אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / כתבי מקובלים נוספים / האר"י / פרי עץ חיים / שער חג המצות / פרק ז

ואבאר לך ע"פ הסימן שהוא קד"ש ורח"ץ וגו' - קדש - נכנס פנימיות חסד דאימא, גדלות שני דאימא. מוח חכמה, שהוא ע"ב. וגם נכנס קטנות שני דאו"א, שהם ב' אכדט"ם, מוח חכמה דקטנות ב' דאו"א, בחכמת ז"א, ומתפשט בכל קו ימיני בחסד ונצח שבו, כמ"ש לעיל:

ורחץ - נכנס אור חכמה דאימא, דגדלות שני כנ"ל, שהוא בחסד דאימא כמ"ש לעיל, והוא שם ע"ב, נכנס שם י"ה במלוי יודין בגוף ז"א, וברדתו מכה אותיות זה בזה, והם יו"ד פעם ה"י, שמספרם ש', וב' אותיות השרשים נשארים למעלה בחכמה דז"א, ששם נכנסו כנ"ל, ונשאר מספר רחץ מתפשט בגופו כנ"ל:

כרפס - הוא סוד קטנות ראשון דאימא, שלא נכנס עדיין, אך עתה שכבר נכנס מוח דגדלות כולו, יכול עתה מוח חכמה דקטנות א' לכנוס, ולכן התנוקת שואלין בטבול הכרפס, והוא, כי איך יכנסו כל הגדלות, ואח"כ אנו מביאים הכרפס, להכניס הקטנות. ויתבאר שאלה זו לקמן, בעבדים היינו:

והנה כרפס גי' שי"ן במלוי, נגד מוח חכמה דקטנות אימא, שהוא אלהים ביודין העולה ש', וי"ן דמלוי שי"ן שהוא ס', הוא נגד הז"א, שבו ו"ק כ"א כלול מי', הרי שי"ן מלאה, כמנין כרפס, לכן לוקחים כרפס שעולה שין מלאה. ובלקחו אותו, יכוין אלהים דיודין, שהוא חצונית נצח דאימא, שבה מוח חכמה דקטנות א', שעתה נכנס בחכמת ז"א, ויכוין ג"כ אלהים דההי"ן, מוח בינה שבהוד אימא, שג"כ נכנס עתה בבינה דז"א, וכן ב' אלהים דקטנות שביסוד אימא נכנס בדעת ז"א דחסדים, הא' בציור יו"י דמילוי ה"א, ודגבורות הא' בציור יוד דמלוי ה"א. ויכוין אותם בפנימית וחצוניות, כמ"ש גבי כוס א', כי מוח בינה ודעת דאימא, יכולין לכנוס אחר מוח חכמה דקטנות, לכן יכוין אותן הקטנות דג' מוחין דאימא בלקיחת הכרפס:

יחץ - והנה לפי שכבר נכנס גדלות ב' דאמא בב' כוסות, לכן צריך אתה לכוין בסוד המצה, להכניס גדלות ב' וקטנות א' מצד אבא, וזהו הכונה שתכווין, כי מצה גי' ע"ב ס"ג, והם ב' מוחין חו"ב דאבא דגדלות ב', ומצה ג' הוא סוד הדעת, הרי כאן גדלות ב' דאבא. (מ"ש בשם מהו"רם מ"פ. כי מצה גי' קל"ה, ה' הויות וה' כללות דדעת) גם תכוין קטנות א' דאבא, ותכוין כי ב' מצות עליונים, הם ב' אלהים דחו"ב דיודין דההין, והמצה הג' אלהים דאלפין שבדעת, אמנם הרמז בהם, אינו רמוז במצה, כי היא בסוד ציור. פי' - כי הדרך הוא, כשהשמות הם שוין זה לזה, ואין ביניהם הפרש, רק באות א' לבד, א"צ לכוין רק באותו ההפרש לבד, כמ"ש בענין יהא שמיה רבא, שהוא נגד הג' אלהים אלו, ולפי שאין הפרש ביניהם רק במלוי ה' של אלהים, או ביודין או בההין או באלפין, שסימנם יה"א, ולכן אין אנו רומזים רק אותן לבדם, וזהו אמן יה"א שמיה וכו':

ונחזור לענין, כי גם בכאן הוא דומה לזה, רק שהוא באופן אחר, והוא, כי ההפרש שיש בג' אלהים אלו, הוא באות ה' לבדה, לכן אנו רומזים לג' שנויים שיש בג' ההין אלו, בסוד ציור ה', ולא בסוד מילוים רק בסוד פשוטים, ולפי שבהיותה פשוטים אין הפרש ביניהם, להכיר איזה של חכמה, ואיזה בינה ואיזה של הדעת, וכבר הודעתיך שיש זמן שאין אלו ה' דאלהים מלאים, וא"כ במה יבדלו אחד מחבירו, רק בציור. והוא עד"ז, והוא - כי אלהים דחכמה, הה' צורתה ד"י, ושל בינה, ד"ו. ושל דעת, ו"וו. והענין, כי ו' שבתוך הה' היא קטנה בלתי ראש, ולפעמים נקרא י', והוא, כשהוא מצד חכמה, נקרא י'. וכשהוא מצד הבינה, נקרא ו', כי הוא סוד הז"א, הנקרא ו', בהיותה בסוד עיבור בתוכה. אך מצד החכמה, היא טיפת י' לבד. ומצד דעת, נעשה ג' ווין הנודעים, כי היא אמא שמתפשטת בג' קוי הז"א, שצורתו ו', והדעת הוא קו האמצעי שצורתו ו', ולכן כל ההין נעשה ווין, והוא שאנו צריכין לצייר סוד המצות בג' ציורין אלו, והוא כי הלא בארנו, כי בסוד הגדלות ב' של אבא, אנו קוראין מצה ראשונה ע"ב, והב' ס"ג, והם חו"ב של אבא, ולכן אנו מניחין השלימה ראשונה, כי היא כנגד החכמה שהיא שלימה, אך הב' היא הפרוסה, שאנו חולקין לב', והוא כי היא סוד מוח בינה, הנחלקת לב', והוא כמו שידעת כי צורתה ה', וצורת ה' היא ד"ו, נמצא כי מן אות ה' א', נעשה אותיות דו, והוא סוד עיבור זו"ן שבתוך הבינה, כי מן הבינה הנקראת ה', יוצאין זו"ן, שצורתו דו, כי ד' רומז למלכות, וו' רומז לז"א כנודע, אך בהיותם בה' הם חיבור א':

הרי בארנו, איך מצה ב' היא בינה, ולכן נפרסה, ולכן צורתה ד"ו, לכן צריך לבצוע חלק א' גדול, מן חלק הב' הגדול, נגד הו', הקטן נגד הד', כי מספר ו' יותר מן מספר ד'. וחציו הראשון הגדולה, אנו מניחין לאפיקומן, שצורתו ו'. וחציו הב' שצורתו ד', אנו מחברין אותה עם המצה הראשונה השלימה, ומברכין עליה המוציא, ואכילת מצה, המוציא נגד השלימה, ואכילת מצה נגד הפרוסה הב':

אנו אומרים הא לחמא עניא, כמאמר רז"ל מה דרכו של עני בפרוסה. והענין, כי תחלה צורתה ה', ונפרסה, ואנו לוקחין חציה שהיא אות ד', הנקרא לחמא עניא, כי ד' פי' דלה ועניה, והנה בחיבורה עם ראשונה, אז נעשית צורת ד"י, נגד השלימה שהיא י', וד' נגד הפרוסה. ולהיותה פרוסה, אנו צריכין לחברה עם השלימה, ואז תקרא שלימה ד"י. הרי בארנו ב' ציורין, ד"י חכמה, וד"ו נגד בינה. והמצה ג', ג' ווין, שהוא מצה ג', ולכן כנגדה ג' ווין שבציור ה', הרי נתבאר סוד המצה, ובזה נשלם כל גדלות ב' דאבא, כי נכנסו כולם ביחד:

ועתה נבאר הכוונה בקיצור נמרץ יחץ - נכנס מוח בינה דקטנות א' דהוד דאבא, בבינת ז"א, ויכוין שמצה זו האמצעית, שהוא הלוי, היא סוד ה' בציור ד"ו, ויכוין להאיר הד' הזאת. ולפי שכאשר נכנס אלהים דיודי"ן קטנות א' דמוח חכמה דאימא, נכנס עמו גם ב' אלהי"ם דהוד ויסוד אימא כמ"ש לעיל, וכדי שלא יתגבר הדין, כאשר נכנס מוח בינה דקטנות א' דאבא, נכנס עמו גם כן קטנות א' דמוח חכמה, ודמוח הדעת שצורת ה' שבהם הוא ד"י, או ג' ווי"ן כמש"ל, כי כאן נכנס ה' ציור ד"ו, והבן זה היטיב:

מגיד - כבר ביארנו לעיל, כי תחלה יש לו מוחין מנצח הוד יסוד דאמא, ואחר כך מחג"ת דאמא, ובנה"י שם יסוד דתבונה, ובחג"ת שם יסוד בינה כנודע, אם כן נמצא שמקום ראש התבונה, שם הוא סיום נצח הוד יסוד דבינה, אף על פי שאנו קוראין אותה חג"ת דבינה, הוא כאשר נכללים בינה ותבונה יחד, אז הוי שם חג"ת דבינה. וכאשר נחלקים, אז הוי שם נה"י דבינה כנודע בדרושים. נמצא מקום גדלות זה הב', הוא מקום פה תבונה, ג"ר שבה, לכן נקרא חג פסח, פירש - פ"ה ס"ח, כי הוא פה התבונה, וזה סוד סיפור יציאת מצרים כמ"ש לקמן:

ועל המצה פרוסה שהיתה ה' בציור ד"ו כמ"ש לעיל, אומרים הא לחמא עניא, דע, כי הה' שבשם, הוא מזל בנים, לכן כל אמהות היו בשמן ה', חוץ מרחל, אמנם בלהה היה לה ב' ההי"ן, לכן אמרה רחל בא אל שפחתי אולי אבנה ממנה. פירש - מצד אות ה' יתירה שהיא מזל בנים, וכן זכתה להבנות, וה' זאת היא סוד המילה, שממנה יוצא הזרע, ובכוחה, כמ"ש לעיל. אך בעון שחתם יוסף אותה במצרים, באמרו הא לכם זרע, וחתם ה' ברשות אחרת גרם לחמא, סוד מזלא ע"ה, שהבנים תלוים במזל כנודע, שיהיה עני"א בגלות מצרים. אלא שרחמי המקום גאלנו משם, בשם ע"ב, שבו רי"ו אותיות, והוא מספר ה"א לחמ"א עני"א. ופי' הא לחמא עניא הוא, ה' אחרונה שבשם, הנקרא לחם עוני, בחסרון הלבנה, כשאין היסוד מקבל שפע, נקרא הוא עני, והיא עניא, כמד"א כי אם הלחם אשר הוא אוכל, והיא היתה בגלות מצרים עם אבותינו, ומשפעת להם, כמד"א עמו אנכי בצרה:

וז"ש די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. והנה ה' יש לה ב' ציורים או ד"ו, או ד"י, והוא כאשר תקבל מת"ת שהוא סוד ו', יצטייר בה סוד ד"ו, וכאשר תקבל מיסוד לבד בלי שפע מת"ת, אז היא לחם עוני, ויצטייר בה סוד ד"י, וז"ש די אכלו אבהתנא כו'. כי היו נשפעים כשהיתה בזווג עם יסוד לבדו, והבן זה:

כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. ר"ל, היסוד שהוא עני, ורעב ללחם הוא המלכות, ולא היה מקבל מת"ת, ייתי עתה ויכול, היינו יזדווג עם המלכות בסוד הטיפה היורדת מן המוח דרך חוט השדרה, שהוא ת"ת בסוד הדעת, וכאשר יתעורר ברית קודש לזווג, יקדימו הנשיקין בסוד הפה עליון, בסוד פ"ה ס"ח, וזהו כל - הוא יסוד, דצריך לנוקבא, ייתי ויפסח, ימשיך מוחין פה עליון, והמוחין הם סוד חיי"ם, בגימטר' ס"ח כנודע. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. הכוונה, כי בחוץ לארץ, אין זווג שלם ת"ת עם מלכות, רק יסוד עם מלכות, בלי קבלת שפע מת"ת, כמ"ש לעיל וז"ש השתא הכא היינו בח"ל, ואין הזווג שלם. אך לשנה הבאה בארעא דישראל, הוא זווג שלם, ת"ת עם מלכות, כי ארץ ישראל הוא בלאה, כי היא נקראת ארץ, ועומדת אחורי ישראל, פנים נגד אחורי ישראל כמ"ש לעיל, לכן נקרא ארץ ישראל, ושם סוד החירות כנודע, לכן אמר תיכף השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. כי יזדווג המלך עם ארץ ישראל העליונה סוד לאה, וכאשר יהיה הזווג זה, אז הוא מקום החירות והבן זה:

מצאתי כתוב בפירוש מורי הרב זל"הה - הא לחמא עניא, הא פי' - היא ה' אחרונה שבשם, ונקרא עניא, דלית לה מגרמא כלום, אלא מה דיהבין לה. והנה ה' זו יש בה ב' ציורים - ד"ו, ד"י. והנה כל א' מב' ציורים, מורה על בחינת זווג א', כי ה' אחרונה צורתה ד"י, מורה על זווג יסוד ומלכות. והנה במצרים, אז היתה שכינה בגלות, והיה בא לה השפע ומזון מן היסוד הנקרא י', והיא נקראת ד', שהיא דלה ועניה, הרי ד"י. ואחר כך מזווג זאת, היו גם כן נזונין אבותינו במצרים, וזהו די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, כי מן זווג שצורתה ד"י, אכלו, כי גם זווג נקרא בלשון אכילה כנודע. ונקרא ג"כ עניא, מפני שנתן לה היסוד משלו, כי היה מקובצים בו ה' חסדים וה' גבורות. והנה נודע, כי הנוקבא מתגדלת מצד ה' גבורות, והם ה' הויו"ת העולין ק"ל, והוא בחינת ה' הרי קל"ה, כמנין מצה, וכמנין עניה, וזה הא לחמא עניא, ר"ל ה"ג לחמא עניא העולה מצה, שהיא לחמא עניא:

כל דכפין ייתי ויכול, הנה כי היסוד נקרא כל, כי הוא כולל ה' חסדים וה' גבורות, כמ"ש בזוהר, כליל שית בקרטיפא חדא. והנה ה' חסדים וה' גבורות מתפשטין מחסד עד הוד, והם ה"ס, כל א' כלול מי', הרי כל. ואחר כך כולם מתקבצין ביסוד, ובו נכללין, וזהו כל דכפין, כי כל השפע בא למלכות מצד היסוד, וממנה לעולמות:

כל דצריך ייתי ויפסח, והנה צריך להמשיך מן הפה העליון, מזווג הנעשה בה המוחין העליונים, הנקראים חיים, וזהו פ"ה ס"ח, כי צריך להמשיך הפ"ה מן המוחין הנקראים חיים, גי' ס"ח, וזה פ"ה ס"ח, וזהו כל דצריך ייתי ויפסח, כי ע"י סיפור הגדה וכוונתה בה, נמשך מפה עליון חיים, וזהו פ"ה ס"ח:

השתא הכא - הנה אמרנו למעלה, כי ה' יש לה ב' ציורים, ופירשנו ה' צורת ד"י, ועתה נבאר ה' צורת ד"ו, והנה ד' זו מורה על המלכות, שהיא דלה כנודע, ו' הוא בחי' ז"א, הרי ד"ו, והוא זווג האמיתי זו"ן, וזה יהיה מעצמו לע"ל בע"ה, בביאת משיח, שאז יהי' זווג שלם דוד"י וזהו בארעא דישראל, דהיינו ו', וזהו ד"ו, ואנו בנים דזו"נ, אז נהיה בני חורין, כי זווג שלו בזו"ן גורם זווג שלם דאו"א, ששם הוא החירות ואז בני ישראל חורין הם לחירות עכ"ל:

מהר"י ז"ל, הא אתינן להודענא בהאי קרא דכתיב חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו. פסוק זה, מדבר בגלותינו, דחנם היינו סט"א דהוי למגנא כל עובדוי, ולא בכסף תגאלו, דלא להוי פורקנא דלהון מסטרא דכסף דהוי חסד, אלא מסטרא דדהבא, דהיינו אמא עלאה, דלימות המשיח הוי כינור דשמנה נימין, דהיינו אמא עלאה, והיינו דאמרינן במסכת שבת דאמרו ישראל על יצחק, כי אברהם בחי' כסף, לא ידענו, כי אתה אבינו, דגבורה עלאה דאתאחדא באמא עלאה להוי לנא פרקנא, והיינו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, והתם מסטרא דיובלא נפקי, כדאיתא בזוהר, שהיא אמא עלאה, אלא דהתם אתגלי אמא עלאה באמא תתאה, ובתתאי נפקי. והשתא לאו הכי, אלא דאיתגלי אמא עלאה ביצחק, דין קשה, ובה יפקון, וכולא כדקחזי, וזהו אראנו נפלאות, והיינו דכתיב יושב בשמים ישחק, ואפיק צ' ועייל שין, דאיהי אמא עלאה, דאתכלילת ביצחק, והיינו יושב בשמים, והיא על השמים ת"ת, דאיהי אמא עלאה, דאתכללית ביצחק גבורה קשה, משום דנמכרו בקליפין דאינון חנם, פרק לון באתר דלא שלטין קליפין, דהיינו אמא עלאה:

הגהה (ג) נ"ל, דלזה כיון המדרש, שהשירה של עבר היו בלשון נקבה, שירה, השירה, ולעתיד יהיה לשון זכר, שירו לי"י שיר. משום דלשעבר היה התלבשות בנוקבא, משא"כ לעתיד יהיה בזכר וק"ל. והשתא א"ש דקאמר כימי צאתך מארץ, ובתר הכי אמר אראנו נפלאות בלשון נסתר, דאיהי עלמא דאתכסייא, דע"י עלמא דאתכסייא להוי פורקנא, כמ"ש ועבד הלוי הוא, ולהכי אתמר באתכסיא, וכולא שפיר והיינו דכתיב ד' כגבור יצא. א"מ - כי הגאולה על ידי בינה תמיד, אך לע"ל יהיה ע"י גבורה דז"א עצמו, ולכך גאל גי' בוכ"ו חילוף אהי"ה:

מה נשתנה הלילה הזה פי' - הנוקבא שנקרא ליל שימורים, וכן נקרא לילה, אחר שמקבלת מדכורא. ומה שלמטה ממנה, היינו בי"ע, נקראו לילות מצדה:

שבכל הלילות אין אנו חייבים לטבל אפילו פ"א, הלילה הזה ב"פ. פי' - כי בלילה הזה, יש ב' זווגים, דאו"א וזו"ן, הרמוזים במלת מטבילים, כי זווג ז"א הנקרא מ"ה, וד' אותיות השם, גי' מ"ט. וג"כ זווג של אבא ע"ב, וי' אותיות, הם פ"ב, גי' בלי"ם, ושניהם מזדווגים עם נוקבא דילהון, אמא ורחל, וזה שתי פעמים:

ועוד אמר, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה, פי' - או דין, או רחמים. הלילה הזה כולו מצה, רמוז לה"ח, הבאים אל אות ה' אחרונה, דאו"א רמוזין במצה כי מ"ץ בחילוף א"ת ב"ש, הוא י"ה:

עוד אמר, שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, והם הספירות של ז"א, והלילה הזה כולו מרור, ר"ל - שפע היוצא משאר ספירות למלכות כל השנה, מכל צנור וצנור של הספירה, אבל בלילה הזה בא דרך קו האמצעי, הנקרא מרור, בלשון מר דרור. וכן עולה שם הוי"ה דב"ן, י"פ יוד, גי' ר'. ה"פ ה"ה, גי' נ'. וכן ה' אחרונה נ'. ו"פ ו"ו ע"ב, ועם ע"ב אחר של אחוריים דהוי"ה פשוט שהוא ע"ב, וב' כוללים, הרי גי' מרור. עוד פי' אחר, יו"ד פ"י ר', ה"א פעם ה"א ל"ו, וא"ו פעם וא"ו קס"ט, ה"א פעם ה"א ל"ו, וד' אותיות והכולל, הרי מרור. עוד מרור גי' מות, וצריך למתקו בשם הנ"ל:

שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין, ר"ל - בין יושבין מצד הדין, הוא חשמל שעולה בחשבון יושבין. או מצד הרחמים, הוא קס"א ע"ה, כמנין מסבין. הלילה הזה כולנו מסובין, מצד קס"א, וכולם מצד אבא ולא מצד אמא הרומז בחשמ"ל:

ודע, כי רמזו בכאן נגד ד' עולמות אבי"ע, מלמטה למעלה, ואמר, שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת, נגד עשייה שאין שם זיווג, ולכן קראם לילות, ובליל פסח הוא הארה גדולה כ"כ, שאפילו שם יש זווג, ולזה ראייה הלל גמור, הרומז למלכות שמקננת בעשיה, והקליפות נבלעו בנרתקן כאלו לא היו, לכן יש זיוג, לכן אמר הלילה הזה ב' פעמים:

ואחר כך אמר, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה. חמץ הרומז בגבורה, בפחד יצחק, צד שמאלי. או מצה מצד חסדים, והוא נגד יצירה, ששם יש זיווג מחמץ והם ה"ג, ג' מהם ממותקות, וב' בלי מתוק. וזהו חמץ - ה"ג, ה' הויות, גי' ק"ל. וח' דחמץ, רמז לה"ג, וג' ממותקים כנ"ל:

אחר כך אמר, שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, רמז למה שאנו נהנין משיורי ירקות, שהם הזווג הנעשים ביצירה, ששם מקנן ז"א הנקרא ירוק, ומצדו נקראו הכל ירקות. אבל בלילה הזה אינו כן, כולו מרור, כי אהיה פעם אהיה, וד' אותיות והכולל גימטריא מרור, וידוע כי בינה מקננא בכורסייא בבריאה, כי בה רומזין השמות אהיה:

עוד אמר, שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין, בין מצד הדין של אור פניאל, שהוא חשמל בבריאה. בין מסובין מצד הרחמים, י' פעמים ה' חמישים, ה' פעמים י' חמישים, ו' פעמים ה' שלשים, ה' פעמים ו' שלשים, כמנין ע"ץ, והכללות יעלה כמנין מסובין, ושם זה העולה עץ, רומז ביצירה עץ הדעת, אבל הלילה הזה כולנו מסובין, מצד האצילות הרמוז בשם קס"א, חכמה שבבינה, שהוא אהיה, ושם חירות שבבינה, שהוא אהיה דיודין, עולם חירות:

ועל זה אנו משיבין, עבדים היינו לפרעה. דע, כי פרעה אחיזתו בעורף ולא בפנים, והיא באחור הגרון דא"א, ששם בבינה דא"א, הנקרא גרון, ושם סוד מקום צר, לכן נקרא מצרים - מצ"ר ים, ושם היה מעכב הטפה, היורד לחוט השדרה, ויורד משם השפע לז"א הנקרא ישראל, ופרעה עיכב השפע ההוא, והיינו משועבדים תחת ידו, בהיות כי אחיזתו בב' אותיות מ"י דאלהי"ם, וזה בעורף. ושאר אותיות אלהים שהם אל"ה, הם בפנים, כידוע הוא כי אל בפנים, ושם נאחזין ישראל. וכל זה הוא, קודם אצילות אבא ואמא, והתפשטות בז"א בזרועות שלו, ופרעה היה בעורף הגרון שהוא בינה של א"א, קודם שיתפשטו הזרועות שלו באו"א:

ומה עשה א"א, הפסיק ותיקן העולם באופן (שיצאו ישראל, ס"א) שהכל בא מן הפנים ולא מן העורף, שהיא מקום אחיזת פרעה. לכן אמר עבדים היינו לפרעה במצרים, ר"ל בהיותו במקום צר שהוא חוט השדרה, והוא מצרים. ויוציאנו ה' אלהינו משם, הם או"א הוציאנו מן העורף, בסבת התפשטות ביד חזקה ובזרועה נטויה, ב' זרועות דא"א:

ואלו לא הוציא הקב"ה שהוא א"א את אבותינו ממצרים, פי' - שהוציא לאו"א בגרון א"א, והשפע שהיה הולך מצד האחור חזר לפנים בסוד או"א, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו היינו משועבדים לפרעה במצרים, שהוא סוד המלך הראשון, בלע בן בעור, בסוד בית הבליעה שהוא הגרון, ששם אחיזתו, והיה מעכב השפע היורד לישראל שהוא ז"א, לכן מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, והרי זה משובח:

וכדי שתבין כוונת פרעה הרשע, דע, כי הוא רמוז בעורף, וממול ערפו שהוא הגרון, בפנים שם ה"ג מוחין דקטנות, כשהוא בבטן המלאה בינה שהוא אלהים, ובהיפך מליאה, ומשם יונק הז"א בקטנות, ג' אלהים כמנין גרון (א) וזהו הגרון הוא מקום צר, ולזה רמז הכתוב, מן המצר קראתי יה, וכוונת פרעה היה, לעכב המוחין שלא יצאו לחוץ ולא לפנים, ויתהפך השפע לאחור, אמר כל הבן הילוד, פי' - לעכבו במצר, וכן תמצא הב"ן הילו"ד היאור"ה, גי' מצר, פי' כי היאורה חסר ו', ואלו ג' מלות עולין שג"ל, וכן מצר עם שלש אותיותיו גי' שלג:

ונחזור לענין, כי היה רוצה לעכב שלא יצאו המוחין, ויהיו שם סגורים ובזה לא יצאו מהגלות לעולם, והיה מעכב בב' אותיות של מ"י דאלהים, עולין מנין ג' מוחין של זעיר אנפין בגדלות, ולא יהיה לו מוחין דגדלות וקטנות, ואלו הג' מוחין חכמה בינה דעת, עולין כתר עם הג' מלות וג' כוללים, וכן ב' אותיות אלו יו"ד מ"ם, הם תר"ך באי"ק בכ"ר, כי מ' נתחלפת באות ם סתומה, שהוא ת"ר. ואות יו"ד מלאה ך', הרי תר"ך, כמנין כתר, וכמנין חב"ד כנ"ל. ואלו הם דגדלות ודקטנות, הם ג' אלהים ברבוע שהם ר', ועם ט"ו אותיותיהן כמנין ירה, בים בב' אותיות י"ם, ועוד אלהים ב' עולה פ"ו, וי"ג אותיות המלוי והכולל הרי ק'. ועוד אלהים הג', שעולה ש כנודע, ועם ה' אותיות השורש הרי תר"ך כמנין כתר. הרי שהיה מעכב כל המוחין דקטנות וגדלות, והיה ג' גו ג', ראשו על כרעיו ועל קרבו כנזכר במקומו:

ונחזור לענין, וכל הבת תחיון, פי' - אם תאמר מאין תצא ההשפעה לפרעה, תצא מן הדעת, כי כך עולה מלת תחיון כמנין דעת, ומספיק לנקבה לבד, וממנה מקבל השפע ומוחין. ומה עשה א"א, הורידו למטה בסוד הנוקבא, ונקרא ערפה, מדה כנגד מדה, אשת כליון. ומה שחישב לעשות לז"א, (א) להרמ"ע, תבין מאמר המדקדקים, שאותיות הגרון, אין בהם מקח שחד, שהוא חיריק שורק דגש, ושלשתן סימנם דין. והם כנגד ג' אלהים שבגרון, שצריך למתקם בסגול פתח רפ"ה, ע"כ. (א) מ"כ הג"ה, ונלע"ד, שז"ס מי כמוכה הא' ברפה, שרמז אז לו לחסד נגד מוחין דגדלות, שהם כשהיה בבטן המלאה, וראשו על כרעיו ועל קרבו, כך דנו אותו, וצלו אותו צלי אש, ובאו במצרים ונחר גרונו, והיה אומר מי כמוכה ברפה, ובאלו הב' אותיות חזר והודה ב"פ מ"י, להורות לב' דיני מוחין דקטנות ודגדלות, ואמר מי ומי ההולכים, ר"ל שהיה הולכין אלו הב' מיני מוחין. (א) וזה שהשיב ואמר, בנעורינו ובזקנינו נלך, בנעורינו מצד הקטנות, ובזקנינו מצד הגדלות, בבנינו מצד הבן, ובבנותינו מצד הבת, בצאננו מצד הגבורה, ובבקרינו מצד החסד, בוקר דאברהם. וסוד כי חג ד' לנו, וזהו ח"ג ח' הוא חסדים, ג' הוא גבורות ממותקים, ד' לנו סוד הדעת, כל זה הוא לנו:

עבדים היינו לפרעה במצרים - ר"ל במעי אמו, כשהיה ז"א בסוד קטנות המוחין שלו, יונקים משם אלהים, והוא במצרים, ר"ל במעי אמו, במיצר מי, שהוא בינה, והיה ז"א בגלות, כמו הולד שהוא במעי אמו, שהוא בצער ובסוהר ובדוחק, כך היו זו"ן וישראל, (א"מ צ"ל ויעקב) היוצא בפנים של ז"א, ג"כ היה בצער ובדוחק, ולא היו יכולין לצאת, לא זו"ן, ולא ישראל, בלא עיבור אבא ואמא:

ויוציאנו ה' אלהינו משם, שהם או"א, ביד חזקה ובזרוע הנטויה, ר"ל בהתלבשות הזרועות של א"א, המורים ליד חזקה וזרוע הנטויה:

ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים שהם או"א, עדיין אנו ובנינו ובני בנינו וכו' משועבדים היינו לפרעה במצרים, פרעה הוא בעורף העליון, ובגרון של א"א קודם התפשטות שלו, והוא יונק מהגרון של א"א, שהוא בינה שלו, הנקרא מ"י, וגרון כמנין ג' אלהים, וכן מנין חרן. וז"א בסוד קטנות, יונק מג' אלהים של א"א כולם חסדים, ולזה נזכר אצלו הויה שהוא חסדים. והב' בדגש שהוא דין, נגד מוחין דקטנות, שהם דינין, לכן הוזכר אצלו נאדר בקודש נורא תהלות, שכולן לשון דין, כי תהלות שם בינה, שממנה דינין מתערין, והקדים המוחין דגדלות למוחין דקטנות, כמו שהיה באותו שעה שנכנסו, תחלה הגדלות קודם הקטנות ע"כ:

ודעת. נמצא שפרעה היה בעורף של א"א, ויונק משם ג' אלהים, העולין חרו"ן וגרו"ן, לכן היה מתגאה ואמר לי יאורי. ולכן אולי לא היה העיבור של או"א, היינו משועבדים לו. ואפילו כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו יודעים, בסוד חב"ד, והוצרך מהעיבור של אמא ג' גו ג', ועיבור ב', בתר דינקא ליה הדר אתעברת מינייהו, וז"ס יציאת מצרים, שיצאו זו"ן ממעי הבינה:

וז"ס כי לי יאורי, כמנין ג' אלהים, ויש ט' מיותרים, כי כל אחד כלול מהג', ועולין כמנין גרון, ולכן היה מתגאה שבחינתו למעלה מז"א, וז"א היה בבטן המלאה, והיה צריך ג' מלוין, לפי שהם מוחין דקטנות, שהם דההין יודין ואלפין, וכוונתו היה לעכב שלא יצאו ישראל ממצרים, ולמעלה שלא יצאו ממעי הבינה, והיה מעכב בב' אותיות אלו שהם מי, הרמוזין בבינה, ואמר מי י"י אשר אשמע בקולו, לא ידעתי את ה', וכפר בזו"ן שהיה יודע אותן שהם מעיבור ראשון:

וגם את ישראל לא אשלח, ניבא ואינו יודע מה ניבא, באמרו אשר אשמע בקולו, ר"ל - עד שיבואו עלי דצ"ך עד"ש באח"ב, מכת העולין כמנין אש"ר אשמע בקולו, לכן מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, המורה חידוש העולם, שנתחדש עתה זו"ן בסוד העיבור, ונתגדל איבריו. ועוד, כי במעי אמו, לא היה יכול לדבר, כמ"ש כי כבד פה, כב"ד גי' כ"ו, לרמוז לז"א, פ"ה ע"ה עולה אלהים, רמוז לנוקבא, וכשיצאו לחוץ דיבר, וזהו דבר נא באזני העם, וידבר אלהים, ואז השליכו לפרעה בי"ם, ונהפכת מלת מ"י י"ם, כמ"ש רמה בים, והיתה כוונתו לעכב ישראל למטה, כי כל זמן שישראל היו משועבדים לפרעה למטה, ג"כ זו"ן אינן יכולין לצאת. ולפי שהוא היה משיג באלו הב' אותיות שהם מ"י, לכן ניצול מן הי"ם ויצא. ודע באלו ב' אותיות י"ם, שם רמזו הג' מוחין דז"א שהם חב"ד העולין כתר כנ"ל, וידוע באלו ב' אותיות יש ם סתומה הוא ת"ר, יוד מלא הרי תר"ך, וכן עולין ג' אלהים דקטנות, א' דיודין ש', ודההין רצ"ה, וה' אותיות הפשוט ג"כ, הרי ת"ר, וכנ"ל:

מעשה בר"א, מעשה - ש"ע מ"ה. שהיו מסובין בבני ברק, כמנין ש"ע נהורין, היו מספרין ביציאת מצרים, הם זו"ן שיצאו ממצרים, וחשבון י"ם, הוא כ"ו כ"ד, שהם זו"ן, בסוד וכד"ה על שכמה, ותמלא כדה ותעל, וכמ"ש אל ישוב דך נכלם, וזה בשבח יציאת מצרים, יציאת זו"ן מהמצר (ב) שהוא הגרון, של א"א, והיו מספרים בי"מ כל אותו הלילה:

הגהה (ב) ס" א, שיצאו מבין אמא הנקרא מצרים בסוד לידתן:

אראב"ע, הריני כבן ע' שנה ולא זכיתי שתאמר וכו' מלת שתאמר, מלשון וה' האמירך, והתרוממות זה אינו כי אם בימים, כי הימים באצילות, ואמר לא זכיתי שתעלה זווג זו"ן בלילות, אלא בימים, כי הלילות רמוזים בעשייה, שאין שם זיוג, והסוד על משכבי בלילות וכו', בקשתיו ולא מצאתיו. בלילות, אפילו בליל פסח, עד שדרשה בן זומא, שנאמר למען תזכור וכו', כל ימי חייך הימים באצילות דווקא. ובא בן זומא ואמר, כל ימי חייך לרבות הלילות בעשיה, וחכמים לא רצו בזה, כי אפילו בליל פסח שיש הלל גמור, מאחר שתיכף חוזרת לאחור באחור, אין מזכירין יציאת מצרים בלילות, לעשות שם זווג, לזה כיון הפסוק למען תזכור, כמו וזכרתי את בריתי, לשון זיווג. ואמרו כל ימי חייך, לרבות לימות המשיח, שיבטל כח הקליפה, אבל לא עתה, כי סוף סוף חוזרות לאחור תיכף, אפילו בליל פסח:

ברוך המקום, הנה ברוך נקרא יסוד אבא, לשון זכר. ויסוד אמא, נקרא לשון ברכה, לשון נקבה, וידוע כי יסוד אבא תוך יסוד אמא, ויסוד נקרא מקום, מפני שהוא נקרא מקום אשר יסוד אבא גנוז בתוכה. והנה התורה הוא יסוד אבא, והוא ארוך מיסוד אמא, ויצא מחזה ולחוץ, ונותן תורה בגלוי לישראל. וזהו ברוך, היינו יסוד אבא, שנתן תורה לישראל בגילוי, והוא יסוד אבא, מחזה ולחוץ. ונ"ל ששמעתי ממורי ז"ל, כי הויה בהכאה, יפ"י, הפ"ה, ופ"ו, הפ"ה, גי' מקום:

ונלע"ד, שהוא באופן זה, כי יסוד דאבא שהוא ע"ב דיודין, ומלוי עולה מ"ו, ויסוד דאבא תוך יסוד אמא כנ"ל, והוא אהי"ה דיודי"ן גי' קס"א, פי' מלוי של אהי"ה בלי פשוט עולה ק"מ, ושניהן מ"ו ק"מ, הוא מקום, שהם ב' מלוין הנ"ל, ב' יסודות. ברו"ך כבוד, כבוד מ"ו, ומקום הוא ק"מ ובתוכו מ"ו, הרי מקו"ם, ומשם תצא תורה לישראל:

וזה סוד כנגד ארבעה בנים דברה תורה, א' חכם, וא' רשע, וא' תם, וא' שאינו יודע לישאל. ואמנם הסדר איני זוכר, אך נלע"ד, שהוא א' מב' פנים אלו, כי שם ב"ן ב' הויות. והנה יש לה עתה ד' בנים, שהם ד' הויות כפולות, שהם ד' מוחין שלה, וד' מוחין של לאה, ואלו הד' פעמים ב"ן ניתנין בה, והם קדק"ד של רחל, כי ק"ד ק"ד גי' ד' ב"ן. והנה כשמתחברין ב' מוחין חכמה בחכמה, נקרא בן חכם. וכשמתחברים גבורה בגבורה הוא בן רשע, כי הם דינין גמורים ביחד. וכשמתחברים חסדים בחסדים, נקרא ת"ם, וכשמתחברין בינה עם בינה, שהיא גם כן דינין, נקרא מי שאינו יודע לישאל:

גם נלע"ד יותר, כי הכל הוא בסוד הגבורות, כי כשמתחברין גבורות חסד לאה, עם גבורות חסד רחל, הוא בן חכם, שהם ב' הויות מב' גבורות וכולם מחסדים. וכשמתחברין גבורה דגבורה דלאה, עם גבורה דגבורה דרחל, הוא בן רשע. וכשמתחברין גבורות ת"ת דלאה, עם גבורת ת"ת דרחל, הוא ב"ן ת"ם. והב' אחרונים, שהם נצח הוד, הם כולם א' כנודע, ונעשה בן א', וזהו שאינו יודע לישאל:

כנגד ד' בנים וכו', אלו ד' בנים רומזים כנגד ד' מלכיות, של ד' עולמות אבי"ע, וכוללן ארבעתן זה בזה, חכ"ם באצילות. רש"ע בעשיה, שהקליפה קרובה שם. ת"ם בבריאה, ושאינו יודע לישאל ביצירה וכוללם יחד. ולמה אצילות סמוך לעשיה, לפי שעשייה צריכה אור גדול, כי אין מספיק לו אור היצירה, לכן המשיך לו מלמעלה מן אצילות. ותם ושאינו יודע לישאל יחד, לפי שיצירה מספיק לה אור בריאה להאירה. ואמר ד' בנים, רמוז לשם ב"ן, של כל עולם ועולם, והם ד' מלכיות, וד' גאולות שאנו צריכין לכוונה הזאת:

ולזה צריך לכוין בד' כוסות, כי כל כוס גי' אלהים, של ד' עולמות. כוס א' של קידוש נגד אצילות, ואלהים זה תכוין ביודין. (ת) כוס ב' סיפור הגדה, שאנו אומרים מתחלה היו עובדי ע"ז, לכן אמר רשע נגד עשיה, ואלהים בההי"ן, במלכות דעשיה. כוס ג' בברכת המזון בבריאה, לכן יש בה ד' ברכות, ואלהים זה ג"כ ביודין. כוס ד' ביצירה שיש שם קליפות, אמנם אינם רשעים כמו של עשיה, ולכן בכוס זה אומרים שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך, כמו פרעה שאמר לא ידעתי את ה', וזה כנגד שאינו יודע לישאל, ואלהי"ם זה באלפין שהוא במלכות דיצירה. וד' בנים אלו, הם נגד ימין, חכמה. שמאל, רש"ע די"ן, ת"ם ק"ו אמצעי, ושאינו יודע לישאל, בסוד מלכות נאלמתי דומיה:

הגהה (ת) א"מ פי' - בי' אותיות שיש במילוי אלהים:

(ימין) חכם מהו אומר מה העדות, פי' - מה הם המוחין אלו, בסוד דעת חכמה בינה, הרמוזים באלו ג' מדות, עדות דע"ת. חוקים חכמה, חוק לישראל הוא. משפטים, בינה, מלך המשפט. ומשיבין לו כהלכות הפסח, כפי המוחין שיש לו בפסח, שהם ג' אלהים שעולין חר"ן, וסימן, אין מפטירין אחר הפסח, ס"ת חר"ן:

(שמאל) רשע מהו אומר, מה עבודה, די לי הדין, פי' - עבודה גי' אלהים, ואין לי לבקש הרחמים. וכפר בעיקר השם ובשורש שהוא הוי"ה, שהוא מ"ה. אף אתה הקהה את שיניו, ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי, ולא לך:

(קו אמצעי) תם מהו אומר, מה זאת, פי' חיבור מ"ה בזא"ת, זו"ן, ע"י מי נעשה. ואמרת אליו בחוזק יד, פי' בהתעוררות צד שמאל, כמ"ש עורי צפון, ואח"כ ובואי תימן:

(מלכות) ושאינו יודע לישאל, אם דין אם רחמים, ולא סוד מוחין, אז והגדת לבנך, ר"ל שתשפיע ותגיד לו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון במה נעשה הזיווג. דע, כי נעשה ע"י יסוד הנקרא ז"ה, כמ"ש בעבור זה עשה וכו'. ואמר לו יכול מראש חודש, תלמוד לומר ביום ההוא, רצה לומר שמתחברת עם בעלה, הנקרא ביום, וזהו ביום ההוא הנסתר, ע"י זה הוא יסוד, וזהו בעבור זה כנ"ל:

וכנגד החכם ששואל סוד המוחין, אמור לו לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, שיש לו אלו המוחין דקטנות ודגדלות, כי ביום שבועות יש לה מוחין דגדלות, ולכן אמור לו שלא יטעה, שאין לו מוחין אלו, אלא בזמן שמצות ומרור מונחים לפניך:

ועתה נבאר סוד עשר מכות ע"ד הסוד. (א) דם. עולה אהי"ה ברבוע, גימ' ד"ם. ומכה זו יצאת ממלכות שבמלכות דקדושה, והכה למלכות הרשעה חוץ למוח שלה. (ב):

הגהה (א) צמח - שמעתי מחכם אחד בשם הרח"ו ז"ל, שבהגיע לכל א' מי' מכות, היה שופך מעט מן הכוס עצמו, ולא כיש נוהגין לטבול אצבעו בכוס. ואפשר שהטעם, לרמז שהמכות יצאו ממלכות, הנקראת כוס של ברכה, כנודע מדרוש הרב זלה"ה:

הגהה (ב) א"מ, פי' - דהיינו בגולגולת שלה, שהוא כתר שלה, וזהו חוץ ממוח שלה:

(מיסוד דנוקבא בחב"ד דקליפה דנוקבא). צפרדע - גימ' תמ"ד, והוא, כי יש ש"ך דינין, ועוד שם אדנ"י ברבוע עולה קכ"ו, הרי תמ"ו. יש ב' יחודים, הם ב' כוללין, גימ' ש"ך וקכ"ו, ומכה זו יצא מיסוד שבמלכות, והכה לב' מוחין דמלכות הרשעה, וזהו צפרד"ע מקום הדעת שלה:

(מהוד דנוקבא בשערות דקליפה נוקבא ובראש ס"מ) כנים - הם גי' ק"ך, כמנין ק"ך צרופי אלהים, וכן אלהים גימטריא פ"ו, ומילוי המלוי דאדנ"י הם ד"ל אותיות, הרי ק"ך. ויוצא מכה זו, מהוד שבמלכות, שכן אמא עלאה עד הוד אתפשטת, ומכה בקרקפתא של מלכות הרשעה, בבחי' א', במקום השערות שבראשה, ובבחי' א' בראש סמא"ל בעלה, לכן נמצאו שם כנים כי שם מושבם:

(מנצח דנוקבא ביסוד זכר דקליפה) ערוב - כתיב חסר ו', והם אותיות רעב, והם ע"ב דאחוריים דהוי"ה, ואות ר' דאלהים ברבוע, הרי ער"ב, ויצאה מכה זו מנצח מלכות דקדושה, והכה ביסוד הזכר דקליפה:

(מת"ת דנוקבא בהוד זכר דקליפה) דבר - גי' ר"ו, וכן ב' אלהים פשוטים עולין קע"ב, וד"ל אותיות מלוי המלוי דאדנ"י, הרי דבר. ולמה נאמר במכה זו יד ה' הוי"ה, כי בת"ת היא ישבה, ונתהפכה להוי"ה, ויצא מת"ת של מלכות, והכה להוד זכר שבקליפת נוגה:

(מגבורה דנוקבא, בנצח זכר דקליפה) שחין - גי' גבורה שבמלכות, הוא רי"ו, וממנה מתפשטין י' לכל א' עד מלכות, הרי נ', נשאר ק"ב שהם מלוין של ע"ב ס"ג מ"ה, שהם מ"ו ל"ז י"ט, עולין ק"ב, והם הדינין היוצאין לחיצונים, וזה הקיטע יוצא בקב שלו, הרי גימטריא שחין. וענינו, ש גבורות דשם אלהי"ם דיודי"ן, וכן מצד אלהי"ם ב"ן אותיות, ר"ל ה' אותיות אלהים, וי"ג אותיות המילוי וד"ל אותיות מלוי המלוי הרי ב"ן. נשאר י"ו, והם ד' אותיות אדנ"י, שעם י"ב אותיות המלוי, גימ' שחין, ויצא מכה זו מגבורה שבמלכות, והכה אל נצח הזכר שבקליפה:

(מחסד דנוקבא בת"ת זכר דקליפה) ברד - אלהים ברבוע גי' ר', נשאר ו' הם ה' אותיות אלהים והכולל, הרי ר"ו. ויוצא מן חסד שבמלכות, שכן ברד סוד מים מצד חסד אלא שהאש מתלקחת בתוכה מצד הגבורה, והכה לת"ת זכר שבקליפה:

(מבינה דנוקבא, בגבורה זכר דקליפה) ארבה - הוא ד"פ ב"ן, והם מלוים של אלהים, שהם ב"ן אותיות כנ"ל. ואלו הד', הם ב' בחכמה וב' מבינה, ויש ג"כ ב"ן דהויה כנודע, לכן יש מיני ארבה טהורים משם ב"ן דהוי"ה, וטמאים משם ב"ן דאלהים, ויצא מבינה שבמלכות, והכה לגבורה הזכר שבקליפה:

(מחכמה דנוקבא בחסד זכר דקליפה) חשך - הם ש"ך דינין, ויש ח' יתירים, הה' הם ה' אלפי"ן של אדנ"י, שבאו למתק, כדי להאיר לישראל, כי אות א' הוא סוד אור, שכן בפרשת בראשית יש ה"פ אור. וסוד אות א', הוא ג' אותיות אלף, והם הג' יתירים משכ"ה, עד תשלום חשבון חש"ך. אבל במכת צפרדעים, באו הש"ך בלי מתוק, וגם אות א' מתחלק זה - הוא סוד ל"ב נתיבות חכמה, לרמז כי מכה זו יוצאה מחכמה דמלכות, והכה לחסד הזכר דקליפה:

(מכתר מלכות בכח"ב ז"א דקליפה) מכת בכורות - בכר חסר ו' כתיב, רמז אותיות - ב' בינה, כ' כתר, ר' ראשית חכמה, ויצאה מכה זו מכתר שבמלכות, והכה הג' ראשונות כח"ב של זעיר אנפין דקליפה:

מהרב זלה"ה, מנין שכל מכה ומכה וכו', כבר ידעת ביאור אצבע אלהים, כי ה' גבורות, הם ה' אצבעות ימינים. ימינך ה' נאדרי בכח, ומתלבש בתוכם ה' הויות, גבורות דגדלות בניקוד אלהים, וזהו ה' נאדרי בכח, דהיינו נקודותיו. הנה י"פ אלהים, הם י' אצבעות, לי' מכות, מנצפ"ך כפול, נמצא כל מכה כלולה מה' אותיות דאלהים, הרי נ' מכות. ועל הים לקו ר"ן מכות, כי אז נתגלה רבוע אלהים גם כן, והטביע פרעה בים, בסוד יר"ה בי"ם, לכן יש כאן ר' ונ' הקודמין, הרי ר"נ, וכל החשבונות הנ"ל, הם משם אלהים:

אחר כך אומר כמה מעלות טובות וכו', עד לפיכך וקריאת הלל, וכבר ביארתי הכוונה גבי כוס ב', אח"כ ברכה דגאל ישראל, ואח"כ ירחץ ידיו פעם ב':

רחצה - יכוין ביו"ד ה"י דס"ג, שמכים זה בזה, ועולים ש', וב' אותיות השורש נשארים בבינה דז"א, ורחץ הנשאר, נשאר בגופו דז"א. והנה לכן אמר כאן רחצה בה', שהוא נגד בינה דז"א, ולעיל אמר ורחץ שהוא נגד חכמה דז"א, שהוא זכר:

מוציא - והנה אחר שכבר נכנס גדלות ב' דאימא, בב' כוסות, לכן עתה צריך לכוין בסוד המצה, להכניס גדלות ב' וקטנות א' דאבא. וכבר ביארתי, כי יכוין במצה זו השלימה, שהיא בצורת ד"י, נכנס בחכמה דז"א גדלות ב' דאבא, שהוא ע"ב. וגם יכוין בה באלהים, שה' שבו צורת ד"ו, קטנות א' דמוח חכמה, הנכנס בחכמה דז"א, וכ"ז מתפשט בכל קו ימיני דז"א כמש"ל. וזכור ואל תשכח, כי בכ"מ צריך גדלות ב' לכנוס, קודם קטנות א', שלא יאחזו הדינים כמש"ל:

מצה - כבר ביארנו, כי במצה הפרוסה שהיא סוד ד' דה', בצורת ד"ו, נכנס בבינה דז"א גדלות ב' דאבא, דמוח בינה נכנס בבינה דז"א שהוא ס"ג. וגם יכוין בקטנות א' דאבא דמוח בינה, שה' שבו בצורת ד"ו. אף שביארנו שביח"ץ נכנס קטנות זה דמוח בינה, כבר פירשנו ששם רק הארתו נכנס, וכאן נכנס עצמותו. ועוד יכוין, כי מצה מספרה ע"ב ס"ג, סוד ב' מוחי דחו"ב דגדלות א' דאבא, ולכן צריך לחבר פרוסת המוציא עם פרוסת מצה, שהם נגד חו"ב כמ"ש לעיל. וזכור ואל תשכח, כי מוחין דאבא מרומזים במצה, ומוחין דאימא בכוסות, כמ"ש לעיל:

מרור - גי' ד' אלפי"ן מלאים דד' אהי"ה. ואם תסיר ד' אותיות השרשית, ישאר מספר מ"ת, כחשבון מר"ר והם דיני לאה. ואם נמנה הו' שבדעת שלה, יעלו מרו"ר. וצריך למתקם בחרוסת, שהוא ח"ס רו"ת, כי רות הוא גי' מלוי אדנ"י, כי השורש הוא לרחל, ורות זו מתמתקת ע"י המוחין שהם גי' ח"ס כנודע. וכדי להבינך זה ביתר ביאור, דע, כי לאה נקרא רות, והטעם - לפי שנוקבין דז"א בכללותן, נקרא אד"ני, אמנם כשנחלקים לפעמים, ולאה היא יותר דינים, להיותה כולה מאחוריים דאימא כמ"ש לעיל, לכן אדני בפשוטו הוא ברחל, ומלואו בלאה שמספרו של אדני, כולו הוא תרע"א, תסלק הפשוט, ישאר רות ללאה. כי כבר ידעת, כי מלוי גי' אלהים שהוא די"ן, לכן המלוי הוא ללאה, שהוא דינים, וכשתסיר מן חרוסת רות, ישאר ח"ס, והוא סוד מוחין דז"א, כנודע בסוד התפילין, שהם אהי"ה הוי"ה אהי"ה, שעולים ח"ס:

נמצא, כי הכוונה להמשיך מן המוחין דז"א שהם ס"ח, אל רו"ת שהיא לאה להמתיקה, לכן צריך שיהיה טעם מרור, לכן בלעו לא יצא י"ח, עד שילעסנה, כי ע"י טחינת השינים, מתבטל הדין והמרירות, כנודע בכוונת אכילה. ולהיות זה בלאה, שאין כוונת ליל פסח בה רק דרך ארעי, לכן אינה רק זכר בעלמא מדברי סופרים:

וסוד חרוסת, הוא ג"כ מטיט, סוד לאה, והנה טי"ט הי' שבאמצע עולה לכאן ולכאן, הרי ב"פ י"ט, גי' ב' מלוים של שם מ"ה, ובגי' חו"ה ב"פ, נגד לאה ורחל הנקראת חוה כנודע, ועיקר הכוונה למתק דיני לאה, כדי שרחל יקבלם ממותקים, שעיקר הזיווג בלילה הזה הוא עם רחל כמ"ש לעיל, אבל לאה צריך שמירה, וכיון שנשמרה בפסח, ישאר כן תמיד בשאר ימות השנה, בסוד מצה שמורה מן המזיקין, והבן זה. ויכוין, כי במרור נכנס גדלות שני דאבא דמוח דעת בדעת ז"א מ"ה וב"ן, ומשם בכל קו אמצעי, והבן, הרי נשלם גדלות ב' דאבא כולו:

כורך - יכוין, כי בכריכת מרור, תכנס בדעת ז"א קטנות א' דדעת דאבא, והוא אלהים, שה' שלו בציור ג' וו"ין. וכורך מצה זו, בצורת ג' ווי"ן, במרור שהוא לאה, כדי למתקה בהארה זו שנכנס עתה בדעת ז" א, והוא יתן לרחל ממותק והבן:

שולחן עורך - ואוכל די צרכו, ואחר אכילה יאכל האפיקומן, וזהו צפו"ן, ויכוין שנכנס הו' דאלהים שבמצה הב', מוח הוד דאבא קטנות א', כי הו' נשארה לאפיקומן כמ"ש לעיל, ואח"כ רוחץ מים אחרונים. ואח"כ - ברך - והנה בב' כוסות אלו אחרונות נכנסו ב' מוחין אחרים דאימא, והם חו"ג. והנה יש חלוק בין כוסות אלו, לב' הראשונים, והוא, כי ב' ראשונים, כ"א מוח בפ"ע כמ"ש לעיל. אך החו"ג הם שניהם בדעת א', לכן באלו הב' כוסות צריך לכלול זה בזה וזה בזה, כדי לחבר דכר ונוקבא יחד, בכל כוס וכוס, וזה סוד בין הכוסות אלו אם רצה לשתות שותה, בין ג' לד' לא ישתה כי צריך לחברם. ועתה תחבר הב' כוונות יחד בכוס הג' הזה. והוא, כי כוס א' מב' כוסות אלו, הוא סוד החסדים, לכן הקטנות שלו, הוא אלהים דאלפין. אך צורת א' דמילוי ה', תהיה צורת יו"י, וגדלות א' שם מ"ה, וקטנות הב' הוא אכדט"ם, רק שהוא בסוד חשבון שהוא עולה ע"ד, וגדלות הב' הוא שם מ"ה ג"כ, כן הוא כוס הא'. והכוס הב' יכוין קטנות א' אלהים דאלפין, וא' צורת יו"ד, וגדלות א' וב' הוא ב"ן, וקטנות ב' ג"כ כקטנות הב' דחסדים. כך מצאתי כתוב, אך נלע"ד, כי יש הפרש בין קטנות ב' דכוסות החסדים, לקטנות הב' דכוסות גבורות. והוא, כי של החסדים הוא אכדט"ם, תכוין בו עם הכולל, שהוא גי' ע"ה, נגד ג"פ יב"ק, שהם ג' חיבורים דהוי"ה אלהי"ם, והג' הויו"ת מלאים אלפין, והג' אלהים באלפין ג"כ, ואז יהיה במלואים ס"ט אותיות, ועם כללות ו' שמות, הרי ע"ה כמנין אכדט"ם ע"ה. אמנם בכוס דגבורות, לא תכוין רק לחשבונו פשוט, שהוא ע"ד, ולא ע"ה, לפי שהם גבורות הם חסרים, שהם ע"ד ולא ע"ה, הרי ביארנו דרך כללות הב' כוסות. אמנם תכוין ב' הכוונות יחד, בכל כוס וכוס:

ועתה נבאר דרך פרט, יכוין בכוס א', והוא גי' אלהים, והוא דאלפי"ן, וא' בצורת יו"י, סוד החסדים דדעת דקטנות א' דאימא, ויכוין לקטנות ב' שהוא ע"ה, מוח דעת דאימא בדעת ז"א, וכן ע"ה דאבא נכנס עתה, וגדלות א' דאבא דדעת נכנס ע"י קדושת היום, ויטפל אליהם הכוונות דכוס ב', וכל אלו נכנסו בדעת ז"א, ומשם לכל קו אמצעי, ומשם לרחל כמ"ש לעיל:

הלל - כוס זה הוא מוח דעת דאימא מצד גבורות, וא' בציור יו"ד, ויכוין למספר ע"ד קטנות ב', ובקדושת היום נכנסו מ"ה וב"ן גדלות א' דאימא, ויטפל אליהם הכוונה דכוס ג', וכולם נכנסים בדעת ז"א, והבן זה היטיב, הרי נשלם סדר של פסח בביאור גמור:

ענין מ"ע לספר ביציאת מצרים, כבר בארנו. והענין - כי פסח, הוא פ"ה ס"ח, והוא סוד מקיפין היוצאין מן הפה כנ"ל, לכן צריך לספר ביציאת מצרים, כי יציאת מצרים הוא יציאת החסדים מן הגרון הנקרא מצרים, ולכן אנו מספרין אותו, לכוין שאותו י"מ תצא גם כן דרך הפה, הסמוכה לגרון הנקרא מצרים, כדי שיהיה בחי' מקיפים כנ"ל. פסח, פירש - פ"ה ס"ח, ר"ל שהיא המלכות דיבור, ולכן דיבור, כי וי"י הולך לפניהם, על זה יש לה שמחה, ומדברת ומספרת ביציאת מצרים. וז"ס מצה שמורה, מצה פרוסה, אבל הוא במלכות, לכן אין בו הלל גמור, מפני שהוא מההיכלות, סוד היכל שהוא מלכות, כי הלל גימ' אדנ"י, וכשהוא הלל גמור, הלל עם גמור גימ' שד"י, בסוד החסדים היורדין אליה מיסוד, לכן גמור גימטריא אברהם. ולכן בסוכות שהוא סוד ד' מינים, והם ז' - ג' הדסים וב' ערבות, שבע הנערות, אשר הם ז"ס, יש בו הלל גמור:

ראיתי אנשי מעשה, כי בליל ראשון של פסח, היו נעורין כל הלילה, והיו מתעסקים בתורה, ומספרין בענין יציאה מצרים עד הבוקר:

סוד כוונת פסח בקיצור - קדש - הוי"ה בחירק, ובחתימת קידוש, הוי"ה כולו סגו"ל. ובמ"ש על נ"ר חול"ם, ועל הבדלה ניקוד צבאות, ולשהחיינו שם מ"ה:

ורחץ - יכוין הב' ידיו, ב' הויו"ת פשוטין ומלאין, מ"ה וב"ן עם כולל, גימטריא רחץ:

כרפס - יכוין לשם אלהים. יחץ - הם מילוי הה', ופעמים בחסרון:

מגיד - פתיחה ראשונה וחתימה בצירי, ולכוס הב' הוי"ה בקיבוץ, ואשר גאלנו בניקוד אלהים:

רחצה - י"י אלהינו י"י, כוז"ו במוכס"ז כוז"ו, יהו"ה יו"ד ה"א וא"ו ה"א. מוציא - הוי"ה בפת"ח. מצה - הוי"ה בצירי. מרור - הוי"ה בשב"א. כורך - כולו חול"ם הוי"ה, אע"פ שאין בו ברכה:

צפון - הוי"ה בניקוד אלהי"ם. ברך - הוי"ה בקמץ, וד' ברכות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, סוף בה"מ בו' הויות בשורק. הלל - הוי"ה בנקוד צבאות, וכן ברכה אחרונה על הגפן. קיצור כוונה, בזמן שהיו ישראל במצרים, היה ז"א בסוד ג' כליל בג', וזהו גלות מצרים, שחזר בביאתן למצרים בסוד העיבור, ובחינה זו נתגלה למשה, ואמר אהיה אשר אהיה, כלומר דעתיד לאולדא ולצאת חוץ בסוד הלידה. וביען כי גלות הזה שאנו בו עתה, יש ג"כ בחינה זו בעונותינו, לכן אמר לו אהי"ה אשר אהי"ה, ומשה אמר דיה לצרה בשעתה, ואז אמר לו אהי"ה לבד. ולכך הוצרך להיות מכת בכורות ממש בעת היציאה, משום דאין פתיחת הקבר בלא דם כנודע, ואז שהיה עתה לידה יצא הדם, דהיינו הרג בכורות:

ולפי שגם זה לעומת זה עשה אלהי"ם, כשזה קם זה נופל, והנה ז"א דהיינו ישראל, נקרא בני בכורי, כנודע שכל ב"ן הוי בחי' מ"ן, שכמו שהנשמות הצדיקים עולין להיות מ"ן לזו"ן, כי הם הבנים שלה, כן פנימית זו"ן עולין למ"ן לאבא ואמא עלאה, כי הם בניה. וזהו בני בכור"י, בכו"ר הוא ברוך דהיינו יסוד, שהוא מ"ן ליסוד דילה, הנקרא ברוך, אותיות בכו"ר. ולכן כדי שיצא לחוץ הבן הבכור ויגדל, הוצרך להרוג הבכורים דסטרא אחרא, ולהפילם. והיתה היציאה בחצי הלילה ולא ביום, משום דבזמן שהיה תלת גו תלת, אז הנוקבא היתה התם בסוד פסיעה לבר, בסוף הו' למטה, ובעת הלידה היא יוצאת לחוץ תחילה, שהיא מדת לילה, והיא גוברת, לכן יצאתה היא ולא הזכר, והכתה בהם ועשתה בהם שפטים. ואח"כ ביום נעשה לידת הזכר, וזה היום אתם יוצאים לבחינת הזכר, והזכר עשה בהם נקמה ביום, לכן ראהו כבחור:

והוצרך שם דם פסח ודם מילה, כידוע כי ה"ח וה"ג מלובשים בי' אהי"ה, שאחור שלו עולה ד"ם, וכנגד הגבורות היה דם פסח דהוא נוקבא, וכנגד ה"ח היה דם מילה. כי ה"ח שם מקומם, כי שם מתקבצין ביסוד, ולפי שהיה צריך לעשות דין למצרים, ורחמים לישראל, והוצרכו החסדים לישראל דם מילה, ודין למצרים דהיינו גבורות, דם פסח. יום א' דפסח יאמר רבש"ע, כבר נדפס: