פתיחה לחוכמת הקבלה - שיעור 1
רצון לקבל - חומר הבריאה
לימוד חוכמת הקבלה מתחלק לשני חלקים. בחלק הראשון של הלימוד אנו מגלים את המערכת סביבנו. אנו מגלים את המציאות בה אנו קיימים ומבינים כי היא פועל יוצא מהתרשמויותינו. יש לנו חמישה חושים, והמציאות סביבנו מורכבת מהרגשתנו בחמשת החושים הללו. למען האמת, איננו יודעים וגם לא נדע מה נמצא סביבנו באמת. אנו מכירים רק את מה שאנו מרגישים בתוכנו. אנו מפענחים את ההרגשה בחמשת החושים, בהתאם לזיכרון ולהבנה שלנו וזו ההרגשה בתוכנו. אדם שרוי בתוך עצמו עם חמשת חושיו, והמתרחש בו מתואר אצלו כעולמו.
בעל הסולם ממחיש זאת באמצעות דוגמא על עגלון בעל משפחה, שעבד לפרנסתו עם סוס ועגלה. הוא הרגיש סיפוק מהחיים והיה לו כל שחפץ. לאחר זמן מה עברה עליו תקופה קשה - אשתו וילדיו נפטרו, ביתו נשרף וסוסו מת. לבסוף הוא אף חלה ונפטר, ובכך השתחרר מהייסורים והצער הגדול שפקדו אותו. נשמתו מגיעה למשפט ב"בית דין של מעלה" ושואלים - כיצד לנהוג בנשמה שסבלה כל כך הרבה? באיזה אופן נוכל לספק לאדם את מבוקשו? מחליטים אפוא לתת לו להרגיש כאילו הוא נמצא בחיים בעולם הזה, עם סוס ועגלה, עם בית ואישה וילדים. מחדירים בו הרגשה כאילו הוא רוכב על סוסו, שהכול טוב ושהוא מרוצה מהחיים. נשאלת השאלה, האם יש הבדל בין הרגע שמחדירים בו את ההרגשה שהוא חי ונהנה, לבין אותו רגע שהוא היה בחיים ונהנה באמת? האם העגלון יכול להבדיל בין שני המצבים? וודאי שלא.
ניתן ללמד מכאן כי איננו יודעים מהי המציאות האמיתית ומהי המציאות המדומה. איננו יודעים האם אנו נמצאים בחלום, או במציאות ממש. אדם המתעורר ומגיע לראיה רוחנית מרגיש כאילו היה שרוי קודם לכן בחלום כמו מילות השיר "היינו כחולמים". הוא מבחין אפוא שראייתו והרגשתו הקודמים היו מעין חלום ולא מציאות אמיתית. הוא תופס שהיה שרוי בערפול, שהרגיש רק חלק מוגבל מהמציאות הנקרא "העולם הזה". חלק לא אמיתי, דמיוני, שבפי המקובלים נקרא "העולם המדומה". הרגשתנו בינתיים היא הרגשה מדומה, לעומת ההרגשה האמיתית שנפתחה בפני המקובלים. מעומק הרגשתם הם יכולים לבקר ולהסביר לנו, כיצד האדם תופס את המציאות, ואיך הוא מתקדם בה.
מקובליםמספרים לנו על המערכת בה אנו קיימים כי הם רוצים לעזור לנו לגלות אותה מהר. אם נדע היכן אנו נמצאים באמת, ולא מתוך תמונה מדומה וערפול חושים, נסתדר טוב יותר ונדע כיצד לפעול. נדע אילו תגובות, טובות או רעות, אנו מקבלים מהמצב שבו אנו נמצאים. נדע כיצד להתנהג, נדע אילו השגות ביכולתנו להשיג, אילו מרחבים והתפעלויות עתידים להיפתח בפנינו. מקובלים מסבירים לנו על המערכת בצורות שונות, במטרה לזרז את התפתחותנו ולהביאנו במהרה למצב טוב, נצחי ושלם.
הסבריהם מתחלקים לשני חלקים. בחלק הראשון, הם מסבירים לנו מהי המערכת האמיתית סביבנו. אנו נמצאים במערכת מציאות גדולה, ותופסים בה חלק קטן בלבד הנקרא "העולם שלנו". התנהגותנו בעולם שלנו, עם המציאות שאנו תופסים, היא בהתאם למידה בה אנו מבינים ומרגישים את העולם באופן כללי ואת סביבתנו הפרטית. התייחסות זו כלפי המציאות שגויה, משום שאיננו מתחשבים במציאות האדירה בעלת הכוחות הגדולים הנמצאת מחוצה לנו, אלא מתחשבים רק במה שקורה אצלנו כאן, ולכן טועים כל הזמן.
מקובלים מספרים לנו ב"חוכמת הקבלה" על המתרחש במערכת העליונה והגדולה שמחוצה לנו, במטרה לפתוח ולגלות לנו אותה. המערכת מורכבת ממספר חלקים: עולמות רוחניים, ספירות ופרצופים. חלקי המערכת האלו, הם הכוחות המשפיעים עלינו. הם מנהיגים אותנו, בין אם אנו רוצים בכך או לא. בעולם הזה, אנו מגלים את כוחות הטבע באמצעות מדעי הפיזיקה, כימיה ויתר מדעי הטבע. אנו מסתדרים בעולם הזה בעזרת המדעים ובכך מקלים את חיינו. אם היה ביכולתנו לגלות את הכוחות העליונים, לדעת כיצד להתמודד עמם, היינו מצליחים בכל דבר ומרגישים אושר. חוכמת הקבלה נקראת "חוכמת הנסתר", משום עיסוקה בדבר הנסתר מאיתנו. הכוחות והעולמות הרוחניים נסתרים מאיתנו, וכאשר האדם מתחיל לגלות את העולמות האלו הם הופכים לגלויים. חוכמת הנסתר הופכת לחוכמת הנגלה, חוכמה המגלה לו את כל העולמות.
לפיכך, בחלק הראשון האדם לומד כיצד נבנית מערכת העולמות מספירות ומפרצופים, ומהם החוקים שלפיהם היא מתקיימת. הוא לומד כיצד התפתחה המערכת ואת סדר שלביה: התחלה, אמצע וסוף. מקובלים כותבים על המערכת בתבנית של אדם הצופה בתופעה כלשהי. כלומר, אדם הלומד באופן כללי על המערכת כאילו אינו נמצא בה, אלא צופה עליה מבחוץ, כמו חוקרים מתחומים אחרים, לדוגמא: פיזיקאים, כימאים, בוטניקאים, ביולוגים וכן הלאה.
איננו מבינים כי התפעלותנו והתרשמותנו מהחומר בעולם הזה היא לפי חושינו בלבד. באמצעות המדע אנו מתארים ולומדים את התופעות בטבע אך ורק לפי התפעלותנו בחושים. ההתרשמות מנתונים שקיבלנו, היא תוצאה מהשפעת הנתונים על חושינו בצורה ישירה או בצורה עקיפה באמצעות מכשירים. לכן איננו יכולים ללמוד לעולם אודות דבר הנמצא מחוץ לנו. איננו לומדים את הטבע מחוץ לנו אלא את הקשר שלנו עם משהו מבחוץ.
לעומת זאת, באמצעות חוכמת הקבלה אני מגלה את המציאות החיצונית כאשר אני יוצא עם חושיי החוצה. אני מרגיש בבירור מהו החוש בעזרתו אני תופס את המציאות. כלומר אני מודד תמיד מהו הכלי בו אני נמצא כיוון שאני מתרשם רק בו. איני מתקשה לומר כי המציאות הזו קיימת אי שם מחוץ לי, משום שאני יודע בוודאות גמורה כי אני מקבל רק בתוך הכלי שלי, הנקרא "נשמה".
בחלק השני מתוארת חוכמת הקבלה באמצעות מאמרים. המאמרים הם התרשמויות אישיות של המקובלים מגילוייהם. במאמרים המקובלים מתארים את תהליך גילוי המציאות בצורה רגשית. הם כביכול מחוץ לחוכמה עצמה, ואינם מתארים מצד האדם הצופה במערכת בצורה אובייקטיבית כמו בחלק הראשון, אלא מצד החלק המרגיש. המאמרים מתארים בצורה רגשית וקרובה ללב כיצד המקובל עובר את התהליך, וכיצד הוא נוהג בקשרו עם המציאות.
התפיסה שלנו כוללת מוח ולב, הנקראים בשפת הקבלה "מוחא וליבא". המוח הוא השכל, המחשבות וההבנות, ואילו הלב הוא ההרגשה. אנו מחלקים את חוכמת הקבלה לשני חלקים: מוח ולב. החוכמה והבנת המערכת באים נגד המוח, והמאמרים באים כנגד הלב. לכן בכל השיעורים אנו מחלקים את השיעור לשני אופני הגישה - גישה אחת מכיוון המוח, וגישה שנייה מכיוון הלב. בשלב מאוחר יותר, האדם חייב לחבר אותם יחד, על ידי מאמץ פנימי שהוא משקיע, כמו שכתוב "הלב מבין". הוא חייב להגיע למצב בו המוח והלב עובדים יחד והדבר תלוי במאמציו הפנימיים ובעבודתו.
אם כן היבט אחד של החוכמה הוא רגשי ועוסק בגישת האדם ובחוויותיו מתופעות המתרחשות בדרכו הרוחנית. אך כאן נדון דווקא מההיבט השכלי על החומר ממנו נבראה המציאות. נתבסס בעיקר על מאמרו של בעל הסולם "פתיחה לחוכמת הקבלה". זהו הוא אחד מארבע ההקדמות לספר הזוהר. בלתי אפשרי להבין את ספר הזוהר עם פירוש הסולם, אלא אם יודעים קודם את ארבע ההקדמות, שאחת מהן היא "פתיחה לחוכמת הקבלה".
מקובלים מגלים בגילוייהם כי הדבר הגדול והגבוה ביותר שקיים היא מחשבת הבריאה "להנות לנבראיו". היות ובכוח העליון, בבורא, יש מחשבה להנות לנבראיו, יש כנראה כתוצאה ממנה נברא שהוא רצון להנות. הנברא רוצה להנות לפי מידת הרצון שיש בבורא להנות לנבראיו. לבורא יש רצון להנות לנבראיו והוא בורא נברא עם רצון להנות, רצון לקבל. הרצון להנות בנברא נקרא "כלי", וההנאה בתוך הרצון, היינו הרצון להנות לנבראיו בבורא נקרא "אור". רצון הנברא להנות שווה למידת רצון הבורא להנות לנבראיו, ולפיכך אור וכלי שווים בגודלם. במידה שהבורא רוצה לתת, הכלי, הנברא חייב לבסוף לרצות לקבל.
תחילה יש דבר בלתי מושג הנקרא "עצמותו" וממנו בא האור. לאחר מכן יש בורא, יחס האור לנברא. "בורא" הוא מלשון בוא וראה, משמע ניתן להשגה. תבוא, תקבלאת האור בכלי,ותגלה עד כמה "עצמותו" רוצה להיטיב לך. בכלי של הנברא מתגלה התענוג, ובתענוג מתגלה גם יחס הבורא לנבראיו, מתגלה רצונו להנות לנבראיו. המקובלים השיגו את ההנאה, והרגישו בה שיש מישהו הרוצה להנות להם. כלומר במחשבת הבריאה מלכתחילה יש ב"כוח", במחשבה את הנברא העתידי. הרצון להנות מצד הבורא מכוון כלפי הנברא העתידי. כלומר כבר במחשבת הבריאה להנות לנבראיו, הנברא קיים כנֶהֱנֶהמהתענוג שהבורא רוצה לתת לו. קודם קיימת המחשבה ואחריה הביצוע.
מקובלים השיגו השגות אלו מרמת העולם שלנו. כלומר הם היו כמונו בעולם שלנו, ובהרגשתם התפתחה ה"נקודה שבלב" שהפכה לכלי. הכלי שלהם הלך וגדל, עד שקיבלו בו את האור ללא שום גבול. ללא שום גבול המשמעות היא, שככל שהכלי הלך והתפתח התגלה בו אור בלתי מוגבל. המקובלים ראו והרגישו כי לבורא יש רק מחשבה אחת - להנות לנבראיו.
אולם הכלי, הרצון להנות לבדו אינו מספיק, הואיל ואין לרצון עצמאות אם האור בונה את הרצון. הוא אינו מרגיש באופן עצמאי את הרצון להנות שכתוצאה ממנו הוא בא ונהנה. מכאן נובע חוק, הקיים אפילו בעולמנו, לפיו ללא הרגשת רעב ותיאבון, לא תיתכן הרגשת מילוי, תענוג. לא תיתכן הרגשת תענוג מדבר שאין רצון אליו. עלי לפתח את הרצון בעצמי ולא שמישהו יחייב אותי לרצות. עלי להרגיש שאני רוצה גם אם סביבי כולם חושבים אחרת, ורק אז אני מקבל את מבוקשי ונהנה. לכן חייבת להיות התפתחות של הרצון, כך שבסופו של דבר הוא יהיה רצון עצמאי.
הרצון הופך להיות רצון עצמאי כאשר הוא משיג בעצמו את האור. אם האור, התענוג יסתלק ויתנתק מהרצון, הוא ירגיש רע בלעדיו. הוא יתחיל לחפש כיצד יוכל להגיע לאותו התענוג, וכשיגיע אליו, אז הוא כבר רוכש אותו בעצמו. כעת התענוג כבר מורגש בכלי כמו שאנו מרגישים תענוג בעולם שלנו. לכן הרצון לקבל הוא רק החומר הראשון של הנברא.
בעל הסולם כותב בראשית "פתיחה לחוכמת הקבלה": "שהרצון לקבל האמור, הוא כל חומר של הבריאה, מראשה ועד סופה." כלומר החומר היחיד שנברא הוא רצון לקבל בדרגות התפתחות שונות. מקובלים אומרים כי בדרגות ההתפתחות יש נשמות, מלאכים, כוחות, אך בסופו של דבר כל מה שקיים, הם סך הכול דרגות התפתחות של הרצון לקבל. כל מה שביכולתנו לתאר, הבריאה כולה, זה אותו רצון להנות שנברא מהאור, כמו שנאמר "מראשה ועד סופה".
"שכל מיני הבריות המרובות ומקריהן, שאין להן שיעור, ודרכי הנהגתן,שכבר נתגלו והעתידים להתגלות, אינם רק שיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל" הרצון לקבל הוא החומר בכל העולמות, מהעולמות הרוחניים העליונים ועד העולם הגשמי שלנו. יש בריות רבות בעלות צורות שונות ודרכי הנהגה. אך יחד עם זאת, כל המתרחש בכלי, בהווה בעתיד, הן ברמת החומר עצמו והן ברמת ההרגשה וההתנהגות של הכלי, אלו הם רק ערכים ושינוי ערכים של הרצון לקבל. אין דבר אחר זולתו, ולכן עלינו ללמוד ולהתעסק רק בו. הרצון לקבל הוא הכלי, והוא חומר הבריאה כולה.
הוא מוסיף "כל מה שמקובלברצון לקבל המוטבע בהן,כל זה הוא נמשך מעצמותו". אולם איננו מרגישים את "עצמותו", אלא רק את האור, את ההתפעלות ממנו בתוך הכלי. הרגשת האור נמשכת מעצמותו הקיים בנו אך איננו משיגים אותו. מקובלים אינם מגלים לנו מיהו ומהו עצמותו, ולדבריהם אין ביכולתנו לגלות אותו בכלי שלנו. ייתכן וניתן לגלותו בכלי הנמצא בדרגת התפתחות מעבר לדרגות שהם מגלים לנו.
אולם בינתיים יש בנו רצון להנות המוטבע בכל פרט. כשנגיע לעולם הרוחני נגלה שהרצון לקבל מוטבע בעולם הגשמי בכל דרגות ההתפתחות - דומם, צומח, חי, מדבר. הוא מוטבע באופן בו הם מסתדרים ביניהם, באופי של כל אחד ואחד מהם, באופן בו הם מונהגים מלמעלה, ובאופן בו הם מתנהגים מרצונם. זאת אומרת הכול הוא מצד הרצון להנות, הדבר היחיד שקיים. כל אחד רוצה משהו, ובהתאם לרצונו מתפתח שכל ליד הרצון, כדי שיוכל למלא את רצונו. השכל והרצון אפוא עובדים יחד. בכל הנבראים קיים רק רצון להנות. רצון להנות יכול להיות סוס, בן אדם, מלאך, או חלק כלשהו בעולם העליון. זה יכול להיות דומם או צומח. זה יכול להיות דרכי התנהגות, דרכי תקשורת בין דברים שונים, כוחות טבע למיניהם, או כיצד אנו מרגישים לפתע גורל ודברים אחרים שעוברים איתנו, למרות ששם זה קצת אחרת.
אנו חושבים תמיד שקיים "אני", ה"אני" רוצה, ומחוץ לי קיים רצון אחר שלוחץ עלי. אך לאמתו של דבר, אין אף רצון אחר שלוחץ עלי מבחוץ. הכול זה הרצון לקבל שלי, אולם איני מבין שכך הוא מנהיג אותי. לא לשווא בעל הסולם מדייק ואומר "שכל מיני בריות...ודרכי הנהגתן...אינם רקשיעורים ושינוי ערכים של הרצון לקבל", כלומר הוא מתייחס במפורש גם לדרכי הנהגתן.
הבריאה מחולקת לכלי ואור, כאשר ההבדל ביניהם קיים רק בהרגשת הנברא. הכלי הוא הרצון, והאור הוא ההתרשמות בתוך הרצון. כלי ואור קיימים הן ברוחניות והן בגשמיות בעולם שלנו. אין דבר אחר פרט לכך.
בעולם שלנו כלי ואור אינם ברורים לנו, כלומר איני עובד עם הרצונות שלי בצורה מוגדרת, כדי להשיג
התרשמות מיוחדת כלשהי שאני מעוניין בה. גם אם אני עובד כך אינני מרגיש זו ואיני מודה בזה. זהו דבר נסתר ממני ולכן איני חי לפיו. כל הזמן יש בי דחף להשיג משהו, נניח שאני רוצה לשתות תה, איני מתחיל למדוד כמה אני רוצה, באיזה צורה, באיזה רצון מכל הרצונות שלי אני רוצה את התה כמילוי שלי. ולגבי המילוי - האור שאני מקבל, איני מתחיל למדוד מהי מידת האור, מידת התענוג שקיבלתי. איננו יודעים כיצד לשקול את הדברים, זו פסיכולוגיה עליונה שאינה גלויה לנו.
לעומתנו, המקובלים פועלים בדיוק מתוך חומר הבריאה, מתוך הרצון להינות. הם "יורדים" לתוכו ומתחילים לגלות מה נמצא בו. הם מגלים מהו רצון החומר, מהי עוצמתו וכיצד הוא פועל. הם מתחילים להבין מה מתגלה בתוך החומר. הם מבחינים באור שנמצא בתוך החומר, ולא סתם בתופעה נעימה. מעומק השגתם בחומר, הם מרגישים מי ממלא את החומר ומי בנה אותו מלכתחילה בצורה כזאת. מתוך גילוי החומר הם מגיעים למילוי, לאור.
ההשגה שלהם במילוי היא השגה מבוקרת, השגה עמוקה. לכן היא נקראת השגה. אנו אומרים כי מקובלים שמקבלים אור בתוך הכלי, מבינים ויודעים בדיוק מה הם מקבלים. לעומתם, אנו קיימים כמו תינוק המקבל דבר ואינו מבחין מי הנותן, מהם רצונותיו ומה בדיוק נותנים לו. אנו קיימים כגוף שעוברים דרכו כל מיני דברים וכך אנו חיים בעולם הזה. מקובל הוא אדם היודע לעבוד עם הכלי ומכיר לעומק את חומר הכלי. הוא יודע מהו טבע רצונותיו, ממה הוא רוצה להנות. בהתאם לכך הוא פועל, משיג את האור הממלא את הכלי, ומגלה בו את היחס המיוחד של נותן התענוג.
מנין מגיעה ההרגשה הזו? אם אני עובד במטרה להרגיש רק מעט תענוגים אז אני מצליח להשיג משהו, לדוגמא: הרגשתי רעב אז קניתי דבר מה לאכול, שילמתי כסף עבורו, אכלתי והתענגתי מהאוכל הטעים. בדוגמא זו אין עומק להשגה שלי, כלומר איני מבין מדוע אני רוצה לאכול, ומנין עלה בי הרצון הזה. איני יודע מי הזמין בי את הרצון לאכול, ומה הוא רצה להשיג בכך. האם זהו רצוני, או שמא אינו שלי ושייך למישהו אחר. האם הרצון הזה התגלה בי, או שהוא בא בתורשה, מרשימות וזיכרונות קודמים שהיו בי. ייתכן והסביבה הביאה לי את הרצון הזה על ידי לחצים כלשהם או פרסום. או שהוא בא אלי מלמעלה כתוצאה מרשימות וזיכרונות קודמים שהיו בי, או דרך הסביבה. המקובל חוקר את הדברים הללו. מחקירתו מנין בא החומר ומהי הסיבה לרצון, הוא מגלה את האור, את המילוי שבו. הוא מגלה שהמילוי מגיע מלמעלה ושיש מישהו למעלה הרוצה למלאותו בתענוגים. אז הוא מתחיל להתייחס לתענוגים בצורה מיוחדת. הוא מתחיל לשאול מדוע הוא רוצה שאני איהנה מזה, מה הוא בעצמו, מדוע הוא בחר דווקא ברצונות ובתענוגים כאלה, מה יוצא לו מזה. מיחס זה המקובל לומד על הבורא, שנקרא כך מלשון "בוא וראה", היינו בוא ותכיר אותי, אבל דרך הכלי שלך. עליך לגלות ממה אתה קיים, מנין הבורא בא ומה בדיוק אתה רוצה.
אנו חוקרים את החומר וככל שנתעמק בחקירה זו נגיע דרך החומר לכוח העליון. איננו מתנתקים מעצמנו ואיננו עפים באוויר בלי להרגיש דבר, אלא להיפך, אנו חוקרים את המציאות ואת החומר הקיים במציאות. אין דבר אחר שאדם יכול לעשות כיון שלא נמצא לפניו משהו אחר, ודי בדבר זה כדי לרכוש את הדרגות וההשגות הגבוהות ביותר.
המושכל הראשון שעלינו לדעת הוא שמציאותנו מתחלקת לאור וכלי. עלינו להתעמק בידיעה זו, להבינה ולחקרה וממנה נגיע לתפיסה עליונה יותר.
"הולך ויורד ממדרגה למדרגה.עד המקום הנמוך מכולם, דהיינו שהרצון לקבל מתגשם שם בכל שיעורו הראוי. נבחן המקום ההוא בשם "עולם העשיה".והרצון לקבל נבחן לבחינת "גופו של אדם". והשפע שמקבל נבחן למדת תוכנו של "החיים שבגוף" ההוא."
הכלי הוא רצון להנות, חומר הנברא על ידי האור. הוא יורד במדרגות עד למקום הנמוך ביותר, שללא ספק זהו עולמנו. המדרגות האלה משמשות אותו כעת לירידה, אך לאחר מכן הן תשמשנה אותו לעליה. הכלי יורד ומתגשם עד המקום הנמוך ביותר, בכל שיעורו הראוי. יוצא מכאן לכאורה, שעולמנו הוא המצב הראוי. קצת מפתיע לשמוע זו, היות ולא ברור כל כך במה העולם שלנו ראוי.
התגשמות הכלי היא כאשר הכלי - המציאות ובה כלל הנבראים והרצונות, יורד עד למקום הנמוך ביותר הנקרא "עולם העשיה". הכלי חייב לרדת עד הסוף, עד המקום השפל ביותר. ההתגשמות היא כאשר הכלי יורד, מתקלקל, קָטֵן.
"גוף" הוא כלי, רצון האדם. אין הכוונה כאן לגוף גשמי ביולוגי. הגוף הגשמי הביולוגי הוא רק ביטוי חיצון של הרצון. הגוף הוא אומנם רצון בדרגה הנמוכה ביותר, אך בכל זאת הוא רצון. הוא מקבל בתוכו שפע, אור הממלא אותו נקרא "חיים". הרצון הקטן ביותר נקרא גוף, והאור הקטן ביותר שבגוף נקרא חיים.
האם מדובר גם על הגוף הביולוגי?
מדובר ברצונות ולא בגופים. דומם, צומח, גוף של חיה או גוף האדם, כל אלו הם ביטויים של הרצון לקבל. אם נחקור את החומר נבחין שאלו הם רק רצונות. התאים מתנהגים לפי חוקים פנימיים. יש בכוחם לקלוט דברים מועילים ולפלוט דברים רעים ומזיקים כמו רעלים. תגובתם תלויה אפוא גם בדרגת התפתחותם. ניתן לראות תגובה זו בבירור בצומח ובחי. גם בדומם יש התנהגות דומה, אולם איננו מרגישים אותה. אם ארצה להכניס את ידי לתוך עץ לדוגמא, איני מסוגל לעשות זו כיון שהעץ מתנגד לכך. רצונו לשמור על הטבע שלו והוא אינו מעוניין שפרט זר כלשהו ייכנס בו. הרצון לקבל של העץ, גדול יותר מהרצון לקבל של המים או של כל נוזל אחר אליהם אני כן מסוגל להכניס את ידי אם אשקיע כוח ומאמץ. ניתן ללמוד מכך שכוח הרצון בנוזל להחזיק את עצמו קטן ביחס לכוח הרצון בעץ או באבן להחזיק את עצמם. כלומר מידת הקושיות של החומר, מעידה על גודל הרצון לקבל. ככל שהרצון לקבל גדול יותר, כך הוא תופס ומחזיק את עצמו חזק יותר בפני כולם. אנו מכנים לעיתים אדם בכינוי "אדם קשה", והמשמעות היא שלא ניתן לחדור אליו פנימה. הוא עומד ושומר על עצמו, כיון שיש לו רצון לקבל חזק. לעומתו יש אדם "רך", חומר רך. הקשיות תלויה במידת התפתחות הרצון וכך זה נוהג בכל חומר שקיים.
יש לנו רצונות רוחניים, רצונות גשמיים וחומר גשמי. הרצונות הרוחניים קיימים בעולמות רוחניים ואיננו מכירם. לעומתם הרצונות הגשמיים הם רצונותינו הפנימיים. ברוחניות אוסף רצונות האדם נקרא כלי או גוף, כפי שכתוב "גופו של אדם". החומר הגשמי הוא החומר שאנו רואים ומגלים ביקום שלנו ומורכב מדומם צומח וחי. החומר בעצמו גורם לצורה, לתכונות, ולטבע הדומם, הצומח והחי. המדע מאפשר לנו לגלות את הצורות והתכונות של החומר הגשמי. למעשה כל הידע וההשכלה שלנו עוסקים אך ורק בחומר ובצורות ההתנהגות שלו.
הרצונות שבחומר מתפתחים לפי אותם חוקים לפיהם מת]תחים הרצונות הרוחניים והגשמיים. המדע וחוכמות העולם עוסקים בחומר של דומם, צומח וחי ואלו הן המושכלות שבעולם הזה. אנו משתוקקים לדעת על הרצונות שלנו אולם איננו יכולים. הכרת הרצונות שייכת לתחום הפסיכולוגיה והפילוסופיה, אך גם שם טועים כל הזמן כיון שאיננו יודעים ואיננו מבינים באמת מהם רצונותינו. אין ביכולתנו לגלות מהם רצונותינו האמיתיים היות וגילוי זה קשור בהתפתחות מ"למעלה למטה".
עד שלא נפרוץ לעולם העליון לא נדע דבר על רצונותינו, על הכלי שלנו, היות ומשם מתפתחים ומנוהלים הרצונות. ההשגחה וההנהגה על הרצונות נעשים מ"למעלה". ביכולתי לדעת מהם רצונותיי רק אם אלמד כיצד הם נשלטים מ"למעלה". אני רוצה דבר מסוים, ומישהו רוצה דבר אחר, השלישי לוחץ עלי לגבי רצון שלו, ואני גם מושפע ברצונות שלי מפרסום וחינוך. מדוע נתנו לי את כל הרצונות הללו, איפה "אני" בכל התהליך הזה, האם אילו רצונותיי או לא. מהם הרצונות עמם נולדתי, ואילו רצונות קיבלתי מאחרים. כיצד אני מתפטר מהשפעת אחרים. האם זהו הכלי שלי. רק אם נדע כיצד הרצונות באים מ"למעלה" ובאיזה צורה, נוכל לענות על השאלות האלו.
בעל הסולם קובע כי המצב הראוי הוא כאשר כל הרצון לקבל, הכלי מתגלגל ומשתלשל עד העולם הזה.
המצב הזה ראוי משום שנוצר בגלל מטרה נעלה, היינו שאעלה חזרה למצב הנהדר, הנצחי. אולם כעת איני מרגיש זו. אוכל להרגיש זו, להסתדר עם רצונותיי, למלאם, להרגיש בם מילוי ושפע, רק אם אדע מדוע הם השתלשלו מלמעלה, לשם מה הם נמצאים בי, מי רוצה שאמלאם ובאיזה צורה.
אני מרגיש את רצונותיי אך לא את מקורם. מצב ראוי ורצוי הוא מצד הבורא, האור אך לא מצידי. הבורא רוצה שאני אהיה בעולם הזה, ובמחשבת הבריאה להיטיב יש לו תכלית מסוימת. מנין לי לדעת מהי מחשבת הבריאה להנות לנבראים? במה הוא רוצה שאני איהנה? ואם להודות על האמת בינתיים אני לא נהנה אלא רק סובל. אם לא נגלה את ההנהגה העליונה הנקראת "חוכמת הקבלה", לעולם לא נמלא את רצונותינו ונהיה אומללים, ריקים ומיואשים תמיד. בצורה כזו, נמשיך להסתבך עם המערכת הפנימית שלנו ולא נצליח לצאת ממנה.
עלינו להבין כי מה שסביבנו, העולמות העליונים שנגלה בעתיד והכוחות הפועלים, הם בסך הכול הכלי הראשון. אם ברצוננו לדעת כיצד להרוויח במאה אחוז וללא מכות, עלינו לדעת כיצד הכלי משתלשל וכיצד האור נכנס לתוכו. ללא השגת ורכישת חוכמת הקבלה, לא נגיע לעולם למילוי, נשאר ריקניים תמיד. גם ההתנהגות בין הרצונות, בין הנשמות, בין בני אדם, שייכת לחומר כפי שכתוב "ודרכי הנהגתן". אם לא נדע מהם הכוחות והחוקים לא נדע להסתדר. אם לא נכיר את המערכת, שבה האור ממלא את הכלי לפי מידת הכלי, היינו אור וכלי שווים, ולא נדע מה היחס ביניהם לא נדע כיצד להסתדר בעולם הזה.
כרגע אני קיים באור וכלי, ברצון ובמילוי, ולאחר זמן מה גופי הביולוגי מת. למרות זאת אני נשאר בגוף ובהרגשת החיים. כשגופי הביולוגי נפטר אני מרגיש את האור והכלי כביכול בצורה אחרת, ללא הפרעת הגוף.
כיצד אוכל להרגיש כעת כאילו הגוף אינו נמצא? איך אוכל להרגיש את האור והכלי במצב הרצוי והראוי הזה?
כיצד אדע איך להתנהג הלאה? ומה יקרה לי כאשר אני אשתחרר מגופי הביולוגי? ייתכן ואני עולה אז לעולמות עליונים כלשהם או שעלי להתגלגל שוב ושוב, ואם כן, אז באיזה צורה אני מתגלגל? האם אני יכול לקבוע את גלגולי הבא באמצעות פעולות שאני מבצע כעת? הרי בכל זאת כל אחד מאיתנו רוצה להבטיח את עתידו. ידיעת המערכת – אור וכלי יחד, פותחת בפנינו חיים מלאי כל טוב, ואי ידיעתה גורמת לנו לבעיות, אפילו בעולם שלנו, במקום הקטן ביותר. מחוסר בררה, אנו חייבים ללמוד את חוכמת הקבלה ובאמצעותה לרכוש את ידיעת המערכת, וכך נוכל להתקדם לחיים טובים יותר.
אדם המתחיל להרגיש את עצמו במערכת של כלי ואור אינו קושר את עצמו לגוף, לחיים אלו בלבד. הוא רואה את עצמו מנקודת מבט בה הוא מתרומם ועולה למצב המושלם. הוא מתחיל להיכנס למערכת העולמות ומשתמש בהם לטובתו. הכרת היחסים בין אורות וכלים היא הכרחית כדי להינצל מדברים לא רצויים.