חוכמת הקבלה עוסקת בבריאה על כל חלקיה. היא איננה עוסקת רק בעולם הזה, בחלקים שלו: דומם, צומח, חי ומדבר, או במה שאנו מגלים בחלקים האלו באמצעות המדע, אלא עוסקת במכלול המציאות.
אנשים מיוחדים שגילו בתוכם חוש מיוחד, כלי מיוחד, מגלים דרך החומר, את הכוחות העומדים אחרי החומר. מתגלה בהם אז שני חלקי התמונה: החלק הגלוי והנראה לעינינו של התמונה הנקרא "העולם התחתון" או "העולם הגשמי", והחלק הנסתר הנמצא אחרי התמונה שלנו הנקרא "העולם הנסתר", "העולם העליון", "רוחני". הם מחלקים אפוא את התמונה לשני חלקים.
ננסה להבין מדוע החלק הנסתר של התמונה נקרא "עליון". אם נתבונן לרגע פנימה לתוך תמונה עשויה מרקמה, נבחין שקיים קשר בין חוטי הרקמה. נבחין שכל חלקי התמונה, מתחברים ביניהם ומשלימים לכדי תמונה אחת. בכך שאנו מגלים את החלק המשלים את התמונה, היינו החלק ה"עליון", אנו חושפים את הסיבות, הכוחות, התכונות והתוכנות, היוצרים למעשה את החלק הגלוי של התמונה. בהשגת החלק הנסתר של התמונה, אנו מגלים את התמונה הכללית ולכן הוא נקרא "עליון".
החלק הגלוי נראה לנו אפוא כתמונה ברורה וקיימת, כתמונה גמורה הניצבת בפנינו כעובדה, וכאשר אינני יודע מה יקרה בעתיד הקרוב, הכול נראה לי מקרי. והמקריות הזו, היא תוצאה מכך שהדברים נסתרים מאיתנו ומופעלים על ידי החצי הנסתר שבתמונה. וכשמגלים אותו לא נשאר דבר שיש בו מין הפתאומיות, המקריות או איזושהי סגולה מיוחדת, אלא שני חלקי תמונת הרקמה: הנגלה והנסתר, ברורים והופכים להיות חלק אחד.
האדם מתחיל להבין אם כן מה קורה לו, כיצד הוא קיים במערכת השלמה של המציאות. וכאשר הוא מזדהה עם תמונתו הפנימית הקרובה אליו לפי חושיו הטבעיים, ועם התמונה מצדה החיצוני, כמו חוטי הרקמה הנמצאים מאחור ומחברים את הציור, אז הוא חי בשני חלקי המציאות. כלומר התמונה שלפניו איננה נגמרת לפתע ומותירה אותו בלי לדעת היכן הוא נמצא. אלא הוא חי במשך שבעים שנה וכשעובר לתמונה אחרת, שני החלקים האלה לגביו הם תמונה אחת. אין כאן דבר המנתק אותו מהמציאות, אלא הוא נמצא במציאות שלמה ונצחית.
המציאות בכללה היא למעשה חומר אחד, רצון להנות. אולם ברצון להנות יש אופנים שונים, רמות ותכונות שונות, המתחברים ביניהם בדרכים מגוונות, ומשפיעים זה על זה. החומר באופן כללי הוא רצון להנות, אולם חלק אחד בו רוצה להנות מדבר אחד וחלק שני מדבר אחר. חלק אחד בו בא על חשבון חלק אחר. זאת אומרת יש בין חלקי הרצון לקבל מאבקים, התחברויות והתחלקויות, כמו בממשלה גדולה הנמצאת כול פעם בחַיּוּתהפוליטית - מתחברים ומתחלקים, נופלים, עולים וכן הלאה.
חוכמת הקבלה מלמדת את המציאות בכללות, את החוק הכללי. היא מלמדת מי שולט במציאות ומהו החוק לפיו היא פועלת. היא עוסקת בהתחלת המציאות, בהתפתחותה ובסופה, או שמא באינסופיות של ההתפתחות. חוכמת הקבלה היא המציאות הכללית והכוח הפועל על המציאות מבחוץ. חוכמת הקבלה היא כל התהליכים המתרחשים במציאות, היא החומר והפרטים הקיימים במציאות בפנים.
כשמקובלים תופסים את ההיקף של כול המציאות, הם מתארים לנו אותה כ"י' ק' ו' ק'" - התגלות כוח עליון יחיד הפועל בתוך החומר. ננסה להבין כיצד נבראה המציאות על ידי הכוח העליון, ומהם הכללים העיקריים לפיהם היא פועלת.
המקובלים אומרים שקודם לכול יש את "עצמותו", אותו הכוח שאיננו משיגים בינתיים ומשום כך איננו יכולים לדבר עליו. הקשר של עצמותו איתנו נקרא "אור" או "בורא" והתפשטות האור עלינו נקראת "בחינת שורש". האור, הבורא, הוא "הנותן", "המשפיע". הוא נותן ומשפיע טוב ועונג. הוא קבוע ואין בו דבר מה נוסף . הוא "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" בצורה קבועה. כלומר הבורא, האור נמצא במנוחה מוחלטת ורוצה כל הזמן רק לתת. הוא פועל בצורה זו בלבד ואין שינוי מצידו, בלי התחשבות במה שיקרה כאן למטה. מעקרון זה נובעות מסקנות רבות. איננו צריכים לפנות לאור לעולם, ואנו יכולים להניח לו היות ואיננו משתנה. איננו יכולים להשפיע עליו במאומה, זאת אומרת לא ניתן לבקש שישנה את השפעתו לטובה, או חס ושלום לרעה (שרע מלכתחילה איננו יכולים לבקש לעצמנו).
האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. הבורא איננו משתנה וקיים תמיד בבחינת "טוב ומיטיב לרעים ולטובים". בין אם אתה רשע או צדיק גמור, או משהו בינוני באמצע, על כל פנים, היחס מצידו הוא יחס של "טוב ומיטיב". האור רוצה להיטיב, לגרום לטוב, ולכן יש לו "רצון לתת". הרצון הזה איננו בגדר חיסרון, אלא נובע דווקא משלמות, כי מדרך הטוב להיטיב. הרצון לתת נקרא גם "אהבה", ואהבתו מתבטאת בכך שהוא רוצה לתת בצורה קבועה, רוצה להשפיע, רוצה להיות נותן טוב. רצונו להשפיע היא מחשבתו הנקראת "מחשבת הבריאה", ושניהם קיימים כבר בבחינת שורש. רצונו הוא שיהיה נברא, ושהנברא הזה יהיה עצמאי. שהנברא הזה יהיה כמוהו, כי אין דבר טוב יותר מהבורא, מאהבה, מהנותן, מדבר שלם ונצחי. אם הבורא הוא טוב ומיטיב הוא איננו יכול לגרום למישהו, דבר כלשהו פחות מההטבה המקסימאלית.
לפיכך המילוי צריך להיות מיידי, כלומר אין כאן תהליך בו קודם הבורא יוצר את הנשמה ורק אחר כך נותן לה את הטוב. הבורא נותן מיד ובחינם ללא כל עמל ויזע מצידה בתמורה. כל מה שנחפוץ, כל מה שברצוננו להרוויח, בין אם אנו אגואיסטים, עצלנים, או בעלי אופי אחר, כל זה נובע מרצונו להיטיב וחייב להיות במחשבת הבריאה. אם כך עולה השאלה מדוע איננו מרגישים את זה, מדוע איננו רואים את זה קורה?
יוצאים מכאן מספר עקרונות. ראשית, על האור לבנות דבר כלשהו הרוצה להנות ממנו - רצון. האור בורא את הרצון ב"בחינה א'", והיא נקראת כך היות ובפעם הראשונה, נברא דבר כלשהו מחוץ לאור, מחוץ לבורא. לכן אנו אומרים שבחינת שורש הוא העליון בעצמו, היינו מחשבת הבריאה עוד לפני שקיים נברא. בבחינה א' זה כבר הנברא בעצמו. הנברא הוא כלי, רצון להנות מהאור הבא מהבורא. הבורא, האור בורא את הנברא, את הרצון. בנברא יש רצון קבוע, וכמו שהאור משפיע באופן קבוע גם הרצון קבוע. אין בו דבר נוסף פרט לכך.
הרגשתו הראשונה היא הנאה, ולאחר מכן הוא מתחיל להרגיש דבר נוסף. הוא מרגיש את מקור ההנאה, את הבורא, את הנותן. הוא מרגיש את האור ומרגיש שיש מישהו הנותן את האור. הוא מתחיל להרגיש את עצמו אם כך כדבר נפרד מהאור. בתחילה הרצון והאור היו יחד, ללא שום הבדל ביניהם, אולם כעת הוא מתחיל להרגיש, שהאור איננו בדיוק שלו אלא בא ממישהו. הוא מרגיש שיש כאן מחשבה, בעל בית אחר, רשות אחרת. הוא מתחיל להרגיש את עצמו ואת המילוי שבו. מתפתחת בו הרגשת הנברא והוא מתחיל להשוות את עצמו עם הנותן. הוא מבחין שהנותן גבוה ממנו, שלם יותר, בלתי תלוי, בלתי מוגבל, וללא שום חיסרון, ולכן הוא רוצה להיות כמוהו.
הנותן שונה ממני היות ואני נהנה מדבר מסוים, ואילו הוא נמצא כל הזמן בתענוגים. הוא איננו יודע מהי הרגשת חיסרון מפעם לפעם. ניתן לטעון ההיפך ולומר, שכאשר התענוג בא ומורגש בכלי לאחר הרגשת חיסרון הוא גדול יותר. הדבר נכון אולם רק במקרה שזהו החיסרון שלי, ואילו כאן החיסרון איננו שלי. כאן הנברא קיבל מלכתחילה רצון מלמעלה. וכעת כשהוא מגלה בפעם ראשונה שיש מילוי שאיננו תלוי בו, שקיים דבר עליון ממנו, הוא רוצה אותו ורוצה להיות כמוהו, כמו האור.
זהו אותו רצון שהיה קודם לכן, אולם עם כוונה לתת. הוא ממשיך להתפתח ב"בחינה ב'". בחינה ב' רוצה להיות נותנת כמו האור, אולם היא רק רוצה להיות כך. מתוך הרגשתה ברצון לקבל היא מתעוררת ורוצה להיות כמו הנותן. בחינה ב' מרגישה אפוא תענוג מהיותה נותנת. התענוג מנתינה הוא תענוג מ"אור חסדים", ואילו התענוג מקבלה ב"בבחינה א'" הוא תענוג מ"אור חוכמה".
האור הנמצא בבחינת שורש, איננו אור חוכמה ואיננו אור חסדים, אלא הוא "אור פשוט". חוכמה או חסדים הם מצד הכלי, היינו כיצד הכלי מגלה את התענוג באור, ממה הוא נהנה. אם הכלי נהנה מכך שבחינה ב' רוצה לקבל, אז התענוג שהיא מפיקה מהמילוי הוא אור חוכמה, ואם הכלי נהנה מכך שהיא רוצה להשפיע, אז התענוג שהיא מפיקה מהמילוי הוא אור חסדים. המילוי, האור בעצמו הוא אור מופשט. זאת אומרת, איננו יכולים להבחין בקיומו של אור חוכמה או
אור חסדים מחוץ לכלי.
הכלי נמצא כעת עם כוונה לתת, אולם זו רק כוונה. עם כוונה בלבד
בחינה ב' איננה יכולה לתת ואין די בכך. נתינה היא כאשר אנו גורמים
תענוג למישהו שיש לו חיסרון. אך היות וחסרונו ורצונו של הבורא הוא לתת, הרי שבחינה ב' איננה יכולה לגרום לו תענוג. לכן בחינה ב' בחלקה האחורי חושבת כיצד עליה לפעול ומחליטה: "אני אקבל". היא מבינה שהבורא רוצה שהיא תיהנה ותקבל ממנו ושהבורא אוהב שהיא מקבלת ונהנית, ולכן היא תעשה זאת.
"בחינה ג'" מקבלת אפוא כדי לגרום בכך תענוג לעליון ובכך היא כבר מבצעת פעולה. הכלי עבר עד השלב הזה את כל התחנות הקודמות, כעת הוא "מקבל כדי להשפיע" ונמצא במצב האידיאלי. הדבר דומה לילד, המקבל כול מה שאמו נותנת לו, ומרגיש שכתוצאה מכך אמו נהנית ממנו. הוא עושה זאת לפי טבעו, כלומר הוא באמת נהנה ובו זמנית מכיר בכך שאמו נהנית. הוא איננו עובד עדיין נגד הטבע, ואיננו נעשה בכך גדול כאמו, אלא הוא פשוט ילד טוב. אין זה עדיין השלב ההכרחי של תיקון הכלי, אלא כאן הוא דבוק באמו בצורה פשוטה, טבעית. הוא מתפקד כילד, היא מתפקדת כאמא, וכולם מעבירים הנאה זה לזה. המצב הזה הוא המצב הטבעי הנמשך עדיין מהבורא בצורה ישירה.
בשלב זה הכלי עדיין איננו עצמאי בקבלה או בהשפעה ואיננו קיים כמו הבורא. זאת אומרת הילד נשאר ילד, ואמא נשארת אמא. גם הרצון להנות וגם הרצון להשפיע חזרה של הילד – הנברא, באים מאמו - מהבורא. הילד, הכלי, בחינה ג' מבצעת בדיוק מה שבא אליה מלמעלה, ומגיבה מאליה בצורה אוטומטית. היא איננה יכולה להגיב אחרת, אך למרות זאת יש כאן איזשהו חיבור בפעולה ובכוונה בין הבורא לנברא כתוצאה מכך שהם מחוברים יחד. אין עדיין השתוות ביניהם, אלא כול אחד מהם -הבורא והנברא, רוצה רק לגרום טוב לשני. וכתוצאה מהרצון לגרום טוב זה לזה, מתפתחת בילד הרגשה כיצד אמו מרגישה ממנו חזרה. הוא מתחיל להבין שהוא מקבל כדי שהיא תהנה, ואילו היא מצדה נותנת לו, מרגישה תענוג ממנו ונהנית.
התענוג של האם, של הבורא גדול יותר מהתענוג של הנברא. הסיבה לכך היא שהתענוג, הרצון, והכוונה שבנברא אינם שייכים לו, ואילו התענוג של הבורא מנתינה, התענוג מכך שמישהו מקבל ממנו מה שיש בו הוא תענוג של הבורא. הוא ממציא ובונה אותו ולכן מובן שהתענוגים וההשפעות הקיימים בו גדולות מאלו הקיימים בנברא.
לכן הנברא מדמה
את
עצמו לבורא ורוצה עכשיו את התענוג המתגלה במעמד הבורא. המניע שקובע כיצד הנברא ינהג כעת, הוא הרצון לקבל הנאה ותענוג הראשוני הנמצא ביסוד הנברא ולכן הוא רוצה להנות מהבורא. הפרטים שבאו לאחר מכן הם רק תוספות. הנברא רוצה עכשיו להנות ובחינה זו נקראת "בחינה ד'". בבחינה זו הנברא רוצה להנות מהדברים הקיימים בבורא. הוא רוצה להנות מהדברים הקיימים במעמד הבורא, בפנימיות הבורא, באור עצמו. הוא רוצה שהאור ימלא אותו, וייתן לו את כל הדברים הנמצאים בו.
רצונו להיות כמו הבורא ולהנות מכול מה שקיים ומהבורא עצמו, ולא לפי המידה בה הוא יכול להשפיע.
להנות מהבורא זאת אומרת להנות מהסטאטוס, מהמעמד שלו. הבורא איננו יכול לבנות בנברא בצורה ישירה רצון להנות בדיוק ממעמדו, היות ובכדי להנות ממעמדו על הנברא להבין קודם מהו מעמד הבורא. לכן זהו רצון חדש, רצון מיוחד שלא היה קודם לכן והוא רצון שווה ממש לדרגה בה נמצא הבורא. הבורא קיים במדרגה שלו, ולמטה ממנו קיים נברא הרוצה להיות בדרגת הבורא ולהנות ממנה.
האור שברא את בחינה א' ומילא אותה לא היה מורגש כל כך בבחינה א' היות והרצון שם איננו שלה. זה דומה למצב בו נותנים לאדם דבר מה שאיננו חפץ בו והוא לוקח בכל זאת, כי אולי יתברר לו שזהו דבר טוב. בבחינה ב' יש כבר יותר רצון, ולמרות שהרצון שלה הוא להיות כמו הבורא, הרצון הזה גדול יותר מהרצון בבחינה א'. הרצון כבר עובר כאן התפתחות מסוימת. בבחינה ג' הרצון הולך וגדל עוד וכעת הוא רצון לקבל כדי לתת. וכעת בסוף התהליך, מגיעה בחינה ד' ובה הרצון הוא רצון גדול מאוד, רצון להנות מהמעמד בו נמצא הבורא. זהו כבר רצון עצמאי, נברא עצמאי.
השלבים החל מבחינת שורש שהיא כולה בורא, דרך בחינות א',ב', ג', וכלה בחינה ד' שהיא התפתחות הנברא נקראים "י-ק-ו-ק". זהו שם "הוויה", "שם ה'". בחינה א' היא "י", בחינה ב' היא "ק", בחינה ג' היא "ו", ובחינה ד' היא "ק" אחרונה.
כל הבחינות האלו מתפשטות מהבורא הנקרא "קוצו של יוד" (קש"י) ומסמן התחלה. למרות שזהו אור, זה בכל זאת רק קוץ, התחלה היות ואיננו מציירים אור כיון שבאור יש כבר מחשבה על הנברא העתידי, יש קשר לנברא העתידי. לכן יש בו רק איזה סימן המסומן כ"קוצו של יוד", אחרת לא היינו יכולים לסמן בשום סימן.
"שם ה'" מתחיל ב"ה" ומסמל ה' בחינות, מבחינה שורש ועד בחינה ד' שהן חמישה חלקים, או שמתחיל ב"קוצו של יוד" שבדרך כלל איננו מסמנים אותו, היות ואין לנו מילה כזאת או אות כזה, ואז "י-ק-ו-ק" נקרא "שם ה'".
"שם ה'" הוא הכלי שהבורא ברא, והוא נמצא ברצון לקבל הגדול ביותר. הוא רוצה להנות מכול הדברים שיש בבורא, הוא רצון כמו האור. אנו אומרים על הכלי הזה שהוא הבורא, שהוא ה', כוח עליון. ואם זהו רק הכלי, הנברא מדוע אנו משתחווים ומתפללים כפי שכתוב בסידור ובספרים קדושים? אנו עושים זאת משום שאת הבורא איננו מגלים, אלא רק בכלים וברצונות המתוקנים שלנו.
יש באדם תרי"ג (613) רצונות, שהם "י-ק-ו-ק". ארבעת הבחינות הללו שבנברא מתחלקות ל- 613, ואם האדם יודע כיצד למלא נכון את כל רצונותיו, אז דרכם הוא מכיר את האור, את הבורא, הכוח העליון. הוא מתייחד איתו ומתחיל לראות מי הבורא, כיצד הוא נותן ואוהב, וכיצד הוא עצמו נותן ואוהב אותו, כיצד שניהם מתחברים.
לפיכך בתוך האדם, בתוך רצונותיו, נמצא הבורא, הכוח העליון, האור. ברצונות, בכלים המתוקנים של האדם מופיע הכוח העליון. לא ייתכן שהוא יופיע באיזשהו מקום אחר. לכן אנו קוראים לרצונות הנברא המתוקנים "שם ה'". השם "י-ה-ו-ה" (לא נהוג להשתמש בתבנית זו אלא להחליפה בתבנית "י-ק-ו-ק") בגימטריא מורכב מי' = 10, ה' = 5, ו' = 6, וה' = 5, סך הכול 26, או בגימטריא כ"ו. "י-ה-ו-ה" הוא בגימטריא כ"ו והוא הכלי וכאשר נכנס בו מילוי וממלא אותו, אז הכלי והאור יחד נקראים "שם". האור והכלי יחד, מפני שהכלי המתוקן הוא באותו טבע כמו הנותן, כמו האור הנותן. לכן אנחנו מחברים יחד את הכלי המתוקן עם המילוי, עם האור המתגלה בו, ואיחוד של הבורא והנברא יחד נקרא "שם של האדם".
לכן קיים מנהג, שאם חס וחלילה עוברות צרות על אדם, אז מוסיפים לו שם או מחליפים לו אותו. כמו שנהוג לומר, שאדם המשנה את שמו משנה מזל. הדבר נובע מתוך זה, שהעבודה שהאדם עושה על עצמו, משנה בכל פעם את הכלי שלו. היא משנה בכל פעם את המילוי בכלי שלו ואז שמו משתנה. הכול נובע מהתפתחות הכלי מן האור, כלי שעבר ארבע בחינות התפתחות שסימנן "י-ק-ו-ק" והגיע לכדי כלי שלם.
ניתן לדמות את הכלי השלם הזה, הרוצה להנות מכול מה שיש באור, למצב בו אני נמצא ליד שולחן עליו מונחים תענוגים גדולים, ואני רוצה להנות מהתענוגים. נמצא שם גם בעל הבית ואומר: "הכנתי לך את כל זה, אני רוצה לשרת אותך. חיכיתי לך, ידעתי מה אתה אוהב ואיך. אני כול כולי רק בשבילך". אין לו דבר אחר, אלא הכול רק בשבילי, וכול מה שהכין לכבודי שייך כעת לי. אין לו דבר לעצמו. אני מגלה זאת כעת, ורוצה להנות מכך. לכן אנו אומרים כי הרצון להנות בבחינה ד', הוא רצון להנות מהבורא. רצון להנות מתענוגים הבאים אליו מהבורא, ומהבורא עצמו.
מצב זה הוא בלתי מוגבל כלל, ולכן נקרא "מלכות דאין סוף". "דֵ" בארמית פירושה "של", כלומר מלכות של אין סוף. מלכות דאין סוף משמעה, שרצון זה שולט, מולך בכל בצורה בלתי מוגבלת, ולכן הוא אין סוף. אין סוף משמעו, ללא גבול. אין המדובר כאן במרחק, כלומר אלו אינן הבחנות של זמן, תנועה ומקום. זמן, תנועה ומקום אינם קיימים כלל ברוחניות. רוחניות היא כוח בלבד. כוח הרוצה לתת וכוח הרוצה לקבל. כוח המחשבה ותו לא. לכן המצב של בחינה ד' הרוצה למלוך, לתפוס את כל האור, הוא מלכות דאין סוף, מלכות ללא גבול.
הנברא בבחינה ד' הוא הוא הנברא. המתרחש לפניו בבחינות א', ב', וג' אלו הם שלבי התפתחות הנברא. לכן השלבים שממחשבת הבריאה ועד בחינה ד', מלמעלה למטה, נקראים "בחינות הבורא". הבורא, האור, משפיע כל הזמן בתוך הנברא, היינו בתוך הרצון לקבל שברא בבחינה א'. הוא "מנפח" אותו באור ונותן לו הבחנות מסוגים שונים. בסיום התהליך, כשמסיים להחדיר בו את שרצה, נברא הנברא, היינו בחינה ד'.
אם כן, הבחינות הקודמות לבחינה ד' שהן שורש, א', ב', ג', אלובחינות הבורא. לעיתים אנו מתייחסים אליהן ללא בחינת שורש, היות ובחינה זו עדיין איננה בחינה ממש. באור שבבחינת שורש עדיין איננו יכולים להבדיל בדבר. אנו מבדילים באור רק בתוך הכלי ורק בבחינה א' נעשה לנו כלי. בחינה ד' נקראת "בחינת הנברא".
אין לנו פרט ל"י-ק-ו-ק" שום דבר במציאות. אנו רואים בתהליך הזה כיצד נברא כלי עצמאי. הדבר העיקרי כאן הוא שהכלי עצמאי. הוא לא עשה דבר עד כה, אך מעתה והלאה הוא יתחיל לפעול כעצמאי.
למדנו אפוא, כיצד מהאור, שאין בו דבר פרט לרצון לתת, התהווה הרצון לקבל, הרוצה לבלוע את הכול. הרצון לקבל מרגיש את עצמו כעצמאי. הוא רוצה למלוך, ולכן נקרא "מלכות". הוא רוצה לקבל ולהנות מתענוג המגיע מבעל הבית. הוא רוצה להנות משירות בעל הבית, מאהבת בעל הבית ומיחס בעל הבית אליו. הרצון איננו עושה הגבלה לפיה הוא כן מקבל חלק מהתענוגים, וביתר רוצה להיות כמו בעל הבית ולהשפיע לו בחזרה, אלא זהו רצון ללא גבול. הוא רוצה לבלוע את כל מה שמגלה בבעל הבית, הן את התענוגים המגיעים ממנו והן את מעמדו. זהו רצון ללא גבול, רצון עצמאי, ולכן הוא נקרא נברא.
מכאן והלאה אנו מבחינים כיצד הנברא הכלול בתוכו מ"י-ק-ו-ק" חלקי רצונות, בולע באמת את כל מה שהבורא רוצה לתת לו. הבורא רוצה באמת שהוא יֵיהָנֶה
מהכול, ואנו נגלה כיצד הנברא מגיע למצב הזה.
כל בחינה ובחינה, כוללת בתוכה את כל הבחינות הקודמות לה. באור המתפשט יש "קוצו של יוד", איזושהי התחלה, מחשבה, על הנברא העתידי. הנברא בבחינה א' מתפתח מ"קוצו של יוד" שבה קיימת טיפת מחשבה על הנברא העתידי. אחר כך נברא הכלי הראשון, הרצון. הוא בא כתוספת ל"קוצו של יוד", לאותה המחשבה. בתוספת לכלי הראשון בבחינה א', מתפתחת לאחר מכן בחינה ב'. בחינה ב' מגלה, כי פרט לכך שהיא רוצה לקבל, היא רוצה גם להשפיע. כתוצאה מכך שמקבלת, היא מגלה שהיא רוצה גם להשפיע. זאת אומרת בחינה ב' איננה מבטלת את בחינה א', אלא היא תוספת הבאה על בחינה א'. זו התפתחות נוספת של הכלי, בדומה לבני אדם המתפתחים וגדלים.
ייתכן ואני מבטל כעת מה שרציתי קודם. כלומר אני כביכול מתחרט על מה שרציתי ומה שהייתי, ולא רוצה לנהוג כך יותר, אולם אני מתחרט לאחר שכבר עברתי את זה. מה שעברתי לא נעלם, אלא ממצבי כעת, אני יכול לומר שדבר זה או אחר היו לא בסדר. למרות זאת, כל הדברים הללו נשארים בי. אלמלא היו נשארים בי כל הדברים האלו, לא הייתי מגיע למצב בו אני מודה שזה לא בסדר.
לכן, לא ייתכן שכלי הנתינה בבחינה ב', אף על פי שהוא הפוך מכלי הקבלה בבחינה א', יבטל את בחינה א'. הכלי בבחינה ב' נמצא מעל הכלי בבחינה א', הוא גדל מעליו. באותו אופן, הכלי בבחינה ג', הרוצה לקבל כדי להשפיע, כלול אף הוא משתי הבחינות הקודמות לו - בחינה א' ובחינה ב'. הבחינות הקודמות לבחינה ג' נמצאות בה ומחיות אותה. הן מחזיקות אותה משום שאם יעלם משהו, הכול יישבר.
הכלי מתחרט אפוא על הדרך בה נהג בעבר. הכלי זוכר כיצד נהג בעבר, ויודע כיצד הוא נוהג כעת. הוא משווה בהווה בין שני הדברים האלה החיים בו כעת, ומתחרט. הכלי בבחינה ג' כך נוהג, ובחינה ד' הרוצה להנות מהכול מתפתחת לפי אותו עיקרון. כלומר בחינה ד' היא התפתחות של כל הבחינות הקודמות לה, וכתוצאה מכך היא רוצה להנות מהכול.
בבחינה א' היה רצון קטן, שלא הרגיש באמת תענוג מהמילוי שבא אליו. הוא לא הרגיש תענוג, היות ולא היה בו רצון קודם התענוג, היינו לא התגלה בו קודם רעב שרק לאחריו הוא התחיל להנות מהמילוי. אם לא היה רוצה לתת בבחינה ב', לא היה מכיר את הבורא ולא היה יודע עד כמה הבורא נהנה. אם לא היה מכיר את הבורא בבחינות הקודמות, לא היה רוצה לקבל את התענוגים וגם להנות ממעמד הבורא בבחינה ד'. אנו רואים אם כן, כי הבחינות הקודמות, נמצאות בבחינה ד', וקיים כלל לפיו כל בחינה כלולה מהבחינות הקודמות לה. העיקר הוא, שבחינה ד' כוללת בתוכה את כל הבחינות הקודמות. ומשום כך, אנו יכולים לחלק את בחינה ד' לחמישה חלקים: בחינת שורש, א', ב', ג' ו-ד'. הבחינות האלו נמצאות בה כל הזמן, ואלמלא כן, בחינה ד' לא הייתה מגיעה למצב בו היא רוצה לקבל את הכול.
השם המלא של בחינה ד' הוא "י-ק-ו-ק". אנו מתפללים אל המצב הזה ומבקשים שיבואו עלינו משם כוחות ותיקונים היות וזהו המצב הגבוה ביותר. למעשה כל המציאות, כל העולמות והנשמות הם חלקי בחינה ד'. בחינה ד' מביאה את עצמה למצב שתוכנן במחשבת הבריאה, כלומר למצב בו קיים נברא עצמאי.
בבחינה ד' אפוא יש לנו סוף סוף נברא עצמאי. אולם הנברא הזה רוצה לקבל, הוא עדיין איננו כמו הבורא. הוא רוצה לקבל מייד, חינם. אנו נראה כיצד זה מתגשם באמת, ומדוע אנו נמצאים במצב שלא ממש מייד ולא ממש בחינם אנו מרגישים את עצמנו נמצאים בעולם נצחי ושלם ומה קורה איתנו. על כל פנים, מלכות דאין סוף, היא בעצם אותו הנברא שבו קורה הכול. בתוך מלכות דאין סוף נמצא כל האור וכל נוכחות הבורא מתכונת הבורא לתת וגם תכונתו עצמו לתת. מה שקורה בכול המציאות זה רק בחינה ד', ופרט אליה לא קיים דבר.
לכן בעל הסולם אומר, שכל הבריאה הוא רצון להנות. הוא מתכוון בכך לרצון להנות שבבחינה ד', הרצון להנות מהבורא. הרצון להנות שבבחינה ד' הוא כל חומר הבריאה, ובחומר הזה מתגלה הכול. העולמות והנשמות הם חֶלקֵי בחינת ד', וההתנהגות ביניהם אלו הכוחות הפועלים בבחינה ד'. רוחות, שדים, אופנים, מלאכים, וכל דבר אחר העולה במוחנו, הכול נמצא בבחינה ד'. גם העולם הזה נמצא בבחינה ד', ובסיכום הכול נמצא בפנים.
אחרי שאנו לומדים את חומר הבריאה, אנו מתחילים לשנותו. זאת אומרת, להביאו לדרגה כמו הבורא. הכול תלוי בנו. כשאנו לומדים כיצד לעשות זאת, אז אנו לומדים את חוכמת הקבלה. כאשר אנו מביאים את כל המציאות הזאת, כל העולמות והנשמות לדרגה כמו בחינת שורש, כמו הבורא, כשאנו מעלים הכול לדרגה הזאת, אנו עושים תיקונים על החומר הזה, על תרי"ג הרצונות שבו. בכך אנו מקיימים תרי"ג מצוות. והאור הממלא אותנו בדרגה הגבוהה ביותר נקרא "אור תורה". ובתורה יש את נותן התורה - בורא הנותן את האור, וגם את כל התענוגים הנקראים "טעמי תורה".