פרק ב

מ"כ, ויפל ה' אלהים תרדמה, גי' תרגום, כי כל האחוריים הם בסוד רבוע כנודע, והנסירה היתה בהיות בו אחוריים אלו הנקרא תרדמה כנ"ל, ואח"כ הביאה פב"פ. והענין, כי כל ספירות מט"ס דז"א, יש בה הויה אחת, ואחוריים שלה גי' ע"ב, כי כל אחוריים הם בסוד רבוע כנודע, וט"פ ע"ב גי' תרדמה, ותרגום, וכולם ניתנין אל המלכות בעת הנסירה והבן זה. (וצ"ע, שאחוריים אינן אלא אלהים):

(ונלע"ד חיים, כי הרי ט' כוחות המלכות הם נאחזות בז"א, ועם ט' כחות אלו שהם כח א' לבד, נשלם לי"ס כנזכר שם, ובעת הנסירה נשאר הוא בט"ס לבד, ואז ט' כוחות אלו מתחברים עם כח נקודה אחת לבד דמלכות, ונגדלת ונעשית י"ס גמורות, והוא ט' לבד, כנודע כי אותו הנקודה שלה לעולם נפרדת ממנו, והיא בחי' בפ"ע, אך אותן הט' חלקים אחרים הם מתדבקים בו, ולפעמים ננסרים והבן זה מאוד):

אמנם יש ב' בחי', והם - אחור, ופנים. ובעת האחור, כל הט' בחי' שלה של אחור הם בו, ובחי' העשירית של אחור הוא לבדה בה, ותמיד לעולם עומדת בחזה שלו באחוריו, ואח"כ בנסירה מתחברים כל התשעה אחוריים בה יחד, ונגדלים כמוהו. ואח"כ בפנים יש בה נקודה אחת לבד מבחי' פנים, ויושבת בסוד תפלין דיד לעולם עמו, ואינה זזה משם לעולם. (א):

הגהה (א) צמח - נלענ"ד, שאינה זזה מהפנים, דאל"כ איך אמר שחזרה להיות נקודה קטנה, שכוונתה תחת היסוד. גם מ"ש קטנה, נלע"ד, שר"ל אחת מי' נקודות דנקודה א' מה' נקודות, כמו בזמן אצילותה, ומ"ש קודם נקודה, היינו כלולה מי' נקודות, כמו נקודה שבה' נקודות):

ואז כל בחי' הט"ס דפנים שלה, ניתנין אחד לאחד עד שנגדלת פב"פ כמוהו, באופן כי כשאנו אומרים שאחר שנגדלת אב"א, אז חוזרת להיות נקודה קטנה בפנים, פי' הוא על אותו נקודה דבחי' פנים, שעדיין בבחי' פנים שלה אין לה רק נקודה, אמנם כל האחוריים שלימים לגמרי, והבן זה מאוד. (ב):

הגהה (ב) צמח - נלענ"ד, כי הנקודה היורדת בבריאה, היא נקודה דאחור, כי הנקודה דפנים אינה זזה ממקומה, ואח"כ אותו נקודה דאחור, נעשית פנים למטה. והנה היא א' בסוד ראש לשועלים. והנקודה דפנים כשחוזרת להיות נקודה קטנה כנ"ל, הנה אז תחת היסוד במקומה באצילות, והיא בסוד זנב לאריות, והיא שם ב"ן, והיא בשביעית, הרי זנ"ב, והש"י ימחול לכל מי ששולח יד בדברים כאלה):

והנה דע, כי בכל ספירה וספירה יש בה פנים ואחור, בסוד אותיות ולא בסוד מספר, וכנגדה אחור ופנים בבחי' מספר נמצא א"כ, כי כל בחי' אחוריים של מספר, הם של הנוקבא הדבוקה בזכר, שהם אחוריים של אותיות, והם אב"א שלו, והפנים של המספר דמצד אחד, והפנים של האותיות דמצד האחד, עדיין אין להם כלל, רק ב' האחוריים לבד. ובעת הנסירה ננסרת האחורים של המספר, מן האחוריים של בחי' האותיות. ואח"כ באים המוחין דמצד הפנים שלו ושלה, ואז הפנים שלה ניתנין לה על ידו, והפנים שלו נשארין בו. (ג):

הגהה (ג) אמר צמח - מכאן תשובה, כי כשאנו אומרים שהנקודה שרשית נשארת למעלה, היינו שבפנים, שלעולם עמו. וכשאומר שהנקודה שרשית יורדת בבריאה, היינו נקודה דאחור. וכשאומר שהט' נשארו, היינו ט' דפנים. וכשאומר שהט' ירדו למטה, היינו ט' דאחור. ועיין בכוונות):

וכמו שהאחוריים לוקחים תחלה על ידו, ואח"כ על ידי אמא. כן בחי' הפנים תחלה ע"י, ואח"כ ע"י אמא כנודע. ודע כי כל זה הוא מן הבחי' שלהם עצמם, אך אפשר שגם האחוריים של מלכות דאו"א בבחי' מספרן, יהיה בחי' פנים אל ז"א עצמו, וזה מובן. (ד):

הגהה (ד) צמח - כפי הנזכר כאן, שאחוריים הם שלמים, יכולין הזו"ן להזדווג פב"פ במקומן למטה בלתי פחד מהאחוריים, שהרי פרצוף נוקבא העומד תמיד באחור, שומר האחוריים, ומ"כ בדרושים אחרים כי עולין באו"א להזדווג שם פב"פ מפחד הקליפות, הנה שם מדבר, שאין פרצוף לנוקבא דאחור שלם, כי הם יורדין לפעמים בבריאה:

והמשל לכל זה - הנה המוחין של ז"א דבחי' אחוריים, היה מכתר שלו, עז"ה - י', י"ה, יה"ו, יהו"ה. ומחובר עמו מספר אחוריים שלו, שהם י' אותיות ממש, כיוצא בהם ממש, אלא שהם בבחי' מספר שהוא ע"ב. ואח"כ בעת הנסירה, נשאר י' י"ה יה"ו יהו"ה דבחי' י' אותיות לבד אל הכתר דז"א, י' י"ה יה"ו יהו"ה בבחי' מספר שבהן ע"ב, אל הכתר דנוקבא. אח"כ באו המוחין דפנים אל זו"ן, ואז באה שם הוי"ה דכתר דז"א דפנים בבחי' ד' אותיות לבד, ובאה הויה זו עצמה דפנים בכתר דנוקבא, אלא שהוא בסוד מספר, שהם גי' כ"ו, והוי"ה ברבוע באחור. ועד"ז בכל הט' אחרות:

העולה מזה, כי בכל ט"ס דז"א באחוריהם, הוא ט"פ ע"ב, והיא לוקחת ממנו מספר רבוע הוי"ה א', בכל ספירות שלה. ובנין הפנים שלו, הוא הוי"ה א' בט"ס שלו, והיא לוקחת לבנין הפנים שלה, מספר הוי"ה אחת, בכל ט"ס דפנים שלה, שהוא ט"פ כ"ו, והבן זה מאוד:

כפי הנראה ממ"א, כי אחר שהם אב"א, ונתן לה בחי' הגבורות, אח"כ נסתלקו ממנו המוחין, וניתנו הגבורות לבדן אל הנוקבא ע"י אמא, והן דינין קשים, ואז המוחין שנסתלקו שהם חכמה וחסדים, שנשארו מקיפים כנודע, נעשו מ"ן, ונזדווגו אבא ואמא, והוציאו מנצפ"ך אחרים, ונתחדשו, ונתמתקים עתה הגבורות, כי הרי הם דינין יותר רחוקים, וחוזרין לכנס כל אלו המוחין, עם זה מנצפ"ך החדש תוך ז"א, נמשכין לנוקבא ע"י, בכל ט' ימי התשובה:

וכפי הנלענ"ד משם הוא, שלאה לוקחת הדינין ע"י אמא, להיותה במקום מכוסה מחזה ולמעלה, ואחר שננסר לאה כולה, עם עקביים שלה הנכנסים תוך כתר דרחל. נמצא, כי ביום א' דר"ה ננסרה לאה, וכתר רחל, ואח"כ חוזרין המוחין תוך ז"א, לנסור את רחל מהחזה ולמטה, שכבר היא במקום מגולה, ויכולה לקבלם ע"י ז"א עצמו, משא"כ בלאה. וא"כ נמצא, כי כל לאה ננסרת קודם השופר, ביום א' דר"ה, והנסירה היא שמקבלת גבורות חדשות ע"י אמא, וננסרת אז. ואחר השופר דיום א', ע"י השופר ההוא עצמו, באותיות באו מנצפ"ך חדשים לרחל, אלא שהם ע"י הז"א עצמו, וננסרת כתר שלה ביום א' דר"ה, ואחר השופר:

כלל העולה, כי הם צריכין בין ללאה ובין לרחל, הנקראות ירושלים וציון, כנזכר במ"א צריכות ב' מיני גבורות קשות ומתוקות, והם הישנות קשות, וחדשות מתוקות, אלא שהקשות דלאה, לוקחין ע"י ז"א, והמתוקות ע"י אמא, ושתיהן נקרא קשות בערך דיני רחל המתוקות. ואח"כ הקשות והמתוקים דרחל, שניהן נמשכות לה ע"י הז"א עצמו, אלא שאלו הם קודם השינה, ואלו הם אחר השינה שהוא סוד השופר. נמצא א"כ, כי המ"נ נעשה קודם כל דבר, ואח"כ נכנסו נה"י דאמא תוך לאה לנסרה, ויצאו משם לז"א לנסר את רחל, והבן זה מאוד, כן נראה לע"ד:

והנה אח"כ ביום הב', חוזרת לעלות עד הבינה, ולוקחת בחי' הפנים, כי החיצונית כבר לקחה. ונלע"ד, כי תחלה היו ב' מיני גבורות הנ"ל קודם השינה ואחר השינה, והם ב' כלים החצון ואמצעי, ועתה לוקחת הפנימית ע"י אמא עצמה, בסוד ה' תפלות, ה"ג פנימית, ונעשה הכלי הפנימית מהם על ידיהם, ונגדלו בה י"ס הפנימית, כי כבר ידעת כי ב' כלים ראשונים מחוברים זו"נ אב"א בג"א שלו, משם א דצבאות, בין דכלי א', בין דכלי ב', אך בכלי ג' הם ב' שמות נפרדים, כי אז בהיות לה כלי פנימית אין לה חיבור עמו, ויכולה לחזור פב"פ, כי אז הם רחמים ואין לה פחד להיותה באחור כנודע. ואמנם לאה כבר קיבלה בברכת אבות ביום א' דר"ה, וחוזרה פב"פ כנודע, אך כל הנ"ל הוא ברחל:

ובזה תבין מה שכתוב במ"א, כי תחלה קבלה ה"ג לצורך י"ס דאחוריים, ומכללם נעשה גם כלי החצון דיסוד שלה, הנקרא ירושלים. ואח"כ ע"י הנסירה אחר השינה, ה' גבורות שניים, ומהם נעשה ונגדלת הכלי ב' די"ס האמצעים, ואז חוזר לעשות כלי האמצעי דיסוד שלה הנקרא ציון, כנזכר במ"א, ע"ש מאוד. ואח"כ שננסרה, לוקחת ה"ג שלישים, ומהם נגדלה ועושה הכלי הפנימית שלישי. והבן זה, כי כל פנימית כולה אין נגדלין, אלא ע"י הגבורות, דוגמת ז"א הנגדל ע"י החסדים. א"כ כשאנו אומרים שניתנה לה ה"ג, ר"ל מוחין שלימים שלה, אלא שכיון שכל גדלות אינה אלא ע"י הגבורות לבדם לכן נזכרו לבדם כנ"ל, והבן זה מאוד. וגם לפי שבכל פעם נותנין ה"ג חדשות, ויסוד שלה, והם ג' מיני כלים שביסוד, עיין זה במקומו כנזכר. פי' - כי אותן דבין ר"ה ליה"כ, הם מיסוד דמלכות חיצונית. וביום הכפורים, נעשה יסוד דפנימית. ובה"ר מלכות הפנימית והבן זה מאוד. ואם נאמר, כי בכל המשך יה"כ, נמשכין בה בכל גופה המוחין שלה, עם הגבורות, ובהגיע עת הנעילה, אז נגמרו להתפשט ה"ג עד היסוד בה ולא יותר. ובה"ר, במלכות, והבן זה מאוד:

אמנם ענין ה"ח שלוקחה ג"כ, כנודע כי יש מ"ה וב"ן בז"א, ומ"ה וב"ן בנוקבא. ובנוקבא מקודם ירדו ה' גבורות להתפשט בה, ואח"כ ה"ח. והוא היפך מז"א, כנודע. והטעם - כי נוקבא, עיקרה גבורות, ולכן בהם מתחילין, ועיין במ"א. ונמצא כי אחר שנתפשטו בנעילה הה"ג ביסוד שלה, אח"כ ירדו הה' חסדים שלה, שלקחם ע"י אמא עצמה, ונתפשטו בגופה, בימים שבין יה"כ עד ה"ר, בסוד הסוכה, פנימים ומקיפים, וביום ה"ר, נתפשטו הה"ג, גם תוך מלכות שבה:

אמנם אחר שחזרו פב"פ, תיכך אחר נעילת יה"כ, אז גם היא מקבלת מוחין ע"י הזעיר אנפין עצמו, כי נכנסו המוחין בז"א, ואז מאיר בה הז"א מן החסדים שלו אליה ע"י הלולב כנודע. וביום ש"ע, אז הוא זווג גמור, ונותן בה הה"ג, שהם מ"נ עצמו, ולא הכלים של היסוד שלה. אלא בזווג ראשון דבריאת עולם, אז אותן המ"ן דה"ג, נעשה רוחא דשדי בגווה, ומאז ולהלאה כולם הם מ"ן חדשים, וביום ש"ע נותן לה גבורות טיפות זרעית, ובפסח ה"ח:

כלל העולה, כי תחלה לוקחה רחל ע"י ז"א, י' ספירות חיצוניות, ואחר כך אחר השינה, לוקחת י"ס אמצעית ע"י ז"א, אך לאה לוקחתם ע"י אמא, ולפי שאז כבר א"צ להיותה אב"א, נקרא זה נסירה. ואח"כ לוקחת י"ס פנימית ע"י אמא עצמה ביה"כ, והם חו"ג. ואח"כ חזרה פב"פ, ונמתקת ע"י החסדים דז"א המאירין בה, ונגדלת. ואח"כ יהיב בה רוחא ממש ולא כלים, וזה הרוח נקרא מ"ן ממש, ונותנו לה בסוד זווג ממש, בביאה ראשונה. ואח"כ בביאה שנייה נותן בה ה"ח דכורין. אך דע, כי מ"ן, עיקרם גבורות, כי החסדים שבהם טפילים בסוד נוקבא שלטא על דכורא. והמ"ד הם החסדים, והגבורות טפלים להם. ואז יוצאין ב' נשמות, זכר ונקבה, וכל אחת כלול חו"ג. ואחר שהיתה זה בבריאת העולם, כל הזווגים שאח"כ, אע"פ שהם כפולים, שתחלה יש ביאה ראשונה דגבורות, וביאה ב' דחסדים, כולם נקראים מ"ן חדשות, והן מתלבשין בההוא יומא קדמאה, שהם ה' גבורות וחסדים ראשונים דבריאת העולם. ועיין מאוד במקומן, איך יש חצונית ופנימית, ובבחי' א' מהם, נכנסין תחלה המוחין בנוקבא, ואינה מקבלתן ע"י, ואחר כך בו. ובבחי' אחרת, נכנסין המוחין תחלה בו, ואח"כ על ידו מקבלתן:

ענין הנסירה, הנה כשבאים מוחין אל ז"א, נתקנת רחל מחציו ולמטה אב"א. אך לאה, אינה נגדלת חציה אחור העליון, עד שאלו אורות החסדים המגולים דנ"ה למעלה ביסוד הבינה, ויבקעו ויתגלו החסדים, ואז נגדלת גם לאה. והרי נתקנו זו"נ אב"א לגמרי בכל ארכו. והנה תיקון ג' אחרונות, וגם תיקון ג' אמצעים דז"א, שהוא שיבקע יסוד דאמא אשר שם, נעשה ע"י תפלת לחש ותפלת החזרה, אך בחי' ג"ר, זה נעשה מאליו, וזה בענין ויעבור, ואז נשלמה לגמרי:

סוד השינה והדורמיטא - כבר נתבאר אצלינו, כי המוחין דז"א מסתלקין אז ממנו, וניתנין לנוקבא שלא ע"י ז"א. ואמנם אל תחשוב שנשאר הוא בלי מוחין, כי אז באים לו מוחין מאבא ואמא עלאין, ואותן שהיו בז"א, שהיו מיש"ס ותבונה, והם ו"פ תתאין, הם ניתנין אל הנוקבא, נמצא שמשיג הוא מעלה יתירה ע"י הדורמיטא: