פרק ו
בענין פנימית וחיצונית שבארנו במ"א, דע, כי יש ב' מיני חיצונית ופנימית - א' הוא, כי החיצונית הם העולמות, והפנימית הם הנשמות. והב', הוא כי בחיצונית עצמו, יש ג' כלים, וב' כלים הראשונים עם המוחין שלהם, נקרא חיצונית, שהם אלהים דקטנות. והפנימית והכלי הג' הם מוחין דגדלות. וכן בפנימית שהם הנשמות, כי ב' החיצונית, הוא עיבור ויניקה, והפנימות הוא מוחין דגדלות. וזה הבחינה הב', הוא הנזכר במ"א. אך הבחי' הא' הוא הנזכר במקום זה. והענין, כי כל העולמות שבכל עולם ועולם מאבי"ע, יש בו חיצונית ופנימית, והחיצונית הוא בחי' עולם עצמו, הנקרא בשם היכלות ומדורות, שהם כמו הרקיעים והארצות והימים והנהרות ודשאים ואילנות וכיוצא בזה, והפנימית הם בני אדם השוכנים בתוך העולם, וכן שם למעלה ההיכלות והרקיעים, אפילו המלאכים בעצמם, כולם נקראים בחי' חיצוניות, שהוא העולם בעצמו. ובתוכם יש פנימית, והוא בחי' הי"ס, שהם נר"ן של עולם ההוא, אם היא עשייה נקראו נפשין. ואם יצירה נקראו רוחין וכו'. אבל העצמות הוא מתלבשת בין בי"ס הנקרא עולם, ובין בי"ס הנקרא נר"ן. אלא שהעצמות של הנר"ן, יהיה יותר גדול מעצמות המתלבשות בעולם עצמו:
או אפשר, שבחי' עצמות אינה רק מה שבתוך הנר"ן, והם בחי' חלקי הכלים דאצילות המתלבשים שם כנזכר (בשער השמות בע"ח) אך מה שבי"ס החיצונית הנקרא עולם, אף העצמות שלהם, אינם מבחי' עצמות דכלים דאצילות, אלא רוחניות אחר מבחי' העולם ההוא וצ"ע. נמצא שיש עיבור יניקה ומוחין לחיצונית שהם י"ס הנקראים עולם. ועי"ומ לי"ס הנקרא אדם:
תבין מן התיקונים דצ"ג, כי כל אזהרת רז"ל על זיווג משבת לשבת, הוא כשמשש לשם הריון הצריך לבנים, וצריך להיות הזיווג אז, כדי שישרה בהאי טפה נשמה קדושה עליונה מזיוג העליון, אמנם אם אשתו מעוברת או מינקת אין לחוש כ"כ. וטעם כנ"ל, כי כל עצמה של אזהרה אינו רק לבל ישפיע נשמות הנקראים צדיק ורע לו, רק נשמות הנקראים צדיק וטוב לו, ואם כבר מעוברת או מניקת בטלה טענה זו (ו):
הגהה (ו) צמח - ויש נשים שמתעברות בימי יניקתה, וצריך ליזהר: