אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / האר"י / פרי עץ חיים / שער שבת / פרק ח

אחר שנתבאר לך בפרק הקודם, ענין ק"ש בקצרה, ויעדנו לך לבאר ג"כ באורך עתה בפרטות, ועתה נבאר איזה פרטות וזה ענינו - תחלת הכל תצא לשדה לק"ש, ויאמר לכה דודי נצא השדה, (הכוונה רמז לשכינה, אשר היא שדה) בואו ונצא לקראת שבת מלכתא חקל תפוחין קדישין, ויכוין למלכות, הנקרא חקל תפוחין. ויכוין כי חקל, הוא הוי"ה אהי"ה הוי"ה אדנ"י, וכן המלוין דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, עולה חקל עם י' אותיות דהוי"ה מלא. והנה ביוצא לחקל תפוחין, תכוין אל סוד המקום פנוי, כי כשעולין ג' ראשונות דעשיה בג' אמצעים, נשאר מקום פנוי וחלק, והנה חקל מלשון חלק בב' פתחין, גם חקל מלשון חלק בב' סגול. והענין - כי מה שהיה למטה, אשר אח"כ נשאר המקום שלו פנוי חלק בפתח, ופנוי ממנה, הנה עלו למעלה, ונעשו חלק שלהם ממש בב' סגול. והנה תכוין ס"ג וי' אותיותיו, ועם אדנ"י ס"ה, הרי חק"ל. (מ"כ, וכן מנחם עולה חק"ל, שהוא שמו של משיח, ובגלות רחק ממני מנחם). והנה קבלת שבת בשדה, צריך להיות מעומד, פניו למערב, ואם הוא הר גבוה יותר הוא טוב, וצריך להיות נקי מאחוריו ד' אמות ולפניו כמלא עינו. ותאמר כל הסדר בעינים סגורות, ותכוין תחלה, כי עתה נכנסין ג' פרקין תתאין דל' דצלם בזעיר אנפין, בין צלם דאבא ובין צלם דאמא. ותשים נגד פניך ד' עולמות כסדרן - ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. ואח"כ תתחיל ותאמר מזמור לדוד הבו לה', ותכוין להעלות חיצונית העשיה, הג"ר במלכות דיצירה כנ"ל. וזה ע"י ג' הבו הנזכרים. אמנם תחלת הכל תכוין בהויה של הבו לי"י, לשם ב"ן דההין, ותכוין כי שם זה בעשיה, וזה העולם שרוצה עתה להעלות ביצירה. ואח"כ יכוין, כי יש בכאן ג"פ הבו, וג"פ הוי"ה. וסוד הענין הוא זה - כי תכוין בהבו ראשון, שהוא גי' י"ג, והסוד הוא, שמכוין להוריד מן י"ג תקונים שיש בא"א דעשיה, אל העשיה עצמה, ותכוין להוריד הארה מהם. אמנם סדר הארתו, זהו ג' הויות, כמנין הבו ע"ה. מהחברים - ויאמר תפוחין קדישין, ע"ש תפוחין של עכשיו, העתידין לזכות למחר לתוספות קדושה. ומיד ש של עשיה נכללת ביצירה, ששם ש של שמור. ובבריאה ש של שבת, ובאצילות ש של (אדני) שביעי, והכולל ג' פעמים שביעי שבויכולו, וג"פ ש' כזה ש ש ש, הם ט' ווי"ן, והוא שם של ג' תיבין, וכ"א מהן ג' ווי"ן, ו ו ו, ו' א' בקמץ, ב' מלופום, וג' בפתח. ו' ו' ו' א' בשבא, ב' בחולם, וג' בקמץ. ו' ו' ו' ראשון בשבא, וב' ווין בצירי, הנזכר בתפלת ר' ישמעאל כהן גדול, וניקודם יוצא מן הבו ליהוה בני אלים. ה' בקמץ, ב' במלופום, ל' בפתח, י' שבא, ה' חולם, ו' בקמץ, ב' שבא, נ' בצירי, א' בצירי, ל' בחירק. ואז נכללת הזכור ושמור, שהם ענני כבוד, אלא ששם הוא בסוד הבריאה שכן מקוה גימ' קנ"א, דהיינו אהיה בסוד בריאה, ולמחר באצילות סוד שבת ממש:

למהר"ם נאגרה - ויאמר מזמור לדוד הבו לה', ויכוין במלת הבו גימטריא י"ג, והרי ג' שמות הוי"ה פשוטים, שיש באלו הג' עולמות, שהם י"ב אותיות והכולל. או נרמז, שאנו רוצין עתה בקבלת שבת, שיעלו ג"ר חב"ד דעולם עשיה, לנה"י דיצירה, ומתרחבת מלכות דיצירה, ומקבלת אותן שם, שהמלכות נמשלת לעור צבי, ופנימית דג"ר דעשיה, נעשין חיצונית ומלבוש, לחיצונית נה"י דיצירה, עד הלילה, והם כמו אור מקיף מבחוץ, וזה נקרא תוספת שבת מחול על הקודש. והאמת, כי לא עלה שם רק הרוחניות לבד, כי הכלים שלהם נשארין במקומם, לכן העושה מלאכה בתוספת שבת, אינו חייב מיתה, כי עדיין לא נשאר חלל בין העשיה לקליפה, שהכלים שם. אבל בליל השבת, שעולים הכלים דעשיה ג"כ, ונשאר כפי זה, מקום הג" ת דעשיה חלל לגמרי. ולא נשאר שם רק הרשימו לבד במקומן, וז"ס של חילול שבת, שנאמר מחלליה מות יומת, שיש חלל ונכנסין שם הקליפות עד החלל, ע"י חילולו:

וכיון שעולין שם ג"ר דעשיה למעלה, הם שם עתה י"ג ספירות ביצירה, כמנין הבו. וכן עד"ז י"ג בבריאה, י"ג באצילות, והם ג' הבו שבמזמור. משא"כ בעשיה שנשארין בה ז' לבד, לכן ג' הבו נגד ג' עולמות אב"י. והשם ראשון של הבו לי"י, יכוין לשם ב"ן, הכולל כל עשיה, מן אריך אנפין דעשיה עד למטה, כי כל מה שיש באצילות, יש בכל עולמות, ובזה השם תבא הארה לדעת שבעשיה, שיעלה ליסוד של יצירה וכו'. כמ"ש בפנים:

אח"כ אנו מכוונים על הדרך שאמרנו, ועולין ג' ראשונות דיצירה, לנצח הוד יסוד דבריאה, באמרנו ג"פ באי כלה, ומלת באי גימטריא י"ג כמו הבו, לרמז שעולין שם חב"ד לנצח הוד יסוד, לג' שמות ע"ב ס"ג מ"ה, שהם י"ג אותיות עם הכולל. ויכוין לשמות א' לא' עד"ז שנז' לעיל, ויכוין שיש י"ג ספירות בבריאה, כמנין באי כלה, כנ"ל במלת הבו:

אח"כ יכוין בשם מ"ב אחר, כדי שיעלה ז' מדות מיצירה לבריאה, והוא שם אהי"ה יה"ו, גימטריא מ"ב, ויוצא ז' שמות מרגלאין הנודעים בזהר פרשת יתרו אח"כ אנו מעלין ג"ר דבריאה לנצח הוד יסוד דאצילות במזמור שיר ליום השבת וכו'. אח"כ יכוין לקבל שפע הקדושה, מאלף עולמות שיוצאין ונוצצין מבינה, ואלו האלף רמז לתתמ"ט שעולין שבעה שמות מרגלאין וכו', כנזכר לקמן. ע"כ:

והענין, כי כבר ידעת, איך שהי"ג ת"ד דא"א הם סוד ג' הויות שיש בהם י"ב אותיות, והכולל הרי י"ג כנודע. ולכן תכוין להוריד הארה מן אותן י"ג ת"ד, והם בחינת ג' הויות כמנין הבו. אמנם הטעם הוא, כי כוונתינו כדי להעלות עשייה ביצירה, וכבר ידעת בכמה מקומות, שא"א להעלות שום דבר למעלה ממדרגתו, עד שירד לו תחלה אור מלמעלה, ואח"כ ע"י אותו אור שבא לו, הוא מתגדל ומתעלה ויכול לעלות למעלה. לכן אנו מורידין תחילה הארת הויות אלו, מי"ג ת"ד דא"א דעשיה עצמה. אמנם ג' הויות אלו, יהיה במילוי ב"ן דההין, כי העשיה היא שם ב"ן דההין כנודע, ותורידם עד הדעת דעשייה, ששם חו"ג. וכבר ידעת, כי גבורה שם ב"ן בההין, לכן תוריד להם ג' הויות ב"ן. אך כנגד החסדים אין אנו מורידין שם מ"ה, כי אין בעשייה שם מ"ה. אך עכ"ז עולין הח' עם הג' ביחד, ואח"כ נאיר אל הח' ג"כ מבחינת שם מ"ה, כמ"ש בע"ה:

לכן תכוין בהויה זו של הבו לה' בני אלים, בשם ב"ן, והוא סוד הדעת דעשיה, ותמשיך לו הבו שהם ג' הויות דב"ן, לדעת הנקרא הויה זו דב"ן ג"כ, וזהו הבו לה'. ותכוין, כי ע"י הארת אלו עולה הדעת דעשיה למעלה ביצירה במקום יסוד דיצירה, כי שם מקומו באמצע כנודע:

ואח"כ הבו לה' כבוד ועוז, תכוין באותו הבו הב' להוריד ג' הויות מן י"ג ת"ד דאריך אנפין דיצירה, ואלו הם מבחי' שם מ"ה דאלפין, ותמשיכם אל הבינה דעשיה. ועל ידי זה תעלה בינה דעשיה בהוד דיצירה, ולכן כשתאמר הבו לה' כבוד ועוז, תכוין כי הויה זו במלוי אלפין מ"ה. ובאמרו הבו לה' בני אלים, יכוין במלת בני אלים לבחי' קין, בסוד ויראו בני האלהים, שהם זרעו של קין. אמנם מ"ש אלים חסר ה', לפי שעתה אין אנו חפצין בדין, כי הוא שבת. והנה ה' של אלהים הוא דין, לפי שהוא ה' על י', לכן לא נזכרה בכאן:

אחר כך בהבו לה' כבוד שמו, תכוין בהבו זה, להוריד ג' הויות מן י"ג דאריך אנפין דבריאה, עד חכמה דעשיה, ועי"ז תעלה חכמה דעשיה בנצח יצירה, וכל אלו ג' הויות יהיה בשם ס"ג, כי הרי הם נמשכין מן הכבוד, שהוא גי' ל"ז מילוי דס"ג, לכן תכוין בהבו לה' כבוד שמו, כי הויה זו במלוי ס"ג, הרי עלו ג"ר דעשיה בג"ת דיצירה. אמנם הכתר של עשיה לא זכרנו אותו, וסוד הענין במה שהודעתיך, כי כל בחי' כתר נעשה מעצמו, לכן אינו נמנה מכלל הספירות, ואין להאריך. אמנם מה שתכוין הוא, כי הלא כשתכוין בהבו לה' ראשון, להעלות הדעת ליסוד דיצירה, תכוין, כי הלא הכתר דעשיה הוא קו האמצעי, והוא עומד למעלה מדעת, א"כ א"א להעלות הדעת עד שיעלה הכתר תחלה, ולכן תכוין כי תחלת הכל עולה הכתר דעשיה מעצמה ביסוד דיצירה, ואח"כ כשעולה הדעת ביסוד, אז נגבהה ונתעלה הכתר יותר, ונתעלה בהוד דיצירה:

אח"כ בהבו הב', תכוין להעלות הבינה בהוד דיצירה, תכוין כי הכתר מתעלה יותר בנצח דיצירה, אח"כ בהבו הג', תכוין להעלות החכמה בנצח, ותכוין כי הכתר מתעלה עד ת"ת דיצירה, ואז הוא שם מקומו האמיתי, כי הוא בקו האמצעי ע"ג הדעת. וגם ממה שידעת כי כתר נעשה תמיד מן התפארת שלמעלה ממנו, כמו כתר ז"א מת"ת דאמא, וכן כולם, כן הוא כתר דעשיה נעשה מת"ת דיצירה, והרי עלו כל הד' ראשונות דעשיה:

ואמנם ראוי לבאר לך סדר הורדת אלו האורות של ג' הבו כנ"ל, והוא, כי כאשר תוריד ג' הויות דב"ן באריך אנפין דעשיה אל הדעת, תכוין להורידן בדרך קו הישר, מכתר אל הדעת, ואח"כ כשתוריד ג' מ"ה מאריך אנפין דיצירה אל הבינה דעשיה, תכוין כי אותן הארות הם יורדין ומתפשטין מן אריך אנפין דיצירה לבינה דיצירה, דרך קו השמאלי, ויורד הקו עד הוד דיצירה, ומשם יורד דרך קו הישר ההוא אל בינה דעשיה, העומדת בקו שמאל דעשיה, ועל ידי זה עולה בינה דעשיה בהוד דיצירה:

והטעם, כי אריך אנפין דיצירה הוא באמצע, וצריך להטות הארתו דרך קו שמאלית כדי שיכנס בבינה דעשיה, גם הטעם הוא, כדי לקבל מבחינת השמאלי, כי כן הבינה היא שמאל, לכן הארתו היא דרך צד שמאל דיצירה. וטעם זה קרוב אל טעם הקודם. אח"כ כשתוריד ג' הויות דס"ג מא"א דבריאה, תמשיכם דרך קו ימיני שבו, שהוא בחכמה דבריאה, ואחר כך לנצח דבריאה, ואחר כך בחכמה דיצירה, ומשם תוריד לנצח דיצירה, ומשם לחכמה דעשיה. ואז תעלה חכמה דעשיה, בנצח דיצירה, וכ"כ בר"מ פרשת וארא. אמנם נלע"ד ששמעתי, שיש חילוק בזה, והוא, כי ג' הויות דב"ן דאריך אנפין דעשיה, תורידם עד הדעת עצמו דעשיה. אך הארת ג' מ"ה דיצירה, לא תורידם רק בהוד דיצירה, ועי"ז תעלה בינה דעשיה שם בהוד דיצירה, וא"צ להוריד אותן הויות עד בינה עצמה דעשיה, וכן הענין בג' הויות דס"ג דבריאה, תורידם עד נצח דיצירה, ולא עד חכמה דעשיה, כנלע"ד ששמעתי:

אמנם תבין ותראה, כי ר"ת של הבו לה' כבוד שמו, הבו לה' כבוד ועוז, הוא כלה כלה. והענין, כי הלא בשם מ"ה ובשם ס"ג, נתקנת העשיה שהיא סוד מלכות, ונעשית כלה, כי שם מ"ה דיצירה הוא סוד שם ז"א כנודע, והם הבעל והחתן המקשט את הכלה ועושה אותה כלתו. וכן שם ס"ג שהוא בבריאה, סוד בינה, אמא עלאה, היא המתקנת ומקשטת את הכלה, בסוד ויבן ה' אלהים את הצלע כנודע, לכן בב' מקומות אלו נקראת כלה:

אמנם מה שתכוין בשם כלה בזה, שהוא ב"ן דההין, שהוא שם עשיה, ועולה לגבי ג' ספירות נה"י דיצירה, הרי ב"ן וג' ספירות הנ"ל, גי' כלה, כי כששם ב"ן עולה בנה"י, אז נקרא כלה:

אח"כ תאמר השתחוו לה' בהדרת קודש, אמנם סוד הענין, כי הלא נודע, שהדעת כלול מחו"ג כנודע, והם סוד של מ"ה נגד ה"ח, וב"ן נגד ה"ג, ושם ס"ג נגד הבינה, ושם ע"ב נגד החכמה. והנה עד עתה אע"פ שעלו ד' ראשונים דעשיה ביצירה כסדרן האמיתי, שהוא - חכמה בנצח, בינה בהוד, חו"ג ביסוד, עכ"ז האורות שהמשכנו אליהם הם שלא כסדר, כי ג' הויות ס"ג ירדו בנצח, והיו ראוין שירדו ג' הויות ע"ב. ובהוד ירדו ג' הויות מ"ה, והיה ראוי שירדו ג' הויות ס"ג. וביסוד ירדו ג' ב"ן, והיה ראוי שירדו עמהם ג"כ ג' שם מ"ה. אמנם עד עתה לא יכלנו לעשות באופן אחר, אבל עתה אנו מתקנים את הכל, ע"י השתחוו לה' בהדרת קודש, והוא כי זה ההויה היא רביעית, והוא באצילות, ותכוין כי הויה זו בשם ע"ב דיודין שהוא באצילות כנודע:

(מהחברים - צריך לכוין במזמור הבו לה' בני אלים ג"פ הבל, בר"ת הבו לה' בני, השתחוו לה' בהדרת, וא' בס"ת קול ה' חוצב להבות, לרמז הנשמות הבאות בשבת, נשמות יתירות, יש מהן שבאים מצד הבל, ויש מהן שבאין מצד קין. הבאים מצד הבל, נרמזין בזה המזמור. והבאים מצד קין, נרמזין במזמור שיר ליום, י"י מלך גאות וכו', באופן זה - נשאו נהרות ה' נשאו, ר"ת גי' קין. קולם ישאו נהרות, ר"ת קין. נאוה קודש י"י, ר"ת קין. ויש בו מ"ה תיבות, כנגד שם מ"ה. ובמזמור שיר ליום השבת, ר"ת - שמלה, שלמה, למשה. גם במזמור זה קי"ב תיבין, כמנין יב"ק. ויש בו ט"ז פסוקים, נגד ד' חיות הקודש, ד' פנים לאחת, הם י"ו פנים). אמנם עתה אנו ממשיכין שם ע"ב שבאצילות, ומורידין אותו בנצח יצירה, ואז שם ס"ג שהיה שם תחילה, יורד בהוד יצירה. ואז שם מ"ה שהיה שם תחלה בהוד, יורד ביסוד דיצירה, ומאיר בחסדים אשר שם, וכבר יש שם ג"כ שם ב"ן בתחלה, כנגד הג', ובזה נשלם הכל כתקונו, והוא מה שתכוין בהויה דהשתחוו לה'. אמנם לפי ששם זה הוא באצילות, יש לו מעלה על שאר שמות, והוא, כי בשאר שמות שבג' עולמות, היינו אומרים בלשון הבו, פי' להמשיך ולהורידו למטה, אך עתה באצילות, אין אנו אומרים הבו, רק השתחוו לה'. כאלו ג' עולמות אלו משתחוים אל האצילות, כעבד המשתחוה לרבו מרחוק, ואז נמשך לו הארה משם. ולפי שזה באצילות, נאמר בו בהדרת קודש, כי הוא הדר האמיתי וקודש האמיתי, וגם כבר ידעת, כי שם ע"ב נקרא קודש, בסוד ד' יודין שהם גי' קודש כנודע, לכן אמר בהדרת קודש. אמנם ע"י השתחואה זו, גורמין שירד שפע והארה משם, אבל אינה רק הארה א', מסוד הבל היוצא משם, ויורד עד העשיה בחכמה שבו כנ"ל, בהיותו בנצח דיצירה למעלה. ור"ת השתחוו לה' בהדרת קודש הבל:

וביאור הענין זה, כי הלא מהפה היסוד העליון שבאצילות, יוצא משם הבל, וזה ההבל יורד ומאיר למטה בעשיה, ונלע"ד ששמעתי, הוא פי היסוד של המלכות דאצילות, ולא מן היסוד דז"א, אמנם כוונה אחרת יש כאן, ונתבאר במ"א. הרי עלו ג"ר דעשיה בג"ת דיצירה, אח"כ אנו מעלין ז"ת דעשיה למעלה, כיצד - חג"ת דעשיה, במקום כח"ב, ונה"י במקום חג"ת, ומלכות במקום נה"י. הרי נשארת מדרגה אחת לבד של עשיה פנוי וחלל, והיא המלכות שבה. והנה כוונת עלייתן הוא, ע"י ז' קולות שבמזמור זה. וסוד הענין הוא, כי הלא ההוא ההבל העליון דיסוד ז"א שבאצילות, שהוא סוד מילוי מ"ה דאלפין, הנה יש בו ו' אותיות והכולל הרי ז', הנה הוא מתחלק לז' הבלים, כי הלא כבר בארנו, כי ההבלים הם בז"ת, ויש ז' הבלים, היוצאים מפה העליון דז"א, ומקיפין לז"ת שבו. ואח"כ הבלים אחרים יוצאין מן פי היסוד דז"א, מן א"פ שבתוך ז"א עצמו שבז"ת, יוצאין ז' הבלים ואלו ז' הבלים הם יורדין למטה להאיר בעולמות תחתונים אחרים, לכן תכוין עתה להמשיך הבל הנ"ל, בר"ת השתחוו לה' בהדרת קודש, ולחלקו לז' הבלים:

אמנם כבר בארתי לך, בסוד שם ס"ג, אשר מילואו הוא ל"ז, כמנין הבל, ושם בארנו, כי מלוי השם הוא נקרא הבל, כי כמו שהבל אדם גנוז בתוכו, ואח"כ יוצא לחוץ ומתגלה, כן מלוי השם גנוז בתוכו, ואח"כ יוצא לחוץ ומתגלה. נמצא כי בכל שם ושם, המלוי שלו הוא סוד ההבל, וא"כ זה ההבל היוצא מפי יסוד ז"א, הוא שם מ"ה, ויוצא ממנו מלוי, שהוא ו' אותיות ודא אוא והכולל הרי ז' אותיות, והם ז' הבלים וכמ"ש בע"ה, וא"כ צריך שתמשיך הז' הבלים לז"ת דעשיה, וע"י שם מ"ב דיצירה יעלו למעלה ממקומם, כמ"ש בע"ה:

גם צריך שתדע, כי סוד ז' הבלים אלו, הם סוד החסדים המתפשטים תוך ז"א, וכבר ידעת כי הם ה"ח מהחסד עד הוד, וכללות כולם ביסוד, ואח"כ כללות במלכות שבו פעם ב', הרי הם ז' בחי', ואלו הם סוד ז' הבלים היוצאין מפי היסוד ששם הוא העטרה סיום כל הז'. ואח"כ יוצאין ז' הבלים, והם עצמן ו' אותיות המלוי שם מ"ה הנ"ל, רק שנכללות אותיות אלו במלכות, הם ז' בחי', וא"כ ראוי שנפרטם ונבארם. והנה אלו ההבלים הם בחי' האורות היוצאין מן האצילות כנ"ל, אמנם ג"כ צריך להוריד שם מ"ב דיצירה להעלותן, כי אין שום דבר עולה, אלא ע"י שם מ"ב שבעולם שלמעלה ממנו. ואמנם ז' הבלים דאצילות, הוא המשכות האורות למעלה בז"ת דעשיה, כדי שיוכלו לעלות למעלה ממדרגתן, ואז הם עולין ע"י שם מ"ב דיצירה, וכבר ידעת כי שם מ"ב דיצירה הוא שם אבגית"ץ. גם ידעת כי שם מ"ב זה הוא ז', מחסד עד המלכות, כמ"ש בכוונת ק"ש, והוא בחיצוניותם. אמנם יש נשמה להם, והם ז' הויות, ראשונה בסגל, ונקודה זה בחסד וכו' כנודע. גם ידעת, כי שם מ"ב שבעולם היצירה, הוא שם אבגית"ץ, לכן ראוי לכוין בהם, לכן כל הכוונת כולם ראוי לכוין בהם עתה:

וזהו הסדר שלהם - קול י"י על המים - תכוין הבל ראשון שהוא מן החסד, וזהו קול י"י על המים. ותכוין כי הבל זה, הוא ו' ראשונה דמלוי שם מ"ה כנ"ל, ותכוין כי שם זה ביצירה, הוא אבגית"ץ. ותכוין בפנימותו, שהוא הויה הנזכר בכאן, כמ"ש קול י"י, ותכוין כי זה הויה בניקוד סגול. ותכוין ג"כ, כי הבל הנ"ל הוא סוד החסד, המתפשט בספירת חסד דז"א. ותכוין, כי ע"י האורות האלו, עולה ספירת החסד שבעשיה:

קול י"י בכח - ענין כח, הוא הגבורה דעשיה, העולה עתה. ותכוין להבל הב', שהוא חסד שבגבורה דז"א, והוא ד', אות הב' דמלוי מ"ה. ותכוין לשם מ"ב, שהוא קר"ע שט"ן, ותכוין בפנימותו, שהוא הויה בניקוד שב"א:

קול י"י בהדר - ת"ת דעשיה, ותכוין לחסד שבת"ת דז"א שבאצילות. והוא הבל הג', ואות א, אות הג' דמלוי מ"ה. ותכוין לשם ת"ת, שהוא נג"ד יכ"ש, וגם הויה נקודה בחולם:

קול י"י שובר - בנצח דעשיה, ותכוין לחסד שבנצח ז"א דאצילות, והוא הבל ד', והוא אות א, אות ד' דמלוי מ"ה. וג"כ שם בט"ר צת"ג. והויותו ניקודו בחירק:

קול י"י חוצב - הוא הוד דעשיה, ותכוין לחסד שבהוד דז"א דאצילות, והוא הבל ה', ואות ו' אות ה' דמלוי מ"ה, וג"כ שם חק"ב טנ"ע, והויה זו נקודה בקיבוץ:

קול י"י יחיל - הוא יסוד דעשיה, ותכוין לכללות קיבוץ ה"ח שביסוד ז"א דאצילות, הוא הבל ו':

ואות א' אות ו' דמלוי מ"ה. וג"כ שם ו', שם יג"ל פז"ק, והוי"ה נקודה שורק. קול י"י יחולל - מלכות דעשיה, והוא הבל הז' ותכוין לכללות קיבוץ ה"ח, שבעטרת יסוד דז"א דאצילות, והיא כללות אותיות דמלוי מ"ה, והוא שם שקוצי"ת, והויה בניקוד צבאות:

אמנם תעיין בסוד הכוונת ליל ששי, כנ"ל פרק ב', ושם נתבאר כל אלו הכוונות, ושם ביארנו, כי אותיות שם מ"ב הנ"ל, ראוי לחלק כל אות ואות לכמה חלקים כנ"ל, ועתה צריך לכוין ג"כ כך וע"ש. וכשתגיע לשם אחרון דשם מ"ב, תכוין לכלול בו כל הז' שמות, כי הלא הוא שם של שבת, וכולם נכללין בו:

בר"ת קול ה' על המים, שתכוין בו גי' אל"ף למ"ד, גי' הק"ף, והוא אל במילוי, ושם א"ל הוא בחסד. גם אל רמוז באל הכבוד הרעים, הרי ב' אל בפסוק זה. גם זה תכוין, כי הרעים גי' שכ"ה, (הם נמתקים ע"י שם אל) שהם דין, וגם ר"ת "הרעים "י"י "על "מים "רבים, ר"ת הרעים, והוא סוד ב' שכ"ה, שהם דינין כפולין כנודע, והם נמתקים ע"י שם א"ל הנזכר בפסוק הנ"ל. וסוד ב' שכ"ה אלו, הם באמא ובברתא, או ברחל ובלאה:

קול י"י בכח, ר"ת יב"ק, הוי"ה אלהים. קול י"י בהדר, ר"ת יב"ק, הוי"ה אהי"ה אדנ"י. קול י"י יחיל מדבר, ר"ת גי' קי"ן. גם יחיל י"י מדבר קדש, ר"ת גי' קין. וכבר בארנו, כי עולין כל ניצוצי קין והבל, שירדו בקליפה, עולין עתה אל הקדושה. בס"ת ה' למבול ישב, ס"ת הבל, עולין ע"י שם יל"י, הנרמז בר"ת:

אח"כ תכוין להעלות ע"ד הנ"ל, ז"ת דיצירה, ואח"כ הג"ר דיצירה, בג"ת דבריאה. והטעם למה בעשיה עולין ג"ר תחלה, הוא, מפני כי בעשיה הקליפות נאחזות שם, ולכן אם היינו מתחילין להעלות הז"ת תחלה, היו הקליפות דעשיה נאחזות ועולין שם, וע"י עלייתן שם, היו נשארין דבוקות תמיד. אך אנו מעלין תחלה את הג"ר, ונתוסף בהם אור גדול, ואז כאשר באין הז"ת לעלות ולהתאחז עם ג"ר, אין יכולת בקליפה להתאחז, כי גדול אורם, ואינם יכולין לקבלן. האמנם אם לא היה פחד זה, היינו מעלין אותן כדרכן, שהוא ז"ת, ואחר כך ג"ר, כי סדר התכללות הוא ממטה למעלה, לכן ביצירה שלא יש פחד הנ"ל, הם עולין על הסדר, ז"ת ואח"כ ג"ר:

והנה ז"ת עולין, ע"י כוונת השמות, שיש בז' אותיות - אהי"ה יה"ו, שהוא סוד מ"ב דבריאה, כנודע, וכבר בארנו כוונתן במ"א. ואחר עליית הג"ר, שהם ג' הבו, שהם ג"ר דעשיה, אז נעשו הנשמות הדרת קודש, לכן ר"ת השתחוו "לה' "בהדרת, הב"ל. ואח"כ שעלו ג"ר, שהם היכל ק"ק דיצירה, אז נאמר ובהיכלו כולו אומר כבוד, כי היכל עליית היצירה הנקרא כבוד:

ובחול אינו מעלין ע"י תפילתנו, אלא פנימית העולמות שהם הנשמות לבד, וחיצונית נשאר במקומו. ועתה בשדה בקבלת שבת, אנו מעלין את החיצונית, ומכ"ש הפנימית שעלו מעצמן לא על ידינו. אך עכ"ז, צריך לכוין בר"ת י"י למבול "ישב, ר"ת יל"י, ולא להעלות הנשמות, כי מעצמן עולין, רק שיקבלו אור גדול של הכללות שנכללו למעלה, ואחר שנכללו כנ"ל לעלות מעצמן, אז אנו ממשיכין להם אור של אותו המקום אשר שם עלו על ידינו, כי במה שאנו מכוונים בשם יל"י הנ"ל, להעלות גם הנצוצי נשמות שבעמקי הקליפות שלא יוכלו לעלות הם עצמן, ואנו צריכין להעלותן ע"י הכוונת הנ"ל. (א):

הגהה (א) צמח - אח"כ יאמר לכה דודי. גם צ"ל כבוד ה' עליך נגלה, מראש מקדם נסוכה, כי באלפא ביתות אותיות המאוחרין אל אותיות ראש, הם שב"ת. ובשבת עולה המלכות הנקראת שבת, במקום הראש. והוא יחמול עליך חמלה, גם ברנה ובצהלה. ובשבת וי"ט יאמר גם בשמחה. וכל זה היה נוהג הרח"ו ז"ל, וכן אמרו לי החברים:

אח"כ תאמר ג"פ באי כלה, ותכוין להעלות הג"ר דיצירה, וגם זה נתבאר. אמנם כאן צריך שתכוין לקבל תוספות נפש כשתאמר באי כלה. ויאמר ג"פ באי כלה, כי עולין ג"ר דיצירה ונכללין בבריאה, ונעשין י"ג ספירות בבריאה, כמנין באי כלה, כי לעולם ג"ר דיצירה כשנכללין בבריאה, נעשין י"ג ספירות דבריאה, כמנין באי כלה כמו שנתבאר:

גם יכוין לג' שמות ע"ב ס"ג מ"ה, שהוא י"ב אותיות והכולל כנ"ל, אח"כ אמור ב"פ באי כלה נגד נ"ה, אחר כך אמור באי שבת מלכתא. והענין, כי באי גי' אחד, ושלשתן הם ט"ל, בסוד יו"ד ה"א וא"ו. ותכוין באי א' בנצח, ב' בהוד, ג' ביסוד. אמנם כשתאמר באי ג', אמור שבת מלכתא, לרמוז לשבת, כי אז עולה ביסוד כלול שלשתן, נגד ש, ואז נכללין שלשתן. ואלו ג' באי הם בבריאה, כי משם באים ליצירה, כי המלכות עולה מיצירה לנה"י דבריאה:

גם צריך שתכוין, כמו שכוונת במקומו הבו לי"י כנ"ל בשם ב"ן, ששם הוא עולם עשיה, גם תכוין בכאן, שאתה עתה בעולם היצירה, ואתה מעלה אותן. והנה הוא שם מ"ה, לכן כוננו ותרמז בא"י שהוא גי' י"ג, והוא כנגד שם א' היוצא משם מ"ה, כנזכר בתיקונים ובר"מ, שהוא - י"א א"א, שהוא ג' אלפין וי' אחת שיש בשם מ"ה, והוא גי' אחד, כנזכר בזוהר, והוא גי' י"ג כמנין בא"י:

מהחברים - וצריך לכוין במזמור ב"פ באי כלה, הבו לה' כבוד ר"ת למפרע כלה. הבו לה' כבוד שמו, ר"ת כלה, נגד ב"פ באי כלה הנ"ל. וב"פ באי כלה, גי' קול, לעורר "ת קול דנפיק שופר, וז"ס קול דודי דופק:

והנה כשתאמר ב' פעמים באי הראשונים, תאמר אותן בקול רם, ובאי ג' בלחש, שהוא נגד הדעת, ולפי שאינו מכלל הי"ס כנודע, לכן נאמר בלחש, לכן לא נזכר בתיקונים כי אם ב' פעמים באי כלה, לפי שהם נגד הנאמרים בקול רם, אך הג' שבלחש לא נזכר:

כשתאמר באי כלה ג"פ, אז תכוין ג"פ הם כחשבון ט"ל, שהם מלוי יה"ו, ואז ג"כ תכלול שם אהי"ה שעולה לחשבון הזה, ואע"פ שמלוי אהיה אינו עולה לחשבון ט"ל, עכ"ז אהי"ה עולה יה"ו, והרי הוא כמוהו, וז"ס אהי"ה כט"ל לישראל. והנה בזה אתה כולל אהי"ה יה"ו, שהוא גי' מ"ב דבריאה, וממנו יוצא ג"כ שם אהי"ה אשר אהי"ה, שהוא שם מ"ב דבריאה, והוא גי' אהי"ה יה"ו. ותכוין בזה להעלות רוחך מיצירה לבריאה:

וצריך שתחשוב, איך יוצאין ז' שמות אלו מז' אותיות אלו, כנזכר בר"מ פרשת יתרו בפסוק זכור את יום שבת ומהם יוצאים ז' שמות מרגלאין, וכסדר הזה יכוין בהם עתה - אלף דאהי"ה היא בחסד, ויורדת בה' אחרונה דאהי"ה, שהיא במלכות, ששם המרגלא שלה, הוא י"ה אדנ"י. והו' דיה"ו הוא ביסוד, ועולה ויוצא מביניהם, ב' שמות מרגלאין, והם הוי"ה נקודה כמשפטה, וא' דאהי"ה, והיא בחסד, וא"ל מו' דיה"ו, והוא בנצח. אח"כ ה' ראשונה דאהי"ה היא בגבורה, ויורדת בה' אחרונה האמורה, וה' דיה"ו היא בהוד, ועולה ויוצא מביניהם ב' שמות מרגלאין, והם הוי"ה בניקוד אלהים. וה' ראשונה דאהי"ה, והיא בגבורה, ואלהים מה' דיה"ו והוא בהוד. אח"כ יו"ד דאהי"ה היא בת"ת, ויורדת בה' אחרונה הנ"ל, וי' דיה"ו בנצח, ועולה ויוצא מביניהם ב' שמות מרגלאין, והם מצפ"ץ, תמורות הוי"ה שבבחי' חצונה דת"ת ז"א, ומצפ"ץ זה יוצא מי' דאהי"ה והוא בת"ת. ומצפ"ץ אחר תמורת הוי"ה שבבחי' פנימית דנצח ז"א כנודע, ומצפ"ץ זה יוצא מי' דיה"ו והוא ביסוד. נמצא סדרם אחר שיצאו הוא כך - א' דאהי"ה, והוי"ה בניקוד כמשפטה בחסד, ה' ראשונה דאהיה והוי"ה בניקוד אלהים בגבורה, י' דאהי"ה ומצפ"ץ בת"ת, י' דיה"ו וא"ל בנצח. ה' דיה"ו, ואלהים בהוד. ו' דיה"ו ומצפ"ץ ביסוד. ה' אחרונה דאהי"ה, וי"ה אדנ"י במלכות. ואחר שתצייר כל זה במחשבתך, אז תאמר ג"פ באי כלה כנ"ל. והנה באמרך באי כלה, יכוין לקבל תוספות נפש. ובברכו תוספות רוח. ובופרוס תוספות נשמה. וכל אלו הם בסוד הלילה, ואח"כ בבוקר בנשמת, יכוין לתוספות נפש. ובסמיכת גאולה לתפילה, תוספות רוח, ובמוסף באי"ה מקום כבודו לתוספות נשמה, וכל הג' מן ת"ת מדת יום. אח"כ מזמור שיר ליום השבת, תכוין להעלות בריאה באצילות, לכן תכוין בהוי"ה זו של טוב להודות לה', שהוא מליאה במילוי ס"ג, שהוא סוד עולם הבריאה, ועולין עתה אל האצילות. גם תכוין, כי האצילות נקרא יום שבת דכורא, כי משם ולמטה כולם הם עלמא דנוקבא:

גם תכוין בר"ת טוב להודות לה', ט"ל, כנגד ג"פ באי הנ"ל, להעלות ג"ר דבריאה, בנצח הוד יסוד דאצילות. אחר כך להעלות ז"ת דבריאה באצילות, על ידי מ"ב של מ"ה, הרמוז במלת לה', וזהו טוב להודות לה', והוא ביסוד דאצילות, כשעולה שם המלכות, ומאירה מנה"י דאצילות:

וכשתאמר מזמור שיר ליום השבת, תכוין בר"ת שהם למשה, ואז תעלה שם הבריאה, ותכוין להעלות על ידי שם בן מ"ב דאצילות והוא הוי"ה באלפין ומילוי דמילוי, כמו שידעת. גם אותיות למשה, רמז לתיקון נשמת הבל, המתגלגל במשה:

ותכוין באומרך טוב להודות לה', ר"ת ט"ל, שהוא סוד ג"פ באי הנ"ל, העולין ט"ל, הוא סוד יה"ו שבבריאה, ואתה מעלה אותו באצילות וזהו לה', כי ט"ל הוא ר"ת טוב להודות, אנו מעלין אותה לה'. ובזה ההוי"ה של לה', תכוין לשם מ"ב דמ"ה:

גם תכוין, כי עתה נתקנו ניצוצי קין, לכן תחלה נזכר שלא כתיקונו, שהוא "קולם "ישאו "נהרות, ואח"כ נזכר כתיקונו, "נהרות "קולם "ישאו, ר"ת נקי. גם נאוה קודש י"י, ר"ת נקי, כי עתה נתקנו נצוצותיו:

גם תכוין בר"ת ה' למבול ישב, ר"ת יל"י, והוא בעשיה, שם ב' של ע"ב שמות. והענין, כי ע"ב שמות מתחלקים לו' חלקים, כנ"ל פ"ו. גם ה' לאורך ימים יכוין יל"י, והוא באצילות, כנ"ל פ"ו ע"ש באורך. גם תכוין ר"ת למשה, כי אצילות נקרא משה, בסוד ויביאו את המשכן אל משה, ולמשה זה אנו מעלים את הבריאה:

גם תכוין, כי הלא כבר בארנו בסוד ישמח משה במתנת חלקו, שכשעלה משה להר לקבל התורה, נתנו לו אלף חלקים של אור, שהוא סוד א' רבתי דאדם שת אנוש, וכשעשו ישראל העגל, נאבדו ממנו בעון ישראל. ואז נשאר לו חלק א' לבד מכל האלף חלקים, לכן א' דויקרא זעירא. אמנם משה לא חטא לשיאבדו ממנו, רק בעון ישראל היה זה, לכך הקב"ה משלים אותן אליו משל ישראל, והם הכתרים והאורות שהם עדיים של ישראל, שנתנצלו מהם בחורב, ונטלם משה אח"כ, להשלים מה שנחסר לו בעבורם. אמנם בכל ערב שבת בלילה, חוזר משה ומקבל האלף חלקים שאבד, ולוקחם בסוד תוספות שבת, ואז מחזיר הכתרים של ישראל להם, ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספות שבת בכל ע"ש, וז"ס ישמח משה, פי' - כי משה שמח במתנת חלקו, פי', כי ביום השבת נותנין לו במתנה, אותו חלק שניטל ממנו, והוא שמח במה שהוחזר לו, וביאור הדבר ישמח משה, פשיטא ששמח בו:

אך הסוד הוא, לומר, שאינו רוצה להשאר באותן הכתרים שלקח מישראל, כי כיון שנתמלא לו חלקו, שהוא שמח בחלקו, ואינו מתאוה לחלקן של ישראל, ואז חוזר ליתן לישראל חלקיהם, ואינו אומר אחר שאני לא חטאתי, והם חטאו, וכבר זכיתי בחלקיהן, א"כ אקח חלקיהם ואת שלי. אמנם הוא שמח בחלקו, ומחזיר להם חלקם, כי הלא עבד נאמן קראת לו, לכן אותן הכתרים של ישראל שהוא פקדון בידו, הוא מחזיר לבעליהן, וזהו עבד נאמן קראת לו. וביאר מהו מתנת חלקו, ואמר, שהוא הכליל תפארת אשר בראשו נתת בעמדו לפניך על הר סיני, ונאבדה ממנו ברדתו מן ההר, ושני לוחות אבנים הוריד בידו לבד, וניטל ממנו אותו כליל תפארת זו, שהוא מתנת חלקו, שלוקח עתה ביום השבת:

ונחזור לענין, כי הלא בכל ערב שבת, מקבלין ישראל תוספות נשמה, מן אותו חלק שנטל משה. וזהו שתכוין במלת למשה, שבר"ת של מזמור שיר ליום השבת. ותכוין שבשבת ראוי לשורר ולזמר, כי ניתן חלקו למשה בימי החול, ואז יורשין ממנו תוספות שבת של חלקנו:

גם תכוין, כי משה ע"י שהוא זריז בענין זה בכל ערב שבת, ולהעלות כל הנשמות הנתונות בקליפה ואינן יכולין לעלות, או הנשמות של כל בני אדם שאין להם זכות לעלות, הנה משה יורד בכל ערב שבת, וכמה צדיקים עמו כפי בחינתם, ומעלה את כל הנשמות למעלה, בין הנשמות של מתים, ובין נשמות של חיים:

טוב להודות לה', כבר נתבאר לעיל כוונתו, להעלות ג"ר, ואחר כך ז' תחתונות. ושם בארנו, כי תכוין דהוי"ה זו של טוב להודות לה', בשם מ"ב דאצילות, גדול מס"ג דבריאה, לכן ב' כוונת אמיתות ביחד:

בפרוח רשעים כמו עשב וכו' - זה תבין ממה שכתוב בזהר, שבהאי יומא איהו גלגולא דנשמתין, וסוד הדבר, כי בערב שבת אז כל הנשמות אפילו אותן שבקליפות, הם עולין להכלל למעלה, ולא כל הנשמות זוכין לעלות, ונדונין במעשיהם, אם ראוין לעלות אם לאו. ואז נקרא גלגולא דנשמתין, כי הם מתגלגלין אלו לכאן ואלו לכאן, ונדונין במעשיהם אם ראוים לעלות אז, לכן נקרא גלגולא דנשמתין. לכן נזכיר ענין הרשעים והצדיקים במזמור שיר ליום השבת, ואומר בפרוח רשעים להשמידם, כי ביום השבת אין להם מנוחה. אך הצדיקים הם כתמר יפרח, והם פורחים כתמר לעלות אל האור המוכן להם, וז"ס צדיק כתמר יפרח שתולים וכו'. גם יש בחינת גלגול באופן אחר, כי יש נשמות שעולות מן ג"ע הארץ למעלה כנזכר בזוהר. ויש נשמות שיורדות להיות בסוד תוספות שבת אל הצדיקים שבעה"ז. י"י מלך גאות לבש - הוא סוד אותן השערות והנימין עלאין, דברישא דעתיקא, דכולם בסוד קדוש, כנזכר באדרא, שהם עולין כמנין קדוש. ושם בארנו כי הם סוד של ע"ב, כי הד' יודין כולם כ"א כלול מי' הם ת', וי' אותיות המילוי הם ת"י, כחשבון קדוש. אמנם מאותן השערות מתלבשים אבא ואמא, וגם הזעיר אנפין, וזה סוד גאות לבש. כי גאות גי' קדוש כמ"ש:

וא"וא הם בסוד יום השבת כנ"ל, בסוד ושמרתם את השבת כי קודש הוא, כי כשעלה הז"א עד מקום או"א, אז נקרא קודש, ועלייתו הוא ביום השבת. נמצא מתלבש הז"א באותן השערות דא"א, דוגמא מה שהיו אבא ואמא מתלבשים בו בימי החול. וזהו מקולות מים רבים, פי' - כי הלא השערות הם סוד הצינורות, המושכים הארה ממוח דעתיקא, ועובר האור דרך צנורות, כי השער הוא חלל בפנים, והוא מושך הארה שבפנים. ואח"כ מפי השער היוצא לחוץ, יוצא מעיין אחד מים, ואלו נקראו מעינות וצינורות ונהרות:

אמנם כל עיקר שער, הוא גבורה ודין כנודע. והענין - כי כל שער יונק מגבורה עליונה. והנה סיום קוצי דשערי דא"א, מגיע עד ראשי הז"א, ואז בסיום אותן השערות, הם פיות של נהרות היוצאין מהם המים, שינקו מן מוחא דעתיקא, אמנם להיותן סוד גבורות, לזה אמר מקולות מים, כי מים רבים הם סוד מ"ן דמנצפ"ך, וכן ר"ת גימ' מנצפך פ"ר:

אמנם האורות מן השערות אלו העליונים דעתיקא, נתונים לאו"א, וביום השבת עולה הז"א עד מקומן, ולוקחן. ותחילה לוקח הארה המגיע לאימא, ואח"כ עולה יותר ולוקח האורות דאבא, כי הלא היא מלמטה למעלה. וזה אדירים משברי ים, ר"ת אמי. אח"כ אומר אדיר במרום י"י, ר"ת אבי. כי תחלה לוקח מאמא, ואח"כ מאבא. וכבר נתבאר זה במקום חר כשתאמר מקולות מים רבים, תכוין כי במזמור זה, הנך עומד באצילות, והנה גם כן בכאן יש שם מ"ב, המעלה את עולם הבריאה. וזהו מקולות מים רבים, הם סוד ז' קולות שם מ"ב כנודע, אשר הוא יוצא מאבא ואמא, כי לעולם שם מ"ב הוא ברישא דמלכא, באבא ואמא, הנקראים מים רבים. ואלו הקולות נמשכין ממים רבים, שהם אבא ואמא, ונרמזין בר"ת אדירים משברי ים, אמי. אדיר במרום י"י, אבי. אמנם סוד קולות אלו, נמשכין מסוד השערות, שהם אבא ואמא כנודע. וזהו אדיר במרום י"י, שהוא סוד אדרת שער, ואדרת אמונה, כי כבר ידעת שאו"א במזלא אתכלילן, והמזל נעשה להם אדרת שער. וע"י קולות אלו, תעלה הבריאה באצילות:

באומרך ה' לאורך ימים, תכוין - כי יש בפנים עליונים ש"ע נהורין, ומהם לוקח ז"א ק"ן נהורין, ונשארין באו"א כמנין ארך, לכן לארך חסר, להורות ארך נהורין הנ"ל, כנודע בקבלת שבת. גם תכוין, כי עתה ניתקנו ניצוצות קין, לכן תחלה נזכר שלא כסדרן, שהוא נהרות קולם ישאו, ראשי תיבות אותיות נקי וקין מהופך. גם אחר כך נאוה קודש י"י, ראשי תיבות נקי. ואחר כך נזכר כתיקונו, שהוא קולם ישאו נהרות, כי בעלות הבריאה באצילות, ניתקנו ניצוצין, ונתיישר שמו:

ואחר תשלום כל הסדר, יכוין לשם ע"ב דיודין, כי כבר ידעת כי עד עתה כוננו במ"ה וס"ג וב"ן כנ"ל, ועתה תכוין בשם זה דאצילות, לומר כי כבר הגעת עד האצילות, וכל העולמות אלו עד שם, ונכללו שם. אמנם להיות הוי"ה זו באצילות, יש לה מעלה אחרת, שתכוין בכל אות ואות, בנקודת קמץ:

ואחר שהעלה בריאה באצילות בטוב להודות, יכוין לקבל שפע וקדושה מן האלף עולמות, שיוצאין ונוצצין מבינה. ואלו האלף הם סוד ז' מרגלאין, שהם ז' שמות הנרמז בבריאה באהי"ה יה"ו, שהם סוד שבת. והם עולין גי' תתמ"ט, ועם הכוונה שכוונת ע"ש בטבילה, אהיה דההין גי' מקוה, ועם תתמ"ט הרי אלף. ועי"ז יזכה לתוספות שבת, נר"ן בשבת, ואלו מתקיימין באדם בשבת:

אח"כ ילך לביתו, ובבואך מהשדה ותכנס לבית, ותתעטף בטלית מצויצת, תקיף את השולחן, ותעשה כל הסדר הנ"ל, ותמיד תהיה מקיף השולחן, עד כמה פעמים, עד שתגמור כל הסדר שאמרת בשדה, רק שתכוין, כי שם בשדה הוא סוד חיצוניות של נה"י דז"א כנודע, ועתה הוא סוד א"מ אל החיצונית הנ"ל:

ותאמר ד' פרקים ממסכת שבת, נגד ד' אותיות אדנ"י, כי הם תכשיטי הכלה. גם יהיה לך ד' בגדי לבן, נגד ד' אותיות הוי"ה כנודע, ואלה הבגדים הם סוד א"מ מבחוץ, והוא סוד המלבושים, ותכוין לא"מ של חיצונית שקבלו בשדה כנ"ל:

ואח"כ באור הנר שברכו עליו בשבת, ותכוין כי הלא נודע, כי א"ל אדנ"י הוא במלכות הנוקבא, בהיותה בחול, אמנם כאשר תעלה ממקומה, יהיו בה שמות אחרים יותר מעולים, כפי המדרגות אשר תעלה בכל יום שבת, וזכור זה שאמרנו שנתבאר בו כמה פרטים. ואמנם עתה כבר יש תוספות שבת, וא"כ בוודאי עלתה המלכות יותר למעלה, לכן תכוון כי עתה יש לה שם אחר גדול מן הראשון, והוא, כי שם אל ממולא, כי אלף למד אדנ"י גי' נ"ר, כי כבר ידעת שנר שבת רומז במלכות, שיש לה עתה שם זה, שהוא גי' נר. ואז תכוין ג"כ, כי ג' יחודים - הוי"ה אהי"ה, הוי"ה אלהים, הויה אדנ"י, שהוא גי' נ"ר. ונלע"ד ששמעתי, כי אלו ב' כוונות של נר, הם סוד ב' נרות של שבת, כנזכר בתיקונים:

ותלך לבה"כ לערבית, וכשאומר ברכו, יכוין להיכל ק"ק דיצירה בבריאה, וז"ס תוספות רוח, לכן יכוין עתה בתוספות רוח לקבלו עתה, והם ממש בבריאה שהוא מברכה דקריאת שמע כנודע. והנה אין בהם תוספות רק עד היכל ק"ק, שהוא ברכת השכיבנו, כי אנו מוסיפים ופרוס, כי שם סוד סוכת שלום, בהיכל ז' דבריאה, ואז חוזר אותו ההיכל עצמו להיות אצילות, וזו תוספות נשמה, לכן תכוין בופרוס לקבל תוספות נשמה, אך עכ"ז להורות כי יש יותר קדושה עתה בליל שבת, שאנו אומרים ברכת ק"ש בנועם גדול, בסוד נועם הנמשך מהבינה: