פתח קכח

ענין יסו"ת ב' המתחלק מיסו"ת א':

או"א צריכים לחלק חלקם התחתון, שהוא ישראל סבא ותבונה, לצורך הז"א, לפעמים להתחלקות אחר. וזה מפני ההדרגה - שלא לקבל ז"א אלא האורות בכח קטן. וכן כל שאר עניניו מתנהגים אחר זה. ואין ראוי לפי ההדרגה שיקבל בזמן ההוא אלא זה. ובהתחלקות הזה נעשים יסו"ת שניים:

אחר שביארנו ענין המוחין, עתה נבאר דרך הנתנם לו מאו"א:

חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, או"א צריכים לחלק, והוא ענין יסו"ת ב' המתחלק מיסו"ת א'. ח"ב, וזה מפני וכו', והוא טעם ענין זה:

חלק א:

א. או"א צריכים לחלק חלקם התחתון, שהוא ישראל סבא ותבונה, הנה עיקר כל הפרצופים הם חמשה, שהם כללות עשר ספירות של העולם. אלא שאו"א מחלקים ספירותיהם באיזה הדרגות שצריך. ונמצא, אבא, ישראל סבא ראשונים, וישראל סבא שניים, הכל אבא. אלא כשנתנות פעולות ושליטות בפני עצמן למלכות שלו, אז נמצאו שני פרצופים אחרים אלה. אך אבא הוא העושה כל זה. וכן אי' - בתבונה א' וב':

ב. לצורך הז"א, כי זה אינו עשוי אלא לתת הדרגה למוחין, וכדלקמן:

ג. ולפעמים, כי אינו כך תמיד, אלא יש גדלות א' וגדלות ב', כדלקמן:

ד. להתחלקות אחר, דהיינו שהמלכות של יסו"ת נעשה פרצוף בפני עצמו, ר"ל הם יסו"ת ב':

חלק ב:

א. וזה מפני ההדרגה - שלא לקבל ז"א אלא האורות בכח קטן, כי נקרא שלוקח השתלשלות של השתלשלות - חלק התחתון שבתחתון, דהיינו המלכות דאו"א הוא חלק התחתון שבהם. ואפילו זה אינו לוקח הכל, אלא התחתון שבו, שהוא המלכות שבמלכות, והוא יסו"ת ב', שהם נעשים צלם לו כדלקמן. שאפילו אותו הצלם אינו נכנס בפנימיותו, אלא החלק התחתון שבו, שהוא צ', והיינו מלכות דמלכות דאו"א. אך כוונת ההדרגה הזאת ברורה היא, שהרי אי אפשר לז"א לקבל פנימיות בשום זמן אלא ממלכותם של או"א, כי רק חלק התחתון שבעליון יכול להיות פנימיות בתחתון, דהיינו יסו"ת. אך מפני שגם בקבלה הזאת צריך שיהיו זמנים - זמן יותר מעולה, וזמן פחות ממנו. על כן הוצרכה ההדרגה בדרך זה - שבזמן הפחות לא יקח אלא חלק התחתון שבמלכות זה, ובזמן יותר מעולה יקח כל המלכות הזה. וגם זה הוא בהדרגה, פירוש - שאינו מן הקצה אל הקצה - או כל המלכות, או חלק התחתון, כי עולה בהדרגה מן החלק התחתון עד שיקבל כולו. בתחילה מקבל חג"ת של מלכות זה, ואח"כ חב"ד, ואז נקרא שקבל הגדלות ב'. כי כשנכנס בו חב"ד, הרי השלים מלכות זה ליכנס בו, וליעשות כל צ' דצלם בו. אז נשאר כל שאר יסו"ת הראשונים לל"מ שלו, בסוד גדלות ב'. ואלו הם העליות של ליל שבת ויום שבת. כי בליל שבת מקיפים דל' נעשים בו פנימים, ואז הוא בין גדלות א' לגדלות ב'. ואחר כך ביום שבת אז גם מ' דצלם נכנסו בו לפנימים. והרי יש בו כל המלכות לצ' דצלם, ונקרא גדלות ב'. ואחר כך נעשות עליות, שהם עליות ממש, כי עולה למעלה מן המדרגה הראויה לו לפי סדר הערך, והיינו שאר העליות של יום שבת. ואמנם לכל אחד מאלה הזמנים יש תולדות בהנהגה, כי כבר שמעת שאין דבר לבטלה, יש להקשות, למה לא נזכר הגדלות שבין א' לב'. תשובה, באמת אין ראוי להיות אלא שני מיני מוחין, או מאבא ואי', או מיסו"ת, וכמ"ש לקמן במאמר שלאחר זה. ועל כן בעליה האמצעית אין שינוי עדיין במוחין, אלא תוספת. פירוש - עדיין המוחין נחשבין לגדלות א' שניתנים רק מיסו"ת, אלא שיש בהם תוספת בסוד המקיפים האלה. אך זה הכוונה הוא רק לבוא אל המוחין שמאו"א, ועד שלא הגיעו להם ממש - לא יצאנו מן הגדלות הראשון. וכדרך שאומרים בגדלות עצמו, שאף על פי שהמוחין הולכים ובאים - אין נקרא גדלות אלא אחר שנשלמו. והזמן דביני וביני נקרא זמן יניקה, אלא בתוספת:

ב. וכן כל שאר עניניו מתנהגים אחר זה, זה מבואר כמ"ש לעיל כבר, שכפי כח המוחין - כך הוא כח שאר הגוף:

ג. ואין ראוי לפי ההדרגה שיקבל בזמן ההוא אלא זה, שזהו דבר עשוי לשינוי הזמנים. ונמצא הפרש בין הדרגת עיבור יניקה ומוחין, ובין גדלות א' וגדלות ב'. כי עיבור יניקה ומוחין הולכים להשלים בנין האורות, שיוכלו לפעול מה שצריך לעולם. אך גדלות א' וב' הוא, שהאורות הבנויים ושלמים יפעלו בכח יותר גדול או בכח פחות, ונקרא זה הדרגת חשיבות האורות ופעולותיהם. והוא כענין נשמה יתירה באדם, שהבנין כבר נשלם בלא זה, ואין תוספת בגוף כלום מן הנשמה יתירה, אלא תוספת חשיבות ויקר, וכדלקמן במקומו:

ד. ובהתחלקות הזה נעשים יסו"ת שניים, כמ"ש למעלה. יש להקשות, למה כל הפרצופים בשינוים משתנים שמותם, ואלה לא, אלא נקראים יסו"ת שניים. תשובה, יען הפעולה היא עצמה הפעולה הראשונה, אלא שהיא במדרגה יותר שפלה. והיינו כי זה הוא רק מה שאו"א נותנים לז"א, רק כשאינו יכול לקבל אלא מן הסוף - אז הוא כך. ונמצא שהוא הענין הראשון עצמו, אלא שלא נלקח כי אם חלק ממנו, שהשלימו כמו הכל. והרי כשאינם צריכים - אינם אלא נכללים כראוי במוחין. מה שאין כן שאר הפרצופים, שכל אחד ענין בפני עצמו, כמ"ש. והראיה - שאין זמן שלא יהיה להם מציאות, מפני שיבלעו באחרים, כמו אלה: