מהות חכמת הקבלה - שיעור 6
"ובמבואר לעיל תבין דבריהם בתכלית הפשטות, שהרי נתבאר אשר עם כל המלות וההגוי הבאות במבטא שפתינו, אי אפשר לבאר על ידם אף מלה אחת מהענינים הרוחניים האלקיים שהם למעלה מהמקום והזמן המדומים, אלא שנמצאת שפה מיוחדת לענינים הללו, שהיא "שפת הענפים" על פי הוראתם ביחסם אל שרשיהם העליונים."
המקובל שרואה מרגיש ומשיג את עולם העליון, מגיע להבנה פנימית של הפעולות בעולם העליון ויודע את טיבען מהשורש. הוא יודע כיצד הן מתרחשות ואיך הן משפיעות, ולכן הוא יכול לתת להן שמות. את השמות הוא לוקח מהעולם הזה, כי בעולם הרוחני אין שמות. בעולם הרוחני נמצאת רק הרגשה שעוברת על הכלים של האדם.
כל העולמות נמצאים זה תחת זה, באותם הפרטים. כל העולמות קשורים זה לזה במקביל ממעלה למטה, דומים זה לזה ומשלימים זה את זה. ומכיוון שכל הפרטים שבעולם העליון נמצאים גם בעולם התחתון ממנו, ובאלה שמתחתיו, לוקחים המקובלים שמות מהעולם שלנו ומכנים בהם את הכוחות שנמצאים בעולם העליון. כי העולם העליון הוא כולו כוחות - או כוחות של קבלה או כוחות של השפעה.
יוצא שרק המקובל שנמצא גם עולם הזה וגם בעולם העליון, יכול לפתח את שפת הענפים.
"אולם שפה זאת הגם שמסוגלת מאד מאד לתפקידה לישא וליתן במחקרי החכמה יותר מהשפות הרגילות כמו שהובא לעיל, אכן כל זה אמור, רק אם השומע הוא חכם מעצמו,".
תלמיד שמקבל הסבר מרבו חייב להימצא באותו העולם שבו נמצא רבו, במקום שהגדול מסביר עליו. גם בעולם שלנו יש קטנים וגדולים, וגם בו הגדולים מסבירים לקטנים מה לעשות וממה להיזהר, ואף עושים זאת בלי להשתמש בהרבה שמות ובלי להיכנס לפרטים. פשוט מלמדים את הילדים צעד אחר צעד. עם זאת, גם בעולם שלנו חייב להיות רגש משותף בין הורה וילדו, וגם בעולם שלנו ההורה מלמד את ילדו רק את הקשר שבין הדברים.
הגדול והקטן חייבים להיות באותו עולם, בְרגָשות ובהבנות משותפות. כך הגדול יכול לרדת לדרגתו של הקטן וללמד אותו בהתאם ליכולתו, את מה שברצונו להסביר לו. בעל הסולם כותב, "אכן כל זה אמור, רק אם השומע הוא חכם מעצמו" כלומר, אם השומע נמצא בעולם העליון ומשיג את ההסבר של רבו.
"דהיינו שיודע ומבין ביחסי הענפים אל שרשיהם," כלומר נמצא בשתי עולמות, אבל עדיין לא באותה רמת ההשגה של הגדול. "כי היחסים הללו אינם מתבארים כלל מהתחתון לעליון, כלומר, שבהסתכלות על הענפים התחתונים אי אפשר להוציא שום הקש ודמיון כלל על איזו דוגמא בשרשיהם העליונים".
ללא עזרה של מקובל, האדם יישאר כילד בעולם הזה. גם אדם שכבר יצא להרגשת העולם העליון, עדיין זקוק למדריך שיסביר לו וילָוֶוה אותו בכל ימי הקטנות. רק לאחר שיבין את הכללים של עולם העליון ואת הקשרים בין הדברים, יוכל להתקדם בעצמו מתוך הידע שרכש וניסיונו הראשוני. יוצא שהעולם העליון והתחתון מקבילים זה לזה לא רק בפרטיהם, אלא גם בסוגי הקשר ומערכות ההתנהגות.
בעולם שלנו הילדים גדלים מתחנכים, ורק לאחר מכן מתחילים לחיות בצורה עצמאית. גם בעולם העליון הקטן, החדש בדרכו, חייב טיפול וחינוך. הוא זקוק לניסיון של הגדול כדי להתקדם ולרכוש כמות מסוימת של ידע, שתסייע לו להתקדם בעצמו. האדם צריך לרכוש מעין "חבילה" של כלים, אורות, רשימות, תיקונים, מסכים - הבחנות בין הפרצופים ובין הדרגות. די בחבליה זו כדי לשמש לו כבסיס וכדוגמה להתקדמותו הלאה.
בכל העולם אין אפילו יצור אחד שיכול לסדר את הרצונות החדשים שמתגלים בו ולחיות באיזשהו מצב, ללא דוגמה. האדם חי לפי הזיכרון, ואם נמחק לו הזיכרון, הוא מאבד שליטה בחיים ולא מבחין בפרטים שלפניו. אדם שכל הקשרים במציאות נאבדים לו, יכול לבצע פעולות חסרות שחר כמו לטבול את השעון במרק.
אם אין לאדם זיכרון, אם אינו מבחין בחוקים וביחסים - בקשרים שבין הרשימות, הכלים, המסכים והפרצופים, ובאורות מקיפים ופנימיים - הוא לא יֵדע כיצד להתקדם. צריך להיות באדם מעין עולם פנימי קטן שניתן להשליך ממנו הלאה ולהתקדם לרצונות אחרים.
אם האדם נכנס לעולם העליון, אל לו להשלות את עצמו כי העולם הרוחני פתוח כולו לפניו והוא יכול להלך בו ולפעול בו כבעל בית. לאמיתו של דבר הוא לא הולך לשום מקום ולא עושה שום דבר. כמו תינוק שנולד, הוא שוכב על השולחן - כי השכיבו אותו על השולחן – ומטלטל את רגליו וידיו בחוסר שליטה. הדבר היחידי שביכולתו לעשות הוא לצרוח ולבקש עזרה. לכן בעל הסולם אומר ש"כל זה אמור, רק אם השומע הוא חכם מעצמו", ולא לפני.
"ולהיפך הוא, שמהעליון ילמד התחתון, כלומר, שמתחילה צריכים להשיג את השרשים העליונים כמות שהם ברוחניותם למעלה מכל דמיון, אך בהשגה טהורה. ואחר שמשיג היטב את השרשים העליונים מדעתו אפשר לו להסתכל בענפים המוחשים שבעוה"ז ולידע איך כל ענף מתיחס אל שרשו בעולם העליון בכל סדריו בכמות ואיכות."
הדברים חשובים מאד וראוי להדגישם: לעולם לא נוכל להבין את עולמנו ואת עצמנו, אלא ממדרגה עליונה יותר. כל המדעים והחקירות שלנו, מתקדמים ככל שיהיו, לא יעזור לנו להבין את עולמינו. כדי לדעת את העולם שלנו עלינו לעלות למעלה, כלומר להבין את השורשים, ומהשורשים לרדת לענפים. רק אם נשיג את המדרגה העליונה נדע את הסיבה לענפים, מדוע הם קשורים זה לזה בקשרים מסוימים, ומדוע דווקא כך הם מתפקדים.
כמו בעולם שלנו, כך גם ברוחניות. גם ברוחניות האדם אינו שולט במקום שבו הוא עומד ואינו יודע מה קורה עכשיו ומה יקרה בעוד רגע. אין לו מושג כיצד הוא משפיע על המציאות ממקומו, מהיכן הוא מקבל, ולמה. כי הכול מגיע מהמדרגה העליונה יותר.
האדם לעולם לא יבין את מצבו הנוכחי. גם אם יעלה למדרגה עליונה, ידע רק את מצבו הקודם, ולא את מצבו הנוכחי. יוצא אפוא שהאדם צריך ללכת כל הזמן למעלה מהדעת, כי אין לו ברירה אחרת. עליו להסכים לשליטת העליון בכל המקרים שקורים לו, כדבר הטוב ביותר. רק באמונה למעלה מהדעת האדם יכול להתקדם, רק בדביקות לאח"פ דעליון ( או כפי שהיא נקראת בלימוד "השלמה דמין הא'").
שוב, לעולם לא נבין את המצב הנוכחי, אלא רק את המצב הקודם. אם כך נשאלת השאלה, האם מותר לקחת את המצב הקודם כיסוד ולהשתמש בו כגושפנקא בהתקדמות למצבים הבאים? הרי אם התקדמנו בדרך מסוימת, כדאי בוודאי להמשיך בה. אלא שגם זה אסור. אם האדם ייקח את המצב הקודם כיסוד הוא יתקדם בתוך הדעת.
הכרח הוא שכלפי הדרגה עליונה, בדביקות לדרגה העליונה, לא יהיה לאדם יסוד שכלי. שלא יהיה לו ניסיון. אבל איך אפשר לעשות זאת? האם האדם מסוגל להתפטר מכל הניסיון שלו? לכן המדרגה הבאה תמיד גדולה יותר מהמדרגה התחתונה לה, והרצון הגדול שמופיע במדרגה העליונה מוחק את כל הניסיון הקודם.
ב"חיים הקודמים", במדרגה הקודמת, הניסיון עבד והכול היה בסדר. עכשיו, במדרגה החדשה הכול השתנה, הכול לגמרי אחרת. לא ברור להיכן נעלמו הכוחות הגדולים של המדרגה הקודמת, להיכן נעלמו הדביקות, הבורא וה"למעלה מהדעת". נידמה שהם לא יכולים להתקיים במדרגה החדשה, שהיא הפוכה לגמרי מהקודמת.
תוספת הרצון שתמיד גדולה יותר מהניסיון, מהדעת, עוזרת לאדם ללכת למעלה מהדעת. אלמלא כן לא יכול היה להשתחרר מהעובדות. לאדם נדמה כי בכל מדרגה הוא רק יוסיף לניסיונו, וכך, כבעל ניסיון, הוא ימשיך לרכוש מדרגה אחר מדרגה. הרי לא יתכן שיקשה עליו להמשיך וללכת, להיפך הדרך צריכה להיות קלה יותר. אלא שבניגוד לעולם הזה הדרך אינה הולכת ונעשית קלה.
"ואחר שיודע ומבין את כל זה היטב, אז נמצאת לו שפה משותפת בינו ובין רבו דהיינו ""שפת הענפים"", אשר על פיה יוכל החכם המקובל למסור לו כל מחקרי החכמה הנוהגים בעולמות העליונים הרוחניים הן מה שקיבל מרבותיו והן הרחבתו בחכמה שמצא בעצמו, כי עתה יש להם שפה משותפת לשניהם ומבינים זה את זה."
מהי "שפה משותפת"? שפה מלשון סוף. שפה היא המקום שבו מסתיים המסך שעומד ב"פה" של "ראש הפרצוף" העליון. אם כך, שפה משותפת, אינה השפה המדוברת של העולם הזה, השפה שאנו אומרים. שפה משותפת היא לימוד משותף מ"פה אל פה", במסך משותף, כשהתלמיד והמורה מבינים זה את זה, כשהשניים נמצאים בעולם העליון במסכים דומים. התלמיד קטן אמנם והמורה גדול, ובכל זאת המסך שלהם משותף. כי העליון יורד לדרגת התחתון.
גם בעולם אצילות, "אמא" יכולה לפתח את ה"עובר" בדרגה התחתונה ביותר של קדושה, למרות שהיא עצמה גדולה. טיפה אחר טיפה, היא מספקת ל"רשימו" הנקרא "זרע" אורות, תיקונים וכלים, ומפתחת אותו בהדרגה עד שהוא הופך להיות "עובר".
הגדול והקטן נמצאים אפוא באותו עולם, באותה דרגה, בשפה אחת ובלימוד אחד. הגדול יורד לדרגת הקטן ויש להם שפה משותפת, הם מבינים זה את זה. אבל, אם הגדול ירד לדרגתו של הקטן ונעשה כמוהו, כיצד ילמד אותו? ובכן, בחיצוניותו הגדול עושה מעצמו קטן ובפנימיותו הוא נשאר גדול. הוא מדבר עם הקטן בשפתו ומשחק איתו, ממש כמו בעולם שלנו. אלא שבתוך משחק נמצאת בהכרח חוכמה עליונה, מֵדָרְגה עליונה. זה נקרא "לימוד". התחתון מקבל את החוכמה כי היא מלובשת בדרגה שלו.
ב"תלמוד עשר הספירות" מתואר התהליך כך: החלב שאמא נותנת לתחתון בזמן ה"יניקה", הופך אצל התחתון ל"דם". בזמן העיבור אמא נותנת לתחתון דם, ובזמן היניקה אמא נותנת לתחתון חלב. התחתון מקבל את מה שהוא מסוגל לקבל, והעליון חייב להעביר לתחתון את מה שהוא צריך, בלבוש המתאים. כי התחתון לא יודע מה הוא צריך.
דרושים משחקים מתוחכמים מאד כדי לגרום לתיקון הנכון של האדם, להתקדמותו הנכונה. העליון צריך לרדת לתחתון, להלביש על עצמו את צורת ה"קטנות" של התחתון, ובה בשעה עליו להישאר בתוכו כעליון. המטרה של העליון היא להביא את התחתון לדרגתו עצמו.
"אולם בעת שהתלמיד אינו חכם ומבין מדעתו את השפה ההיא דהיינו הוראת הענפים על שורשיהם, מובן מעצמו שאין ביכולתו של הרב להסביר לו אף מלה אחת בחכמה הרוחנית הזו."
כל עוד האדם לא עבר את המחסום, אין ביכולתו להבין מהו העולם הרוחני. אף אחד מהמקובלים הגדולים ביותר לא יוכל להעביר לו ידיעה, תמונה, התרגשות או התפעלות מהעולם העליון. הוא יכול להתפעל, להתרגש ולהבין, אבל רק בכלים שלו. התמונה שלו תהיה תמונה שקרית. תמונה של שני עולמות.
"ואין צריך לומר לישא ליתן עמו במחקרי החכמה, היות שאין להם כלל שפה משותפת להשתמש עמה ונמצאים שהם כמו אלמים וע"כ בהכרח שאין מוסרין מעשי מרכבה שהיא חכמת הקבלה, אלא אם כן הוא חכם ומבין מדעתו."
כל אדם יכול ללמוד את חכמת הקבלה, אין כל בעיה בלימוד חוכמת הקבלה. עם זאת, יש לדעת כי לימוד חוכמת הקבלה מטרם השגת העולם העליון הוא כאמצעי בלבד להשגת העולם העליון. רק לאחר השגת העולם העליון, לומדים את חוכמת הקבלה ממש. כי לימוד חוכמת הקבלה הוא ידיעת התופעות והקשרים הרוחניים עצמם, כשהאדם נמצא בהשתוות הצורה עם הכוחות, הרצונות, המסכים, הכוונות וכו'.
יוצא שיש לימוד של חכמת הקבלה כאמצעי, ויש לימוד למעשה. כשהלימוד הוא למעשה נקראת החכמה "מעשה מרכבה" או "מעשה בראשית". אין הכוונה לדבר גבוה ונשגב אלא ללימוד בכלים מתוקנים, כשאדם כבר נמצא בהשגה רוחנית.
בהתאם לכך, נקבע היחס בין המורה לתלמיד. אם התלמיד עדיין לא עבר את מחסום, על המורה לזרז את התהליך כך שהתלמיד יעבור את המחסום ויתחיל ללמוד את חכמת הקבלה ממש. עד אז התלמיד לא לומד חוכמת הקבלה. ולכן הלימוד מותר לכולם.
גם לאחר מעבר המחסום, הלימוד מותר לפי דרגתו של התלמיד בלבד. המורה צריך לדעת איך ומה לתת לתלמיד כדי שיתקדם בצורה המועילה והנכונה ביותר. ועל תלמיד להשתדל לקלוט את עצות המורה ולמלא אותן ביגיעתו, בהתאם ליכולתו ולקטנותו.
"ויש לשאול עוד, לפי זה מאין החכים התלמיד עד לידי כך להכיר היחסים של ענף ושורש מתוך התחקות על השרשים העליונים. והתשובה היא, אשר כאן שוא תשועת אדם אלא לעזר אלקי אנו צריכים, אשר הזוכה למציאת חן בעיניו ית', הריהו ית' ממלא אותו בחכמה בינה ודעת להשכיל השגות עליונות. ואי אפשר להסתייע בזה מעזרת בשר ודם ולא כלום,".
הבורא הוא שמחזיק את הכוח הדרוש כדי להעביר את האדם מגשמיות לרוחניות, ולקדם אותו ברוחניות עד לגמר התיקון. הכוח קיים, והוא מיועד ומחכה לכל אחד ואחד. בעל הסולם כותב "שוא תשועת אדם אלא לעזר אלקי אנו צריכים". אולם, למרות שהאור המחזיר למוטב בא מלמעלה, לא מדובר בנס שהאדם זוכה לו במזל.
כל אדם שנותן את סכום היגיעה הנדרשת, הנכונה, יש לו כלי שהאור פועל בו. כלומר לא מדובר על רצון מקרי שמופיע ונעלם, כפי שיכול להשתמע לאוזנינו הגשמיות מדבריו של בעל הסולם. אלא "חוק נתן ולא יעבור" (תהילים קמ"ח). האורות עליונים עומדים כנגד הכלים, היינו החסרונות. ואם האדם ימלא את סאתו, יגיע בוודאי האור שנקרא "משיח" ויוציא אותו מגשמיות לרוחניות.
הכול לגמרי תלוי באדם, לא בבורא ולא במורה. אם האדם נותן את סכום היגיעה הנדרשת ממנו, מגיעה הישועה.
שאלה: האם המורה עבר את אותם המצבים שהתלמיד עובר?
כל אחד חייב לעבור את כל ההבחנות. יהיו התקופה והחברה אשר יהיו, אם אדם עובר דרך העולם הזה, כלומר דרך הרצונות האגואיסטים שלו, לרוחניות, הוא בהכרח צובר את אותן ההבחנות כמו יתר העוברים בדרך. כי ההבחנות בדרך הן הרשימות שמתגלות, והעולם הזה, הוא סך כל הרשימות שמתגלות. כך אנו תופסים את התמונה.
הרשימות חייבות להתגלות לכל אדם. כי כולן נפלו למטה ובהתאם לכך האדם מממש אותם ומגיע למעלה, למימוש עליון יותר של הרשימות. לא חשוב מה עובר על האדם בפועל בגשמיות, בעולם הזה. האדם בעולם הזה יכול להיות אינדיאני או אירופאי ולחיות בתרבויות שונות, כלפי הרוחניות כל אדם עובר על אותם ההבחנות.
האדם צריך לעבור את ההבחנות של התענוגים הגשמיים ולעומתם את ההבחנות של התענוגים רוחניים ולעומתם את המצבים של "הסתר כפול" ו"הסתר רגיל". כל המצבים האלה עוברים על כל אדם. יוצא ש"כל הגדול מחברו" כבר עבר את המצבים שחברו עוד עתיד לעבור. לא חשוב היכן האדם נולד, באיזה תכונות או מהו לכאורה גורלו. כל אדם עובר את אותן ההבחנות כי הוא חייב לעבור אותן - אם לא בפועל, בעולם הזה, אז בכוח.
סוף סוף, הרשימות הן אותן הרשימות והדרגות אותן דרגות. ואמנם שכל אדם מרגיש את המדרגות אחרת בדרכו האישית, סולם המדרגות הוא אותו הסולם. לא יכול להיות שבעל הסולם או רבי שמעון, לא עברו דרך אותן האכזבות והקושיות שעוברות עלינו, למרות שאי אפשר להשוות בין דרגתם הרוחנית לדרגתנו.
"אכן אחר שמצא חן בעיניו ית' וזכה בהשגה העליונה, אז מוכן לבוא ולקבל מרחבי חכמת הקבלה מפי מקובל חכם כי עתה יש לו עמו שפה משותפת, ולא זולת."
המקובל מכין את התחתון, את התלמיד, לתת את סכום היגיעה הנדרשת ולהשתוקק למטרה הנכונה, בהתאם ליכולתו לברר אותה כנכונה. בכך הוא מכין את התלמיד להיות אהוב על הכוח העליון, למצוא חן בעיני הבורא. למצוא חן בעיניו פירושו להידמות לו. לכן ה"מוצא חן בעיני ה'" הוא מי שמשתדל למצוא את תכונת ההשפעה, משתוקק אליה ונמצא ככל האפשר בתנועה אליה.
אם התלמיד ייתן את היגיעה הנדרשת בפעולות האלה - במיוחד בזמן הלימוד, כי אז מאיר האור המחזיר למוטב - הוא יתעלה מעולם הזה לעולם הרוחני וירגיש ויבין את המציאות הרוחנית. אז יוכל בוודאי לבוא למורהו ולקבל ממנו הסבר לאן הגיע, כי הוא ירגיש את עצמו כמי שהולך לאיבוד. לאחר כניסתו של התלמיד לעולם הרוחני, המורה לומד איתו בצורה אחרת. הוא מסביר לו, כמו גדול לקטן, על העולם החדש שנפתח לפניו.
לסיכום, בתחילה עבודת המורה עם התלמיד היא עבודה של הכנה, אחר כך מגיעה ישועת ה' ולאחריה עבודה בהדרכה ממשית.
כינויים הזרים לרוח אנושי.
"ועם כל המתבאר לעיל, תבין מה שנמצאים לפעמים בספרי הקבלה, כינויים וערכים הזרים מאד לרוח אנושי, והמה שכיחים ביותר בספרי הקבלה היסודיים שהם ספרי הזוהר והתיקונים וספרי האריז"ל, אשר המה מתמיהים מאד, מה היה להם לחכמים האלו להשתמש בכינויים נמוכים כאלה לביטוי רעיונות נשגבים וקדושים הללו."
המקובלים משתמשים במילים מהטבע של העולם הזה, מילים כמו "זיווג" או "פרצוף". הם מתארים את הרעיונות הנשגבים בכינויים נמוכים כמו שמות האיברים הפנימיים והחיצוניים של האדם ואפילו בביטויים כמו אהבה ושנאה. יש מילים גבוהות יותר מ"עיבור", "יניקה", "מוחין", "זיווג דיסודות", "זיווג דנשיקין", "אוזן", "חוטם", "חזה", "פה", "טבור", "סיום רגליים", "אצבעות רגלים" - מדוע לא להשתמש בהן? הרי חכמת הקבלה אינה מדברת על גוף האדם ועל תפקודו הגשמי. אם כך, מדוע בחרו המקובלים להשתמש במילים זולות כמו גניבה ורציחה? לכאורה, ראוי היה למקובלים להשתמש בשפה קצת יותר עדינה, במילים מתורבתות.
"אולם אחר שרכשת לך את הידיעות המובאות לעיל יובן לך הדבר על אמיתו, כי נתבאר שאי אפשר כלל להשתמש בהסברת החכמה הזאת בשום שפה ולשון שבעולם, זולת בשפה המיוחדת לדבר שהיא ""שפת הענפים"" ע"פ היחסים לשרשיהם העליונים."
הכרח לקרוא לשורשים - לכוחות הרוחניים שמפעילים את העצמים, הכוחות והיחסים שבעולם הזה - בדיוק באותם השמות של הענפים. לכן לידת הפרצוף ברוחניות נקראת "לידה" ותיקון הפרצוף נקרא "עיבור, "קטנות" או "גדלות", התחברות נקראת "דביקות", וריחוק "שנאה". אין ברירה, חובה להשתמש במילים האלה. כי כך נקראים הענפים בעולם הזה, וענף ושורש קשורים זה לזה ישירות.
"ולפיכך מובן מאליו שאי אפשר לעזוב שום ענף או מקרה של ענף מפני נחיתות הדרגה שלו ולא להשתמש עמו לבטוי המושכל הרצוי בתוך קשרי החכמה, בו בעת שלא נמצא בעולמנו שום ענף אחר שנקחהו בתמורתו."
למשל, שניים מהמושגים הנלמדים בחכמת הקבלה מכונים בשם "דם לידה" ו"דם טמא", ואי אפשר לכנותם בשם אחר. "דם לידה" ודם טמא" הם שלבים טבעיים בגדילתו ובתפקודו של גוף האדם. ובהתאם לכך, אותם השלבים עוברים גם בתפקוד ובגדילת הנשמה, שהיא החלק הרוחני.
"כי כמו שאין שתי שערות יונקות מנקב אחד, כן אין לנו ב' ענפים שיתיחסו לשורש אחד, באופן, שאם נשאיר איזה מקרה שלא להשתמש עמו, נמצא שמלבד שאנו מאבדים את המושכל הרוחני ההוא שכנגדו בעולם העליון, כי אין לנו עוד שום מלה תמורתו להראות על השורש ההוא, הנה עוד יזיק דבר זה לכל מרחבי החכמה כולה, ועל כל היקפה, שהרי נעדרת לנו טבעת אחת משלשלת כללות החכמה הקשורה במושג ההוא."
חובה לשמור על שפת הענפים בקפדנות יתרה, בין שמבינים אותה ובין שלא. ואנו לא מבינים אותה כלל. איננו מבינים את הקשר שבין ענף ושורש. איננו רואים את השורש, ואין ביכולתנו להצביע על איזשהו קשר.
למרות זאת, אם נסטה במעט מהפירוש הנכון של המילים, אפילו אם ניטעה בגוון בלבד, בהחלפה פשוטה בין שני מושגים, כל התמונה תשתנה. אנו לא מבחינים בכך, אבל כל התמונה מזדעזעת כתוצאה מפירוש שגוי של מילה אחת. וגם אם נכנה נכון את כל יתר המושגים, כבר לא נקלוט נכון את התמונה. לא "נדביק" אותה בדיוק במקומה.
דבריו של בעל הסולם מציבים בפנינו בעיה גדולה מאוד. הרי אם כאלו הם פני הדברים, איך אפשר בכלל ללמוד את חכמת הקבלה? המקובלים מזהירים אותנו שלא להחליף מילה אחת באחרת, אבל כיצד נדע היכן טעינו והיכן לא, ומה ההשלכות מכך?! מה התועלת בהזהרה כזאת, למי היא מכוונת? אם האדם רואה רק חצי מהתמונה, ושפת הענפים קושרת בין שני חלקי התמונה, מה הטעם בהזהרה כזו? הדבר דומה לאדם שנכפה עליו לנסוע במכונית כשעיניו קשורות ועוד אומרים לו להיזהר. ובכל זאת, זוהי העצה והפקודה הנכונה ביותר.
האדם בעולם הזה אינו מבין, הוא נמצא בהסתרה ולא בעולם העליון, ובכל זאת הוא חייב להשתדל ככל האפשר לתת את הגדרות הנכונות ביותר לעולם העליון, בשעה שהוא נמצא בעולם הזה. "אתה רואה את העולם הזה - תשתדל לראות דרכו את הכוחות העליונים שמנהלים אותו, איך הם צריכים להיות. תן את ההגדרה הרוחנית המדויקת ביותר לכל דבר בעולם הזה. ואז תחדור בוודאי דרך החומר לכוחות שעומדים מאחריו". זוהי עצתם של המקובלים. לכן בעל הסולם הקפיד כל כך לכתוב בעבורנו את "פירוש המילות" ו"לוח התשובות לעניינים", ש"בתלמוד עשר הספירות".
על "פירוש המילות" ו"לוח התשובות לעניינים" כותב בעל הסולם "תלמד ותשנן ותחזור עליהם כמה פעמים עד שתזכרם היטב כמונחים בקופסא". כלומר, למרות שהאדם אינו מבין את שפת הענפים, עליו לדעת אותה בעל פה, כך שאם אומרים לו מילה מסוימת, הוא רואה אותה במובנה הרוחני. התלמיד צריך להבין מהו הכוח שנקרא על שמה של המילה, ובדרך זו מתחיל לפרש את הרוחניות במקום את העולם הזה. הוא עובר לראיה ולהרגשה של המציאות שמאחרי החומר, מאחרי תמונת העולם הזה.
לכן המקובלים מחייבים את האדם לפרש את המילים נכון ומזהירים אותו בחומרה שלא לטעות, למרות שאינו רואה דבר. כך הם מעוררים בו נחיצות וזהירות להשתוקק לתמונה הרוחנית המדויקת.
שאלה: האם צריך לדמיין כוח רוחני מאחרי כל דבר בעולם הזה, מאחרי המנהל בעבודה או השולחן?
ההקפדה על פירוש נכון של המילים חייבת להישמר לפחות בזמן הלימוד. ואת הפירוש הנכון של המילים בעולם הזה אפשר להניח לעת עתה בצד. אם נחפש את הכוח הרוחני מאחרי המנהל בעבודה, יכולה להיגרם טעות במקום העבודה ולא בלימוד.
עם זאת, בהחלט צריך להשתדל בפירוש נכון של שפת הענפים. הפירוש הנכון הוא העיקר בלימוד החכמה. בהקפדה על פירוש נכון של המילים האדם מושך אור מקיף. מתוך שהוא משתוקק להיכנס לתמונה הרוחנית ולראות אותה הוא מעלה מ"ן ומגיע אליו אור מקיף. בנוסף לכך, הוא מפרש נכון את הדברים, הוא מבדיל בין צורות שונות של על מנת להשפיע, בין כוחות ההתנגדות וכוחות ההשפעה. הוא רוצה להזדהות עם התמונה הרוחנית, עם הכוחות, החשבונות והתכונות דהשפעה. כנגד זה, לפי השתוקקותו להשוואת צורה עם תכונת ההשפעה, מושך התלמיד אור מקיף. האור נמצא אמנם במנוחה מוחלטת, אבל התלמיד מפעיל כלפיו כוח וכתוצאה מכך האור נמשך אליו ומתקן אותו בהדרגה. לכן חשובה כל כך ההקפדה המתמדת על פירוש מילים.
האם להקפיד על כך בחיי היום יום, או בזמן הלימוד בלבד? ההמלצה שלי להקפיד בשני המקומות. בזמן הלימוד זו ממש חובה. אדם שקורא ספרי קבלה, או ספרי קודש אחרים כמו חומש, גמרא וכו', צריך בוודאי לתאר את העולם הרוחני מאחוריהם. הרי לא יעלה על הדעת שהמקובלים כתבו על היחס לשור לחמור או לשכן בעולם הזה, על איך להתחתן או לעבד את השדה. אין שום חשיבות לדרך שבה האדם בוחר לעבד את השדה.
אלא כל המצוות ניתנו כדי לתקן את הלב, כמו שאומר ה"אבן עזרא". ותיקון הלב הוא פירוש נכון של הכוחות מאחרי המילים. אם נעשה זאת נראה שהתמונה האמיתית שונה לגמרי מהתמונה שדמיינו לעצמנו בעולם הזה. העולם הזה ייראה לנו כעולם מדומה, והעולם העליון והכוחות שבו, מציאותיים. כי הכוחות בעולם העליון הם שבונים את התמונה בעולם הזה. לא התמונה החיצונית היא החשובה.
הדבר דומה לעיצוב אתרי אינטרנט. הלקוח מסביר למתכנתים כיצד הוא רוצה לעצב את האתר, באיזה צבעים וצורות, ובהתאם לכך נכתב הקוד. הקוד כתוב באותיות מספרים ונוסחאות. אם הלקוח יביט בו, הוא לא יבין מה הקשר בינו לבין הצורות הצבעים והתמונות שהוא רוצה. ובכל זאת אם הלקוח רוצה להכניס שינוים בצורה החיצונית של האתר, המתכנתים חייבים לשנות את הפקודות שבתוך הקוד. הפקודות הם כוחות. המתכנתים מחליפים כמה מספרים והלקוח יכול להתרשם מהשינויים כלפי חוץ.
הרישום הפנימי, הכוחות שמהם התמונה מורכבת, הם שקובעים. המתכנתים לא מתייחסים לתמונה החיצונית, את ה"דו שיח" שלהם הם מנהלים עם הקוד, עם המנוע הפנימי. כך, באותה הדרך, אנו מתחילים להיכנס לתוך העולם הרוחני.
"ע"כ נמצא שמטיל פגם על החכמה כולה," אפילו אם טעם בהגדרה אחת. "כי אין לך עוד חכמה בחכמות העולם שיהיו הענינים מלוכדים וקשורים זה בזה בדרך עילה ועלול קודם ונמשך, כמו חכמת הקבלה, הקשורה מראשה עד סופה זה בזה ממש כמו שרשרת ארוכה, אשר ע"כ בהעלם לנו ידיעה קטנה בינתים, נחשכה בעדינו כל החכמה כולה, משום שכל עניניה קשורים חזק זה בזה ומתלכדים לאחד ממש."
בעל הסולם כותב כי כל ענייניה של חכמת הקבלה קשורים חזק זה בזה ומתלכדים לאחד ממש, אבל למה?
הבורא ברא את הבריאה שנקראת "מלכות דאין סוף", מהאור העליון. בתוך המלכות דאין סוף הכול קיים: צמצום א', פרצופים, עולמות, עיגולים ויושר, במרכזה נמצא העולם הזה ואנחנו בתוכו.
הכול מתרחש בתוך הכלי של מלכות דאין סוף.
מחוץ למלכות דאין סוף יש אור מופשט, בורא. וכל מה שנמצא בתוכה הוא הנברא. חכמת הקבלה היא חכמה על מה שקורה בתוך המלכות דאין סוף. היא מסבירה את התהליך, את ההתחלה, את הסוף ואת האמצע. רק בעולם הזה, במקום שבו האדם נמצא כנקודה שחורה, בחוסר הכרה ובניתוק מכל יתר הדברים שבמלכות דאין סוף, יש לאדם מדעים משלו, או כפי שאנו קוראים להם "מדעי הטבע".
כל עוד האדם נמצא בניתוק מיתר המציאות, כזהו מצבו. אבל כשהאדם מתחיל להכיר את המציאות, כשהוא יוצא מחוץ לעולם הזה ורואה את הכוחות שפועלים עליו, מולידים אותו, מארגנים אותו ומוליכים אותו, אז המדעים של העולם הזה הופכים זניחים מול חכמת הקבלה. כל המדעים בעולם הזה כלולים בוודאי בחכמת הקבלה.
ואם האדם תופס את כל המלכות דאין סוף כמערכת אחת, או כרצון אחד שעובר תהליך כללי ופרטי, וכל אחד ממרכיביו קשור לאחרים כבגוף אחד, אז טעות קטנה באבחון משנה לו בוודאי את התמונה כולה. התמונה מתעוותת. כשאנו מחזיקים בדעה שגויה על אדם מסוים, אפילו בפרט אחד קטן, כל מעשיו מתקבלים בצורה לא נכונה. אבל כשהטעות מתגלה, כל מעשיו מקבלים מיד צביון אחר.
מכן אנו יכולים להבין עד כמה חשוב לדייק בשפת הענפים ולשמור על כל ההגדרות שמקובלים כתבו בעבורנו. חשוב מאד לא לפרש שום דבר מעצמנו, אלא תמיד להיצמד להגדרה של המחבר.
"ומעתה אין שום תמיהא עליהם במה שמשתמשים לפעמים בכינוים זרים, כי אין להם חרות של בחירה בכינויים להחליף ולהמיר רע בטוב או טוב ברע, אלא שמוכרחים תמיד להביא בדיוק אותו הענף או המקרה המורה באצבע על שורשו העליון בכל השיעור הנחוץ לענין, וגם מוכרחים להרחיב הדברים, עד שיספיקו להגדרה מדוייקת לעיני חבריהם המעיינים."
שאלה: בעל הסולם כותב שרק מהעליון ילְמָד התחתון. אם כך, על בסיס מה האדם יכול להבין מהם הכוחות רוחניים שנמצאים מאחורי עצמים בעולם הזה?
האדם במצבו הנוכחי רוצה להבין את עצמו, את החיים שלו ואת עולם שבו הוא נמצא. העולם שלו הוא המדרגה שלו. אם ברצונו להכיר את עולמו, עליו לעלות למדרגה עליונה יותר, שם נמצאים הכוחות שמולידים אותו ומפעילים אותו לקראת משהו. אם ידע אותם ידע את מדרגתו הנוכחית.
כאשר האדם רוכש את מדרגה העליונה, הוא מכיר את מדרגתו הנוכחית וכביכול מעלה אותה לאותו השורש. למעשה הוא כבר לא חי באותה המדרגה, כי הוא מבין אותה לפי השורשים. אם האדם עלה למשל מהעולם הזה לעולם העשיה, ועולם העשיה היא דרגתו הנוכחית. הוא לא מבין מה קורה לו, כיצד עליו להתנהג ומה עליו לעשות. כשיעלה לדרגה עליונה יותר, הוא יבין למה ואיך הוא מתנהג בעולם העשיה, ובכך הוא יעלה את עולם העשיה לדרגת עולם היצירה, וכו'.
יוצא שבדרכו מהעולם הזה ועד לאין סוף, האדם מושך ו"מגלגל" אחריו את כל המדרגות ממטה למעלה, כמו שטיח. ובהגיעו לאין סוף, הוא רואה כל העולמות נכללים איתו יחד באין סוף. באין סוף אין עולמות. המילה עולם גזורה מהמילה העלם, ובאין סוף אין יותר הסתרות, הכול אין סופי, גילוי ללא גבול.
אבל עד שהאדם מגיע לאין סוף, לגמר תיקון של כליו, הכלים של מדרגתו הנוכחית אינם גלויים לו, ואת הדרגות הקודמות לדרגתו הנוכחית הוא מבין. אלא שגם את המדרגות הקודמות הוא לא משיג במלואן. יש בהן כלים שאי אפשר להשתמש בהם, כמו ל"ב האבן, או הכלים שעדיין לא נמצאים בתיקון המלא. אבל באופן יחסי, הוא מבין את התפקוד הכללי של המערכת.
שאלה: האם אפשר לתת דוגמה לעצה שנתת, להשתדל לראות דרך העולם הזה את הכוחות שמפעילים אותנו?
העולם הרוחני כולו כוחות. צריך להשתדל לראות אותו דרך העולם הזה. כמו אותם המתכנתים שדרך התמונה רואים מה צריך לתקן. כשהם בוחנים את התמונה הם לא מסתכלים עליה, הם רואים את הכוחות שיוצרים אותה. באותה הדרך מתפעלים הציירים מציורים. הצייר אינו מתרשם מתמונה עצמה, אלא מהצבעים שהצייר בחר להשתמש, מהמרקם של הצבע ומתנועות המכחול. הוא מתמקד בטכניקה, מובן לו שהתמונה עצמה היא תוצאה חיצונית שממנה מתרשמים ההדיוטות, הוא רוצה לראות את הסיבות.
אדם שאנו מבין במכוניות מתפעל מיופייה של מכונית, מהגימור הגבוה. המכונאי המומחה יפרק את כל הציפויים החיצוניים ויבחר להתרשם דווקא מהמנוע ומתיבת ההילוכים, מהמבנה הפנימי של המכונית. כל מי שיסתכל על המכונית המפורקת, יחשוב אותה לגרוטאה, אבל בעבור המכונאי זוהי המכונית ממש, ולא הכיסויים היפים. כל המומחיות היא להגיע לשורש ולראות את הסֵדֵר הפנימי. גם בעולם הזה.
עם זאת, בעולם הזה אי אפשר לגלות את השורש ולחדור פנימה לתוך התמונה. בעולם הזה צריך רק להשתדל לתת הגדרות נכונות לכל מה שאנו רואים. האדם חופשי לתאר מה שהוא רוצה, הוא יכול לתאר לעצמו את העולם הזה, או את העולם הרוחני. הוא יכול לעשות זאת בשעה שהוא נמצא עם המנהל בעבודה, עם אשתו, עם הילדים, עם החברים. לא חשוב איך הוא מתאר ומה, כל עוד הוא משתדל לתת את ההגדרות הרוחניות הנכונות. את ההגדרות הנכונות הוא אינו יודע, אבל הוא נצמד לכתוב.
אם האדם משתדל לחיות לפי ההגדרות האלו, הוא נכנס פנימה, לתוך התמונה. הוא משתדל להיכנס פנימה, לראות דרך הציפויים היפים של עולם הזה, את המנוע הפנימי שלו שנקרא "מדרגה עליונה". אם האדם משתדל, לפתע הוא מרגיש שהוא רוצה להשפיע, לתת, להיות בחשבונות האלה, בחיבור עם יתר נשמות. בין שהוא ירצה בכך ובין שלא ירצה, כתוצאה מהפירוש הנכון הוא יתחיל להזדהות עם הטבע הרוחני.
לא צריך יותר. ההזדהות הזאת, הנטייה הזאת, היא כבר העלאת מ"ן, העלאת חיסרון. השתוקקות שתמשוך אליו את אור המחזיר למוטב.
שאלה: סיכומו של דבר, צריך לתת הגדרות נכונות.
על ההגדרות הנכונות בזמן הלימוד כותב בעל הסולם בסוף ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". תחילה הוא מסביר מדוע המקובלים חייבו כל אדם ללמוד חוכמת הקבלה. וכותב שכדי לתקן את הקלקול המונע מאיתנו לדעת איך לקבל נכון את העולם העליון, חיבר בעבורנו את "תלמוד עשר הספירות" עם "פירוש המילות" והפירושים "אור פנימי" ו"הסתכלות פנימית"
ואז ניגש בעל הסולם להסביר את סדר הלימוד: "למד תחילה את ה"פנים", דהיינו דברי האריז"ל, המודפסים בראשי עמודים עד סוף הספר, ואף על פי שלא תבין, חזור עליהם כמה פעמים על דרך "מתחילה למגמר והדר למסבר". ואחרי זה למד את הביאור "אור פנימי" והשתדל בו, באופן שתוכל ללמוד ולהבין היטב את ה"פנים", גם בלי עזרה מביאור. ואחרי זה למד את הביאור "הסתכלות פנימית" עד שתבינהו ותזכרהו... וכן תעשה בכל שאלה ושאלה ותלמד ותשנן". סיכומו של דבר, צריך לפרש את כל המילים כמה שיותר נכון בצביונם הרוחני.
אנו לומדים על דבר שאיננו יודעים מהו, ולעולם לא נדע מהו. אלא שדווקא על ידי הפירוש הנכון, נבנה השתוקקות לדבר הנכון, וניכנס בתוכו.