פרק ד

ליל הושענא רבא, ועתה נבאר סוד ליל הושענא רבא, כי הלא צריך לדעת למה ג' זמנים אלו, שבהם נידונים בני אדם, אחד בר"ה, ב' ביוה"כ, ג' בליל ה"ר. אמנם אמרו רז"ל כי בר"ה נכתבין, ובנעילת יה"כ נחתמין, ובליל ה"ר נחתמין פעם ב'. וסוד הענין דע, כי בכל זמן שהגבורות מתעוררין, אז הוא זמן הדין בעולם. והנה ביום ר"ה, אז ננסרין הדינין מז"א, ונתנין אליה, ואז הדינים שולטים, אז הצדיקים גמורים דווקא, נחתמין ביום ר"ה, דינא קשיא. גם בנעילת יוה"כ, נעשין בחי' היסוד שבה, עם הכלי של גבורה. לכן אז העולם נדונים ג"כ. גם ביום ה"ר ניתן בה ה"ג, ולכן גם בזה העולם נידון, הרי זה כללות א' מג' זמנים הנ"ל:

ועתה נבאר פרטן, דע כי בר"ה עיקרה, אינה אלא בלאה העליונה כנ"ל, ואז ניתן החותם אל לאה, ונעשית בה בחי' החותם, שהיא נקודות ציון שבנוקבא. והנה הנוקבא העיקרית היא רחל, ולכן החותם העיקרי הוא בה, בפרט כשנכללת לאה ברחל, עיקר נקודת ציון היא ברחל ולא בלאה, ולכן בלאה נקרא כתיבה. והסוד הוא, כי היסוד שבה הוא בשליש העליון בת"ת דז"א, שהוא בין שתי הזרועות, שבהם סוד הכתיבה. אך היסוד של רחל, הוא למטה תחת רגלי הז"א, בג"פ תתאין שבנה"י דז"א, ושם נקרא חותם, שהוא תחום שבת, חומת, וסיום הרגלים כמ"ש בע"ה, והבן הסוד הזה שאמרנו היטב:

גם הענין הוא, כי בלאה כל עיקרה ופרצופה, הוא מן אותן אהי"ה, בד' מלואים כמבואר בכוונת ק"ש. אכן רחל, אינה נעשית מן אהי"ה עצמה, רק מנה"י דז"א. אמנם סוד אהי"ה הנ"ל, הם לצורך חותם שבה לבד כמ"ש בע"ה. ולכן בלאה אינה נקרא חותם, רק ברחל לבד. אמנם בנעילת יה"כ, אז אומרים חתמינו לחיים, והטעם, כי מן העת הזה ואילך, כל התקונים הם לרחל, וז"ס החותם כמש"ל. ונמצא, כי הב' חותמות אלו, שהם נעילה דיוה"כ, ויום ה"ר, הם ברחל. וענינו הוא - כי בנעילת יה"כ כבר אמרנו, כי ביה"כ ה' תפלות וה' ענויים, נגד ה"ג הניתנין אליה, שלוקחת מאמא עלאה. ואמנם בנעילה, אז נתקן ונעשה בחי' יסוד שברחל, שהוא סוד הכלי והרחם ובית קיבול שבה, ולטפה הזרעית, וג"כ להיות שה"ג של המ"נ שבה:

אמנם החותם זה, נעשה בה מן הארת המלבושים של נה"י דאמא. והענין, כי כל שאר ספירות של הנוקבא, הם נעשין מן הפנימי עצמן דז"א, מן החסדים, ומן הנה"י שלו. אמנם היסוד והמלכות של רחל, אין להם על מה שיסמכו, כי אין כנגדן מקום בז"א, כדי לעשות יסוד ומלכות של הנוקבא כנגדם, וא"כ מהיכן נעשה היסוד והמלכות שבה, אבל סוד הענין, כי הלא נודע כי נה"י דבינה הם הלבושים שלהם לבדם, ובתוכם נכנסין המוחין דז"א. מכת"י הרח"ו זלה"ה, צריך שתבין מאוד, כי יש י"מ בנוקבא מפאת גופה עצמה, שהם ב' נקודות. אח"כ בעת שלוקח ז"א מוחין דגדלות, והאיר בה אב"א, האירו בחי' קיבוץ ה"ג דביסוד אמא, ונכללו תוך היסוד שבה בנוקבא דז"א, אחר שעיקרה נתפשט מחסד עד הוד שבה. והנה אותו הארה דה"ג עצמם, שביסוד שלהם הם המ"נ עצמם, ושם שכ"ה ניצוצין, ואז נקראת נערה, והארת לבושי יסוד דאמא הלובשים את ה"ג, הוא הכלי של המ"נ הנ"ל, חצי חותם הנ"ל, שהיא דל"ת אחת. אח"כ כשננסר שנכנס מוחי ז"א בנוקבא דז"א לבד ממש, אז אותן הה"ג המתקבצים ביסוד שלה, הם ג"כ מ"נ האמיתיים ועצמיים, והארת לבושים שנמשך מיסוד אמא, הוא כלי של המ"נ, ונקרא חצי חותם, שהוא דלת:

נמצא, כי הכלי הוא ב' דלתות הנעשים ם' סתומה אחת. ובהתחברם בין שניהן, הם חותם אחד, והם מכח כ"ב אתוון ראשונים, דל"ת אחת, וכ"ב אחרות דלת ב', והמ"נ ה"ג כפולים הם מנצפ"ך כפולים, זולת הפשוטים. אח"כ כל זה נקרא חותם א', בערך א' שבה נעשים באופן זה פעם אחרת, ונקרא חותם ב'. אך האמת, כי ב' חותמות כולם תוך יסוד לבד:

והענין, כי בנוקבא דז"א, אין מלכות בפ"ע כנזכר במ"א, רק עטרת יסוד שלה לבד, נמצא כי חצי חותם הא' הנ"ל, שנמשך מצד ז"א, הוא דלת א', והוא עטרת יסוד, ושם ג"כ מ"נ דינין שכ"ה, ב סוד נערה שהיא מלכות שבה הנקראת אדנ"י ג"כ, כנודע פרשת בא. וחותם הב' הוא חצי חותם לבד, והוא דל"ת א' פנימי, והיא יסוד עצמו, ונמשך ממוחין דאמא עצמה. והמ"נ הם מנצפ"ך, ולא שכ"ה, ואז נקראת נערה, שהם דינין יותר מבוסמים בבחי' יסוד, א"כ ב' הפירושים אחד. אמנם י"מ עצמן הם מגופה עצמה דמלכות כנ"ל, נמצא כי חותם תוך חותם, ר"ל דל"ת תוך דל"ת, ובין שניהם אינם כי אם חותם א' לבד, שהם י"מ ב' דלתות, והבן זה:

וב' הצירים, הארת לבושי חג"ת אמא ע"ד הנ"ל, א' לז"א, וא' ע"י אמא בעת הנסירה, כנודע כי גם חג"ת כלולים בנה"י דאמא, בסוד באר חפרוה שרים כנזכר בפ' בראשית בפסוק הנצנים. כי ציר גי' ש', ג' ווי"ן, חג"ת דאמא, שהם ג' ידים. וזהו שד"י, כי שד"י דיסוד, הוא ש' של ציר לבד, הנמשך מיד עליונה. ושם אדנ"י שבעטרת יסוד כנ"ל, הוא המ"נ שבה. א"כ הם ו' בחי' - א', יסוד ועטרה עצמם. ב', הדלתות אשר שניהם הם חותם אחד, ובדרך שאלה, נקרא חותם תוך חותם, והם ביסוד ובעטרה, ב' צירין, ביסוד ובעטרה. רוחא דשדי בגווה המעלה מ"נ, והוא ה"ג שנותן לה הז"א, בסוד זווג ממש בביאה הראשונה, ונשארין בה כעין שאור לעיסה, ו' בחי' מ"ן החדשים, מה שהיא מבררת מן המלכות, ומה שהוא ג"כ מברר, ונקרא מ"ד, כי הוא מברר חסדים דב"ן, הנקראים מ"ה דב"ן, והיא מבררת גבורות דב"ן, הנקרא ב"ן דב"ן). והנה נודע, כי הבינה נקרא אהי"ה, ואמנם כל אחד מי"ס, יש בו אהי"ה אחת, וא"כ בנה"י שלה הם ג' שמות אהי"ה. אמנם של נצח קו ימין, נמשך מחכמה, לכן מילוי שלו ביודין, ושל הוד מלוי באלפין, ושל יסוד מלוי בההי"ן. והנה נמשך הארה מן ג' אלו אהי"ה, ונמשכין ביסוד שלה, ונעשה מהם היסוד. ונודע כי בינה דינין מתערין מנה, ובפרט הלבושים שלה, ובפרט לבושי נה"י שלה, שהם לבר מגופא, וכולם דינין כנודע, לכן נמצא כי בחי' היסוד שבה הם דינין, ולכן בהיותן בה בחי' היסוד, העולם נידון ונחתם לחיים או למות:

אמנם בחינת היסוד זה, נמשך מן ג' אהי"ה הנ"ל, הוא הנקרא חותם, כי הלא ג' אהי"ה דיודי"ן דההין דאלפין, הם גי' חותם. אמנם סוד חותם זה, אשר עליו רמזו רז"ל גמרא ואמרו כי ד' דברים צריכין חב"ח, וסימנם חבי"ת, אמנם אין אנו עתה בביאורם, אך נבאר ענין חותם בתוך חותם מה ענינם, אמנם כבר בארנו כל הספירות של הנוקבא יש בהם ממש, לפי שיש להם על מה שיסמכו, חוץ מן היסוד והמלכות דנוקבא, שאין להם כנגדו בז"א על מה שיסמכו, לפי שקו אמצעי דז"א, אשר ממנו נעשית המלכות, הוא חצי ת"ת והיסוד, ומן חצי ת"ת דז"א נעשה כתר של נוקבא, ומן היסוד שלו נעשה דעת ות"ת בנוקבא, ושיעור היסוד ז"א מסתיים עד סיום הת"ת דנוקבא, נמצא כי יסוד ומלכות דמלכות, אין להם שורש להעשות, לכן אינה רק חותם בעלמא. פי' - כי הלא כמו הטבעת היא עיקר, אך כשחותמין בשעוה אינו ממשיות רק דמיון א' לבד, כן היסוד והמלכות של הנוקבא אינה רק הארה לבד וחותם מן הארות הראשונות, כנודע כי לעולם היסוד, הוא חותם העליון, כי כל האורות נכללות ונחתמין בו, וכן בחי' המלכות, הוא חותם אחד גרוע יותר מן האחר, והוא, כי המלכות אינו חותם האורות עליונים שבגוף, רק חותם של החותם של היסוד, כי מן הארת החותם הראשון שהוא היסוד, ממנו נחתם חותם שני במלכות, מן הארת היסוד, והוא ע"ד משל, כי חותם היסוד הוא חותם הטבעת הנחקק בשעוה, והוא ג"כ חותם המלכות הוא חותם השעוה, כשמשימין עליו דיו, וחותמין בו בנייר. וז"ס חב"ח, כי החותם הפנימי הוא ביסוד, וחותם הב' החיצון הוא במלכות, וזהו חב"ח, שהם יסוד ומלכות, והם ציון וירושלים, כי ציון הוא יסוד, וירושלים הוא המלכות. לכן נקראו חותם, על שם שאינם האור העליון ממש, רק הארה היוצאת מן האור העליון, ונחתם למטה:

וגם נקרא חותם לסבה אחרת ג"כ, כי חותם זה הוא, כדי שלא ישלטו החיצונים באורות הנוקבא, כי נודע שעיקר אחיזתן הוא בנוקבא. והטעם הוא, לפי שהיא תחתונה מכל האצילות, וג"כ מפני שנוקבא כולה דינין ושם אחיזתן, ולכן ניתן חותם זה לשמור הדבר הזה, שלא יכנסו שם החיצונים:

וזה סוד גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום, כי המעיין שהוא היסוד של הכלה הנקראת מעיין כנודע, הוא חתום על ידי חותם הנ"ל, כדי שלא ישלטו שם החיצונים, כדרך הכלה שאוגדות פתחיה לבעלה, כדי שלא ישלוט זר בה, עד שתזדווג לבעלה ביום ש"ע, ולכן אחרי שאנחנו נותנין בה הה"ג ביום ה"ר, בסוד ה' בדי ערבה, אז צריכה אל החותם, בל יכנסו זרים לקחת מן הגבורות, כי שם הוא שרשם כנודע, ומשם נאחזין. והענין הוא - כי כבר בארנו, כי נקודת המלכות נחלקים לי' נקודות, א"כ נקודת היסוד או המלכות כבר היא בה, כמבואר בדרוש א"ט ב"ח:

גם יש בחי' אחרת לעשות בה יסוד ומלכות, האמנם שורש החותם הזה, אינו היסוד עצמו, רק חותם הניתן שם מן הארת נצח הוד יסוד דאמא, שהם אהי"ה כנ"ל, שהם גי' חותם, והוא השומר את החיצונים מלכנס תוך היסוד הזה, כי אין לה כח ליגע בהארת אמא. ולכן חותם אותיות תחו"ם, לומר עד תחום הזה יכולין החיצונים לדבק, אבל משם ולפנים אינן יכולין תוך התחום הזה:

גם חותם אותיות חומ"ת, כי הוא סוד חומה וגדר, שלא יכנסו בו החיצונים. ולהיותן ב' חומת, שהן חומת יסוד, וחומת מלכות, שהם ציון וירושלים. ולזה נרמזו שניהן בכתוב, כמ"ש חומת בת ציון וכו', על חומתיך ירושלים. כי יש חומת ציון, וחומת ירושלים, שהם חב"ח כנ"ל:

גם אותיות חותם, הוא חמות, כי בינה חמותה של רחל, ומג' אהי"ה שבה בחמותה, הכל נעשה סוד חותם לרחל, כמבואר, ואין להאריך בזה יותר:

ונחזור לענין, כי החותם העיקרי הוא ביסוד שבה, וזה נעשה מג' אהי"ה של הבינה, ואין ממשות שלהם רק מהארותן, עי"ז אין החיצונים נוגעין בה, וזה החותם נעשה בה בעת נעילה דיה"כ, וזה סוד נעילת שערים, כי באותו שער נעשה החותם של יסוד דנוקבא, והם דלתות הסוגרים פתח של היסוד ההוא, שלא יכנסו בו זרים. וז"ס נעילת שער ההיכל, שנועלת בעת נעילת דיה"כ, כי שערי היכל דנוקבא, הנקראת היכל גי' אדנ"י, והשערים שלה הם השערים של היסוד שבה כנודע, כי שם דרך הנכנסים מתתא לעילא. לכן בעת ההיא אשר ננעלין, השערים ההם נחתמין ונסגרים, כדי שלא יכנסו החיצונים, הנה אז יש מקטרגים הרבה, שרוצים לכנס שם מחמת עונות. ולכן אז חותם של הנשמות, בענין שכרם ועונשן, הן לחיים הן למות, ועי"ז אין כח בחיצונים לקטרג לכנס שם, כיון שכבר יש דין בעולם, ונמסרו בידם פתקי הרשעים הכתובים למיתה ח"ו, ואין להם אחיזה אחרת חוץ מזולתה בודאי. ולפי שהחותם הגדול שבכל החותמות הוא החותם של עתה, שהוא בחי' היסוד של רחל, לכן עיקר גזירות הן לטובה הן לרעה, הכל תלוי בעת נעילת יה"כ. אך של ר"ה היא בלאה, כי לכן נקרא ר"ה, כי לאה ראש רחל, כי עקב ענוה יראת ה' כנודע:

וכן חותם ה"ר הוא חותם החיצונית של רחל, הם גרועים מזה של עת הנעילה. אמנם היות חותם זה נעשה בנעילת יה"כ, כבר נתבאר הטעם, כי הלא ביה"כ נתקן בנין הנוקבא כנ"ל מן אמא, בסוד ויבן י"י אלהים את הצלע כנודע, וניתנו בה הה"ג של אמא, ולא ע"י ז"א, ולכן אז ניתנית בה סוד החותם, לשמור אותן גבורות מן החיצונים, כי שם שורש אחיזתן כנודע:

וגם זהו הטעם שאין חותם נעשה, רק בסיום יה"כ, כי בכל היום נתקנת, ובמלאות היום ההוא בעת נעילה, אז ניתן לה חותם זה. וגם זהו הטעם, שאז דנין הנשמות ונחתמות, כי כיון שאז ניתנו בה ה"ג, שהם ע"י ה' תפלות שיש ביה"כ כנודע, ולא נגמרת לכנס עד תפלה ה', שהיא תפילת נעילה, לכן אז הגבורות דנין את בני האדם ואת העולם:

והנה בשאר ימות השנה ודאי, שנעשו בנוקבא בחי' חותם זה, כי בכל יום ויום יש תיקון הנוקבא בסוד התפלות כנודע, רק ההפרש הוא, כי שאר ימות השנה, הם נעשין בה ע"י הז"א, ולכן אין בהם באותן גבורות כח לדין העולם, וגם אין חותם גמור לדחות את החצונים. אך עתה שנעשה ע"י אמא עצמה, יש בבחי' הזה כח לדחות את החיצונים כנודע, לכן היא דנה את העולם:

והנה החותם הג', הוא הנעשה בה בליל ה"ר, וסוד חותם זה, הוא חותם חצון, ונעשה מן הארות החותם אחד הפנימי של יסוד, ולכן הוא גרוע ממנו. והענין - כי חותם היסוד, מן הג' אהי"ה עצמם, בג' מלואים, שהם גי' חות"ם. אך עתה אינה חותם גמור, כי סודם מהג' מלואים של ג' אהי"ה, שהם ג' - ק"מ, קכ"ב, ק"ל, הם שצ"ב, ועם כללות שלשתן, הרי גי' שצ"ה, והם גי' משנה של המלך, כי חותם העיקרי הוא ביסוד, אך זה הוא במלכות דנוקבא, שהיא עטרה שלה, והיא משנה אל החותם הראשון, וגרוע ממנו, וז"ס המלכות דלית לה מגרמה כלום, כי כמו שכל פרצוף נוקבא לית לה מגרמה כלום בערך הזכר, כן תקרא הבחינת של המלכות שביסוד דנוקבא, דלית לה מגרמה כלום בערך שאר הספירה שלה, והוא כי היסוד שבה, לקחה הג' אהי"ה ממש. אך המלכות שבה, אינה לוקחת רק הארתן לבד כנ"ל, ולפי שג' מלוים אלו הם של אהי"ה הנ"ל דבינה, לכן גם הם נקרא חותם, כי יש בהם כח לדחות החיצונים, כנודע כי אין החיצונים נדחין, אלא ע"י הבינה, והוא סוד משנה תורה, שהוא ספר ואלה הדברים, כי התורה הוא סוד ד' ספרים הראשונים, וספר ה' נקרא משנה תורה, והוא כופל כל הדינין שנזכרו בד' ספרים הראשונים ונכתבין פעם שנייה במשנה תורה, כי כשמאיר הז"א בנוקבא, נותנין לה הארת התורה, כי התורה הוא הז"א, ונותן הארה לנוקבא ביסוד שבה, ושם נקרא תורה ממש, כי כל מקרא הוא בנוקבא, כמבואר אצלינו, וכאשר נחתם חותם זה במלכות שבה, אז נקרא שם משנה תורה, כי הם ג' מלואים הנ"ל, שהם גי' משנה, וכבר פשוט הוא כי משנה תורה הוא במלכות, נזכר בזוהר. אמנם חותם זה, הוא מתחיל להעשות מליל ה"ר, ולכן בליל ה"ר הוא זמן החתימה של העולם לבני אדם אם לחיים אם למות, כנזכר בזוהר, וכן נבאר עתה ענין ליל ה"ר, כי הלא אז נעשה החותם החצון, ולכן נידונים הנשמות בליל הזה, וסדר הלילה הזאת זה, שבחצי ליל הראשונה, תקרא ספר משנה תורה מן אלה הדברים עד סוף, שהוא וזאת הברכה, אם תקראהו ותשלימהו קודם חצות, תעסוק בתורה, ובספר קבלה אם תצטרך, ולא בדבר אחר, כדי לעשות החותם של המלכות, שהוא גי' אדנ"י. (נ"ל צמח, נוהגין החברים מזמן הרב אפרים פאנצייר"ו ז"ל, לקרות אחר סדר באדרא זוטא וסתרי קבלה כנ"ל):

ולכן תמצא, כי עיקר הדין בחצי לילה הראשונה, כי לכן יוצאים אחר חצות, לראות את הצלם לאור הלבנה, כי אז כבר גזרה הדין, כי נסתיים לעשות חותם ההוא, והנה סוד הדין הזה, הוא סוד מסירת הפתקים, ביד השלוחים, אבל עכ"ז לא ניתן רשות בידם לפעול הדין כשנמסרים הפתקים ההם, רק עד יום ש"ע, כי הדבר תלוי תוך הזמן הזה, שאם יחזור בתשובה יחזרו ליקרע הפתקים ההם. ואמנם לכן אנו אומרים כי ביום ה"ר יש ג"כ דין. וז"ס הנזכר בזוהר, אשר הוקשה לרואה אותם, שהם מאמרים חלוקים, כי במקום אחד אומר, כי מסירת הפתקים הוא בה"ר, ולכן אז אתעדי צולמא מעל רישא. ובמקום אחר הוא אומר, כי הוא ביום ש"ע, יומא תמינאה דחג. וביאור קושיא זו, נתבאר עם מש"ל, כי אחר שנמסרו הפתקין ליל ה"ר, הדבר תלוי עד יום ש"ע, אם יחזרו בתשובה. ולהיות כי מעט מזעיר ימצאו, מי שלא תיקן עצמו ושב בתשובה בר"ה ויה"כ ובכל החג, שיתקן עצמו בה"ר, ולפי שלא ימצאו זה על צד ההרחק, לכן אמר בזוהר, כי אחר מסירת הפתקין תו לא הדרי לבי מלכא. אבל ודאי שאם ישוב בתשובה גמורה, ודאי שיקרע גזר דין. וכנזכר בספר רקנאטי, כי נוסה הדבר באיש אחד שלא ראה צל על ראשו, וחזר והתפלל ושב בתשובה וחזר הצלם למקומו. ולכן נוהגין לומר סליחות ליל הושענא רבה אחר חצות קודם אשמורת הבוקר, אך לא יאמרו ויעבור ושום דבר כיוצא בו, רק כמו רחמנא וכו', וכיוצא בזה בלבד, כי ביום ה"ר יזהר אדם מאוד מאוד בתפלתו, ובכל מעשיו, כי הדבר תלוי בתשובה בזמן הוא, ומשם ולהלאה אין תקנה יותר:

אמנם מ"כ בקונטרס, כי הטעם הנ"ל, לפי שליל הושענא רבה אז נכתבין הפתקין, וביום הושענה רבה נמסרין הפתקין, לפי שאז נתקן בה' בדי ערבה כנ"ל, שהם ה"ג. וביום שמיני עצרת, הוא חותם בבחי' אחרת, והוא, כי אז ניתנין אליה בסוד הזווג, סוד הה' גבורות, ונותן ז"א לנוקבא, והם גבורות חדשות מן הזעיר אנפין, כי אותן של הושענה רבה הם גבורות דאמא, ולא ע"י זעיר אנפין, ולכן נמשכין הדינין עד יום ש"ע. אמנם אותן הגבורות של ש"ע, הם ממותקות כי הם ע"י הז"א, ולכן נקרא שמחת תורה כי הוא זווג הז"א: