פרק ו
סוד עלינו לשבח. כבר בארתי במ"א, כי הלא כוונת עלינו, הוא שבח גדול לאין קץ, וראוי לאומרו אחר כל תפלה מג' תפלות, ולא כמו אותן שנוהגין שלא לאומרו אלא בשחרית לבד. וענין שבח זה הוא, כי אחר שסדרנו לך סדר כל העולמות בפרטותיהן, והעלינו אותן ממטה למעלה עד העמידה, ואח"כ נתננו להם שפע לכל עולם ועולם, מן העמידה ועד עתה, ועדיין כולם עומדין למעלה כנ"ל. והנה כוונתינו הוא, להוריד עתה כל העולמות במקומם, כדי שכל עולם יחלק טרף לבני ביתו המקוים לו, כמ"ש הכפירים שואגים לטרף. ואנו חוששים שלא יתאחזו הקליפות באותו שפע, לכן אנו אומרים שבח זה עלינו לשבח, כי עי"ז מתבטלים החיצונים, ואין יכולין להאחז בהארת העולמות (ס"א בטהרה). והטעם הוא, כי כבר הודעתיך, כי א"מ הוא המבטל האחיזת החיצונים, כי אורו גדול ומסמא את עיניהן, ואינן יכולין להתאחז בו, והוא מונעם. וכמ"ש לך, כי החיצונים מונחים בין א"פ לא"מ, כמבואר אצלינו בסוד החשמל. אמנם שבח זה, מתוקן להוריד הא"מ עצמו, כמ"ש בעז"ה, ובזה יתבטלו החיצונים, ולכן אומרים אותו אחר כל תפלה ותפלה. וגם, כי הלא תחלה לוקחין העולמות א"פ, ואח"כ א"מ, כי אור הגדול הוא בא באחרונה כנודע, לכן אחר שקבלו א"פ לוקחין עתה כל העולמות א"מ. הרי בארנו בזה ב' טעמים שיש בזה התיקון, ובשבח הזה אחר כל תפלה. א', לפי שהוא עצמו אינו יכול לבא אלא באחרונה. הב', כדי שלא יתאחזו החיצונים כנ"ל. והנה, תחלה אנו רוצין לתת שבח להש"י, שיכלל ד' עולמות בקדושה שבהם לייחדם יחד, ולהוציא ולגרש משם הקליפות ע"י שבח זה, ואח"כ יורדין המקיפין ומגרשין אותן. והנה במ"א בארנו, שאדון הכל - הוא בבריאה, ליוצר וכו' - יצירה, וכו', ואח"כ שאלתי למורי זלה"ה, ואמר שאינו כך, רק שצריך להתחיל מן האצילות, והוא באופן זה. תחלה, עלינו לשבח לאדון הכל - נגד האצילות, שהוא אדון כל העולמות, כי הוא אדון עליון מכולם, והוא המציאם, והם כולם ברואיו כנודע, כי כל האצילות נקראת אלהות, והבריאה כסא אליו יתברך, ומכ"ש מה שלמטה מהם, שהם חיות ומשרתים. נמצא, כי האצילות, הוא אדון הכל, שהוא הבורא ית'. לתת גדולה ליוצר בראשית - הוא הבריאה. ואמנם קוראו יוצר, לפי שהוליד והוציא את היצירה. שלא עשנו - הוא יצירה, ונקרא לשון עשייה, לפי שהוליד והוציא את עשייה למטה ממנו. ולא שמנו כמשפחות האדמה - כנגד עשייה. והנה, לפי שתוקף הקליפות הם ביצירה ועשייה, כי הבריאה שהוא כנגד הבינה, אין לקליפות יכולת להתאחז שם, ולכן לא הזכיר גנות הקליפות, אלא ביצירה ועשייה. וז"ש כגויי הארצות וכמשפחות האדמה, שהם הקליפות. וכבר בארנו כוונת גנאי הקליפות, בשבח זה יותר מבשאר שבחי התפלה, והסוד הוא, כי לפי שאנו כוונתינו לגרש הקליפות ולהכניעם, ואין להם שברון והכנעה כמו בזה שאנו מגנין אותם כשאנו משבחים להקב"ה ומגנין הקליפות, אז הקליפות נכנעים. אמנם, אחר שבארנו לך והזכרנו לך קדושת ד' עולמות אלו, אחר כך אנו מזכירין גנאי הקליפות, שעומדין אחר כל העולמות האלו, בסיום עולם עשייה. וזהו שלא שם חלקנו כהם שהם משתחוים להבל ולריק, ועי"כ הם משתברים ונכנעים, ואז אנו כורעים להש"י, וע"י כריעה זו יורד א"מ, ומתבטלים כל החיצונים כמ"ש בעז"ה. מע"ח - אך יש קצת שמות בר"ת שבח זה, ומורי ז"ל הזהיר מאוד באחד מהם שאזהר תמיד, והוא זה, שתכוין בר"ת של גדולה ליוצר בראשית - ר"ת גל"ב, ותחלוף הב' בא' מן האלפא ביתות דס' יצירה ביוד, ואז רמוז בכאן יג"ל, שהוא שם ו' של שם מ"ב, וגם הוא גימטריא מ"ג. גם תכוין בר"ת של עלינו לשבח לאדון הכל - גי' קל"ה, והם ע"ב ס"ג. לשבח לאדון הכל - ר"ת לל"ה, והוא גי' אדנ"י. גם תיבת עלינו, גימטריא קס"ו, אחוריים של ס"ג. לתת גדולה ליוצר - ר"ת, גי' ס"ג, ואנחנו כורעים ומשתחווים - בכריעה זו תכוין, להורדת האורות עליונים מקיפים לכל עולם ועולם, עד סיום הד' עולמות. וכבר בארנו איך רמוזים אורות המקיפים בשבח זה ע"ש. אך דע, כי גם הזהרנו מאוד מורי זלה"ה, שאכוין בר"ת של, שהוא נוטה שמים, גי' י"פ אדנ"י, שהם י"ס דנוקבא, וכל ספי' נקראת אדנ"י, וכולן נכללין בו:
מע"ח - וכשהיה מסיר ש"י, מסירו מיושב כמו בהנחה, וגם הג' כריכות של אצבע יסירם מעומד כמו בהנחה:
טוב מאוד להזהר, ומועיל מאוד, אחר עלינו לומר על כן נקוה וכו', פסוק והיה ה' למלך וכו'. והנה הוא מתחיל בו', ומסיים באות ד', גימטריא י', ותכוין, לי"ס דנוקבא, ששם הוא ב"ן, והם י' בנים. ותכוין למ"ש בפסוק, הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים, ותכוין להאיר ולהמשיך אותן עשרה בנים בלאה, וכמ"ש באותו פסוק, והם סוד ה"ח וה"ג, וכולם בכח ב"ן. מע"ח - אחר ג' תפלות, טוב לומר מזמור ה' רועי ומזמור אלהים יחננו:
שער מנחה ומעריב ויתחלק לששה פרקים:
ויקח מן הבא בידו מנחה רצוני לבאר לך מציאת המנחה. כבר ידעת מ"ש בזוהר תרומה מענין עולמות דשריין תחות כורסייא, ר"ז בסטרא דימינא, וק"ג בסטרא דשמאלא. והענין, כי ידוע ענין ש"י עולמות. הנה אותם ק"ג עולמות שהם בצד שמאל, גי' מנח"ה, הם מתעוררין אחר חצות היום, כי אז שמאל של יצחק גוברת, לכן נקרא תפילת מנחה:
גם דע, כי סוד הדינים כולם ה"ס מנצפ"ך ואותיות מ"נ דמנחה, הם מ"נ דמנצפ"ך. גם נודע כי אלו הג' חוזרים להתאסף בחוטמא ששם מקור הדינים והתבסמותם כמבואר בפסוק ואסף איש טהור כו', ואח"כ נמשכין בפומא שהוא סוד אות ה', נגד ה' מוצאות הפה, זה אות ה' דמנחה. הרי כי מנחה מורה על הדינין של ה"ג, שהם ק"ג מנין מנחה:
והנה הודעתיך כי מנחה הוא סוד הזיוג אב"א כשיעור קומתה ממש, וזה הענין לא היה אלא במשכן שילה. זשרז"ל אל המנוחה זו שילה, ואל הנחלה זו בית עולמים. כי גם בשילה היה הזיוג ע"ד הנ"ל, וזהו מנוחה, אותיות מנחה ו'. פירוש סוד מנחה של ו', שהיא גבורה דז"א, וז"ס וירא מנוחה כי טוב, כי הוא נמשך מן האור עולמות של חסד הנקרא טוב, ובין כולם הם ש"י עולמות. אמנם סוד מנחה זו שייעד לעתיד לבא יתבאר בע"ה באותיות נחמה:
ונחזור לענין, הלא ביארנו כי מנחה הם ק"ג עולמות של גבורה וז"ס ויקח מן הבא בידו מנחה, בידו שהוא הגבורה, ידו א' שהוא בסוד המנחה, ולפי שעשו נמשך מן הגבורה לכן נתן לו חלקו משם. אמנם עשו הרשע רמז, כי אם ירצה יוכל לינק מכל ש"י עולמות, על ידי קטרוגו בעוה"ר, וז"ש י"ש לי רב, ודי בזה: