של עולם ולא יחשוב האדם כי על דרך מקרה קרה אלימלך ונעמי וב' כלותיה כדוגמת של רחל ולאה היו אחיות בני לבן ונתגיירו כך רות וערפה היו אחיות ונתגיירו ואין להאריך בזה כי הוא סוד נמרץ:

אמר שמואל ואפשר עוד לומר שתקנה רות עתה מה שפגמה חוה בימי אדה"ר ואתי שפיר בג"ש נאמר כאן האשה הבאה וכו' ונאמר להלן לזאת יקרא אשה כו' ולכן נאמר עליה בימי שלמה המלך ע"ה וישם כסא לאם המלך לאימא של מלכות וארז"ל זו רות כנלע"ד:

גם זה הוא ענין סוד דינה בת לאה כי הנה נודע כשהנחש הטיל זוהמא בחוה כל הנשמות נתערבו מטוב ורע כנז' בס"ה בר"מ בפ' בהר סיני ע"ש כי אפי' האבות בעצמם נתפרדו כי היו מעורבי' מטוב ורע ולכן יצא ישמעאל מאברהם ועשו מיצחק ואז (ע"ב) נתלבנו ונפרדו מחלאת זוהמת הקליפה הדבוק' עמהם ולכן חוה א' היתה קליפת לאה ולאדם לא נתנה לאה כי עדיין לא נתקנה לאה נכן יעקב דשופריה מעין שופריה דאדם לא מצא נחת רוח אלא ברחל שהיא חוה ב' דוגמת אדם שאמר לזאת יקרא אשה לזאת ולא ללאה א' ולכן היתה לאה עלמא דאתכסייא דלא אתגליאת ליעקב והנה אעפ"י שלאה נתקנה והוסר ממנה הקלי' שהיא חוה א' ונשארה היא קדושה וצדקת לגמרי עם כל זה לתוקף הסיגים הנדבק בה יצאה ממנה דינה שהיא דינא קשיא כי לכן נק' דינה ע"ש הדין וגם היא היתה קדושה אלא שעדיין היה בה קצת אחיזה כי לא נתברר' לגמרי וכמו שהיתה דינה עתיד' להנשא לעשו אלא שיעקב טמנה בתיב' ומצינו ברז"ל בפי' שאמרו ברש"י שנענש יעקב ע"ז כי היתה ראויה אליו וע"י היה נתקן עשו גם הוא כי עדיין היו בו נצוצי קדו' וזהו טעם ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו להיות כי היה לו צד ניצוצי הקדוש' מחלק הגבורה של יצחק אבינו נתונים בפיו ונבלעים בתוכו ולכן כל כונ' יצחק לתקן אותם נצוצו' שהם חלקי נשמתו והיו ברישיה דעשו בלבד ולא בשאר גופו ולכן רישיה דעשו נתקבר' במער' עם יצחק והבן זה. והנה עשו הוא סוד הנחש והית' דינה ראויה אליו וכיון שטמנ' יעקב נצו' ממנו וכאשר יצא' יצאנית בסוד ותצא דינה כי אם הית' נשאר' במקו' הקדוש' לא היה הנחש יכול להדב' בה אך אחרי צאת' אל מקום הקלי' אשר ז"ס מש"ה לראות בבנות הארץ אז הנחש נשכה והוא סוד שכם בן חמור החוי מל' חויא שהוא הנחש גם נק' חוי ע"ש דאתי מחוה א' הנק' לילי"ת ובכח זה יכול לקחת' וע"ז נא' ותדבק נפשו בדינ' ב"י כי מתחי' היו דבוקים הקלי' הזאת עם זאת (ד"ש ע"ג) הקדו' ועכשיו בצאת' חזר' להדבק עמה וזהו ענין הכזונה יעשה את אחותינו כי לילית חוה א' נק' אשת זנונים כי התרגום תרגם הכנפק' ברא והענין הוא כי סתם זונה היא לילית כי תחי' הית' בביתו של אדה"ר ואח"ך יצאה לחו' ולעולם שוכנת במדברו' כנודע ולכן הזונ' נק' נפקת ברא כי היתה אשת אדם וישב' לזנו' עם סמאל וזמ"ש הכזונה גו' פי' כי עדיין אחותינו דומה לחוה א' והלא כבר נטהר ואין הנחש שבה יכול לקחת' ואח"כ נשאה שמעון כנודע כי ראובן הוא חסד ושמעון גבורה וכל הקלי' אינם יוצאי' אלא משם לכן נק' גבו' דאסבר פני' לרע וזהו שמעון אותיות ש"ם עו"ן כי שם העון שהוא סט"א נאחז והנה דינה שרשה מן הגבורות דינא קשיא ולכן לקחה שמעון ולהיות כי עדיין לא נטהרה ומשום הכי אחר שנבעלה לכנעני שהוא הנחש אשר נאמר עליו ארור כנען כנודע ולכן יצא ממנה שאול בן הכנענית כמ"ש ז"ל בן שנבעלה לכנעני והוא עצמו שלומיאל בן צורישדי והוא עצמו זמרי בן סלוא כמ"ש ז"ל בסנהדרין בפ' בן סוו"מ ומכח אות' זוהמ' נדבק בכזבי ואולם כי גם כזבי היתה שיורי הקלי' אשר לדינ' אמו של שאול והית' בת זוגו זולתו שאכל' פגה ועדיין לא היתה ראוי' ולכן הוא נק' שלמיאל ן' צורישדי והיא נק' כזבי בת צור אך צור אביו דשלומיאל הוא שמעון אשר צורי הוא שדי השודד' כל הקלי' ומכניעם וזהו בת צור סט"א אביה של כזבי. ונחזור לענין כי כל מעשה הראשונים ומדרש אגדה הנזכר בתורה אינם לפי פשוטם ואינם בדרך מקרה ודי בזה כי הדברים האלו הם כבשונו של עולם:

(ע"ג) ומעתה נבא לביאור המאמרים עם שנבין בתחי' הקדמה אחת והיא כי אעפ"י שביארנו כי ז"א כולל י"ס דידיה עכ"ז כאשר נעריך בחי' ז"א אל האורות הגבוהים עליו לא יהיה נק' זולתי בסוד ו' ולא בסוד י' ויקראו ג' ראשונות או"א ומזלא הנז' באדרא זוטא יקראו ראש ו' זו ולכן תלת מוחין דידיה אינם עולים עתה בשם מוחין והכל בערך גופא אל הג' ראשונות שהם או"א ומזלא כי כלל זה בידינו כי כל בחי' ובחי' הוא אדם בפני עצמו ובהכלל כל הבחי' יחד יקרא זה האדם זה יד וזה רגל וכיוצא בזה עד שכל הבחי' יחד יקראו אדם אחד והמעיין יראה הקדמה זו בזוהר ריש פ' תולדות ונמצא כי הז"א בהתחברותו למעלה לא יקרא זולתי גופא שהוא סוד ו' דשמא קדישא והנה זו' זו נחלקת לשנים ג' ראשונות חג"ת. ג' שניות נה"י וב' אלו הם ששה והנה הג"ר חג"ת הם נק' בבחי' ידים וג' שניות נק' בבחי' רגלים והענין הוא כי חג"ת הם ב' ידים ובהתכללותם במכריע הוא הת"ת באמצעיתא יקרא גם הוא יד אחרת כי הוא הכולל ב' ידים האחרות שהם חו"ג וז"ס יד הגדולה יד החזקה יד רמה באמצעיתא כנזכר בהרבה מקומות בס"ה ובתקונים וכן כנגדם הם נה"י הם ג' רגלים כי נו"ה הם ב' רגלים ונכללים במכריע והוא יסוד ונעשה רגל ג' וז"ס מש"ה ג' רגלים תחוג לי בשנה ר"ל כי המלכות נק' חג דכולהו כנז' בריש הקדמת התקונים דכתיבת יד והיא נאחזת בנה"י כנ"ל נמצא כי ג' רגלים אלו הם המאירים בה ג' פעמים בשנה ובכחם נעשית ג' חגים בג' זמנים אלו והגם כי ג' חגים הם חג"ת עכ"ז הוא הארת חג"ת בנה"י וע"י נה"י מאירים במלכות וז"ס חובת ראיה ברגלים והענין הוא כי מצות ראיה שיעלה כל אדם לעזרת ישראל לראות שם בחגים ואין חיוב מצוה זו אלא לאנשים זכרים והענין הוא להעלות ברגליהם ולהמשיך כח הרגלים העליונים שהם נה"י בג' רגלים ולכן לא נאמר שלש מועדים אלא ג' רגלים לרמוז כי ענין הארת ג' חגים אלו הם ע"י הרגלים העליונים נה"י המאירים במלכות שהיא עזרת ישראל והאמת כי עזרת נשים הוא שעור קומתה בבחי' המלכות שבה ועזרת ישראל הוא שעור קומתה כנגד נה"י אלא שעת' בחגים היא פב"פ כנגד נה"י וז"ס ולא יראו פני ריקם ולכן כל חובת מצוה זו היא ברגלים כי מטעם זה החגר והסומא פטורים כנודע וכולהו יליף מלשון רגלים כנז' במ' חגיגה פ"ק כו' גם הקטן שיוכל לעלו' ברגליו מחנכים אותו שהוא בבחי' ז"א בהיותו יעקב הקטן צור' ו' בלבד גם אז צריך להמשיך הארה מרגלי אותה הבחי' וכל זה עדין הם חצירות ועזרות בתי בראי כי עד שם יכולות הנשמות לעלות כנז' בפ' ויקהל על פ' מי יעלה בהר ה' וע"ש ואל תתמה אם גם היסוד נק' רגל כי זהו הטעם שהזווג נק' בל' רחיצת רגלים כמ"ש דהע"ה לאוריה רד לביתך ורחוץ רגליך אשר כונתו היתה שיזדווג עמה גם ז"ס רחצתי את רגלי איככה אטנפם (ד"ש ע"ד) והוא סוד רחיצת המילה אפי' בשבת להעביר זוהמת הקליפה הנדבקת שם וז"ס ומפיבושת לא עשה רגליו ולא שפמו לפי שדוד הוא סוד מלכות היה בצער ואינו עת הזווג לא זווג תחתון שהם רגליו ולא זווג עליון שהם שפמו שכמו שיש ביסוד התחתון (ע"ד) בחי' רגלים גם ביסוד העליון והוא הלשון הנק' בשם רגליו כמש"ה לא רגל על לשונו כי גם הלשון עם השפתים הוא דוגמת יסוד בין נ"ה ובזה תבין ענין מספרי לשון הרע כמה הוא וכבר ידעת כי השפתים הם נו"ה תרין שפוון תרין למודי ה' גם אשתו של אדם נק' רגל בסוד יש רגל מברכת כו' והענין הוא כי הלא היא עומדת במקום רגלי הז"א כנגד נה"י כנ"ל וז"ס והנה אשה שוכבת מרגלותיו הנא' ברות לפי שהיא כנגד רחל העומדת למטה בין הרגלים כמו שאמרנו לעיל כי ערפה למעלה כנגד העורף ורות למטה כנגד הרגלים ולכן היה הענין הזה בחצי הלילה כמ"ש ויהי בחצי הלילה וגו' והנה אשה שוכבת מרגלות' כי לילה הוא סוד המלכות נוק' כנודע ונחלק לחצאין בסוד מצה פרוסה כנ"ל וענין זה היה בחצי הלילה אחרונה כנגד רחל וזמ"ש בזוהר פ' וירא וז"ל ובג"כ רגלי חסידיו ישמור ודא היא איתתא כו' גם דף קי"ב ע"ש ותבין מה שאמרנו ובזה יצדק היטב לשון ויחלק עליהם לילה כי לפי הפשט אין בה ממשות ואין שייך בה לשון חלוק:

ועתה נבא לביאור המאמר שהתחלנו ר"ל בשם ר"י בן זמרא פסיעותיו של אברהם אבינו ג' מילין כו' ואם באתי לבאר כל ענין א"א עם ה' מלכי סדום מה עניינם ומי הם המלכים ומי הם מלכי סדום ועמורה ומי הוא אברהם ומי הוא לוט וכל מקראות הפרשה הזאת יאריך הספור האמנם בקצור מופלג אעורר קצת הערות במאמר ואח"ך נבא לביאור בע"ה:

ובראשונה ראוי לעורר איך יעלה על הדעת שהיו פסיעותיו של אברהם אבינו ג' מילין ולא ג' פרסאות. גם ר' נחמיה מה כונתו באומרו לא נתאבקו רגליו גם שלא למדנו שיעור במשל ההוא שאמר. אמר המעתיק המאמר מכ"י האר"י זלה"ה בכאן מצאתי קושיות רבות לאין חקר על הפסוקים ועל המאמר ולא העתקתי אותם יען כי אין כונתי להעתיק אלא מן ההקדמות דשייכי לחכמת הקבלה. והענין הוא כי הלא האדם הוא בעל חומר וצורה וגס ועב ולא יוכל להשתנות מן הכח הנמסר בו בעת יצירתו ולכן אם ירצה האדם לקפוץ שעור יותר ממה שבטבעו לא יעלה בידו וכל זה גורם לו כבדות החומר העב אשר נתלבש בו האדם בבואו אל העוה"ז ולולי זה היתה יכולה הנפש לעוף ולקפוץ בכל אות נפשה האמנם אם נרצה לדקדק הדברים יותר בדקות נמצא כי גם ברוחניים עצמם יש ביניהם הפרש והראיה לזה הוא כי גם במלאכים עצמם והם ד' חיות הקדש שהם שוים במדריגתם ובמקום אחד עכ"ז יש ביניהם הפרש כענין זה כמ"ש ז"ל בברכות פ"ק א"ר אלעזר בר אבינא גדול הנאמר במיכאל יותר ממה שנא' בגבריאל דאלו מיכאל באחת וגבריאל בשתים כו' הרי שגבריאל לא יוכל לקפוץ ולעוף בעולם כמו מיכאל ופסיעותיו קצרות יותר ממיכאל וגם זה יהיה פלא בעיני הפשטנים ויחשבו שגם בזה יש בו צורה ואין הדבר כפשוטו ולא יבינו כי הפשט והרמז הכל אחד דוגמת הנפש עם הגוף שזה צלם ודמות לזה ואם היתה הנפש משונה איבריה מאיברי הגוף בהכרח היה שלא יתלבשו זה בזה וכלי גדול לא יכלהו כלי (דף י"ב ע"א) קטן גם אם הכלי יהיה בעל קצוות וזרועות מחולקים לא יוכל להכנס לתוכו כלי פשוט ואם יכנס לא יכנס בכל חלקיו ועד"ז פשטי התורה צריכי' להיות דומה בדומה אל נשמת התורה ופנימיותה כי הגוף צלם אל הנשמה וגם צריך שהפנימיות יהיה דבר רוחני שאל"כ לא היה צריך ללבוש כמו דרך הפשטנים המפרשים תחילה התורה ואמנם תחלה נאמר כי בלי ספק נשמו' הצדיקים הם גדולי' ממלאכי השרת וכמש"ה כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך מי גדול השומר או הנשמר אעפ"י שמצינו ג"כ קרא דכתיב ה' ישמרך מכל רע וגו' הענין תלוי במש"ה צדיק מושל ביראת אלהי' אשר ז"ם לא זז מחבבה עד שקראה אמי והנה מושב הנשמ' הוא בערבות ואין שם לא מלאך כו' כנז' בזוהר בפ' בראשית ד"מ וז"ל מדר' שביעא' כו' ותמן לא אשתכחו בר נשמתהון דצדיקיא כו' ע"ש ואפי' קודם הבריאה היו נפשותיהון של צדיקי' ובהם נמלך הקב"ה וברא את העולם כמש"ה המה היוצרים כו' ואמנם (ד"ש דף ט' ע"א) המלאכים לא נבראו עד יום ה' וכמש"ה ועוף יעופף על הארץ כנז' שם והנה אם נפשות הצדיקי' הנקר' בנים כמש"ה בנים אתם לה' אלהיכם יוצאים מתוך מעיו והם גדולים למעלה מן המלאכים עכ"ז ברדתם למטה בעה"ז אי אפשר לעמוד בו אלא בלבוש החומרי הזה מכ"ש המלאכים שברדתם למטה הם מוכרחים להתלבש:

וביאור הענין תלוי בדרוש אבי"ע כי עולם האצי' הוא דק עד מאד ועול' הבריא' הוא עב ממנו וברדת אור האצי' בבריאה אם תשאר שוה כמו שהיא יחזור עולם הבריאה להעשות אצי' האמנם מוכרח הוא שהאור העליון יגנז ויתלבש בברי' ואז יחשב האצי' היורד בבריאה בבחי' הבריאה וכן בכל עולם ועולם שאל"כ יהי' כל העולמות אצילות וכדוגמא זו הנשמות והמלאכים ואף גם זו כביכול בשכינת עוזו ית' כמ"ש ז"ל בעשרה לבושים נתלב' הקב"ה כשברא את העולם כי לא היה אפשר להעשות עולם החומריי כזה ע"י רוחניתו ית' הפשוט זולתי אחרי התלבש בכל אותם המלבושי' וכמש"ה עוטה אור כשלמה לברא את השמים אח"כ נוטה שמים כיריעה ומה גם בבריאת הארץ השפלה והנה ענין לבוש המלאכים ברדתם בעה"ז בתוך האויר הזה הנה האויר בעצמו הוא אור נתפס כי לא יש אויר שאין נתפס אלא ההוא אוירא קדמאה דכלא הנק' אור קדמון והוא הנק' אור שאינו נתפס בס' יצירה אמנם כל שאר האוירי' הנב' נתפסים הם אלא שהם דקים והנה זה האויר אשר עלינו הוא כלול מד' יסודות המעורבים בו האמנם עיקר היסודות הגוברים בו הם אש רוח מים עפר כי יש מים מעל השמים וברדתם מתערבים האויר אמנם יסוד העפר אין בו ולכן המלאך שמתערב באויר שהם ג' יסודות היותר זכים יש בהם יכולת להתפשט עד ז' ימים דאלמלא יושבים המלאכים ומתערבים בהאי עלמא ז' יומין לא יכלי לאתפשטא מהאי מלבוש' והכי אירע לעז"א ועזא"נ וטעם היות ז' יומין הענין הוא כי בכל רביע חדש הלבנה מתערבים כל כחות ד' היסודות בהכרח ויש אז חדוש נוסף כנודע והנה ענין התלבשות זה של המלאכים והיותם נגלמים באוירים וביסודות נז' בהרבה מקומות בזוהר ונודע כי סדר (ע"ב) היסודות העליונים הם חגת"ם שהם אש רוח מים עפר אעפ"י שבעה"ז אינו כן כסדרם ולכן מיכאנ הנגלם באויר זה אינו נגלם אלא ביסוד המים כנגד החסד ולכן בקפיצה אחת יכול לקפוץ כל העולם אחרי רדתו והתלבשו בו אך גברי"אל ברדתו לעה"ז מתלבש במים ובאש שהם חו"ג שמדתו מצד הגבו' ואם יהיה נגלם באש מכ"ש במים כי לעולם שמאלא אצטריכא לימינא אך ימינא לא אצטריכא לשמאלא כנז' בזוהר ולכן מוכרח הוא להתלבש בב' יסודות מים ואש אמנם אליהו בארבע כי אליהו דרגיה איהו לתתא מן האי באר כנז' בפ' ויצא על פסוק וירא והנה באר בשדה ולכן מתלבש בכל הד' יסודות ולא כשאר המלאכים שאינם מתלבשים אלא בג' ולא יותר ומי שנתעסק בחכמת הקבלה ידע כמה מיני אוירים הם כנז' בתשו' הגאונים ז"ל דאית שמושא דאוירא דקדושה ושמושא דאוירא דשידי והענין הוא כי גם השידי' הם מתלבשים באוירים אלא שהם דומים למלאכים והענין הוא כי להיותם מתלבשים באוירים הדומים למלאכים ובהיו' מתלבשים שם תמיד ואינם מתפשטים מהם כמו המלאכים לענין זה דומים לבני אדם כי בני אדם אעפ"י שנשמת' גדולה ממ"ה אינם יכולים להתפשט מזה הלבוש להיו' שנתלבש בהם החומר העכור לקשר כל העולמות כמו שנפרש לקמן:

חזרה לראש הדף
Site location tree